כאן האויר קופא מצער / אנה איסק
כאן האויר קופא מצער / אנה איסק

אנה איסקובה היא סופרת ועיתונאית

 

עולים רבים מחבר העמים חיים בירושלים וכותבים עליה; אם מישהו היה מחבר את החלקים הכי מוצלחים מספרי המחברים לטקסט אחד, היינו מקבלים עדות מופלאה על חייה המוזרים, המשעשעים ולפעמים טרגיים של "ירושלים הרוסית"

 

במשרדים הרלבנטיים רשומים בתור סופרים עולים מברית המועצות כ-600 בני אדם. עוד כמה עשרות סופרים פעילים מאוד וידועים אינם שייכים לשום ארגון ואינם רשומים בשום מקום. לאלה צריך להוסיף סופרים עולים שהשפיעו רבות על הספרות הישראלית בשפה הרוסית, אך עזבו את ישראל או שאינם כבר בין החיים. כמעט כולם כתבו על ירושלים. כדי לסקר את הפרוזה והשירה של ה"רוסים" על ירושלים, יש להניח אחדות ושוני: אחדות פנימית בין מה שנכתב ברוסית, ושוני של המכלול הזה מכתיבה ישראלית שאיננה "רוסית". נוצר הרושם כי ישראל הלא-רוסית משוכנעת בקיומם של האחדות והשוני הללו. לא כך חושבים ה"רוסים", שכמעט 30 שנה מקיימים דיון בלתי פוסק בנושא: מהי היהדות הרוסית? מה היא הרוסיות הישראלית וכפועל יוצא, מהי הספרות הישראלית הרוסית?

את הדיון הזה נשים בצד. אומר רק כי הסופרים ה"רוסים" נבדלים זה מזה, לפעמים במידה קיצונית, בסגנונות הכתיבה, ברצף האסוציאטיבי, במטענם התרבותי, בתפיסתם את היהדות וב"פנטזיית ירושלים" שהם מביאים ממולדתם הקודמת. כך, למשל, סופרים שבאים מהרפובליקות האסייתיות לא יכניסו לכתיבתם על ירושלים סימבוליקה נוצרית פרבוסלאבית, הנפוצה מאוד אצל הסופרים שבאו ממוסקבה ובמיוחד מלנינגרד. עם זאת, הכתיבה של אלי לוקסמבורג, למשל, אינה דומה לזו של דינה רובינה, ולא רק מצד הסגנון האישי, אבל שניהם אשכנזים מטשקנט.

אצל אלי לוקסמבורג נמצא השפעה חסידית כבדה. הסיפורים הירושלמיים שלו, ובמיוחד הרומן "הרעב השלישי", על חיפוש הדרך לירושלים, ספוגים בחסידות. ואילו כתיבתה של דינה רובינה מעשית מאוד ונטולה כל השפעה דתית. שניהם סופרים מאוד פופולריים אצל ה"רוסים", אבל לכל אחד קהל קוראים שלו.

אנסה לאפיין את הכתיבה ה"רוסית" על ירושלים לפי כמה קריטריונים, כדי לפלס דרך לאיזושהי קונספציה המקלה על הבנת החומר. עלי להודיע מראש כי לגבי נושאים מסוימים, היוצא מהכלל כמעט רב מהכלל והתמונה הכללית מסובכת הרבה יותר מכפי שאני אציג.

בכתיבתם של ה"רוסים" על ירושלים יש יצירות המתייחסות ל"ירושלים הרוסית", פרוזה ושירה שהעיר עצמה הופכת בהן לגיבורה הראשית. ההגדרה "ירושלים הרוסית", או כמו שה"רוסים" אומרים "הטוסובקה הירושלמית", מתייחסת לכמה אלפי אנשים הפעילים תרבותית וחברתית ונמצאים באינטראקציה מתמדת. ביניהם יש לא מעט סופרים ומשוררים שמתעדים את הטוסובקה, כל אחד בדרכו.

 

                                              *

 

"הטוסובקה הירושלמית" היא רבגונית, פעלתנית ומבדרת. היא כתבה על עצמה הרבה יותר מאשר "תל אביב הרוסית" או "קרית גת הרוסית". מרכזיה שינו מקום במרוצת הזמן. כך, למשל, בית קפה ספרותי קטן של איזה מלר המנוח סיפק בימה להרבה יותר התרחשויות שהפכו לסיפורים ורומנים מאשר הפקולטה ללימודים סלביים באוניברסיטת ירושלים, בהיותה קרקע פורייה לעלילות ספרותיות כמה שנים לפני כן.

ירושלים סיפקה בימה יותר רחבה לביטוי של "הרוח הרוסית התרבותית" מכל עיר אחרת בישראל. על חשיבותה של פקולטה ללימודים סלביים כבר דיברנו. המוקד הנוסף של "הרוח הרוסית" היא המחלקה הרוסית של קול ישראל. עד להופעת "רדיו רקע", רוב הסופרים הירושלמים מצאו כאן את פרנסתם הדלה. בירושלים פעלה הוצאת "עלייה" במשך שנים לא מעטות - ההוצאה הגדולה הנתמכת היחידה שהוציאה ספרים ברוסית. בירושלים כתבו והוציאו את האנציקלופדיה היהודית הקצרה בשפה הרוסית, שסיפקה עבודה ומקום מפגש.

לגמרי טבעי אם כן שהכוחות האינטלקטואליים מקרב ה"רוסים" שאפו להגיע לירושלים ולהתמקם בה. טבעי לא פחות שהם הרחיבו את השטח ויצרו בימות נוספות, הוצאות ספרים, מקומות מפגש ומרכזי דיון. עליית שנות התשעים הצטרפה לחבורה הוותיקה והרחיבה עוד יותר את השטח: הופיע מרכז תרבות הנתמך על ידי עיריית ירושלים, הספרייה הכי גדולה מחוץ לגבולות רוסיה לספרים ברוסית, התאגדויות והוצאות ספרים פרטיות. ברגע נתון זה, אחד המרכזים הפעילים ביותר של האינטלקטואלים ה"רוסים" היא הוצאת הספרים "גשרים", בבעלות מיכאל גרינברג ברחוב אגריפס. נעשו ניסיונות להפוך את הטוסובקה ה"רוסית" למעורבת יותר, אם באמצעות כתב עת דו-לשוני (שמוציאים לאור גלי-דנה וניקודה זינגר) או יצירת בימה משותפת לציירים, "קווארטו", שהציגה כמה תערוכות מעורבות די מעניינות.

רחוב אגריפס ושוק מחנה יהודה, על בתי הקפה והמזללות שבשטחו, תופסים מקום מיוחד בסיפורת בשפה הרוסית על ירושלים. כאן מורגשת היטב השפעתם החזקה של סופרים רוסים (וניצ'קה ירוסיב וסרגי דובלדוב). וודקה נשפכת כמים, אוכלים הרבה שוורמה, שישליקים ומרק רגל, ומדברים בלי סוף על מהות החיים. מין ורכילות לא חסרים בספרות הזאת. כדי ליהנות מהסיפורת הזאת בצורה מרבית, צריך להכיר היטב את הדמויות הדומיננטיות של הטוסובקה. יש לציין כי חלק מהכתיבה היא אוונגרדית בטיבה. להבנת הדקויות רצוי להתמצא בכתיבה ספרותית אוונגרדית רוסית וסובייטית. אבל זה לא צריך לקלקל לקורא את התיאבון. ניתן לדלג על כל המכשולים הללו וליהנות מהסיפורת כמו שהיא. סוף סוף רובנו נהנים מסיפוריהם של המינגווי והנרי מילר על חייהם בפאריז, בלי להבין למי בדיוק מהאנשים הממשיים התכוונו בדמות זו או אחרת.

חיי הדלות האזוטריים של המהגרים "הרוסים", החיפוש היומיומי אחר כמה שקלים למחיה, המעורב בחיפוש לא פחות קשה אחר משמעות החיים; ההתפעלות האקסטטית מריאליה מקומית, יחד עם גישה מבודחת ולפעמים אירונית כלפי אותה ריאליה; הרצון העז להידחף אל תוך החברה הוותיקה ובוז לאותה חברה אשר דוחה את המהגר ונסגרת מפניו - כל אלה יוצרים רושם של אפופיאה שלמה כאשר קוראים את הספרים אחד אחרי השני. אם מישהו היה מחבר את החלקים הכי מוצלחים מספרי המחברים לטקסט אחד, היינו מקבלים עדות מופלאה על חייה המוזרים, המשעשעים ולפעמים טרגיים של "ירושלים הרוסית".

 

                                              *

 

תמונה ספרותית של כניסה ראשונה של המחבר לירושלים שונה מאוד מדוקומנטציה של מצב שבו ירושלים, עם הזמן, נכנסת לתוך המחבר. לפעמים הקשר של המחבר לירושלים הופך לטוטלי. כך קרה, למשל, למיכאל גנדלב, מגדולי המשוררים, לא רק בספרות הישראלית ברוסית. לא משנה על מה הוא כותב - נשים, ים, מלחמה בלבנון, זבוב בצלחת או הבית הקטן ביפו, במקום כלשהו תופיע ירושלים. ירושלים של גנדלב היא "מקום בין השפות", "עיר שמגדירה את קצב החלום", "עיר הסובלת מהתקפות של אילמות", "גן של אבנים שבו היופי הוא עבד", "עיר שבה התושב הראשון היה אור", עיר שהיא העתק מדויק של המוח האלוקי, עיר שמציגה "דיוקנות של השמים על קירותיה", עיר הנמצאת "מעל פני העולם".

בשיר "ליל אור הלבנה בירושלים", גנדלב מתאר אקט של אהבה. האפותיאוזה של האקט מתוארת בהתלקחות אחת מארבע הפינות של ירושלים. לא המשורר לבדו בוער ברגע זה, אלא ירושלים בוערת יחד אתו בהתלקחות חושים. כאשר המשורר והאדם גנדלב מגיע לנקודת שבירה הוא כותב פואמה בשם "טריאומפטור" (המנצח), שבה הוא מרוקן את ירושלים מתושביה. העיר והמשורר חייבים להישאר זה מול זה, כדי לדון בארבע עיניים על התפרקותם המשותפת. לאחר שכתב את טריאומפטור, גנדלב הפסיק לכתוב שירה ועזב את הארץ. הוא נמצא בירושלים לא פחות מאשר במוסקבה, ורק בשהותו כאן מצליח לחבר כמה שורות שירה. לדבריו הוא אינו יכול לכתוב שירה במוסקבה, מפני ששירתו היא ירושלים.

אחיזה כה טוטלית של ירושלים במשורר היא תופעה יחידה. התפיסה של ירושלים כסימבול של ישראל, מולדת האבות, נקודת המוצא ויעד אולטימטיבי להגעה, די שכיחה בתודעתו של אינטלקטואל ממוצא רוסי. דמותה של העיר כפי שנבנתה בתודעת האינטלקטואלים, בטרם בואם ארצה, היא לפעמים פנטסטית, מוזרה, מורכבת מתמונות וצלילים ששייכים לתרבות הרוסית והסובייטית.

לפניכם קטע מספרה של יוליה שמוקלר "עוזבים את רוסיה" (1975). הגיבורה עולה לירושלים. "…ופתאום באחד הסיבובים של הדרך, במרחב שנפתח, הופיעה ירושלים, עיר מיסטית במרומי השמים. העיר זרחה בצורה אימתנית בשבעת הגבעות שלה, וגניה עמדה והביטה מרחוק עוצרת נחישות כדי להיכנס; אך כאשר היא בכל זאת עלתה לקראת הקירות הלבנים, החמים, חיכתה לה על יד קירות האבן הללו היא עצמה בשחור, מחייכת חיוך עיוור, מוזר, שדהה מהמתנה ארוכה".

מיכאל וייזקופ פירסם מאמרים על האספקט הפסיכולינגוויסטי של ספרות "רוסית" בישראל (אחת המהדורות תורגמה לעברית והופיעה כמבוא לקובץ "רוחות רפאים" של ישראל, בהוצאת "ידיעות אחרונות"). וייזקופ ראה בקטע זה, בפגישה של הגיבורה עם הכפילה שלה, מצב הקשור להעמדה בניסיון, סוף של החיים הקודמים והתחלת חיים חדשים.

אפשר להביט בקטע זה מנקודת ראות אחרת. בברית המועצות היה מושג שנקרא "ילקוט ג'נטלמני". פירושו מכלול ספרים, ציורים, יצירות מוזיקליות, ציטטות, מושגים, ידיעות מדעיות ופילוסופיות ודפוסי התנהגות, שבלי להתמצא בהם אדם אינו ראוי להיקרא תרבותי. "הילקוט הג'נטלמני היהודי" כלל את ירושלים של בונין ובולגקוב, את ירושלים הנוצרית, ולחוד ירושלים פרבוסלאבית; ירושלים של הצעירים האירופאים וירושלים של וולטר סקוט וליאון פויכטוונגר. יוספוס פלוויוס היה קיים כדבר לאספנים במהדורות ישנות. אך לא רק דברי יוספוס, גם שברי מדרשים, מושגים ממיסטיקה יהודית והיסטוריה יהודית, הסתובבו בחוגים אינטלקטואליים כמסורת שבעל-פה. "העיר המיסטית במרומי השמים" לקוחה לדעתי לא מהמציאות אלה שבילקוט הג'נטלמני.

המשפט הבא מהמובאה שלעיל חשוד עוד יותר: "עיר על שבעה גבעות הזוהרת בצורה אימתנית". זו אינה ירושלים, זו רומא, פראפרזה על מוסקבה הנקראת בפי לאומנים רוסים רומא השלישית (השנייה היא ביזנטיון). הכפילה בשחור (לאו דווקא צבע האבלות היהודי) שמחכה לבת האבודה ומקבלת אותה בחיוך אמהי נראית לקוחה מהפראזיולוגיה הציונית של אותם ימים. הקטע המספר על ירושלים מיסטית, אימתנית, מורמת מעל המציאות, זוהרת ולוקחת ממוסקבה את הזכות להיקרא רומא השלישית, פסגת העולם. היא אוספת את הסופרת מאחורי הקירות הלבנים ומגינה עליה מהאויב האנטישמי.

לא הכרתי את יוליה שמוקלר (היא עזבה את ישראל די מהר; היו שמועות על טרגדיה בהמשך חייה) ואינני יכולה לטעון שהפרשנות שלי היא הנכונה. אבל אני הגעתי לארץ, פחות או יותר באותן השנים שהיא באה. הלקסיקון הזה מוכר לי. הילקוטים הג'נטלמניים של הסופרת ושלי דומים. בין דמותה של ירושלים המפונטזת שנמצא בילקוט לבין ירושלים המציאותית לא היה דמיון. צריך לציין שמעטים שאפו להגיע לירושלים מציאותית. המטרה היתה להגיע לירושלים של החלום ולהגשימו, להפוך אותו למציאות.

מיכאל גרובמן, הצייר, הביא אתו לארץ תמונה: "ירושלים מוקפת ים". שמעתי מבקר אמנות ישראלי מגדף: "התמונות הללו מבטאות בורות אופיינית לצייר שבא מברית המועצות". המבקר לא יכול לדעת שבחוגים היהודים ברוסיה, באותה תקופה, הסתובב מדרש שמדבר על הים שיבוא לירושלים. לא נאמר שזו בורות מצד המבקר לא להכיר את המדרש, אך יש מידה לא מבוטלת של יהירות במחשבה שצייר כגרובמן לא יודע מה הוא עושה על הבד. ביקורת קונטקסטואלית מקובלת בארץ רק ביחס ליצירות של יוצרים מקומיים. בהתייחסות ליצירות עולים, המבט הוא תמיד פשטני, ההתייחסות היא לרוב לפי face value, כלומר: מה שרואים, זה מה שיש.

 כאשר מדובר ביוצרים "רוסים", הראייה הזאת מטעה. בדרך כלל, מה שרואים במבט ראשון ב"יצירה הרוסית" אינו מה שיש או מה שהתכוונו לומר, אלא בדיוק ההפך. ניקח, למשל, יצירות על ירושלים שכביכול שופכות מרה שחורה על העיר.

"ירושלים עם מבט לגולגותה", "מסגד עומר הוא קרוב אלי יותר, תחתיו אני שוכבת עקודה" (לריסה ולדימרובה). "כולם מסביב כבר מתו ורק אני עוד חי", "כאן האוויר קופא מצער וקור של חורף שאיננו אמיתי" (אלכסנדר ורניק). ירושלים - "אם כל מת ולכאורה ביתי כל עוד איני ביתך" (גלי-דנה זינגר) ועוד ועוד. הרשימה ארוכה.

כל משורר והנסתר שלו. לריסה ולדימרובה עזבה את ישראל בכעס וכאב, אלכסנדר ורניק וגלי-דנה זינגר, עד כמה שידוע לי, לא מתכוונים לעזוב ואינם חשודים בעוינות לירושלים. לכל אחד מהם היו סיבות, אמנותיות או אחרות, לכתוב את מה שכתבו. כל שורה שצוטטה הוצאה מהקונטקסט של שיר רב משמעויות. ניסיון לפרש אותן במסגרת קונטקסט משותף מסוכן, ועלול להיות מוטעה.

עם זאת, ולא בהקשר ישיר לשורות שצוטטו, ברצוני להזכיר כי יש מסורת תרבותית, לא רק רוסית, של ירושלים כעיר של ייסורים. לא כל-כך משנה אם מדובר בייסורי ישו או בייסורי רחל אמנו. ירושלים היא מוקד של סבל טרנסצנדנטלי, על-אנושי, פרדיגמה של סבל ואימה - כמעט שפיטה אלוקית. עיר שמחכה לאפוקליפסה.

דברתי פעם עם משורר ממוצא יהודי שבא ישירות מברית המועצות ללונדון. הוא לא היה אף פעם בישראל ולא ראה את ירושלים. "זאת עיר מפחידה, יש בה רק אור, זאת עיר שלא יוצרת צל. עיר של עצמות יבשים". אצל מיכאל גנדלב, ירושלים היא גם עיר ש"החושך בה הוא פרודיה". בלי להאריך בפן הזה של דמות ירושלים, קשה להבין מדוע בעיר הזאת, בעיני האמן, המשורר או הסופר, כל סבל בנאלי מקבל משמעות של קטסטרופה, ומתואר באימה אקסטטית.

מסגרת המאמר איפשרה לי לגעת בכתיבה ה"רוסית" על ירושלים רק בקצה המזלג. אין לי כל היומרה למבט מקיף או לשלמות של השקפה. ניסיתי להעביר תחושה ש"ירושלים ברוסית". זו תיבה עם הרבה מגרות, ופתיחה של כל אחת מהן מצריכה מפתח תרבותי משלה. אם עוררתי אצל מישהו מהקוראים רצון להתנסות בכך - דייני. 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד