דו"ח אהבה לא רומנטית / גיל הרא
דו"ח אהבה לא רומנטית / גיל הרא

סופרת

 

 ירושלים נחרבה בעבר, ויש לה נטייה להיחרב שוב ושוב בספרות. על פי דימויה ותרחישי קצה של המציאות הפוליטית, העיר ממש מועדת לחורבן אפוקליפטי. אלא שדמיוני דוחה את המיתוס מכוח עצמו, ודווקא גוש דן נראה לי כאילו הוא יכול להימחק במשב אחד של אש או רוח

 

"ירושלים חשובה, ותל-אביב היא סתם. בתל-אביב אפשר לבלות, אבל תל-אביב ממש מכוערת". בנותיי, בחדרן, מטיפות לצמד חברות שבאו לבקרן מהעיר המכוערת, ואני מצותתת מהמטבח ומחייכת: מי שנוסע נגד כיוון התנועה נדרש להסביר את עצמו. לפני שבע שנים עברנו לגור בירושלים. במהלך השנים, הילדות שמעו את הוריהן מספקים כל מיני הסברים למעבר, וכעת, בלהט של מומרות חדשות, הן חוזרות על נימוקים שהוריהן השמיעו.

 

                                        *

 

גדלתי בירושלים, אני אוהבת את העיר, וכשמדובר באהבה כל הנימוקים הם המצאות בדיעבד. התחושה באה קודם: פה האוויר נכון והאור נכון. מכל המקומות בישראל, רק פה נוח לי בעורי כשאני מתעוררת בבוקר.

כשאני נוסעת בגוש דן, קורה שאני מדמיינת את עצמי גרה מאחורי התריסול הזה או מעבר לגדר החיה ההיא - ואז נדמה לי שבקלות רבה הייתי יכולה לעזוב את הארץ, ושדאלאס ורמת-גן הן מבחינתי היינו הך. את ירושלים הדמיון שלי מסרב לעזוב, גם כשהוא פונה לכיוונים אפוקליפטיים, בלתי נמנעים בעיר הזאת.

כשאני מצהירה על אהבתי לירושלים אני מציצה ימינה ושמאלה, נבוכה תמיד למצוא את עצמי בחברת אוהבים אחרים שאיני אוהבת. לו הייתי ירושלמית מלידה, דור עשירי בעיר, ניחא. ירושלמים כאלה הם בגדר תינוק שנשבה, או בגדר מוטציה טבעית שפוטרים אותה בחביבות ב"מה לעשות, ירושלמים זה גזע"

מכיוון שמשפחתי גרה בירושלים רק לסירוגין, וגם אני לא חייתי בה במשך שנים, נראה שאינני שייכת לגזע, והדבר מסמן אותי כחשודה מיידית: חשודה בתמהונות, בלאומנות קיצונית, בהתיפייפות נפש או במה שמכונה פלצנות (איש חכם הגדיר "פלצנות" כפער הבלתי נסבל בין המלים לדברים, וכשמדובר בירושלים, לעתים קרובות הפער אכן בלתי נסבל). הארץ מלאה באנשים שמצהירים אהבה לירושלים, העולם מלא בהם, ואני מבינה בהחלט את מי שנפשו נקעה מכולם גם יחד.

את האוהב המוצהר הראשון פגשתי כשהייתי בת תשע או עשר. הוא היה משורר. הביאו אותו לכיתתנו ביום ירושלים כדי שיספר לנו על אהבתו לירושלים, והוא עשה את זה במשך 50 דקות, כפי שנקבע בתוכנית, עד 10 דקות לפני הצלצול. כשגמר, נותר זמן לשאלות, וילדה אחת הצביעה. "אם אתה כל כך אוהב את ירושלים", שאלה, "איך זה שאתה גר בתל אביב?" פרץ צחוק נבוך נשמע בקהל, וכששכך הצחוק הסביר לנו המשורר ברצינות רבה, ממש כמו לגדולים, שאהבה לחוד והחיים לחוד; ואף שהגעגועים גואים והכאב עצום, בחיים יש כל מיני אילוצים, מה אפשר לעשות? לא תמיד אתה זוכה לחיות עם אהבת חייך.

הלשון קובעת לערים את מינן. בעברית כל הערים נקבות, ומבחינה זאת אין הבדל בין ניו יורק לפתח תקוה. ירושלם, עיר ציון, עיר דוד, משוש תבל, קריה למלך רב - ירושלים בכל מופעיה השונים היא נקבה, ונראה שזהותה המינית לא נבנית רק מתכתיב דקדוקי. אפשר רק להשתעשע במחשבה איך היתה מתפתחת ההיסטוריה ואיך היתה נראית המציאות הפוליטית, אם היינו מתייחסים לירושלים בלשון זכר.   

בודלר, אוהב גדול של פאריז, מתאר את עירו כזונה מלאה סודות, שיכורה מערפילי בוקר. אצל המשורר המקומי שפגשנו ירושלים מוטבעת בדמות ארכיטיפ נשי מנוגד: היא אפופה בערפילי קודש, מושא לאהבה רומנטית-אפלטונית. אינני יודעת אם תושבי פאריז שמחים בדימוי הזנותי שהודבק לה בשיר, אך עובדה היא שהמשורר שלהם לפחות הכיר את עירו, וניהל אתה יחסים ממשיים. האוהב הרומנטי-אפלטוני, לעומת זאת, אינו מחויב, לא בהיכרות אינטימית, לא באיזושהי מערכת יחסים מציאותית, ובטח לא בחיים משותפים.

"זכה את מהיות לי חברת/ קדושה את משבת עמי/ את היי לי אל ומלאך/ לך אתפלל ואעבדך" - כתב ביאליק בתשובה לאהובה, ששאלה בלשון עדינה "מה עם התכל'ס", והשורות האלה יכולות לתאר גם את יחסם של רבים לעיר הקודש. תלמידים במערכת החינוך הישראלית מוזמנים דרך קבע לחקות את המשורר הרומנטי-אפלטוני, ולהביע את אהבתם לבירה בציור, בחיבור ובשיר. הציון שהם מקבלים הוא לרוב פונקציה של עוצמת הרגש המלאכותי שהצליחו להפיק מעצמם, ואוי לו לילד שיכתוב שירושלים מדכאת אותו ושהוא בכלל מעדיף את כפר סבא. 

דור אחר דור של כתבנים צעירים מגלה ש"ירושלים" נחרזת עם "שמים" - אפשר להוסיף לזה ש"בית מקדשנו נחרב פעמיים"  - ולא הרבה יותר. ירושלים, בשונה מתל אביב, פשוט מסרבת להתחרז, ואולי זו דרכה לבעוט בפייטנים. 

 

                                         *

 

אהבה רומנטית היא תמיד צרה צרורה, וירושלים, כמין דולצינאה, מוקפת אוהבים רומנטיים שאין להם שמץ עניין במצבה האמיתי ובצרכיה. מצוקותיה של מערכת החינוך העירונית, תקציב התרבות הצמוק, עניי העיר הרבים, הלכלוך ברחובות, אפליית התושבים הערבים, סניף טיפת חלב אחד שמשרת שליש מאוכלוסיית העיר (ערבים, כמובן), תוכנית הבנייה ברחוב הנביאים, הרס בתים בעלי ערך היסטורי, המאבק על השטחים הפתוחים, מדיניות הבנייה לגובה - כל אלה כקליפת השום בעיני המעריץ הרומנטי, שבעיניו ירושלים אינה אלא אידיאה.

מי שהיתה בעלת הדירה שלי, בתקופה שגרתי סמוך לשוק מחנה יהודה, היא בעיני הניגוד המושלם למשורר הרומנטי. הזקנה נהגה לשתול צמחי גרניום אדומים לוהטים בכל פח ובכל מכל פלסטיק שהיו מועמדים לזריקה, ואת העציצים המאולתרים הציבה על הגג, בחלונות ולאורך הקיר החיצוני של הבית. כשפסח היה מתקרב, ולא נשארה בדירה עוד פינה שאפשר לקרצף, היתה צובעת את עמודי החשמל ברחוב, ואגב כך נוזפת בי על בטלנותי ועל אדישותי הגלויה ביחס לחג. בכל השנים שחייתי שם לא שמעתי ממנה הגיג נשגב אחד על ירושלים. היא הצרה על ילדיה שעזבו למעלה האדומים, כי לא יכלו להרשות לעצמם דירות מרווחות בעיר, והבינה אותם. היא השתוממה קצת עלי, מה צעירה כמותי מחפשת באזור שהיה אז עני למדי ומלוכלך? להגר מהשכונה לא עלה בדעתה אף פעם. אינני יודעת מה היתה עונה אילו שאלתי אותה אם היא אוהבת את העיר. אני יודעת רק ששנים אחרי שעזבתי, תמרורי הגרניום שלה עדיין עמדו סביב הבית.

אם אמתח קצת את צווארי, מפינת החלון שלי אוכל לראות את בניין לב רחביה, שרובו שייך לאוהבים רחוקים של העיר. רוב בעלי הדירות בבניין הזה הם יהודים שחיים בחו"ל, ובשונה מהמשורר המבטא את אהבתו במלים, הם יכולים לבטא את אהבתם בנדל"ן. אנשים אמידים אינם צריכים להשכיר את דירותיהם, ובשנים שקטות הם חונים בהן, בין ראש השנה ליום הכיפורים, ופעם נוספת בפסח. מכיוון ששקט אינו נמנה עם האטרקציות שירושלים יכולה להציע כרגע, הבניין שומם ברובו ואפל כל לילות השנה, ורק השכם בבוקר אני שומעת את העובדים הזרים שבאים לנקותו.

כמו לב רחביה, גם שכונת עיר דוד ריקה מתושבים; וכמוהן ימין משה, שסיפורה מאלף במיוחד. בשנות השישים, ימין משה היתה שכונת עוני, מעורבת מבחינה עדתית. מאוחר יותר, בחסות פסק דין חרפתי של בג"ץ, פונו תושביה מבתיהם, ותחתיהם נכנסה אוכלוסיית אמנים שאמורה היתה להשביח את השכונה לטובת כל אוהבי העיר. האמנים אכן השביחו את השכונה עד מאוד, ומקץ כמה שנים מכרו רבים מהם את הנדל"ן המושבח לאוהבים רחוקים ששילמו בשבילו מחיר טוב.

עיר דוד, לב רחביה וימין משה נקיות ומצוחצחות, מטופחות על ידי גננים שכירים, ושוממות באופן שלא נעים להסתובב בהן בלילות. אבל גם בימים לא שומעים שם קול נגינה בפסנתר או צפצופי חדשות. אין נפש חיה שתתלה כביסה צבעונית מעל לרחוב, ואין איש שיניח עציץ יסמין בחלון. השכונות הפכו למוזיאון שרק תיירים פוקדים אותו: מוזיאון ירושלים המצוחצחת של האוהבים הרחוקים.

אינני מתעלמת מכך שירושלים חייבת הרבה לאוהביה הרחוקים. אלמלא הם, לא היתה לנו טיילת ארמון הנציב, לא היה מוזיאון, ולא יכולנו לשמוע תרועות פילים באזור מלחה. קצרה היריעה מלומר את כל התודות. ערים אחרות אינן זוכות במתנות נדיבות כאלה, אך תושבי ערים אחרות מניחים כמובן מאליו שעריהם שייכות להם, ושבידיהם לקבוע את עתידן. לא זה מצבם של הירושלמים, שעירם שייכת למיליונים אשר לא ראו אותה מעולם. 

ביתי בנוי על אדמה שנחכרה ממנזר רטיסבון הסמוך לו. בילדותי עוד חיו ברטיסבון נזירים. עם הזמן הם נעלמו, כמו האמנים של ימין משה. במשך שנים אחדות אירח הבניין כמרים, עד שיום אחד, באינתיפאדה, הוותיקן החליטה לסגור את העסק. בעוד 30 שנה תסתיים תקופת החכירה של הקרקע שאני יושבת עליה. יודעי דבר אומרים כי המסדר שלו שייכת הקרקע מתכנס בברזיל פעם בשבע שנים; וכך נראה כי השאלה אם אזכה להזדקן בדירה שבה חיו ומתו הסבים שלי תוכרע בברזיל, בדרג בכיר של קתולים.

העניין איננו רק הוותיקן, או הכנסייה הרוסית, או הוואקף, או נכסי פליטים או בתים שנסיכים סעודים רוכשים בעיר (אם סעודים בוחרים להשקיע בעיר, אולי זה דווקא סימן טוב). התסבוכת אינה רק של רשת בעלויות חוקיות על הקרקע, אלא של תחושות בעלות על העיר. ליותר מדי אנשים, ביותר מדי מקומות בעולם, יש תחושת בעלות על ירושלים.  

 

                                          *

 

וכאן מגיעים בהכרח לפוליטיקה, כי הרי לא כל אוהבי ירושלים אוהבים אותה כאותו משורר אפלטוני-רומנטי שאינו תובע לעצמו דבר. תובעי ירושלים רבים, ולרובם אין שמץ עניין בטובתה של העיר ובטיב החיים בה.        

כשאני מודה באהבתי לירושלים, על פי רוב אני מוסיפה הערה שתבדיל אותי מעדת סלע-קיומנו-בירת-הנצח של עם ישראל-בלבנו לעד. אין לי פתרון פוליטי לשאלת ירושלים, אך יש לי קנה המידה לפתרון הוגן, והוא רצון התושבים וטובתם. דא עקא, שבמציאות רצון התושבים - יהודים כערבים - חשוב כאפס, וכוחנו להשפיע לטובת פתרון זה או אחר אפסי.       

לפעמים אני חושבת שירושלים גדולה על מדינת ישראל, ובטח גדולה על הפלשתינאים; שהעיר, שאין כמותה, צריכה להפוך לישות שאין כמותה, ובחלומותיי הירושלמים מתארגנים ומכריזים על פתרון עצמאי לעירם. החזון הזה בדיוני, כמובן, אם כי סביר שרוב התושבים הפלשתינאים ישמחו להימנע הן מדבר הן מחולירע, ולא להשתייך לפלשתין ולא לישראל (בשום עתיד סביר הרי לא יינתן להם לבחור בין הרעות השונות).  

אם עולה מהדברים האחרונים הרושם שאני חסרה תודעה היסטורית, הריני להודיע שיש לי. תקופה מסוימת בחיי ניסיתי לרכוש התמצאות בתולדותיה של העיר. עיינתי בספרים, עשיתי מסלולים, עליתי לנקודות התצפית הידועות ואפילו גיליתי אחדות, ידועות פחות. השקעתי בלימוד השכבות השונות של החומה, ושיננתי למי שייכת כל מרצפת בכנסיית הקבר. הבדלתי בין הבנדיקטים להוספיטליירים ובין חסידי גור לחסידי סאטמר. גילגלתי רכילויות על הורדוס ועל המשפחות הוותיקות של רחביה, ובמשך כמה ימים אפילו יכולתי להרצות די ברהיטות את מהלכי הקרב בגבעת התחמושת.

שטופת זיעה קרה, הייתי מתעוררת באמצע הלילה לשאול את עצמי מי למען השם היו הסלג'וקים, ומה בינם לבין הממלוכים. בסופו של דבר, מרוטה ומחוסרת שינה, הרמתי ידיים: יותר מדי היסטוריה, יותר מדי תרבות, הכל מתבלבל לי ומשתלט על המוח. זמן מסוים עוד הרגשתי אשמה. הנה אני רואה בניין ואין לי מושג מתי ועל ידי מי  נבנה. פה מתנוססת כתובת ביוונית ואיני יודעת מה תרגומה, ושם הולך חסיד שתולדות חסידותו נשתכחו ממני. אחר כך השלמתי. היום אני פוסעת לי בנחת למסעדת הגג של פאפא אנדריאס, וכלל לא איכפת לי אם בדרך אני מבלבלת בין תחנות הוויה דולורוזה. ההיסטוריה מתקיימת גם בלי שאתאמץ, ומבחינתי שוב איננה מושא לכיבוש. רק צלקת מתחת לעין הימנית שלי - זכר לטיול גגות שכמעט הסתיים בהתעוורות - מעידה על קדחת הכיבוש שהיתה לי.

"ישראל קטנה, ורק ירושלים גדולה באמת", אמרה לי פעם עולה חדשה ממוסקווה. רק עין של מי שגדלה בכרך אמיתי יכולה להביא לניסוח כזה. ירושלים אכן גדולה, במובן שבו מדברים על ערים גדולות בעולם; על מקומות שרבים חולמים לבקר בהם, ושבהם יכול גם תושב ותיק לקום בבוקר ולהחליט שהוא רוצה לטייל כתייר בעירו. על ירושלים צריכים היו לדבר בנשימה אחת עם פאריז ורומא ולונדון. העובדה שעל פי רוב אין עושים זאת מעידה כנראה שירושלים אכן גדולה עלינו.

על-פי מספר תושביה, ירושלים היא הגדולה בערי ישראל, אבל גדולה אינה פונקציה של גודל; וממילא אצל ירושלמים ותיקים אחדות מהשכונות החדשות פשוט לא נכנסות למפה הפנימית של העיר. תשאלו אדם שגדל בירושלים, והוא יאמר שפסגת זאב, רמות או אפילו גילה, שלפי מספר תושביה יכולה להיות עיר, הן "לא ממש ירושלים": "ירושלים האמיתית" מורכבת מרחובות שמזמינים אותך להתהלך ולהביט סביב, והאזורים האלה נועדו בעיקר לאפסון אנשים ישנים. לא בתים בנו בהם אלא פתרונות דיור, וחלק ניכר בנו רע.  

פוליטיקאים, שמתמקדים ב"סלע קיומנו", אינם נוטים לתת את הדעת לאבן הממשית, וחלק מהכיעור של הבנייה החדשה נובע מזניחתה של האבן. לא שזנחנו לגמרי, החוק עדיין מחייב לבנות באבן, אבל עם השנים הוגמשו מאוד המושגים. "בנייה באבן" הפכה לציפוי דק, וה"אבן", שהיתה בעבר ירושלמית, יכולה היום להיראות כמו חרסינה בשירותים. אבן אמיתית, אבן שנראית כאבן, מייקרת אמנם את הבנייה, אך ניתן היה לצפות ממי שמדברים על "בירתנו לנצח נצחים" שיקימו מבנים שייראו כאילו הם עתידים להיות כאן גם מחרתיים.

בתיה הישנים של ירושלים, גם הצנועים שבהם, נבדלים זה מזה, וכשחולפים לידם, אפשר בקלות לדמיין נין חי בדירה שבה גדלה סבתו. כשמסיירים שכונות הטבעת של העיר, הדמיון פשוט דוחה אפשרות כזאת. הציונות הביאה לגידולה של ירושלים מעיר של 20 אלף תושבים לקריה של 700 אלף. נראה שבבהלת הגידול  חסר הביטחון הדרוש לתכנן את פניה מתוך מחשבה לדורות.

 

                                        *

 

ירושלים גדולה, ובו בזמן קטנה כעיירה. זה חלק מקסמה. את ניגשת למספרה בלי לחשוש שמאז הפעם האחרונה שביקרת בה הפכו אותה למכבסה. את קונה קפה באותו מקום שבו קנית את הקפה הראשון שלך. ברחובות את נתקלת באנשים שלמדו אתך בבית הספר היסודי, וכמעט בכל מקום רואה פנים שמוכרות לך איכשהו. תחושת ההיכרות יכולה לתעתע, ולפעמים לוקח לי רגע לקלוט שצעירה שבאה מולי ונראית לי מוכרת מאוד - לומדת בבצלאל? שוכרת דירה ברחוב המדרגות? - היא בעצם זרה לי. היא רק מזכירה מישהי שפעם היתה כמוה, ומזמן כבר הפכה לגברת בורגנית.

לא סתם אומרים שבירושלים הזמן פועל אחרת.

ובאיזה זמן חי הענק הבלונדיני הלבוש גלבייה, יותר משני מטר גובהו, זה שניצב במדרחוב בן יהודה הריק, שעות ספורות אחרי פיגוע, ושפך על ציון תוכחת נביאים? לא בעת הזאת, זה ברור.

בשנת 2000 אושפזו במחלקות הפסיכיאטריות כ-200 תיירים שלקו בסינדרום ירושלים, אך לצד המעורערים בנפשם, יש בסביבה עוד רבים אחרים שאינם חיים בדיוק ב"כאן ועכשיו". בין שכני יש אשה שכמעט אף פעם לא יוצאת מדירתה, משום שאינה מוכנה לעזוב את גרמניה. שני רחובות צפונה חיה זקנה קטנטונת, גיבורת בריה"מ, שלחמה בקרב על סטלינגרד. מדי שנה, ב-9 במאי, היא עונדת את אות הגבורה שלה ויורדת חמש קומות במדרגות, לטייל קצת בין אנשים שאינם יודעים מה יום מיומיים. מכר אחר שלי, שגר בסביבה, גדל בחסידות תולדות אהרון, וכשעזב השאיר אשה וילדים במאה שערים. לאחר שלמד באוניברסיטה, התפרנס מחינוך ציוני לנוער ומהוראת תנ"ך לכמרים, ולא פעם עלה בדעתי שקורותיו היו יכולות לפרנס רומן על תנועת ההשכלה. 

יכולתי להמשיך לספר על עוד כמה משכני, היכן ובאיזו תקופה הם חיים, אך מוטב שאפסיק כאן. נוהג רווח הוא לתאר בני אדם ירושלמים כ"טיפוסים ססגוניים", כביכול היו בובות המוצעות למכירה לתיירים, "הנה חסיד לקישוט והנה ערבייה עם כד על הראש", ויש בכך טעם של דה-הומניזציה. בלי להעמיק בעניין ה"טיפוסים", אפשר לומר שירושלים היא הניגוד הגמור של היישובים הקהילתיים החדשים, השואפים במוצהר להומוגניות.

 

                                         *

 

 ירושלים היתה ועודנה עיר של קהילות. וכאן עוד אחד מהפרדוקסים הרבים שלנו: קופת העיר ריקה, בעלי מקצוע רבים נמנעים מלמכור את שירותיהם לעירייה מחשש שיפשטו את הרגל קודם שיקבלו את שכרם, מערכת החינוך הירושלמית מתקשה לספק צרכים בסיסיים, ובכל זאת יש בעיר היצע של בתי הספר שאין כמותו בישראל, והוא כולל בין השאר: פנימייה אליטיסטית ללימוד מדעים ואמנויות, תיכון דתי אליטיסטי בעל אוריינטציה פמיניסטית, תיכון דתי אליטיסטי בעל אוריינטציה ביקורתית-פילוסופית, אקדמיה למוסיקה, בית ספר משותף לחילוניים ולדתיים, בית ספר דו-לאומי, בית ספר רב-לאומי, בית ספר ניסויי, בית ספר אנתרופוסופי, בית ספר שבחסות התנועה הרפורמית, בית ספר לערכי תנועת העבודה. גם בלי למנות את הפלגים של החינוך החרדי, הרשימה מגוונת מאוד. בשנים האחרונות ראיתי שני בתי ספר צומחים על דרך ההתפלגות מבית ספר קיים, שלא נתן מענה שלם לתודעת הזהות של ההורים ולאידיאלים שלהם. בירושלים, הרעיון של "בית הספר כקהילה" איננו עוד המצאה של משרד החינוך. קהילת בית הספר מתפתחת באופן אורגני.

אני למדתי בתיכון שליד האוניברסיטה, ואף שהפרופיל החברתי של התיכון דמה לזה של הגימנסיה העברית, ראינו את עצמנו שונים, והשוני נתפס כזהות. עד כדי כך הטמענו את הנבדלות שלנו, שגם היום אני מוכנה להניח לבנותיי לבחור את דרכן ובלבד שלא יבחרו בגימנסיה.

 

                                         *

 

אומרים על ירושלים שהיא אינה חומרנית כמו תל אביב, ואם נרצה להיות ציניים נאמר שהסיבה לכך היא שירושלים פשוט ענייה יותר. כמו הרבה הסברים ציניים, גם זה נכון רק באופן חלקי. מי שמכלכל את עצמו בקושי, יכול להיות חומרני או לא חומרני. עשיר שיש לו כסף רב ורכוש רב כמעט נגזר שדעתו תהיה טרודה בהם. בירושלים מעטים העשירים, ומכאן שמעטים האנשים הנכפים לתת את דעתם בהתמדה לרכוש ולכסף.  

מיעוט של בעלי ממון איננו ערובה להיעדר חומרנות אצל כלל תושבי הבירה; ובלי לשפוט אם הסגולה המיוחסת אכן קיימת בנו, אומר רק את התרשמותי שתרבות הצריכה בירושלים די מנומנמת. יש אצלנו הכל: מסעדות משובחות, בגדי מעצבים, אטליזים מצוחצחים, חנויות יקרות לרהיטים וכלי בית, אך אין באוויר תחושה של רדוף-השג-אסוף שלל. נשים אינן דוהרות ברכב שטח למספרה, אנשים לבושים די ברישול; בכל אירוע יש כמה שנראים כאילו הם לובשים אותם הבגדים מאז שנות השישים, ואין בכך רמז למצבם הכלכלי.

בתי ציטטה לי לאחרונה דברים שאמרה מורתה בשיעור אקטואליה: מותר לפעמים לבזבז קצת, לא צריך להרגיש אשמים בגלל זה, אבל כשאתם מוציאים 20 שקל, תזכרו שיש אנשים שבשבילם זה הרבה כסף, ואנשים כאלה נמצאים גם כאן בסביבתכם הקרובה. המורה הזאת עובדת פעם בשבוע כמתנדבת בבית תמחוי. מה יש להוסיף? הלוואי על כל ישראל מחנכים כמותה.

כדי לא לחטוא באידיאליזציה, אציין כי הזדמן לי לשמוע הורים מתלוננים על חמדנות אופנתית של ילדיהם, אך הרושם המתמיד שלי הוא שבירושלים הלחץ קל מאשר במקומות אחרים. ברגעים נדירים שבהם נחה עלי רוח רומנטית, אני חושבת שכובד ההיסטוריה של העיר משמש משקל-נגד לאופנה החולפת, ושנוף העיר העתיקה מתיק את הדעת מגודל הישבן ומסוג הג'ינס שעליו. 

כשהרוח הרומנטית חולפת, אני מייחסת את המתינות האופנתית לא לנוף אלא להרכב האוכלוסייה ולמבנה העיר: יש בעולם ערים שהאוכלוסייה שלהן  הטרוגנית, אך כל מגזר לכוד באזור משלו. בירושלים כל המגזרים מתערבבים ברחובות. קשה להשליט מותגים על אוכלוסייה כל כך מעורבת, שלכל פלח בה אופנות משלו, ושרבים בה אינם יכולים להרשות לעצמם לרדוף אחר האופנה, או שבמוצהר אינם רוצים לעשות זאת.

זר שיעיין במודעות הפרסומת במקומונים שלנו, יתרשם שחלקן לפחות נראה כלקוח מזמן אחר וממקומות אחרים. כך, למשל, כאות כבוד לפריץ המכובד ראש עיריית ניו יורק, פירסמה אחת המסעדות המקומיות "נקניקיית בלומברג" ענקית  ומוזלת, גלאט כושר, עם כרוב חמוץ ומלפפון. את חבריי ואותי זה הצחיק, אבל לאחרים זה מכר.

 

                                         *

 

הזכרתי קודם את הענק שהתנבא שעות ספורות אחרי פיגוע, ונראה שאי אפשר שלא לומר משהו על פיגועים. מה גם שכמה מהם היו ברדיוס של קילומטר מביתי. ממילא אני נדרשת לדבר על כך בכל פעם שמטיחים בי, "מה יש לך לעשות בעיר הזאת?" ו"מתי כבר תחזרו לתל אביב".

הפיגועים מעוררים בי כעס וצער, אבל אף פיגוע לא גרם לי לחשוב על עזיבה. דווקא ההפך. גיליתי שיש לי תחושה של בית, ושעקרונית אני מוכנה להתייצב בחלון עם קצוץ-קנה ולירות בכל מי שינסה לפלוש לתחומו. הצרתי את צעדיהן של בנותיי, ובשלוש השנים האחרונות אינני מתירה להן להתלוות אלי כשאני עושה קניות בשוק מחנה יהודה. אבל לשנות את אורחותיי אני לא מוכנה. אני אוהבת רחובות ומתעבת קניונים, ולסגת לקניון המחניק והמאובטח נראה לי משפיל. אני מודעת לכך שהטמפרמנט של השורות האחרונות עלול להישמע כזה של מתנחלת, אבל הואיל ולא נישלתי איש מביתו, ואין ברצוני לנשל איש מזכויות האדם שלו, ולאור העובדה שהחזון הפוליטי שלי שונה לגמרי מזה של המתנחלים - על אף הדמיון המסוים בטמפרמנט, ההבדל בינינו משמעותי.

הטרור עשה לירושלים דימוי של עיר מסוכנת, והנה לנו עוד מוזרות מקומית: כמעט בכל שיטוט במרכז העיר חולף במוחי החשש מפיגוע, אבל אינני פוחדת מאפשרות של שוד או של תקיפה, דבר שלחלוטין אינו מובן מאליו בעיר גדולה. אני הולכת ברחובות מצוידת בתחושה של אמון בסיסי באנשים שהולכים מסביבי.

המוזרות הזאת, אגב, מאפיינת את ישראל בכלל ואינה מיוחדת דווקא לירושלים. אנו מוכים בטרור ובמלחמות של כנופיות פשע. אנו מוקפים בסוחרי נשים ובסוחרי איברים, בגברים מכים, בנהגים דורסניים, ובפסיכופתים שאוי למי שיעצבן אותם. ועדיין, כשאדם נופל ברחוב, תוך רגע ייגשו אליו הסובבים לסייע. אם לא התפוצצת עם ילדך באוטובוס, תמיד יימצא מי שיעיר לך כי מוטב לסגור את החלון מחשש שהקטן יצטנן.

"ביטחון" מתאר תחושה ולא רק מצב דברים אובייקטיבי, ומאיזושהי סיבה ירושלים משרה עלי יותר ביטחון מתל אביב. אולי זו הבנייה באבן, אולי עתיקותה של העיר דוחפת לחשוב שאם התקיימה כל כך הרבה זמן, מן הסתם גם יהיה לה קיום בעתיד.

ירושלים נחרבה בעבר, ויש לה נטייה להיחרב שוב ושוב בספרות. על פי דימויה ועל פי תרחישי קצה של המציאות הפוליטית, העיר ממש מועדת לחורבן אפוקליפטי. אני מודעת לזה, אלא שדמיוני דוחה את המיתוס מכוח עצמו, ודווקא גוש דן נראה לי כאילו הוא יכול להימחק במשב אחד של אש או רוח.

 

                                         *

 

"ומה עם החרדים? לא מפריע לך שהעיר מתחרדת?" השאלה עולה לרוב אחרי שסוגיית הפיגועים נהדפת, וגם עליה יש לי תשובה קבועה: לא, לא מפריע לי, גם אם בסופו של דבר אנחנו, החילוניים, נהיה מיעוט. יהודים, למיטב הבנתי, נוטים לשגשג כמיעוט.

בשנות השמונים הכרתי אנשים שעזבו את בתיהם עקב הצקות אלימות של חרדים שעברו לגור בסביבתם. בשנים האחרונות אינני שומעת עוד סיפורים מסוג זה, ואולי זו אשליה, אך נדמה שמערכת היחסים התייצבה קצת, לפחות באופן זמני. החרדים מניחים לנו לכרסם בסטטוס קוו, שלמעשה כמעט איננו קיים עוד. בשבתות המוזיאונים פתוחים וגן-החיות פתוח. מקרינים סרטים. בתי קפה ומסעדות פועלים, המועדונים הומים; ומי ששכח לקנות סיגריות כבר לא צריך לכתת רגליו עד לעיר המזרחית, כי יש פיצוציות ואפילו כמה מרכולים שאינם נסגרים אף פעם. נראה שהחרדים החליטו לאפשר לנו להשתעשע כאוות נפשנו, בעודם מרכזים את כוחותיהם בחיזוק מערכות החינוך שלהם. הדמוגרפיה פועלת לטובתם, ומכיוון שכך, לא דחוף להם לבטל זמן בהפגנות מחאה מול מסעדה.

חילוניים צעירים שמאסו בירושלים עוזבים אותה לטובת מקומות תוססים יותר. המיתון והפיגועים ריסקו עסקים והבריחו לא מעט אנשים מהעיר. משפחות חילוניות אמידות, שלא רצו להרחיק מאוד, עברו למבשרת ירושלים והקטינו באופן ניכר את מספרם של משלמי הארנונה. החרדים, לעומתנו, מקיימים צומוד מרשים, ואינם מגלים נטייה להסתלק גם כשתנאי החיים מכבידים.

בבסיס ההתרעה מפני התחרדות העיר עומדת הנחה שהתהליך הקיים עתיד גם להימשך. הדבר בהחלט ייתכן, אך תמיד מועיל לזכור שבכל הנוגע לעתיד אין לנו אלא השערות. הכשל של התחזית הדמוגרפית הוא ההנחה שהיחס בין ההווה לעתיד יעתיק את היחס שבין העבר להווה. וכך, כדי לחשוש מפני שלטון חרדי בעיר, עלי להתייחס לנתונים של היום כאילו הם קבועים, ולהניח, למשל, שהחברה הישראלית תמשיך להתקיים כפי שהיא, וששום אירוע לא יבוא ויטלטל את קיומנו ואת זהותנו. ועוד עלי להניח שירושלים תמשיך לדשדש ולדחות את החילוניים; שהעולם הדתי יישאר בדיוק כפי שהוא; ושרוב התינוקות שנולדים היום להורים חרדים יגדלו כהעתק מדויק של הוריהם.

אינני יודעת מניין שואבים החוזים והמתריעים את השאננות הבוטחת, שמאפשרת להם לשער כל כך הרבה השערות. ואולי הבעיה אינה עודף ביטחון אלא היעדר דמיון. לפני מאה שנים נידו את סבא-רבא שלי משום שלימד עברית. היום עברית היא גם שפת הדיבור של רוב החרדים. לפני עשר שנים לא ניתן היה לראות חרדי בספרייה הלאומית. היום יש בה חרדים. 

הורי סבי מצד אבי חיו במוצא. אילו ניתן לי להקפיץ אותם בזמן ולקחתם לטיול בירושלים, העיר העכשווית היתה נראית להם כפנטזיה. מערכות תאורה ומים. נחילי מכוניות ואוטובוסים. מחשבים, טלפונים, טלוויזיות. מטוס מרעיד את החלונות כשהוא עובר את מחסום הקול. הליקופטר מרחף מעל מסגדי הר הבית. בית המשפט העליון, משרדי ממשלה, מדינה יהודית, דמוקרטיה, זכות בחירה לנשים. אי אפשר שיעלו תמונה כזאת על הדעת. ובעודנו משוטטים היה עלי לספר להם עוד על שתי מלחמות עולם, ועל השואה.

בשנות השמונים, כשהנשיא רייגן האיץ את מירוץ החימוש וגם אנשים אופטימיים חשבו על העתיד במונחים של המלחמה הקרה, התחזית הדמוגרפית דיברה על היעלמות היהודים מרוסיה. איש לא העלה בדמיונו מצב שהמועדון היהודי הופך להיות פופולרי. לכן, כשאני מסתכלת בחבורה של ילדים חרדים שדוחפת עגלת תינוק על המדרכה, כל תחזית בדבר זהותם בעתיד, בדבר השקפת עולמם העתידית ובדבר יחסיהם העתידיים אתי, נראית לי מפוקפקת. ובכל מקרה, גם אם לא יישבו בבוא היום בהמוניהם בספרייה הלאומית, אני מתכוונת להישאר בירושלים.

ידידים שבאים בשבת מחוץ לעיר נוהגים להעיר על מספרם הרב של הדתיים, ויש גם שאומרים במפורש, "אמא'לה פחד". מבחינתם, כל לובשי החולצות הלבנות וחובשי הכיפה הם היינו הך, ולכל היותר מבדילים בין כיפה שחורה לסרוגה. במבט מהשפלה, המציאות נוטה להיתפס כבינארית. חודשים ספורים אחרי שעברנו לירושלים, בנותיי הפסיקו לחלק את הסביבה לדתיים ולחילוניים, ובהדרגה התחילו להבחין בין בתי כנסת. שמחתי על כך. שכונת רחביה, שבה אנו גרים, מעורבת. מראשיתה היתה כזאת. ואף פעם לא קרה שאחד משכנינו העיר לנו על נסיעה בשבת או על עישון בחצר. מה שמשמח אף יותר הוא ש"יחסינו" מעולם לא עמדו לדיון, והם אינם דורשים הבהרות ותקנונים. לא יסדנו  את שכנותנו מכוח אידיאולוגיה, השכנות נוצרה ומתקיימת באופן טבעי, ושכנים הגונים מתחשבים זה בזה בלי להעמיק בדבר: לא חוסמים את החניה, לא יורדים לחצר עם פיתה בפסח, קושרים היטב את שקיות הזבל, לא מציקים.

בעתיד טוב באמת אפשר שיהודים וערבים יחיו ככה: בדו-קיום שלא נולד בסמינרים ושאינו מכוון להפגין ערכים או להציג מופת. אינני מייחלת, חס ושלום, למחיקת זהותן של השכונות והקהילות בירושלים, אך תמיד יהיו גם אנשים שהסביבה הטבעית להם מעורבת. כשחושבים על זה, שכנות בין יהודים וערבים כרוכה במקרים מסוימים בפחות מאמץ ובפחות ויתורים משכנות בין חילוניים ודתיים.

יש לנו היום ראש עיר חרדי, וגם זה מעורר שאלות אצל הבאים מבחוץ. "זה לא מפריע לכם? איך זה משפיע?" בעוונותיי אני מתקשה לענות על השאלה האחרונה, משום שלפעמים עוברים שבועות בלי שאני נותנת את דעתי לראש העיר שלי. שמחתי כשתכף לאחר מינויו זכינו ביום של שלג, ומר לופוליאנסקי החליט לבטל את הלימודים: מזג האוויר נתפס בעיני כאחת התזכורות האחרונות שאנו מקבלים לקיומו של הטבע, והשלג נראה לי הזדמנות לא מצויה לחגוג את ה"כאן ועכשיו" בלי חלוקה סקטוריאלית (במחשבה נוספת, יש להוציא מכלל החוגגים את העניים מכדי לחמם את דירתם, ואת מי שהשלג מנע מהם סעד דחוף, וכאלה יש בעיר לא מעטים).

מעבר לכך, אין לי הרבה לומר על מר לופוליאנסקי. לא עלצתי על בחירתו ולא התאבלתי, אף שעשיתי יותר משעשו רבים מחברי והלכתי להצביע. אומרים שהירושלמים אדישים לפוליטיקה העירונית שלהם. ייתכן שהאדישות נובעת מהכרת הדמוגרפיה שמחלקת את העיר לשלושה גושי אוכלוסייה שווים בגודלם; מצב שמשאיר מעט מאוד מרחב לתמרון ולשינוי. ייתכן שהיא קשורה בהכרה שדיברתי עליה קודם, שירושלים אינה שייכת רק לתושביה, ושגורלה ממילא לא יוכרע על ידם.

הסבר אפשרי נוסף, שאיננו שולל את האחרים, הוא שהחיים בעיר עמוסה בהיסטוריה יוצרים אצל הירושלמים מידה של שוויון נפש: אם העיר הזאת עברה כל כך הרבה, היא תעבור מן הסתם גם את "זה". ו"זה" יכול להיות מצור, עידן של טרור, או תקופת כהונה של ראש עיר. הכללה אחת גורפת אפשר להשמיע על הירושלמים, והיא שהם אינם נוטים להיסטריה.

אינני מכירה איש שחושב כי ניתן לעשות מהפך בפוליטיקה העירונית שלנו, אבל רבים ממכריי נאבקו ועדיין נאבקים על מטרות קונקרטיות: בניית חדרי לימוד במזרח העיר, מציאת מקום תפילה לקהילה, שימור עמק הצבאים, שימור בניין הכנסת הישנה, המשך קיומו של בית הספר הניסויי במרכז העיר. בדרכי הביתה היום ראיתי שלט ענקי חדש שמזמין את תושבי השכונה לכינוס חירום בנושא פיתוחה של רחביה. 

 

                                         *

 

סיפרתי לחברה שאני עמלה על מאמר על ירושלים, והתלוננתי שכתיבתו קשה לי. "כל כך הרבה מלים נשפכו על העיר הזאת, שכל משפט שאני מחברת נשמע כמו קלישאה שדחפו לי למוח". חברתי לגמה מהוודקה שלה, אישרה ש"יותר מדי דיבורים, הכל פלצנות"; ורק אחרי זה הוסיפה: "רק תדעי לך, שביום שבו אני אעזוב את ירושלים, התנועה שלי מערבה לא תיעצר בחוף תל אביב".

"אותו הדבר אצלי, רק שאני לא יודעת למה".

"למה? מפני שאני ירושלמית, וזה מה שאני". 

המשכנו לשתות ולהשמיץ את כל אוהבי השקר שאינם מבינים את רוחה האמיתית של העיר. ובאותה שעה ממש, במקומות אחרים, ישבו מן הסתם אוהבים אחרים של העיר והשמיצו אותנו.

אני מקווה שכולם שתו יפה ונהנו מאוד, כמונו.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד