בכל זאת יש בה משהו / מאיה חושן
בכל זאת יש בה משהו / מאיה חושן

ד"ר מאיה חושן ממכון ירושלים לחקר ישראל

 

להגירה מירושלים ואליה סיבות רבות, והיא ממשיכה להיות גורם מעצב ראשון במעלה בדמות העיר; האיזון דמוגרפי  בין חילוניים, חרדים וערבים הוא שביר ומשחקים בו גורמים פסיכולוגיים מובהקים, לצד המצב הכלכלי והבטחוני

 

ירושלים, בירת מדינת ישראל, היא העיר הגדולה ביותר בישראל באוכלוסייתה ובשטחה, והיא מתפקדת כגלעין למטרופולין שהתפתח סביבה.

אוכלוסייתה  מנתה בסוף שנת 2003 692,300  נפש, כמעט פי שניים מתל אביב ופי שניים וחצי מחיפה,  והיא מהווה 10% מאוכלוסיית ישראל. אף שהעיר היא הגדולה בישראל, עוצמתה הכלכלית, ועוצמתו הכלכלית של המטרופולין הסובב אותה, נופלות מעוצמתה הכלכלית של תל אביב העיר והמטרופולין סביבה. גם מעמדם הכלכלי של תושבי ירושלים נמוך בהשוואה לערים הגדולות האחרות בארץ. תורמים לכך בעיקר מאפייני האוכלוסייה ומבנה התעסוקה בעיר.

בשנת 2002, שני שלישים מתושבי ירושלים הם יהודים, וכשליש ערבים. האוכלוסייה החרדית מהווה כ-30% מהאוכלוסייה היהודית, וכ-20%  מכלל האוכלוסייה בעיר. מעטות הערים בעולם המייצגות מרקם אנושי וחברתי מורכב ועדין כל כך. ההבדלים בין קבוצות האוכלוסייה בעיר ומגוון הזהויות, ההזדהויות והאינטרסים מעודדים תחרות ויוצרים קונפליקטים ביניהן. אלו גם אלו מובילים להיבדלות גיאוגרפית ולמאבקים על כוח פוליטי, שליטה על שטח, סדרי עדיפויות בהקצאה ציבורית של משאבים כלכליים ועיצוב אורח החיים. הממד הדמוגרפי משפיע על חיי היומיום ואיכות החיים בעיר, בהווה, ולא פחות מכך ישפיע בעתיד.

מאמר זה מאיר את ההיבטים הדמוגרפיים במציאות הירושלמית ומנסה לבחון את העבר, ללמוד את ההווה ולשאול שאלות על העתיד.

 

                                          *

 

יהודים וערבים בירושלים. יש רוב יהודי בעיר מאז אמצע המאה ה-19. בראשית תקופת המנדט היתה ירושלים העיר החשובה ביותר ובעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בארץ ישראל. אך בשנות השלושים היא איבדה  את הבכורה לתל אביב, הן מבחינת חשיבותה הכלכלית והן מבחינת גודל האוכלוסייה. בנובמבר 1948 היתה אוכלוסיית ירושלים 82,900 נפש, ואוכלוסיית תל אביב 244,800 נפש.

בשנים 1967-1948, שבהן היתה העיר מחולקת - מערבה תחת שלטון ישראל ומזרחה תחת שלטון ירדן - גדלה האוכלוסייה היהודית בירושלים המערבית בקצב שנתי ממוצע של 7% בקרוב, לעומת קצב גידול שנתי של כ-1% בלבד באוכלוסייה הערבית במזרח ירושלים.

לגידול האוכלוסייה בירושלים תרמה רבות מדיניות ממשלתית שנועדה לחזק את בירת ישראל, בין השאר בפניית עולים ועידוד אוכלוסייה ותיקה לבוא לגור בעיר. ממלכת ירדן, לעומת זאת, קידמה מדיניות של העדפת פיתוח עמאן הבירה ועודדה הגירה אליה. לכן נחלשה ירושלים המזרחית וסבלה ממאזני הגירה שליליים שהאטו את קצב הגידול של אוכלוסייתה.

איחודה מחדש של ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הביא לשינוי מכריע ודרמטי בעיר. ב-28 ביוני 1967 הסתיים הליך מזורז של הרחבת גבולות העיר, שהוסיף לשטח השיפוט שלה כ-70 קמ"ר. שטחה המוניציפלי של ירושלים גדל לכדי 108 קמ"ר (לעומת 51 קמ"ר של תל אביב ו-47 קמ"ר של חיפה). הסרת הגדרות שחצצו בין מערב למזרח העיר השיבו את השכנות בין יהודים לערבים, והפכו אותה מעיר קצה שבליבה חומה לעיר המרכזית באזור ולאבן שואבת לאוכלוסייה יהודית וערבית.

מאז 1967 יש לערביי מזרח ירושלים מעמד של "תושבי קבע", והם נושאים תעודות זהות ישראליות (תעודות כחולות). מעמד "תושב קבע" מקנה לערבים זכות להשתתף בבחירות לעיריית ירושלים, לבחור ולהיבחר. הם נהנים מכל הזכויות הסוציאליות המוענקות לאזרחי ישראל, ועיקרן קצבאות הביטוח הלאומי וביטוח בריאות ממלכתי. הם זכאים לשירותים ממלכתיים ועירוניים כמו כל אזרח וכל תושב העיר ירושלים. הם גם רשאים  לנוע בחופשיות בישראל ויש להם גישה חופשית לשוק התעסוקה בירושלים ובכל מקום אחר בארץ. הם אינם רשאים לשאת דרכון ישראלי ולא להשתתף בבחירות לכנסת.

לערביי מזרח ירושלים ניתנה אפשרות לפנות למשרד הפנים בבקשה לקבל אזרחות ישראלית, אך רובם בחרו להישאר במעמד תושב.

בעקבות אירועי 1967 החל תהליך גידול מואץ (לוח 1). הנתונים מעידים שמאז איחוד העיר, קצב גידול האוכלוסייה הערבית עולה במידה ניכרת על קצב גידול האוכלוסייה היהודית. חלקה של האוכלוסייה היהודית בירושלים ירד מ-74% בשנת 1967 ל-67% בסוף שנת 2002.

לוח 1: גידול אוכלוסייה בירושלים (באלפים), לפי קבוצת אוכלוסייה 2002-1967

ערבים

יהודים

סך הכל

 

69

198

266

1967

104

272

376

1977

51

38

41

אחוז גידול

1977-1967

137

346

483

1987

32

27

28

אחוז גידול

1987-1977

193

429

622

1997

41

24

29

אחוז גידול

1997-1987

69

198

266

1967

222

459

681

2002

223

132

156

אחוז גידול

2002-1967

 

מאז איחוד העיר, המדיניות הממשלתית לפיתוח ירושלים מבוססת על שני עקרונות המשלימים זה את זה: גידול האוכלוסייה היהודית בעיר באמצעות הקמת שכונות חדשות ועידוד פיתוח כלכלי, והקמת  ערי-לוויין לירושלים כדי ליצור לה עורף משמעותי.  אלה נועדו להתמודד עם שתי בעיות מרכזיות של העיר. האחת היא המבנה הדמוגרפי של האוכלוסייה והירידה איטית במשקל היהודים. שינוי מגמה זו ייתכן בעיקר באמצעות גידול מאזן ההגירה החיובי של אוכלוסייה יהודית לעיר והגבלת ההגירה הערבית לעיר.

הבעיה השנייה היא מבנה תעסוקה בלתי מאוזן, המתאפיין במיעוט פעילות יצרנית ועסקית, ובשיעור נמוך יחסית של השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה. הדבר פוגע במעמדה הכלכלי של האוכלוסייה ומחליש את כוח המשיכה של העיר לאוכלוסייה חזקה. שינוי מצב זה מחייב הגדלת מספר מקומות התעסוקה בעיר וגיוונם. חשוב גם ליצור תשתית תעסוקתית-חברתית שתעודד יציאה לעבודה של חרדים ונשים ערביות, ששיעור השתתפותם בכוח העבודה נמוך.

המציאות התעסוקתית-כלכלית בירושלים פוגעת בחוסנה החברתי והכלכלי של העיר ומאיימת על מעמדה הלאומי. זו הסיבה שבבסיס כל דיון על עיצוב דמותה העתידית של העיר עומדות השאלה הדמוגרפית ושאלת חיזוקה הכלכלי. זה גם ההסבר לכך, שמאז 1967 ועד היום, יעדים דמוגרפים הניעו את מדיניות הפיתוח של העיר, הביאו להרחבת גבולותיה והכתיבו את קצב הבנייה בה.

למרות כל האמור לעיל, המציאות בירושלים עומדת בסתירה למדיניות הממשלתית המוצהרת. הראיה: מאז איחוד העיר, הגידול המהיר ביותר בין קבוצות האוכלוסייה הוא זה של הערבים, וחוסנה הכלכלי של העיר ממשיך לאיים על כושר התמודדותה במרחב האזורי, הלאומי והבינלאומי (ראה מפה 1).

 

מקורות גידול האוכלוסייה. שלושה מרכיבים משפיעים על שינוי בגודל האוכלוסייה בירושלים: ריבוי טבעי, עלייה ומאזן הגירה בין-יישובית. ירושלים מתאפיינת בשיעורי ילודה גבוהים יחסית, שתורמים להם רבות שיעורי הפריון הגבוהים באוכלוסייה היהודית-חרדית ובאוכלוסייה הערבית-מוסלמית. מספר הילדים הממוצע שאשה ירושלמית צפויה ללדת גבוה פי שניים ממספר הילדים שאשה צפויה ללדת בתל אביב או בחיפה. שיעור הילודה באוכלוסייה היהודית נמוך במידה ניכרת משיעורו באוכלוסייה הערבית (ראה גרף מס' 1), ושיעור הילודה במגזר החרדי גבוה בהרבה מזה של היהודים. האינתיפאדה הראשונה סימנה נקודת מפנה, שבה החלו לעלות שיעורי הילודה באוכלוסייה הערבית. מאז 1995 חלה שוב ירידה בשיעורי הילודה באוכלוסייה הערבית, אך הם עדיין גבוהים מהערכים שהכרנו ערב האינתיפאדה הראשונה.

שיעור התמותה בירושלים נמצא בירידה (ראה גרף 2). הירידה החדה בשיעורי התמותה באוכלוסייה הערבית בירושלים מוסברת בגורמים הבאים: שיפור בתנאי התברואה, ובשירותי הבריאות והרפואה המונעת, ומבנה הגילים הצעיר המאפיין את האוכלוסייה הערבית בהשוואה ליהודית. בהינתן שירותי תברואה ורפואה דומים לשתי האוכלוסיות, מבנה הגילים הצעיר של הערבים מסביר את שיעורי התמותה הנמוכים בקרבם בהשוואה ליהודים. לגורמים אלה השפעה על השינויים הדרמטיים בריבוי הטבעי.

ירושלים היא אבן שואבת לעולים ממדינות הרווחה, אך היא אינה יעד מועדף לעולים מחבר המדינות. מאז גל העלייה הגדול מחבר המדינות, שראשיתו בשנת 1989, קלטה ירושלים שיעור נמוך יחסית מכלל העולים. לא רק שירושלים אינה אטרקטיבית לעולים אלה כמקום המגורים הראשון, רבים מהם גם עוזבים את העיר. זאת, אף שרבים מהם, ובמיוחד אלה שגרו לפני עלייתם בערים גדולות, שאפו לגור בירושלים. הגורמים העיקריים שהניאו עולים מלהתגורר בירושלים הם דיור ותעסוקה. מחירי הדיור הגבוהים הקשו על העולים לרכוש או לשכור דירה. השיעור הגבוה של מקומות תעסוקה במגזר הציבורי, הדורשים בקיאות בשפה העברית, הקשה עליהם מציאת מקום עבודה הולם. העובדה שבעיות דיור ותעסוקה פגעו קשות בכושר המשיכה של העיר כירסמה במקור משיכה נוסף של עולים - הימצאות קרובים או חברים המקלים את חבלי הקליטה (ראה גרף 3).

מאזן ההגירה לירושלים בולט בשיח הציבורי ובשיח של קובעי מדיניות ומקבלי החלטות. זאת תגובה לעלייה במאזני הגירה שליליים באוכלוסייה היהודית בירושלים. המגמה הזאת סותרת את היעדים הדמוגרפיים שנקבעו בשנת 1967, יעדים המקודמים על ידי כל ראשי העיר וכל ממשלות ישראל, מאז ועד עתה.

הסיכוי להאט את ירידת חלקה של האוכלוסייה היהודית מצוי בעיקר בשינוי כיווני ההגירה. הסיכוי להשפיע על מקורות הגידול האחרים נמוך. יכולת ההשפעה על שינוי שיעורי הריבוי הטבעי מוגבל, ושינוי כזה, אם הוא קורה, נותן את אותותיו בטווח הארוך. גם מספר העולים החדשים שיבואו לישראל בכלל ולירושלים בפרט אינו צפוי לעלות במידה משמעותית בזמן הנראה לעין. עקב היעדר דיווח על מגמות הגירה ערבית, המגמות המוצגות להלן מתייחסות להגירת יהודים ולא-יהודים שאינם ערבים. כאן ניתן להצביע על מאזן הגירה שלילי מאז 1979 (ראה גרף 4).

חלק ניכר מההסבר לעלייה במאזני ההגירה השליליים מירושלים הוא התהוותו של מטרופולין יהודי סביב העיר. בניית יישובים במרחב הסובב את ירושלים האיצה את העזיבה מהעיר. בשנות השמונים פנו רבים מהעוזבים ליישובים חדשים ביהודה ושומרון  שהוקמו ליד העיר. בשנות התשעים התגברה מאוד גם העזיבה ליישובים הסמוכים לירושלים והממוקמים ממערב לה, בתחומי הקו הירוק. בעשור האחרון התגבר מאזן ההגירה השלילי של צעירים, בני המעמד הבינוני. גם התגברה העזיבה של אוכלוסייה חרדית את העיר, לשכונות ויישובים חדשים הסמוכים לה והמיועדים לאוכלוסייה החרדית: בית"ר עלית, קריית ספר, תל ציון והשכונות החרדיות בבית שמש.

עם התפשטות היישובים היהודיים במטרופולין ירושלים, ולא בלי קשר אליה,  התפשטו גם היישובים הערביים במטרופולין. הצמיחה הכלכלית באזור, פיתוח התשתיות ובמיוחד הכבישים, כמו גם מחירי הדיור הנמוכים יחסית לירושלים משכו אליהם מהגרים רבים.

כיווני ההגירה בתוך העיר ומחוצה לה ומאזני ההגירה מושפעים ממגוון גורמים, שאלפי פרטים ומשקי בית שוקלים. שיקולים הקשורים בתועלת המקום מכריעים בשאלה אם להישאר במקום המגורים הנוכחי או לעבור למקום אטרקטיבי יותר. שני מחקרים שנעשו במכון ירושלים לחקר ישראל, במחצית השנייה של שנות התשעים, מגלים שהסיבות העיקריות לעזיבת ירושלים קשורות בדיור, בתעסוקה, בקרובי משפחה וחברים; הסיבות העיקריות המושכות מהגרים לירושלים קשורות בלימודים, ברצון להתקרב למשפחה ולחברים, בתעסוקה ובייחודיות העיר.

 

לוח 2: גורמי הגירה לירושלים וממנה (יהודים, באחוזים)

 

 

גורמים למעבר אל ירושלים

גורמים לעזיבה של ירושלים

3

סיבות הקשורות בדיור

42

 סיבות הקשורות בדיור

15

סיבות הקשורות בתעסוקה

16

  סיבות הקשורות בתעסוקה

27

סיבות הקשורות למשפחה ולחברים או נישואין

13

סיבות הקשורות למשפחה ולחברים

25

לימודים במוסד להשכלה גבוהה או במוסד ישיבתי

6

לימודים

13

האווירה המיוחדת שיש בירושלים

6

איכות חיים מידרדרת בעיר

6

חינוך לילדים

8

חשש מהתחרדות העיר ויחסי חילוניים חרדים

714

סה"כ נחקרים

1,232

סה"כ נחקרים

 

העוזבים ליישובי המטרופולין של ירושלים עושים זאת בעיקר מסיבות הקשורות לדיור. יישובי המטרופולין הם פתרון למשפרי דיור שאינם יכולים לשלם את מחירי הדיור הגבוהים בירושלים, ולאוכלוסייה מהמעמד הבינוני ומעלה, המחפשת דיור איכותי, צמוד-קרקע או רחב-ידיים. 67% מהעוזבים למחוז ירושלים ו-69% מהעוזבים ליישובי יהודה ושומרון ציינו סיבות הקשורות לדיור כגורמים החשובים ביותר לעזיבתם. בסיבות הקשורות בדיור, מחירים נמוכים הם המרכיב החשוב ביותר. לעומתם, בקרב העוזבים אל מחוץ למטרופולין ירושלים רק 24% ציינו את הדיור כגורם החשוב לעזיבתם את העיר. בקרב העוזבים ליישובי מרכז הארץ בולט במיוחד מרכיב התעסוקה כגורם חשוב ביותר לעזיבה. 26% מהעוזבים למרכז הארץ ציינו את התעסוקה כגורם חשוב ביותר, ובין העוזבים למטרופולין ירושלים רק 3% ציינו גורמים אלו כמניע חשוב ביותר לעזיבתם.

ממצא מעניין נוסף הוא שהעימות החרדי-חילוני, הבולט בתקשורת ובשיח הציבורי בתוך ומחוץ לירושלים, היה גורם חשוב ביותר לעזיבה של 8% מהמרואיינים. החשש מפני התחרדות העיר, כלומר, התפיסה העתידית של התחרדות העיר, הניעה יותר אנשים לעזוב את העיר ממציאות החיים היום, ביחסי חילונים וחרדים.

לעומת זאת, מי שבחרו להגר לירושלים מנו כגורמים החשובים ביותר לבחירתם את הגורמים המשפחתיים, הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה, גורמים הקשורים בתעסוקה והאווירה המיוחדת בירושלים.

האוכלוסייה החרדית כמעט לא מזכירה את החילונים כגורם למעבר. אך האוכלוסייה החילונית מתייחסת לחלקה הגדל של האוכלוסייה החרדית בעיר. כמו האוכלוסייה הכללית (הלא חרדית), כך גם האוכלוסייה החרדית עוזבת בעיקר בגלל מחירי הדיור הגבוהים בעיר. חלק מהמרואיינים היגרו מסיבה דומיננטית אחת, אך  רבים עושים זאת בתגובה למכלול גורמים, שמצטברים ומוליכים יחד להחלטה לעזוב.

 

                                              *

 

המרואיינים בשני המחקרים התבקשו לפרט את הסיבות להגירתם. רבים נענו ברצון והרחיבו בתיאוריהם וניתוחם את קבלת ההחלטה לשנות את מקום המגורים.

 לפעמים ירושלים היא להם משאת נפש. כך הם כותבים:

"כאנשים חרדים, הצלחתנו לעבור לירושלים, זו פסגת חלומנו. בתעודת הזהות שלנו יירשם: תאריך לידה -  'הגענו לירושלים'" (זוג נשוי, חרדי, משפחה של עשר נפשות)

ויש מי שכותב:

 "עוד בילדותי במרוקו גדלתי וחונכתי, ע"י ההורים, על אהבת ירושלים מהתנ"ך, ובכל הזדמנות הזכרנו את ירושלים - עיר היסטורית, מאוחדת. בהזדמנות הראשונה שהיתה לי, לצערי בנסיבות לא הכי נעימות - גירושין, החלטתי, אם כבר  - אז ירושלים. אם אשכח ירושלים תשכח ימיני".

רבים מהמהגרים הם צעירים, אך יש גם מבוגרים שהפרישה מהעבודה איפשרה להם להגשים חלום. הם כותבים:

"הסיבה העיקרית שחזרתי לירושלים (מתל אביב) היא כי תמיד חלמתי שכאשר אפרוש מהעבודה ואהיה גמלאית, ארצה לחזור לירושלים, כור מחצבתי. כמובן שגם בעלי אוהב מאוד את ירושלים, ולכן חזרנו".

ויש גם מי שמאמינים בכוחות המיסטיים של העיר:

"הסיבה העיקרית למעבר שלי לירושלים היא שחשבתי ברצינות שיקרה משהו בשנת 2000 בעיר הזו, ובסוף לא קרה דבר. אולם הסביבה הרוחנית שנמצאת כאן, הפתיחות בדעות, המגוון הרחב של אנשים מכל הסוגים, גרמו לכך שיקרה איזשהו שינוי בשנת 2000, אפילו אם זה רק בחיי האישיים" (רווקה בת 22, חילונית, בעלת השכלה על-תיכונית).

האווירה המיוחדת בעיר מושכת חילונים וחרדים, דתיים ומסורתיים, עולים וותיקים. ייחודיות העיר, שצוינה בפי 13% מהמהגרים לירושלים, נפרטת לתפיסות שונות. 

"העלייה לירושלים גורמת התרגשות מסוימת. המראה המרהיב של הנוף, הבנייה בעיר, הטיפוח".

"היום יש (בירושלים) יותר אפשרויות בילוי, הרצאות, טיולים וסיורים בעיר. אומנם יש גם בת"א, אבל בירושלים מרגישים יותר אִין ופחות מנוכרים מאשר בת"א. גורמי משיכה לירושלים: נוף וחזות העיר וכן ההטרוגניות שבאנשים"  (רווקה, בת 41, דתייה-לאומית, בעלת השכלה אקדמית).

"ירושלים היא עיר יפהפייה, בעלת נתונים גיאוגרפיים ייחודים, נופים ירוקים וארכיטקטורה קסומה שמשמרת תקופות והדר של ימים עברו. היא מהווה מרכז תרבותי וניתן ליהנות בה גם מבידור 'מודרני' קל בדמות בתי קפה ומועדונים וגם מפעילות תרבותית כגון תיאטרון, מוזיאונים ומוסיקה. בנוסף, הרבגוניות החברתית של ירושלים מעניקה לה עומק ועניין שמעטות הערים בישראל שניחנות בהם. מי שמחפש חיים עם יופי, מגוון ועומק - זה המקום" (רווקה בת 28, חילונית, בעלת השכלה גבוהה, מתל אביב).

רבים משווים בין ירושלים לתל אביב ולמדגישים לרוב את השונה ביניהן. בהקשר זה כותבת מרואיינת, שבחרה לעזוב את תל אביב לירושלים: 

"אני שמחה מאוד שעברתי לירושלים. בשנה הראשונה גרתי במעונות הסטודנטים בגבעת רם. כשקיבלתי החלטה לשכור דירה, כבר הכרתי את אזורי העיר השונים וידעתי שהגורם החשוב במיקום הדירה הוא שאוכל להגיע ברגל לסינמטק (בשבתות). אני וידידיי מנהלים אורח-חיים רגוע יחסית - מעדיפים לבלות אחד אצל השני בבית, על-פני לצאת לבלות. אני מרוצה וכעת לא מתארת לעצמי שאעזוב את ירושלים. אני אוהבת לטייל ברגל וליהנות מהיופי של השכונות השונות. מדאיג אותי הכוח ההולך וגובר של הקהילה החרדית, והפסיביות של האנשים שמגדירים את עצמם כ'שמאלנים'. אני פעילה בהתנדבות פוליטית וחברתית. מצער אותי שמשפחות מרימות ידיים ועוזבות את העיר ליישובים אחרים. בתשובה לשאלה על מניעי עזיבת היישוב הקודם: הרגשתי לא מתאימה לסביבה התל-אביבית, לכן בחרתי להמשיך את לימודיי בירושלים, עיר שביקרתי בה פעמים רבות ותמיד מצאה חן בעיני. כשהכרזתי על כוונתי לעבור (לירושלים), ידידים הסכימו שאני 'יותר טיפוס ירושלמי'" (סטודנטית לתואר ראשון, חילונית).

רבים מהמשיבים התייחסו ללימודים באוניברסיטה או במוסד ישיבתי כגורם העיקרי שהביא אותם לירושלים. חלק נמשכו לעיר בגלל תכונותיה הייחודיות וחלק למדו להכיר את העיר ולאהוב אותה ורצו להמשיך להתגורר בה אחרי שיסיימו לימודיהם. כך הם כותבים:

"למרות שהסיבה העיקרית שהניעה אותי לבחור לעבור לירושלים היתה דווקא עניין של לימודים באונ' העברית, עם סיום הלימודים אני מתכוונת להמשיך לגור בעיר הזאת. אני אוהבת את ירושלים ואת האופי של האנשים הגרים בה. החרדיות של העיר יחסית לערים אחרות בארץ בכלל לא מרתיעה אותי מלגור בה, ואני לא רואה שום סיבה לעבור למקום אחר" (חילונית בת 23, ילידת רוסיה, בעלת השכלה אקדמית, עברה לירושלים מאזור חיפה).

"מאז שנולדתי אני אוהב את העיר ירושלים אהבת נפש, וברגע שהזדמן לי, ישר עברתי לירושלים, לפנימייה בישיבה. כמו-כן, רציתי להיות קרוב לאדמו"ר שלי, שעורך מדי שבוע 'טיש' (שולחן שבת), ומאוד השתוקקתי להשתתף בכל פעם בדברים הללו. כמו-כן, ביישוב הקודם בו גרתי, לא קיים הכותל המערבי, בית המקדש ועוד הרבה מקומות קדושים שמאוד רציתי לבוא ולשפוך שיחי לפני קוני, מול קודש הקודשים, אבל זה היה אפשר (רק) אחת לכמה פעמים בשנה, ולא בכל בוקר. אשר על כן החלטתי, ברגע שאוכל, לעבור לישיבה בעיר הקודש" (צעיר חרדי, עבר מבני ברק).

אחרים אומרים שהם יעזבו את העיר עם סיום לימודיהם.

"עזבתי את מקום מגורי הקודם והגעתי לירושלים על מנת ללמוד באוניברסיטה העברית. אשאר בירושלים כל עוד אני ואשתי לומדים כאן. חוץ מהאוניברסיטה ואולי קצת מזג האוויר, ירושלים לא מציעה שום דבר. מקומות העבודה לאקדמאים הם מעטים בהשוואה לאזור מרכז הארץ, והשכר כאן הוא נמוך בהשוואה למרכז הארץ" (צעיר חילוני, נשוי, בעל השכלה גבוהה).

תעסוקה היא  גורם בעל חשיבות רבה בבחירת יישוב מגורים, ולפעמים הגורם המכריע היחיד: "הסיבה למעבר שלנו היתה אחת - הזדמנות נדירה מבחינת עבודה. העבודה המוצעת נראתה מעניינת מאוד וכפותחת דלתות לעתיד. כל שאר הגורמים לעזיבת ת"א ולהתיישבות בירושלים נראו כבלתי חשובים אז, ולא נלקחו בחשבון. ההחלטה היתה אימפולסיבית ואינטואיטיבית. כל הדברים איכשהו הסתדרו מעצמם, לאחר קבלתה" (חילונית, השכלה גבוהה, עברה מת"א).

מדגם קטן של נימוקי עוזבים המוצג להלן מעיד על התחושות המלוות אותם. חלקם עוזבים בצער והיו עושים הכל כדי לחזור לעיר. אחרים עושים זאת בשמחה. גורמים הקשורים לדיור מניעים רבים לעזוב. יש בין העוזבים שהיו נשארים לו יכלו לעמוד במחירי הדיור. עזיבתם נתפסת להם כאילוץ:

"מחירי הדיור בירושלים יקרים למדי, מה שגורם לזוגות צעירים (כמונו) לחפש דיור זול יותר".

"בעתיד, תוכניותינו הן לרכוש דירה מסביב לירושלים - דירה זולה יותר. לזכות ירושלים יאמר (בנוסף להרבה יתרונות נוספים) שיש בה מרקם מאוד ייחודי של חברה: חילונים, דתיים, חרדים (יותר ופחות) וערבים. מה שמקל להרבה אנשים - לפחות מן הסיבה הזו - לבוא או להישאר בעיר" (נשוי פלוס ילד, חרדי).

"הרבגוניות הדמוגרפית כרוכה גם בבעייתיות לעתים, אך כעת זה חלק ממערך החיים המיוחד בעיר. וחשוב לנסות ולגשר על פערים, להגביר סובלנות וכבוד הדדי. לדעתי האופי השמרני-מסורתי-דתי של העיר (דתי - לא רק יהודי) הנו אלמנט אימננטי-מהותי שלה וחשוב לשמור עליה ככזו".

"למי שמחפש סביבה תוססת-מודרנית-מבדרת ובליינית, הרי לא חסרים יישובים  'בלי הפסקה' בארצנו היפה. הוא אינו מתאים לירושלים וירושלים לא מתאימה לו. זו דעתי האישית על רגל אחת" (נשוי, בן 35, דתי-לאומי, מקצוע חופשי).

 

                                             *

 

רבים מהעוזבים הזכירו גורמי תעסוקה כמכריעים בהחלטתם לעזוב. הם מפרטים:

"לאחר שחזרנו משהות בחו"ל לצורכי לימודים, נוכחנו לדעת שישנם מעט מקומות עבודה מתאימים בירושלים ושהמשכורות נמוכות באופן משמעותי מאלו בשפלה. בלית ברירה נאלצנו לבחור לגור בעיר אחרת, למרות שמשפחתנו הענפה ורוב חברינו שוכנים בירושלים. כמו כן הבחנו בכך שהעיר מאוד השתנתה והשוני אינו בכל המובנים לברכה. בייחוד חבל על הנתק בין החלק היהודי והערבי" (חילוני, נשוי, עבר לחיפה).

"העדר אפשרויות תעסוקה במגזר הפרטי (בייחוד בתעשייה) והרצון לחיות בקרבת המשפחה, הביאו אותנו לעזוב את העיר. אולם כיום, גם אם ייפתחו מקורות תעסוקה מתאימים, אינני סבורה שנשוב אל העיר, הן בשל ההתחרדות והן מכיוון שזו עיר ימנית באופן קיצוני. תחושת הקיצוניות ניכרת בכל מקום" (חילונית, נשואה, עברה לרמת השרון)".

יש חילונים שעליית כוחם של החרדים מפריעה להם. יש אחרים שכלל וכלל לא:

"כזוגות צעירים חילוניים (אקדמאים) רבים בעיר, אנו שוקלים ברצינות את עזיבתנו את ירושלים. מועד עזיבתנו הינו קרוב - כך אנו מקווים! הסיבה היא בעיקר התחרדותה והשתלטות המוסדות הדתיים על מוסדות מרכזיים בעיר (תקציבים, חינוך וכו'). אין אנו רואים כל שינוי היכול לשפר את תנאי האוכלוסייה החילונית בעיר, להפך! עקב-כך, וחוסר האופטימיות האופף אותנו כזוג משכיל חילוני בעיר ירושלים, נעזוב בקרוב. כואב לנו שכך, שכן אנו אוהבים את ירושלים" (נשואה, חילונית, בעלת השכלה על תיכונית, עברה מקיבוץ).

ויש חרדים שמעדיפים את הגיוון והאיזון העדין בין חרדים וחילונים, המסבירים את חשיבותה של העיר לחרדים בלא לבטל את זכויותיהם של החילונים:

 "כאדם השייך לחברה החרדית ושהגיע לא מזמן לירושלים, כואב לי לראות ולשמוע לפעמים שטוענים שכביכול ירושלים 'מתחרדת' וגורמת לחילונים לעזוב למרכז. בוודאי אין כאן התארגנות מתוכננת של השתלטות על שכונות. ירושלים לעולם היא 'עיר הקודש' ובאופן טבעי מושכת אליה אנשים ששאיפותיהם הם רוחניות. מאידך אנשים שנוטים לחומריות ולקידמה טכנולוגית נמשכים יותר למרכז ותל-אביב המנסה 'להתחפש' לעיר אמריקאית". ( נשוי פלוס שבעה ילדים, חרדי, תלמיד כולל).

 

                                             *

 

מה צופן העתיד?

תהליכים דמוגרפיים מושפעים מכמה גורמים והתרחשויות, ומודלים שונים של התפתחות ברמה המקומית, האזורית והלאומית, יובילו למופעים דמוגרפיים שונים. כך גם בירושלים, גידול האוכלוסייה קשור הדוקות למציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית בעיר. אין זו אמירה פטליסטית. להפך, חשוב להבין את התהליכים, להציב יעדים ולפתח לפיהם את העיר והמטרופולין.

אפשר להניח שמאזני הגירה דיפרנציאליים והבדלים בשיעורי הריבוי הטבעי של כל אחת מקבוצות האוכלוסייה יובילו לשינוי ביחס הכמותי ביניהן. שינוי כזה יוביל גם לשינוי בפריסת האוכלוסייה במרחב העירוני. קבוצת האוכלוסייה שתגדל כמותית צפויה להתפשט בשטח המגורים ובמרחב החיים היומיומי שלה. בחלק מהמרחבים העירוניים, דעיכתה הכמותית של קבוצה אחת וגידולה של קבוצה אחרת יובילו להתפשטות קבוצה אחת לשכונות המגורים ומרחבי החיים של קבוצה אחרת. בכך יואץ שינוי הפריסה של האוכלוסייה במרחב העירוני. ההגירה תהיה המרכיב הדמוגרפי העיקרי שיושפע מהתרחשויות בפוליטיקה והגיאופוליטיקה, הכלכלה, החברה, התרבות והמוראל. הגירה היא גם המרכיב הדמוגרפי שסוגים שונים של מדיניות יכולים להשפיע עליו במידה ניכרת. השאלה היא כמובן אלו אוכלוסיות יגדלו בקצב מהיר יותר, וכיצד לנסות ולכוון את השינויים הדמוגרפיים לפי היעדים. 

מהן המגמות הדמוגרפיות החזויות? שיעורי הפריון בקרב כל קבוצות האוכלוסייה בעיר צפויים לרדת באיטיות. שיעורי הריבוי הטבעי באוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית החרדית ימשיכו להיות גבוהים בהשוואה לקבוצות האוכלוסייה האחרות. גם תוחלת החיים צפויה להמשיך ולעלות.

אם לא יתחוללו בעתיד שינויים מרחיקי לכת בירושלים ובמרחב המטרופוליני שלה, אפשר לצַפות לתהליך מוגבר של הגירה אל מחוץ לירושלים בכל קבוצות האוכלוסייה. רבים מהעוזבים למרחב הסמוך לעיר ימשיכו לשמור על זיקות אליה, אך ככל שירחיקו ממנה ייחלשו הזיקות ויתחזקו הזיקות למוקדי כוח עירוניים אחרים. במגזר היהודי הדבר נכון במיוחד לעוזבים מערבה (בתוך הקו הירוק). מהגרים אלו מתקרבים למטרופולין תל אביב, הליבה הכלכלית של ישראל. הם צפויים לצמצם את זיקותיהם לירושלים. בחלקו המזרחי של המטרופולין, בגדה המערבית, עוצמת הזיקות של היישובים היהודים והפלשתיניים לירושלים קשורה קשר הדוק במצב הביטחוני ובהסדרים המקומיים והלאומיים שיהיו בעתיד.

מתחזית האוכלוסייה שנעשתה במחצית השנייה של שנות התשעים, בתוכנית האסטרטגית לירושלים, עולה שאם יימשכו התהליכים הדמוגרפיים שהתקיימו בשנות התשעים, בשנת 2020 תמנה אוכלוסיית ירושלים 947,000 תושבים: 589,000 (62%) יהודים ו-358,000 (38%) ערבים (דלה פרגולה, רבהון, 2003).

מגמות עיקריות המסתמנות מתחזית זו מורות, שקצב הצמיחה המהיר יותר של הערבים בירושלים יגרום להגדלת משקלם בכלל תושבי העיר. לעומת זאת יתמתן הגידול באוכלוסייה החרדית - היא צפויה לגדול בקצב איטי יחסית לשיעור הריבוי הטבעי הגבוה שלה. זאת, בשל עזיבה גוברת, בעיקר של זוגות צעירים, ליישובים ולשכונות החרדיות מסביב לירושלים. מגמה זו עתידה להשפיע יותר מעזיבה של מבוגרים, כי הצעירים עוזבים עם ילדים או שנולדים להם ילדים ביישובים מחוץ לירושלים. בכך הם תורמים לגידול אוכלוסייה מחוץ לירושלים וגורעים מפוטנציאל הגידול הירושלמי.

יימשך הגידול באוכלוסייה הכללית (הלא חרדית) בעלת האפיון הסוציו-כלכלי הנמוך. לגידול אוכלוסייה זו תורמת גם העלייה מחבר המדינות. ראוי לציין שאוכלוסייה זו היא בעלת פוטנציאל גבוה למוביליות כלפי מעלה. מסתמנת ירידה של ממש במספר התושבים בעלי אפיון חברתי כלכלי בינוני ומעלה. אוכלוסייה זו מתאפיינת בשיעורי ריבוי טבעי נמוכים: פריון נמוך יחסית ושיעורי תמותה גבוהים יחסית, בשל מבנה גילים מבוגר. המעמד הבינוני ומעלה גם מתאפיין בניידות גבוהה, והוא נוטה לעזוב את העיר בשיעור גבוה יחסית. חלקה של אוכלוסייה זו בעיר ילך ויצטמצם.

מידת אי הוודאות ביחס לגודל האוכלוסייה הערבית בירושלים גדולה מזו של האוכלוסייה היהודית. בעיקר נכון הדבר ביחס לתנועות ההגירה לירושלים וממנה. שינויים בהסדרים גיאופוליטיים, במצב הביטחוני, בחקיקה או במדיניות אכיפה ביחס להגירת ערבים, יכולים להשפיע על גודל ההגירה. כפי שכבר נכתב, אין בידינו אומדן מהימן של מספר הערבים המחזיקים בתעודות כחולות אך מתגוררים מחוץ לגבולותיה המוניציפליים של ירושלים. גם אין אומדן מוסכם של מספר הפלשתינאים המתגוררים בירושלים באופן לא חוקי. למדנו מניסיון העבר ששינוי במדיניות, ושמועות על שינוי מדיניות, משפיעים באופן דרמטי על תנועת האוכלוסייה הערבית לעיר.

כך, למשל, התברר שניסיון לאכוף את החוק ולשלול תעודות זהות כחולות ממי שנעדרו מירושלים במשך כמה שנים, הניע אלפי מחזיקי תעודות כחולות לחזור אליה. גם "הפרחת בלון ניסוי" בעיתונות הכתובה והמשודרת, ערב פסגת קמפ-דייוויד, בדבר שינוי גבולות ירושלים והעברת שועפאט ובית חנינא (שכונות ערביות בצפון העיר) לשליטת הרשות הפלשתינית, החזירו לעיר נושאי תעודות כחולות רבות. דוגמה נוספת היא מהימים האלה: עם התקדמות הבנייה של גדר ההפרדה ("עוטף ירושלים") יש נהירה של ערבים ירושלמים בחזרה לעיר.

המשך בניית ה"עוטף" מעורר שאלות לא פתורות. מה יהיה גורל השוהים הבלתי חוקיים בירושלים, ומה יהיה מעמד בעלי התעודות הכחולות שייוותרו מחוץ ל"עוטף"; עד כמה ימנע "העוטף" יציאה וכניסת מהגרים לירושלים, והאם הקושי לשמור על זיקות ליישובי המטרופולין הערבי יביא לדעיכת כוח המשיכה של ירושלים לערבים נושאי תעודות כחולות.

ניתן לסכם ולומר שהשאלה הדמוגרפית הממקדת את העניין הציבורי רב ביותר, היא שאלת היחס בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. כיצד לשמור על רוב יהודי של 70% לפחות?

הדבר יכול להיות מושג בכמה דרכים: הראשון הוא שינוי מגמות ההגירה של האוכלוסייה היהודית, באמצעות שידוד מערכות והשקעה רחבת היקף, במדיניות נמרצת וביישומה הנחוש. זה צריך לכלול הגדלה של היצע הדיור והגדלה של הביקושים. יש להשקיע בפיתוח כלכלי בעיר ובאזור, בשיפור איכות החיים תוך שימת דגש על מערכת החינוך והתרבות, חזות העיר, ואיכות הסביבה.

בשאלה כיצד לשנות את מגמת ההגירה ניטש ויכוח ער בעיר. יש מי שתומכים בהרחבת גבולותיה מערבה, כדי לאפשר בנייה של אלפי יחידות דיור בתקופה קצרה יחסית. בכך, נטען, יגדל מלאי הדירות והן יוזלו, דבר שימשוך  אוכלוסייה יהודית גדולה. ויש הטוענים כי בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים יש מלאי קרקעות שיספיק לבניית עשרות אלפי דירות, וראוי למצות את פוטנציאל הזה בתוך העיר. לחזקה מבפנים ולא לפרוס אותה על מרחבים גדולים, קשים לשירות, בשטחים ירוקים איכותיים בהרי ירושלים.

הדרך השנייה היא לשנות את  היחס בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית, שעיקרה שינוי גבולות במזרח ירושלים והוצאת שכונות ערביות מתוכה. הערבים שמתגוררים בשכונות שייגרעו מהעיר ימשיכו להתגורר באותו מרחב גיאוגרפי, אבל לא יימנו עוד עם תושבי העיר. גישה זו מנוגדת למדיניות עיריית ירושלים וממשלות ישראל מאז 1967.

חשוב להדגיש שהשאלות הדמוגרפיות של ירושלים אינן מתמצות במספר תושבים. ירושלים גדולה אינה בהכרח ירושלים חזקה, וגם היחס המספרי בין יהודים לערבים אינו חזות הכל. חשיבה לעתיד צריכה להתוות נתיב איכות ולא להסתפק בהיבט הכמותי. יש לחזק את המתגוררים בעיר ולמשוך אוכלוסייה חזקה ומגוונת. ייחודיותה הדמוגרפית של ירושלים נעוץ במגוון קבוצות האוכלוסייה שבה ובפסיפס שכונותיה, ובזה אין לפגוע. יש לעצור את הזדקנות האוכלוסייה ואת הכרסום בחלקו של המעמד הבינוני ומעלה באמצעות חיזוק כוח המשיכה של ירושלים לצעירים ולבני מעמד זה.  

חשוב ליצור חשיבה אסטרטגית שתצייר את דמות האוכלוסייה העתידית. יש להתוות דרכים להשגת דמות האוכלוסייה הרצויה ולדבוק בהן. וצריך לזכור שכל דיון על עתיד העיר חייב להביא בחשבון שחיזוקה של ירושלים וחיזוק המטרופולין שלה שלובים זה בזה. הם יפעלו לטובת כל קבוצות האוכלוסייה.

 

מקורות

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסייה ביישובים עירוניים לסוף שנת 2003, (נתונים ארעיים) http://www.cbs.gov.il/population/new_2003/tab_3.pdf , ירושלים, 19.3.04

חושן, מאיה (עורכת), שנתון סטטיסטי לירושלים,  לשנים המתאימות, מכון ירושלים לחקר ישראל ועיריית ירושלים, ירושלים.  אפשר למצוא גם באתר האינטרנט של מכון ירושלים לחקר ישראל שכתובתו: www.jiis.org.il.

לפידות, רות, "מעמדם של הערבים תושבי מזרח ירושלים", בתוך: רמון אמנון (עורך) עיר בסבך: לקסיקון ירושלים בת זמננו, 2003, עמ' 262-278.

Berman Eli,. Sects, Subsidy and Sacrifice: An Economist’s View of Ultra-Orthodox Jews, Jerusalem Institute for Israel Studies Jointly with The Maurice Falk Institute for Economic Research in Israel, Jerusalem, 1998

דלה פרגולה סרג'יו ורבהון עוזי, תכנית אב אסטרטגית לירושלים 2020: הממד הדמוגרפי, כרך 2, עמ' 1-64, עיריית ירושלים, ירושלים, 2003.

חושן מאיה, קמחי ישראל, קורח מיכל,  העוזבים את ירושלים: הגירה אל ירושלים: מאפייני המהגרים והמניעים להגירה 1994 – 1996, מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים (לא פורסם).

חושן מאיה, קמחי ישראל, קורח מיכל, גרינשפן איתי  הגירה אל ירושלים: מאפייני המהגרים והמניעים להגירה, מכון ירושלים לחקר ישראל בשיתוף עם עיריית ירושלים,ירושלים,  2002   www.jiis.org.il/migration.pdf

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד