בית כנסת פתוח, עם סיסים העפים
בית כנסת פתוח, עם סיסים העפים

רוביק רוזנטל משוחח עם פרופ' אוריאל סימון

 

"ירושלים היום שסועה ומלאה איבה, וחזון השלום הירושלמי הוא בלתי ממומש. אנחנו בתקופת שפל, אין בזה שום ספק", אומר פרופ' אוריאל סימון, שגדל ברחביה באווירה דתית-אינטלקטואלית. "זה לא אומר שכאן ההיסטוריה נגמרת. זה אומר שיש תקופות שקל להאמין בבוא המשיח, ויש תקופות שמאוד קשה"

 

פרופסור אוריאל סימון, חוקר מקרא, יליד ירושלים. אביו, הוגה הדעות עקיבא ארנסט סימון, איש "ברית שלום", היה אחד מקבוצת אנשי הרוח המיוחדים במינם שאיכלסו את רחובות רחביה במאה העשרים. אוריאל ירש ממנו את האמונה הדתית העמוקה, את רדיפת השלום ואת הגאווה היקית. ספרו האחרון, "בקש שלום ורדפהו", מציג עמדה דתית הטוענת שרעיונות הפיוס והדו-קיום מעוגנים במקרא לא פחות מההשראה למלחמה על כל חלקת ארץ, כיבוש והתנחלות. בן 75, גבוה, בהיר דיבור ומחשבה, משועשע ומודאג כאחד.

גדלת בירושלים. אתה רואה עצמך כבן ירושלים?

צריך לדייק ולומר: ירושלים, קו נטוי רחביה. ירושלים מחולקת לשכונות בצורה מאוד דרמטית, וגם העיר החדשה היהודית מחולקת לעולמות שונים. יש לכך ביטוי סוציאלי. ליד רחביה היתה שכונת עוני בשם נחלת אחים. בילדותי גרו שם כמעט רק תימנים. בצורה בוטה אפשר להגיד שהנשים התימניות היו העוזרות ברחביה. זו היתה סימביוזה מעוררת אשמה אצלנו וקנאה אצלם. אצלם, מגורים מאוד צפופים, עם בתי השימוש בחוץ. אצלנו, שכונה שבה אחוז האינטלקטואלים בעלי רמה גבוה מאוד.  יש שיר מאוד אירוני של אלתרמן על רחביה: "דוקטור מול דוקטור גר", שיר מלא רוגז ושנאה. גרו שם גדולי עולם. מרטין בובר וגרשום שלום והוגו ברגמן.

ואביך, עקיבא ארנסט.

וזלמן שז"ר, ומשה שרתוק ואחיו יהודה, שהיה מנגן ברחוב סמוך. זו היתה שכונה שבה כמעט לכל אדם היה שם. אבי היה מצביע על אדם המהלך ברחוב ואומר: האיש הזה הוא מלומד גדול, אבל אין לו מקום באוניברסיטה, כי היא היתה קטנטונת. בשכונה הזאת היו "ספרדים טהורים", שאבי היה משתף אתם פעולה פוליטית. לא פגשנו ילדי עולים. לכל היותר ראינו אותם עוברים דרך השכונה. 

אז הייתם בכל זאת מעט סנובים.

זו היתה אולי שכונה אריסטוקרטית, אבל בכלל לא סנובית. כולם חיו ברמת חיים מאוד נמוכה. ספרים היו להם לרוב,  אבל המקרר הראשון ברחוב היה לאמי, ולשלושה שכנים היו מפתחות לדירה שלנו כדי לשים דברים במקרר. אבי נפגש בהם כשהוא בפיג'מה, ומעולם לא התרעם על הפגיעה בפרטיות שלו. בברלין דבר כזה לא יצויר. בשנת 1937 הגיעו הרבה ספורטאים יהודים מגרמניה למכבייה. אחת מהן לא רצתה לחזור לגרמניה, ולכן התחתנה נישואין פיקטיביים עם מישהו. היא לא היתה קרובה שלנו, אבל היא גרה אצלנו משך שש שנים ועסקה בתפירה. בחדר הילדים שמו מיטה שלישית ביני לבין אחותי ושם ישנה.

ואיך ילד גדל בין גדולי עולם?

לא היה טלפון, ואני הייתי נער שליחויות. הייתי מביא פתקה לבובר, ואבי היה אומר לי אם לחכות לתשובה. הייתי מסתובב בדירה של בובר ומתפעל מן הספרים, הרהיטים הכבדים. אחר כך רצתי לגרשום שולם, והקו הכי פעיל היה למגנס. הייתי גם מביא לתושבי השכונה את השמלות המוכנות של רות התופרת. היו לנו בתים ללא רדיו וללא טלוויזיה, ומה שבאמת עניין אותנו היו הפועלים. הייתי עומד שעות ליד אתר בנייה ורואה איך שורפים את הסיד. הסתכלתי בעולים חדשים שנעשו סנדלרים ויצרו במו ידיהם נעליים חדשות עם מסמרי עץ בפיהם, מודדים נעל, ומדברים במבטא אוריינטלי. התחברתי לפועלים כורדים שעסקו בבניין ונטו להפחיד אותי עם עקרב שחור שמצאו בין הסלעים.

עלה בדעתך העניין האתני-מעמדי?

לא, אני לא חושב שחשבנו על זה, אבל היתה מודעות מי משכיל ומי לא, מי רופא ומי לא. מלבד זה היתה לי תודעה חזקה שהדת היא עניין של זקנים, כי בבית הכנסת הייתי הכי צעיר. למדתי בבית ספר דתי חלש, כל המורים היו דוקטורים מגרמניה שלא ידעו ללמד, אחיזתם בארץ היתה מאוד רופפת, גם בפדגוגיה וגם בהכרת הצברים. הם היו תוקפניים, לא מתאימים לתפקידם, אבל לא היו מורים יותר טובים. רוב הילדים עזבו את הדת. מי שלא הוריד את הכובע ביציאה מבית הספר היה נתון ללעג. לי היה מזל אדיר. אבא שלי היה חוזר בתשובה, ולכן אני ידעתי שהדת היהודית איננה מיושנת בהגדרה, ויש אנשים מאוד אינטליגנטים שנמשכים אליה.

אביך היה גם דתי בסביבה חילונית וגם בעל עמדה פוליטית חריגה. לא הרגשתם מבודדים?

זה היה האתוס של הבית. התיזה העיקרית של אנשי "ברית שלום" היתה שהם אינם יכולים לנחול מפלה פוליטית, כי המודל שלהם הוא הנביאים, והנביאים אמורים להיכשל, ולהצליח רק בדורות הבאים. במשפחה כזאת להיות מיעוט זה הכבוד הכי גדול. אתה זוכה להילה של גבורה או עוצמה בעצם העובדה שאתה לא חושב כמו כולם. היישוב לא היה טולרנטי, והמדינה פחדה מאוד מאנשי ברית שלום, ללא כל פרופורציה לכוחם. זו היתה קבוצה של מאה איש, אמנם בעלת משקל סגולי ובינלאומי. זכינו לכך שהניחו אצלנו פצצה בבית. היתה אווירה לוחמנית ולנו היתה הכרה שבשביל השלום צריך ללחום.

       

                                       *

 

איך אתה זוכר את מלחמת השחרור והמצור?

לא הייתי כאן בזמן המצור, הייתי באמריקה כי לאבי היה שבתון, וזה הותיר בי רגש אשמה לכל החיים. בששת הימים הייתי בחיל התותחנים. כבשתי את רמאללה.

דווקא במלחמה הזאת ירושלים השתנתה מיום אחד למשנהו, היתה אופוריה סוחפת.

אחרי ששת הימים הרגשנו שההיסטוריה יותר גדולה מהציפיות. החוויה היתה נהדרת. לבקר בעיר העתיקה, לראות את הערבים מחייכים ולמכור לנו מחרוזות. ללכת בפעם הראשונה לכותל המערבי אחרי 19 שנה. כילד וגם נער, לפני 48', נהגנו ללכת לשם הרבה. אחרי תשעה באב היו הולכים לשם כל אנשי ירושלים, מכל העדות ומכל השכונות, גם חילונים, בתהלוכה שהיתה ספק פוליטית ספק דתית, עם אלמנט של התרסה נגד הערבים. הצפנו את העיר העתיקה בהליכה לילית לכותל. זה נפסק בצורה ברוטלית ב-48', והנה אנחנו חוזרים לכותל הזה. היו תקוות עצומות.

מה היתה התקווה?

שיש לנו מה לשלם לערבים בשביל שלום. פתאום היו מרחבים גדולים, והתברר שאפשר לעשות שלום בלי להינזק. כשדיין אמר שבאנו לשילה כדי לא לחזור משם, חשבתי שזו היתה שגיאה גדולה, שגיאה היסטורית. עם כל ההתעוררות הנפש העמוקה שהיתה בלבי כלפי חברון ובית לחם, הלב של ארץ ישראל המקראית, השלום בעיני היה בעל ערך הרבה יותר גבוה משלמות הארץ.

עוצמת היחס שלך לחברון דומה לזו של ירושלים?

חברון היא עיר האבות, עיר דוד, בירת יהודה. עיר עתיקה, אחת העתיקות בעולם. עד 67' הציקה לי התחושה שאתה יכול לנסוע לסיציליה, אבל חוסמים לך את הדרך לחברון. פתאום הכל פתוח. על המרבדים במערת המכפלה שמו יריעות פלסטיק, ואתה יכול ללכת אל רבקה ואל יצחק, ויש אזור ליהודים ולמוסלמים, ואתה אפילו שמח שאתה נאור יחסית.

ומתי התפוגגה האופוריה?

ליבוביץ אמר מיד, שאם לא יהיה שלום, כל ישראלי יהיה שוטר. הוא לא ידע אולי שכל ישראלי יהיה גם פגוע. זה היה נצחון פירוס. היה לנו קושי להודות שמקסימליזם רוויזיוניסטי עמוק קולע יותר לריתמוס הפנימי של ההיסטוריה היהודית מאשר הספקנות והרתיעה והחששנות השמאלנית, ההומניסטית. ברבות הימים התברר שהמלחמה הזאת הביאה עלינו הרבה אסונות, כי הפכה את היוצרות. עד אליה היהודים היו מוכנים לפשרה, והערבים היו מקסימליסטים. עם הניצחון היהודים התקשו מאוד להיות פשרנים, והערבים הבינו את הצורך בפשרה לאט, ושוב לא זכינו לשלום.

ירושלים היא סמל מלאת סתירות. גם עיר קודש וגם "ירושלים של מטה".

הסתירות הן השבח, לא הגנאי. דת ישראל היא דת ריאליסטית שרוצה לרומם את האדם לגבהים, כאשר הוא נטוע בקרקע המציאות המוכרת לו.  הריאליזם הזה קיים מסיפור גן עדן ועד הצהרת כורש. הרצח הראשון מופיע כבר בפרק גימל בבראשית. משה רבנו חוטא וטועה, שלא לדבר על דוד המלך. החזון הנבואי מביא ביקורת חברתית ודתית מן הבוטות בעולם. הניגודים הם מנת חלקנו בחיים, ואנחנו לא נרתעים מהם. אנחנו גאים בדיאלקטיקה היהודית והמקראית, ובעובדה שירושלים של מטה ושל מעלה הן במאבק, כמו יעקב עם המלאך. תשאל ילד למה נבחרה ירושלים, התשובה שלו תהיה, בגלל עקידת יצחק בהר המוריה, מקומו של מזבח העקידה שהוא גם מקומו של בית המקדש. שם מסירות הנפש היהודית מגיעה לשיאה. ירושלים היא  המקום שבו אפשר להתקרב לאלוהים יותר מכל מקום אחר. היא לא נבחרה בידי אדם אלא בידי האל, והיא המקום הנכון הממלא את הצורך העמוק של עלייה לרגל. אתה בגופך עושה את האקט של עלייה לרגל.

מי שהביא למעמד-העל שלה היה דוד המלך.

 דוד כבש את ירושלים כיבוש פוליטי, והבין שאם הוא רוצה להיות מלכם של כל שבטי ישראל, הוא אינו יכול לשבת בבירת יהודה אלא בוושינגטון די-סי של אותם ימים, בין הצפון והדרום, שהרי ירושלים לא ניתנה לחלוקה לשבטים. זו היתה גאונות מדינאית. אחר כך רצה להפוך אותה לבירה דתית, הביא את ארון הברית מקרית יערים והעלה אותו לירושלים בתופים ומחולות. בדרך אחד האחים שבביתם היה הארון נגע בארון כי חשב שהוא נוטה ליפול, ומת על המקום, מוות בלתי מנומק, של אדם שרצה לעשות טוב אבל התקרב מדי לקודש. אדם מת ממתח דתי גבוה, נשרף, בלי שום עוול בכפו.

אתה מרגיש מאז ילדותך שאתה חי בעיר קדושה? נוגע ועומד להישרף?

לא. אנחנו נורא פחדנו מפטישיזם. יקים הם עם בפני עצמו. הבית היה תיאולוגי ומוסרי אבל לא חסידי ורגשי. אבי אמר שלא ידע לשיר עד שהפך דתי, ואחר כך אהב לשיר בקולי קולות. מעיינות השירה נפתחו אצלו עם הדתיות.

 

                                        *

 

היכן אתה מרגיש את קדושת ירושלים?

דרך הספרים. היה גיל שרציתי למרוד. נטיתי להחליט שעם הדתיות כמו שהיא אני לא יכול להמשיך. היא לא מדברת אלי מספיק, אני צריך להעמיק אותה או לעזוב אותה. כשהגעתי לאוניברסיטה היו לי חוויות רוחניות עמוקות באמצעות ספרים. פגשתי אנשים מעניינים בני גילי, והדתיות שלי הרבה יותר מסורתית ואולי אפילו אינטנסיבית מזו של אבי.

בספר "בקש שלום ורדפהו" אתה עושה הבחנה בין קדושת הזמן וקדושת המקום. איך זה חל על ירושלים?

פעם רציתי לזלזל בקדושת המקום. אמרתי שהיהודים אינם משועבדים למקום, יש לנו דת ניידת ששרדה אלפיים שנה מפני שאנו מקדשים את הזמן. הוגה הדעות ששל כותב בספרו על השבת שהיא כמו ארמון של זמן שאנחנו נכנסים לתוכו ועוברים בו טרנספורמציה. אהבתי מאוד את השבת, זו היתה מתנה נפלאה, אבל כשהעמקתי במקרא הבנתי שאי אפשר לוותר על קדושת המקום. הבנתי שגם אני צריך את זה. צריך  לצאת מהחולין, לתת לקדושה למרחב.

כל ירושלים קדושה באותה מידה?

במסכת תענית מפורטות עשר דרגות קדושה. ירושלים קדושה יותר בפנים החומות, ומתחם הר הבית הוא קודש ורק בו מותר לאכול קודשים, ובתוכו קודש הקודשים, המקום הריק, שבו מפנים מקום לקדושה, והכהן הגדול נכנס אליו פעם בשנה בסכנת מוות.

ואלה הדרגות שלך?

אני הרגשתי יותר תחושת קדושה מכך שאני עשוי לדרוך על כף רגלו של ירמיהו וישעיהו בירושלים. זה נתן לי את תחושת הקירבה למקרא. הקשר החזק יותר שלי למקרא היה אל הנבואה, גם בגלל הרתיעה העמוקה שלי מקורבנות. הרב קוק מצליח להסביר איך אפשר יהיה להסתפק בקורבנות מן הצומח. היום אי אפשר לתאר שרב בשיעור קומה כזה מוטרד משאלת הקורבנות.

מה המשמעות של עלייה לרגל בחברה מודרנית?

אנשים צעירים רצים היום להודו כדי למצוא נסיגה מההוויה האנושית. העלייה לרגל היא ההפך מזה. היא מקום שבו אתה מתאחד עם אנשים אחרים. היום אתה יכול להרגיש את זה בליל חג השבועות. עשרות אלפי יהודים נוהרים לתפילת שחרית מוקדמת, עם הנץ החמה, ברחבת הכותל. אני מתחיל ללכת ברחוב שלנו בטפטוף. ברחוב עזה יש בקבוצה ההולכת כבר עשרות. ברחוב ממילא יש כבר נחיל. כולם זורמים בקצב מהיר. נשים וגברים זורמים לעיר העתיקה, בשוק יש פקק תנועה אדיר.

כך אתה חווה את העלייה הרגל המקראית.

בלי טקסים, עומדים מול הכותל שעתיים ויותר, ולא יעלה על הדעת לשבת. ללא מחיצות, כל היהודים מכל הסוגים. יש בזה יופי של אי הסדר הטוטלי, של חוסר המשטר. בית כנסת פתוח, עם סיסים העפים בשמחה רבה, השמים כחולים, וקרני השמש מאירים מעל לכותל.

ירושלים היא עיר שלום?

הדרך שבה נקנתה ירושלים מציגה אותה כעיר שלום, מקום שלא נכבש ולא הוחרם, אלא נקנה. ברור שהיא גם עיר של מלחמה. היא נכבשה והותקפה בידי היבוסים והפלישתים. ירושלים היא עיר של איבה, שצריכה להפוך לעיר של שלום. כל אדם רואה שזו עיר מחולקת, משוסעת, שיש בה יותר פיגועים מכל מקום אחר בארץ ישראל, עיר מדממת, עיר שיודעת שהיא חייבת לתרום לשלום האזור, העמים והעולם, כי מציון תצא תורה. יש בה מודעות לפער הטרגי בין המציאות והאידיאל שלה. לצערנו הרבה מאוד אנשים חושבים שאת הפער הזה מגשרים על ידי אלימות וכוחנות. זה אסון.

תנועת ההתנחלות יצאה מירושלים.

היסטורית כן, אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא רקמת החיים בירושלים. האם היא באה לעודד אלימות, אפליה, אי צדק, ניצול, התנשאות, או את היפוכם. את זה מחליט כל פקיד בעירייה, כל מי שרואה פועל ניקיון ערבי, מי שהולך לעיר העתיקה וכותב כתובות נאצה, או ערבי שעושה פיגוע. יש היום בירושלים תופעה מגונה של אנשים שמוחקים את השמות הערביים בשלטי הרחובות. בידי כל אחד, בידינו ובידי מנהיגינו, היכולת והכוח לשאוף לשלום ולשאוף להיפוכו.

היום הכיוון נראה ברור.

העיר היום שסועה ומלאה איבה, וחזון השלום הירושלמי הוא בלתי ממומש. אנחנו בתקופת שפל, אין בזה שום ספק, אבל זה לא אומר שהמשיח לא יבוא. זה לא אומר שכאן ההיסטוריה נגמרת, וצריך ליפול לבור שחור של ייאוש. זה אומר שיש תקופות שקל להאמין בבואו, ויש תקופות שמאוד קשה. בימי טדי קולק היה נדמה לי שיש לנו ראש עיר ששואף לתת לערבים לא רק תעודת זהות כחולה, אלא תחושת שייכות אמיתית. הימים האלה חלפו עברו, אבל הם חייבים לחזור, אחרת ייווצר פה בור עמוק שבו כולנו ניספה יום אחד. כוח ההרס של הטרור גדל בעשר השנים האחרונות יותר מכל מה שיכולנו להעלות בדעתנו.

מה קורה לך עם נוכחות הטרור בירושלים?

זה  מאוד קשה. קראתי בעיתון לא מזמן שאנשים שמדחיקים הם האנשים הכי בריאים. כל החיים שלי למדתי לא להדחיק. הדחקה היתה הדבר הכי מגונה, בייחוד בבית ספוג פרוידיאניות כמו הבית שלנו. דרגה נמוכה של הקיום. לאט לאט גיליתי את ברכת ההדחקה של הפחד. אתה ממשיך ואומר, חייבים לחיות, חייבים להמשיך. לא ניכנע להם. לא ניכנע לפחד. ילדים צריכים לגדול כאן. הדברים האלה נותנים לך כוח לחיות. אצל הערבים זה לובש צורה פטליסטית, אצל היהודים זה לובש צורה של ויטאליות. יש אנשים שאצלם זה לובש צורה דתית מאוד חזקה. הם אומרים שהשם שומר עליהם. לי מאוד קשה להאמין בזה, בעיקר אחרי השואה. אני חושב שהשם לא שומר עלינו אלא שופט אותנו.

איך אתה חווה את החומה ההולכת וסוגרת על ירושלים?

בעיני זה דבר מאוד מדכא. אתה מתבצר מאחורי חומות ולא מאמין בהסכמים, או מפני שאינך מוכן לשלם את המחיר, או מפני שנכווית ברותחין ואינך מאמין שהצד שהשני מעוניין בשלום.

הערבים הירושלמים יכולים להיות גשר בינינו לבין הפלשתינאים?

אני לא משקיף פוליטי מיומן, אינני דובר ערבית ואינני מסתובב בין ערבים. אני מקפיד מאוד להגיד שלום למטאטא הרחובות הערבי. כשעשינו שיפוצים היו לנו ערבים פלשתינאים בתוך הדירה במשך שבוע ימים. אחד היה פורש קרטון כשטיח תפילה בפינת הדירה. הם מגנים את הטרור, אבל כמו שאני לכוד בשיני הפוליטיקה גם הם לכודים בשיני הפוליטיקה. אנשים פרטיים, אם אינם מתארגנים התארגנויות של מחאה אדירה, המחרידה את השליטים מרבצם, אין להם כמעט השפעה. הם מכירים את היהודים, רואים את יתרונותיהם אבל אינם רוצים שנשלוט בהם. כשהבאנו את הרהיטים שלנו לדירה שבה אנו חיים היום, עמד אתי בעל המשאית הערבי בכניסה לבית והחל להתפאר בעברית שהוא כבר העביר את הדירות לאנשים חשובים, פרס, רבין, ואמר לי שהרהיטים שלהם היו מאוד פשוטים. בלי משים סיפר לי גם שביקר בעמאן וכשהלך לתומו ברחוב התנפלו עליו שומרים כי הוא מתקרב לארמון. הוא שידר לי בצורה חד משמעית את יתרונות הדמוקרטיה הישראלית על פני המלוכנות ההאשמית, וראיתי בזה סיפור יפה. אבל די במג"בניק אחד שישפיל אותו במחסום וירמוס אותו בשחצנות והוא יאמר, מה זה שווה, זו דמוקרטיה ליהודים, לא לערבים.

 

                                      *

 

ירושלים היא גם ציון, יש הבדל בין ציון לירושלים?

ציון היא שם רוחני לירושלים, היא מלה נוצצת, טעונה, היא האספקט הלאומי והדתי של ירושלים.

היא גם מקור המלה ציונות.

 זה מאוד יפה שבמסורת שלנו יש מיקוד גיאוגרפי של משאות הנפש. זה סוג אחר של עלייה לרגל. משאת הנפש לשוב בארץ פירושה לחזור למקום שמרכזו ירושלים. אתה מאמין באופן לא רציונלי שהגיעה שעתו של העם היהודי להתכנס. הגיעה השעה. בא מועד. אלה נבואות מטורפות, ופתאום מגיעים מיליון יהודים מרוסיה אחרי שנואשנו מהעלייה. זו תחושה עמוקה שלי, של הריתמוס של ההיסטוריה היהודית. נולדנו באור כשדים, נולדנו בעירק. התורה לא אומרת שאנו צברים ושהארץ שייכת לנו באופן טבעי. בניגוד לשורה הראשונה של מגילת היהודית, שבארץ ישראל נוצר העם היהודי, האחיזה שלנו בארץ ישראל היא על תנאי, היא לא נצחית. בתודעת הישראלי השחצן ביותר יש פחד של חורבן. א"ב יהושע רואה בזה את התסביך היהודי. בעיני זה לא תסביך. בעיני זו תודעה. אתה יודע שיש אופציה של גולה.

אתה רואה בתקופה הזאת תקופת הבית השלישי?

בהחלט. אנחנו לא משתמשים במושג בית שלישי ביחס לבית המקדש, אלא זו התקופה השלישית של עם ישראל בארצו.

העובדה שאין בית מקדש משנית בעיניך?

בוודאי. יש על כך מחלוקות. הרמב"ם פוסק שבית המקדש היא מצווה החלה רק  כשיש מלך. רק דוד או שלמה, ולא יהושע או גדעון. המקדש זו גולת הכותרת. המסד הוא כמו בתקופת המקרא.

יש השקפה שאין מה להתעקש במשא ומתן לשלום על כמה דונמים של הר הבית.

זה  כאילו היית אומר למישהו שנפגעה עינו, שבסך הכל התקלקלו שלושה סמ"ק מפניו. בהסכם ז'נבה, שיש בה הרבה דברים חשובים, יש עיוורון טוטאלי ביחס להר הבית. יושבים יהודים חילוניים, שאין להם שום קשר אמיתי להר הבית, ומנהלים משא ומתן וירטואלי עם מוסלמים שלהם יש קשר עמוק למקום. הם אינם מבינים שאין להם זכות לדבר על דבר שלא כואב להם ושלא אהוב עליהם. אמרתי ליוסי ביילין, קח אדם דתי שיהיה היועץ שלך בעניין הזה. הוא חשב שאת זכות השיבה יציב מול הר הבית. אבל אתה לא יכול לוותר על אבא שלך במשא ומתן. יש כאן מאבק בין היהדות והאיסלאם על הבכורה. אתה לא יכול, לנוכח הכוחנות האיסלאמית, להעניק להם ניצחון הרה-אסון מבחינה פוליטית ודתית. הם יבוזו לנו עד אחרית הימים. ההתכחשות להר הבית היא עניין כואב מאוד ביחסים בין דתיים וחילוניים, שבר עמוק של קומוניקציה. טלפנתי ליוסי ביילין כשעוד היה שר חוץ בזמן המשא ומתן בטאבה, ואמרתי לו את זה. הוא אמר לי, גם לא בשביל שלום? אמרתי לו, לא. גם לא בשביל שלום. אתה יודע שערפאת כופר בכך שהיה שם מקדש. יש לך עסק עם ילדים פלשתינאים שזה מה שאתם לומדים, אתה יכול לתת להם מתנות כאלה?

מה אתה היית מציע שייעשה שם?

המלך חוסיין זכרונו לברכה אמר, ההר הוא לאללה, ורק לאללה יש עליו ריבונות. הוא הבין שסכסוך כל כך גדול צריך לנטרל אותו ולא ללבות. זה אומר נאמנות משותפת. האמנה של נוסייבה ואיילון הרבה יותר חכמה: הכותל והר הבית לא יהיו בריבונות של אף צד, וגם האגן הקדוש.

אם יקום המקדש, היית מצפה שייבנה על הר הבית?

הוא חייב  להיות שם, אבל אפשר קצת להידחק. אצל המוסלמים מסגד אל-אקצה הוא המקום הקדוש ואילו כיפה הסלע, המתיימרת להיות אבן השתייה, אינה המקום הקדוש. אפשר להקים ליהודים מקדש בהר הבית, אבל זה חלום כל כך רחוק, שקשה לי לדבר על זה.

אתה רואה את אל-אקצה ואת בית המקדש זה ליד זה?

בעיני זה עדיף על פני רעידת אדמה העלולה לפקוד את ירושלים עוד כמה שנים. יש רבים שחושבים שזו ההזדמנות של הקדוש ברוך הוא לעשות סדר באזור, והם מוכנים שאלפי בתים של יהודים ייהרסו, אם ישמעו ברדיו שכל המסגדים האלה אינם. אני מעדיף לא להיבנות מחורבנם של אחרים, אלא לשאוף להשלמה ובנייה משותפת.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד