לשבור את חומת הזכוכית
לשבור את חומת הזכוכית

 

 

קלר קלדרון היא מנהלת מדור פנאי בוגרים עם מוגבלות ורכזת ארצית לתוכנית "קהילה נגישה" בחברה למתנ"סים

 

מחסור במסגרות פנאי וחופש בחירה לנכים ובעלי מוגבלות הם תוצאה של מדיניות חברתית המעידה על מוגבלות החברה הישראלית. המדיניות החברתית מפסידה את ההון האנושי היקר המגולם בכשרונות, ביצרנות וביוזמות של הקבוצה הזאת

 

בעשור האחרון נאבקות קבוצות רבות בישראל על מימוש זכויותיהן. בהן נמצאת קבוצת האנשים עם המוגבלות, בעלי המוגבלויות הפיזיות, השכליות, הנפשיות, החושיות (עיוורון, כבדות ראייה, חירשות, כבדות שמיעה) ובעלי מוגבלויות אחרות, קבוצה המקיימת מאבק מספר רב של  שנים, מאבק שהוא בחלקו סיפור הצלחה ובחלקו מסע ארוך, מתסכל ומתיש שעיקרו נגישות, שוויון זכויות וקבלה חברתית. אחת מהן היא הזכאות לניצול הפנאי.

בישראל של שנת 2003 קיימים כ-177 אלף ילדים ובני נוער (7.7% מכלל הילדים) עם נכויות כגון חירשות, שיתוקים, פיגור, בעיות למידה והתנהגות קשות, סרטן או מחלה כרונית הדורשת טיפול רפואי או פרה-רפואי קבוע. מתוכם כ-93 אלף (4% מכלל הילדים) סובלים מנכות עיקרית בתחומי הלמידה או התנהגות. מספר האנשים עם המוגבלות בקרב האוכלוסייה הבוגרת (18-65)  אינו ידוע. הסטטיסטיקה העולמית מצביעה על 10% מהאוכלוסייה הבוגרת כבעלי נכויות. כלומר, בישראל בשנת 2003 נאמד מספרם ב-400 אלף איש. מספר זה כולל נכים בדרגות שונות של חומרה.

למרות המספר המועט של עיסוקים זמינים ונגישים ופעולות לניצול שעות הפנאי במסגרות סגרגטיביות ייחודיות, החסך בהזדמנויות לניצול שעות הפנאי "כמו ועם כולם" הוא עצום. נמנעת מקבוצה גדולה זו, כ-600 אלף אזרחים, הזכות לנצל את שעות הפנאי העומדות לרשותם במסגרות הקהילתיות המשרתות את כלל האוכלוסייה. כתוצאה מכך מתקשים האנשים עם המוגבלות לקחת חלק בחיי היום יום בקהילה בכל תחומי החיים, וסובלים מבדידות ובידוד חברתי. נפגע גם תהליך השיקום האישי הכולל: חיים עצמאיים, השתתפות חברתית ותעסוקה.

הפרדוקס הוא, שדווקא אלה שאין להם אמצעים מתאימים לניצול מושכל של הפנאי ונגישות מתאימה, הם אלה שזמנם הפנוי גדל והולך. אחד הסקטורים הסובלים ביותר מעודף בשעות הפנאי הוא של האנשים עם המוגבלות שאינם מועסקים. נראה שאי השוויון בחלוקת הפנאי בין הקבוצות השונות יגדל בעתיד. עיקר תוספת הפנאי תתרכז בשכבות הנמוכות.

מדוע חשוב ניצול שעות הפנאי "כמו ועם כולם", ומדוע דווקא לאנשים עם מוגבלות?

 

                                         *

 

כשמדברים על תהליכי ההשתקמות של האדם המוגבל, מצביעים על שלושה מעגלים: הפרט, המשפחה והקהילה. מתן אפשרות לניצול שעות הפנאי משפיע על שלושת המעגלים. הראשון הוא ההשפעה על הפרט עם המוגבלות. העיסוק בפנאי מאפשר התפתחות של דימוי עצמי חיובי. הוא מאפשר לאדם עם המוגבלות למצוא את הכוחות שבו, להתחבר למקורות כוח, כי בשיקום ובטיפול באים לידי ביטוי החולשות. הפנאי הוא מימוש עצמי.

בניגוד לבית הספר, או בית החולים, או שעות הטיפול, אין במערכות הפנאי הבלתי פורמליות ציון ומדידה של הישגים. יש בהן יותר גמישות והתקדמות לעומת עצמך. מ', לקוי למידה, מסביר: "אם אני לקוי למידה ולא קורא, במערכות החינוך והטיפול אני 'לקוי' לעומת הנורמה. אך כשאני בא לחוג ציור וציירתי ציור כל שהוא, לעולם לא יהיה הציור פחות טוב משמעותית מחבריי לחוג".

הפנאי מאפשר להתייחס אל האדם עם המוגבלות בצורה שוויונית, והוא מאפשר לעזור לכל פרט ליצור איזון בין יתרונותיו לחולשותיו ולהביאם מן הכוח אל הפועל. לפנאי תפקיד חשוב ביצירת מקורות כוח, ביצירת מצב שבו האדם המוגבל לא  יהיה מתוסכל ובעל מיקוד שליטה חיצוני, וייצור בתוך "עולם כזה מתסכל" משהו מניב, מעשיר ומאזן.

בפנאי ניתנת לאנשים ההזדמנות לפתח את כשרונותיהם והאינטרסים השונים שלהם, וליצור שגרה המבוססת על הניגוד שבין המשמעת והלחץ שבטיפול ובשיקום לבין חופש הבחירה והגמישות שבפנאי. הפנאי מעניק תשובה חשובה לצרכים נוספים לטיפול והשיקום, שאינם זוכים לתשובה הולמת בשום מטרייה אחרת בסדר-היום האישי והקהילתי. תורת הפנאי כתורת האיזונים הפנימיים עושה רבות למען פיתוחו, העשרתו ושמירת שיווי משקלו הנפשי וההוליסטי של האדם בעולם משתנה, מורכב ותחרותי.

לניצול שעות הפנאי במסגרות הייחודיות ובמסגרות המשרתות את כלל הקהילה יש השפעה על המשפחה כמערכת מתמודדת. כשאדם עם מוגבלות מנצל את שעות הפנאי שלו במערכות הקהילתיות, נוצרת תפיסה משפחתית חיובית של האדם המוגבל, היוצרת אמונה גדולה יותר ביכולת השתלבות חברתית כללית. היכולת להשתמש בשירותים קיימים ולהיענות לצורכי הילד בלי שיחוש קורבן או חריג, חיונית בהשלמה של המשפחה. קבלה של האדם המוגבל  בחברה היא בסיסית להסתגלות המשפחה, וליכולתה לקבל אף היא את האדם המוגבל שבתוכה, על הכוחות החיוביים והמוגבלויות שלו. ניצול שעות הפנאי משחרר מעט את המשפחה מהטיפול האינטנסיבי באדם המוגבל, ומפנה זמן פנוי למטלות משפחתיות נוספות, ובהן תשומת לב וטיפול בשאר בני המשפחה.

מימוש הזכות לניצול שעות הפנאי על ידי כלל האזרחים הופך את החברה לטובה, שוויונית, ערכית וצודקת יותר. החברה גם מרוויחה את תרומתם של אזרחיה עם המוגבלות. ליקוי ומוגבלות, לפי המונחים שהוצגו בתוכנית הפעולה העולמית לנכים של האו"ם, הם נושאים המשפיעים על החברה כמכלול, ולא רק על האנשים היחידים ובני משפחותיהם.

בעוד המערכות הפורמליות דואגות לשיקום העצמאי, המערכות הבלתי פורמליות בקהילה דואגות לשיקום החברתי. ניצול שעות פנאי במסגרות  נורמטיביות לפנאי מעניק הזדמנות להשתתף חברתית, להיות שייך ומזוהה ובעל חברים. ככל שהאדם בעל יכולות חברתיות הוא אהוד יותר, האישיות באה לידי ביטוי דרך הכישורים החברתיים. בעניין הזה הפנאי עם כולם וכמו כולם הוא סימולציה טובה.

יש קשר חזק בתודעה הציבורית בין מסכנות לנכות. הנתק בין הנכה לקהילה מגביר סטיגמות ודעות שליליות. ניצול שעות הפנאי בסביבה נורמטיבית מעניק לחברה ולקהילה הזדמנות להתקרב, להכיר, להבין, ולשהות במחיצת אנשים, ילדים ובוגרים עם מוגבלות. ההיכרות והקרבה "מפילות חומות" ומאפשרות לראות את בעל המוגבלות קודם כל כאדם, כשווה ערך.

האנשים עם המוגבלות בישראל בשנת 2003 מודרים מהשיח החברתי ואינם נוטלים שום חלק בהוויה החברתית ובדיון הפוליטי. לרוב הם שותפים בחברה רק בדיון על זכויותיהם שלהם. חשוב לאפשר פנאי משולב כדי ליצור שייכות לקבוצה חברתית, שתיצור את ההזדמנויות לקחת חלק בשיח הציבורי הכללי ולאו דווקא בקשר לנכים ונכויות. הפנאי המשולב הוא חשוב כי הוא מאפשר השתייכות לקבוצה חברתית.

 

                                         *

 

מדוע, אם כן, מנועה קבוצה גדולה זו של אנשים עם מוגבלות מלנצל את שעות הפנאי העומדות לרשותה, כמו ועם כולם? כיצד ייתכן שחברה המשקיעה מיליארדים כה רבים, מדי שנה, בטיפול, בשיקום ובסיוע אישי, לפעמים הרבה מעבר למה שנהוג בארצות המתקדמות ביותר בעולם המערבי, בקושי משקיעה בטיפוח הסביבה הטבעית של האדם, ואותה סביבה שמחוץ לחדר המיון, לשכת הרווחה או לקליניקה הטיפולית. הרי כל מטרתו של המערך הטיפולי והשיקומי היא לאפשר לאנשים עם מוגבלות להשתלב ולהתאקלם ביומיום, בתעסוקה, בחינוך, בתרבות, בספורט, בפנאי.

יש לכך מספר רב של גורמים. את כולם ניתן להכניס תחת המטרייה הרחבה ששמה נגישות: נגישות פיזית וחברתית, נגישות למידע, נגישות למשאבים, נגישות למוקדי קבלת החלטות, נגישות לתקשורת, נגישות לטכנולוגיה מסייעת ועזרים, ולהשכלה. המדינה, החברה והקהילה לא רק שאינם מסירים די מכשולים, הם מוסיפים  חסמים והופכים את האדם עם המוגבלות למוגבל ומודר יותר.

נגישות ושוויון הן מלים נרדפות, כי המשמעות האמיתית של נגישות אינה רק כתוביות, רמפות, עזרים טכנולוגיים, מקומות חנייה, מעליות, מחשבים מותאמים, חדרי כושר ומתקני ספורט, שירותי נכים ועוד; המשמעות העמוקה היא שוויון הזדמנויות. אני רוצה מחר בבוקר להיכנס למתנ"ס, לספרייה, לתיאטרון, לקרוא, לראות סרט, לרקוד, לשתות בבית קפה או מסעדה, לעשות קניות, להשתתף בכנס,  לרחוץ בים או בבריכה, להתבונן בגלים, לטייל ולתייר, לנסוע לחו"ל. אלה פעולות שכולנו עושים ביומיום כאזרחים. האפשרויות עומדות לרשותי. זה שוויון הזדמנויות. אני יכולה לבחור שלא לעשות, אבל ההזדמנות עומדת לרשותי. כל אלו הן הזדמנויות שאינן עומדות לפני האנשים עם הנכויות בגלל חוסר נגישות.

מהם מכשולי הנגישות, וכיצד הם משפיעים על ניצול שעות הפנאי של האדם המוגבל במסגרות הקהילתיות?

רובם המכריע של המבנים הציבוריים אינם נגישים פיזית לאנשים עם מוגבלות. המוגבל האמיתי במציאות זו אינו האדם עם המוגבלות אלא החברה הישראלית.

משאבים ועזרים טכנולוגיים. רבים נוטים לומר, כי התנאי הראשי לפיתוח תוכניות פנאי מותאמות במסגרות נורמטיביות הנו כסף. הכסף מאפשר יתר חופש ומגוון בחירה וותר התאמה. לצערנו, אין די משאבים ייעודיים המופנים לשילוב אנשים עם מוגבלות במסגרות פנאי נורמטיביות. אין הלימה בין הצרכים וחשיבות הנושא לבין המשאבים המוקצים לכך.

חקיקה וארגון. מבחינת המדינה, יש בלגן גדול במה שקשור לאנשים עם צרכים מיוחדים, בלגן שצריך לסדר. יש הרבה מאוד כפילויות, הרבה סתירות, אחד לא יודע על האחר, יש חלוקה ומידור של האנשים עם הנכויות בינם לבין עצמם, ובזבוז אנרגיה מצער. אין איגום לעשייה משותפת, יש דברים שצריך לעשות בנפרד.  יש דברים שמוכרחים לסדר.

נגישות פיזית או חושית היא הצד הטכני, ואילו נגישות חברתית משמעה פתיחת השערים לכל מי שרוצה להיכנס. הדרך החדשה, תמציתה היא המשפט "בזכות ולא בחסד". חייב להיות בסיס אחיד וברור שקובע שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, בסיס המפרט את המשמעות הטכנית והחברתית של הדבר.

חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות הוא כבר כמעט בן חמש שנים, ועדיין מעט מאוד גורמים יודעים עליו ומיישמים אותו. הוא מסמך כתוב יותר מאשר מציאות בשטח. חוק השוויון אינו מגדיר פרמטרים לשעות הפנאי. בעוד הנגישות הפיזית היא תחום מהיר של שינוי, נגישות חברתית ותפיסה הן תחום שהשינוי בו איטי ביותר. אין היום בסיס אינפורמציה מסודר ומעודכן שאפשר להיכנס אליו ולדעת מיהם המוגבלים, מה מספרם, מה הצרכים שלהם והיכן הם. לכן קשה להגיע אל האנשים עם המוגבלות, ולפתח להם שירותי פנאי הולמים במסגרות הקהילה.

פגישה עם האדם המוגבל, השונה, היא מצב בלתי מוכר ובלתי מובן. הפגישה יוצרת שבר ברצף ומערערת את המקובלות בסביבה. יוצא הדופן אינו תואם את המורגלות, הציפיות ומבנה החיים. גישה מסורתית מקובלת רואה את האדם הנכה או המוגבל כחסר אונים, תלוי בזולת, נטל על המשפחה והחברה, זקוק לטיפול והשגחה. אין מצפים ממנו לעמידה ברשות עצמו, אין מאמינים ביכולתו לתרום לחברה, ומתעלמים ממאמציו להיות פעיל בה.

בני האדם גם נוהגים להתייחס לנכה באמצעות מומו. מום מסוים כמו מצביע לא רק על עצמו אלא על פגמים בחשיבה, בהבנה, בהתנהגות חברתית. הנכות הפיזית עלולה להיהפך לסימן היכר לכלל האישיות.

דחייתה החברה את השונה החריג והסטיגמה המוטלת עליו, מתוך רתיעה או הגנת יתר, מחבלים בהתפתחותו של השונה, פוגמים בדימוי העצמי שלו ובסיכויו להשתייך לקהילה ולפתח חיי חברה תקינים.

ג', הלוקה בשיתוק מוחין, מסכם את הסוגייה: "נשאלת השאלה האם הסביבה הבריאה מסוגלת לראות אותי ולקבל אותי כמו שאני, או שהתשובה החברתית שלי היא בקבוצת המוגבלים הדומים לי. התחושה שלי ושל אנשים אחרים במצבי היא, כי אנחנו כל הזמן פוסעים בין שני העולמות".

השינוי בתדמית האישית אינו מתמצא בהגדרה חדשה שאדם מגדיר את עצמו, ובתפיסה החדשה שיש לפרט לגבי יכולותיו ומגבלותיו. שינוי תדמית קשור קשר הדוק בתגובות שאדם מקבל מהסביבה. גם אדם עם ליקוי שעבר תהליכים של העצמה, והוא חש בטוח יותר ביכולותיו ומודע יותר למגבלותיו, מתקשה להתמודד עם דחייה חברתית (agnan sandhu 1999).

מהי דעת הציבור, המשתתף בחוג או בא להצגה או לשחייה בבריכה, על מדיניות השילוב? לדעת הציבור יש חשיבות, משום שהוא המשלם בעד הפעילות והנוטל בה חלק, או שהוא הורה או בן משפחה של הנוטלים חלק שאינם מוגבלים. מחקר גאלופ שנעשה בארה"ב (elam & rose 1995) הראה, שהציבור מעדיף השמה של ילדים ובוגרים עם נכויות, בעלי צרכים מיוחדים, במסגרות נפרדות. עם זאת, מחקרים רבים שעסקו בקבלת השונה מצאו, כי בקרב הציבור הרחב יש לקבלת השונה תועלת רבה יותר מהשפעה שלילית.

אך למרות מגמה חיובית זו, הישראלי מעדיף יותר ויותר לקדש את פרטיותו ולבלות את שעות הפנאי שלו במסגרות מצומצמות וסגורות, ולא במסגרות קולקטיביות, קהילתיות ולאומיות. במצב עניינים זה בולטת הירידה בנכונות הפרט להתנדב ולתרום לפנאי ולתרבות הקולקטיבית שמחוץ לדלת אמות ביתו, עובדה ההופכת את בילוי שעות הפנאי עם בעלי מוגבלות לפחות אטרקטיבית.

אחד הקשיים הרבים בתחום זה היא ההכשרה המקצועית. החשש מפעילות פנאי משותפת במסגרות נורמטיביות קהילתיות קיים גם אצל האנשים המוגבלים ובני משפחותיהם, בגלל חוסר המיומנויות הטיפוליות וביטול השירותים התומכים והמשאבים הקיימים בפעילות בקבוצות ייחודיות. גם בקרב אנשי המקצוע יש ספקות ועמדות נייטרליות ופושרות לגבי הפעילות המשותפת. מדריכי חוגים, רכזים, מנהלי מרכזים קהילתיים וספקי שירותי פנאי, מחזיקים עדיין בדעה כי אין להם הידע וההכשרה לטפל באנשים עם מוגבלות, ורק גורמי רווחה וטיפול אמונים על הטיפול במוגבלים, גם בשעות הפנאי שלהם. נגד טענה זו יש לומר כי אנשי מקצוע בתחום הפנאי לעולם אינם באים במקום אנשי הטיפול. מהמקום ה"בלתי מקצועי" הם מאפשרים יתר התקרבות לנורמליזציה. 

גם מכשולים פסיכולוגיים ואובייקטיביים, שמקורם במוגבלות, הם גורם מעכב לניצול שעות הפנאי במסגרת הקהילה. למכשולי הנגישות הפיזיים והחברתיים יש להוסיף מכשולים פסיכולוגיים של האדם עם המוגבלות. לרוב, גם הם פועל יוצא של יחס החברה וכשלי הנגישות. ובכל זאת, השאלה הנשאלת היא עד כמה אחראים הלקות והמוגבלות למצב, ומה מידת אחריותה של החברה. על כך אומר ש': "הרבה פעמים מרגילים אותנו המוגבלים לפסיביות. אין לכם מושג כמה החלטות יומיומיות פשוטות הסביבה מקבלת עבור האדם הנכה. המצב הזה יוצר חוסר התייחסות של האדם הנכה  לסביבה, ומתפתחת הסתכלות על החיים בניתוק מסוים, וחוסר רצון ויכולת להשתלב. למעשה, הנכים הפנימו את הדעות הקדומות עליהם ופועלים לאורן".

מ' מוסיפה: "כשעוברים הרבה חוויות טיפוליות, כולל בתי חולים, ריפוי בעיסוק ותרפיות, עוברים חוויה מאוד מבודדת ומנתקת מהשגרה. יש סיטואציה חזקה של אדישות לעצמך, למצב, לסביבה. אם אתה לא פעיל פיזית אתה גם מתנתק פיזית".

כישורים ותפקודים בתחום החברתי, מוטיבציה, הכוונה עצמית, אוטונומיה, חשובים ליכולת להשתלב. תאורטיקנים וחוקרים רבים טוענים שליקויים מובילים לחסכים בכישורים חברתיים ובעקבות זאת לבידוד חברתי. לטענתם, אצל אנשים עם ליקויים נוצר מעגל שלילי. בגלל חוסר ביכולת חברתית נוצרת בדידות, והבדידות לא מאפשרת לפרט ללמוד התנהגות חברתית מקובלת, דבר המחזק את הדחייה שלהם.

לעומת מודל זה, מוצע מודל שבו הקשר בין ליקוי ובדידות איננו ישיר. המודל החדש מדגיש את החלק של הסביבה, החברתית והפיזית, וההשפעה הרבה שיש לה על היווצרות חסכים וסטיות בהתנהגות החברתית של ילדים ובוגרים עם לקויות. בידוד חברתי, בדידות ואי ניצול של שעות פנאי הם פועל יוצא של הדחייה החברתית. השפעתה אינה חזקה פחות מהקשיים שמערימים הליקויים על ההשתלבות החברתית. קשיים רבים, הנובעים מעצם הליקוי, ניתן לנטרל באמצעות הפיכת הסביבה לנגישה. גם קשיים הנובעים ישירות מהליקוי אינם תמיד הכרח המציאות. באמצעות שינויים סביבתיים ניתן להתמודד אתם. 

 

                                        *

 

מה בכל זאת נעשה בתחום? במשך השנים הוקמו עמותות וארגונים רבים כדיי לסייע לאנשים עם מוגבלות. אלה פיתחו מענה לשעות הפנאי במתקנים מיוחדים ולקבוצות הומוגניות של אנשים עם מוגבלות. היום פועלים ארגונים רבים, גם בתוך מרכזים קהילתיים ומתקנים בקהילה. פעילות וניצול שעות הפנאי של אנשים עם מוגבלות מתקיימת במתנ"סים ומרכזים קהילתיים רבים בישראל.  החברה למתנ"סים, באמצעות 180 מתנ"סים, ובאמצעות מחלקה מיוחדת, המחלקה לנכים ואוכלוסיות מיוחדות, דואגת זה 13 שנה לפיתוח השילוב וההכלה של האנשים עם המוגבלות ובני משפחתם במרכז הקהילתי, ובמרקם החיים החברתי היישובי. בצד פעולות פנאי ייחודיות שמקיימות עמותות וארגוני נכים, מאפשרים המרכזים הקהילתיים, באמצעות תוכניות הפנאי המוצעות לאנשים עם המוגבלות, יותר גיוון, חופש בחירה, השתתפות חברתית ושוויון הזדמנויות.

היום מתקיימת פעילות פנאי לאנשים עם כלל המוגבלויות: מוטוריות, חירשות, עיוורון, פיגור שכלי, פגועי נפש, אוטיזם ותסמונת אסברגר, מוגבלויות גבוליות וליקויי למידה רב-בעייתיים, בכל הגילים, בכ-140 מתנ"סים ברחבי הארץ. תחומי הפנאי המגוונים המוצעים לקהילה: פעילויות ספורט, טבע ותיירות, אמנות, תרבות, תיאטרון, מועדונים חברתיים, תקשורת, פעולות העצמה, פעולות התנדבות בקהילה, תוכניות חונכות, קבוצות הורים, תוכניות הסברה כמו אי תפיסת חניה של נכים, קבוצות תמיכה ועזרה עצמית.

הפעילות מוצעת לפי צורכי האדם המוגבל, ומתקיים רצף בחירה בין מסגרות שונות של שילוב, החל בפעילות ייחודית בין כותלי המסגרת הקהילתית וכלה בשילוב פרטני אישי בחוגים המוצעים לכלל הקהילה. ב-34 מוקדים מתקיימת גם תוכנית מערכתית יישובית, תוכנית "קהילה נגישה", בשיתוף פעולה של הרשות המקומית והמתנ"ס, שמטרתה הסרת מחסומים פיזיים וחברתיים. הדגש הוא על הובלה ושיתוף מלא של אנשים עם מוגבלות, העצמה ופיתוח מנהיגות של אנשים עם מוגבלות והסברה רחבה לפיתוח מודעות ושינוי עמדות אצל נותני השירותים, הציבור הרחב והאנשים עם המוגבלות. 

פעילויות אלו נעשות בשיתוף מלא של החברה למתנ"סים, משרד העבודה והרווחה, כלל האגפים העוסקים באנשים עם מוגבלות והשירות לעבודה קהילתית, משרד החינוך, האגף לחינוך מיוחד, אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ג'וינט ישראל, הביטוח הלאומי, מטה מאבק הנכים, ארגוני הנכים וגופים רבים אחרים. מתקיימת גם פעילות משולבת בתנועות הנוער, באמצעות ארגונים ונותני שירות קהילתיים, שאינם פועלים תחת המטרייה של החברה למתנ"סים. יש גם אתרי אינטרנט ומוקדי מידע כמו אתר מתנ"כים - פורטל פנאי הנכים בישראל, אתר מקום מיוחד, אתר נגישות ישראל ואחרים, שחשיבותם בהפצת המידע לאנשים עם מוגבלות ובני משפחתם.

להלן דוגמאות לתגובות של אנשים עם מוגבלות, המנצלים את שעות הפנאי שלהם בפעילות במתנ"ס:

ח' מגבעת אולגה, בן 24: "קיבלו אותי מצוין במתנ"ס. בסך הכל קשה מאוד לפגוע נפש להיפתח לחברה ה'בריאה' והפעילות במתנ"ס תורמת המון. חבל מאוד שלא באים עוד אנשים עם מוגבלות, כי הם עשויים להיות מופתעים, כמוני, מהגמישות שלה, מהמחיר הנוח ומהחברות הטובה הנקשרת".

ש', בן 24, משתתף בפעילות המתנ"ס במגדל העמק: "בשנתיים שאני פועל במתנ"ס למדתי מחשבים וקיבלתי תעודה, למדתי לצייר וקיבלתי המון סיפוק,  ואפילו למדתי גיטרה. כל זה בזכות ההתמדה. הכרחתי את עצמי לעמוד במשימות, מה שלא עשיתי קודם בבית. אני בא למקום שבו מקשיבים לך, לא מפחדים ממך (משוגע, מוגבל, נכה, מפגר - אתה יודע), הסביבה תומכת, מבינה, מתחשבת, אפשר לדבר על הכל, להיפתח. היום אני בשלב שאני יכול 'להחזיר את ההשקעה': אני מתנדב לעזור לרכז הספורט של המתנ"ס כמה פעמים בשבוע".     

א' מגבעת שמואל:  "לפני שנה, לפני הגעתי למתנ"ס, לא יכולתי לתפקד, לא יצאתי מהמיטה, לא  עשיתי כלום. היום אני מתפקדת, הולכת למועדון כמה פעמים בשבוע, לחוגים, להרצאות, וזה נותן לי כוח וביטחון עצמי, ו'כשאני אהיה גדולה' אני רוצה להיות בעצמי מהצד השני של המתרס, להיות מתנדבת, לעזור לאנשים אחים, לתרום לחברה, למוגבלים אחרים".

ד' מבנימינה: "זוהי יציאה של כמה שעות מהבית, מהדיכאון, מהמיטה, זה בילוי בחברה בריאה".

ח', עמית משלב (חונך) מגבעת אולגה: "בהתחלה הכל נראה לי בומבסטי, גדול עלי, כמעט בלתי אפשרי, עניין לאנשי מקצוע בלבד. לא תיארתי לעצמי שנתחבר כל כך טוב ונהיה ממש חברים. לא חונך וחניך. ואני אפילו מספר לו על החברה שלי והוא נותן לי עצות.. ממש מומלץ לכל אחד".

ד', אם לילד עם שיתוק מוחין ופיגור, הנוטל חלק בחוג מוסיקלי במתנ"ס יהוד, מעידה: "מה זה נותן לנו? קודם כל הכיף של להוציא את הילד השונה שלך מהבית. הילדים הלא מוגבלים כל הזמן הולכים לחוגים ולמסגרות פנאי. זה טבעי, אבל להוציא את הילד, שאף פעם לא חשבת שיש אפשרות להוציא אותו החוצה במסגרת רגילה, שהילד שלי יקבל חוג כמו שאר הילדים שלי ובמסגרת הקהילה, זו משאלת לב של הורה לילד מוגבל, ו...בואו נגיד שאנחנו לא ממש רגילים לזה".

מה עוד יש להיעשות לשיפור המצב? איך אפשר לקחת בעיה חברתית קשה, גם מצד הדעות הקדומות הנקשרות בה, וגם מצד העלויות והמשאבים הנדרשים לטפל ולפתור את הבעיה? יש לשנות את המצב בשני מישורים. שינוי מוחשי,  התאמה ונגישות, ושינוי עמוק בתפיסה, בגישה, ביחס של הסביבה לאנשים עם מוגבלות.

כדי לשנות מצב של בדידות ובידוד חברתי, יש לטפח את היכולת של האנשים עם המוגבלות להילחם, להתמודד, לרצות לפרוץ את המחסומים הסביבתיים ולשבור את חומת הזכוכית החברתית המפרידה בינם לקהילה. יש להעצים את האנשים עם המוגבלות כדי שיוכלו להיאבק על מקומם בחברה ועל מימוש חופש הבחירה לבילוי שעות הפנאי. מטרת-העל צריכה להיות לא רק הוראת מיומנויות וחינוך לפנאי, אלא בראש ובראשונה העצמתם של האנשים לבקש את המגיע להם מתוקף זכות ולא מחסד.

לפי נציבת שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ד"ר דינה פלדמן, המהפך הנדרש הוא מעבר מאבחון היחיד לאבחון הסביבה, מעבר ממושגים של פתולוגיה למושגים של איכות חיים ותכנון סביבתי, מסגנון עבודה פטרוני לשותפות מלאה עם בעלי המוגבלות עצמם. כל זאת כדי להסיר את המחסומים והחסמים ולאפשר תנועה חופשית ועצמאית, התמצאות מרבית, תפקוד ותקשורת פתוחה, ומעבר למרחב חיים אופטימי יותר ונגיש לכל.

לפי מסמך העמדה של הארגון העולמי לתרבות הפנאי והנופש (wlra), על חינוך לפנאי ואוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים משנת 1998, יש לפעול בכמה כיוונים. יש לתכנן שירותים כך, שכולם יוכלו להשתמש בהם ולהפוך לבלתי נחוץ, במרבית המקרים, את קיומם של אלמנטים ייחודיים לאנשים מוגבלים. ראוי לאפשר לנהל קשרי-גומלין עם שאר האוכלוסייה, תוך מתן כבוד לנסיבות הפרטניות של האנשים עם המוגבלות. על הרשויות העירוניות לקדם ולהבטיח, בתחומיהן, את הגישה של אנשים מוגבלים לפעילות תרבות, ספורט ושעות פנאי, ובאופן כללי לדו-קיום עם הקהילה. הרשויות העירוניות יקיימו מערכות קבועות של הכשרה והדרכה המכוונות לצוותים עירוניים, כדי להבטיח הבנה הולמת ותשומת לב לצרכים של המוגבלים.

הארגון ממליץ להציע הזדמנויות לסוציאליזציה וחיזוק ההערכה העצמית של בעלי צרכים מיוחדים, ללמדם מיומנויות פנאי רציני, כדי שיוכלו הגיע לשימוש אופטימלי של הפנאי. הוא קובע שיש להציע מערכת פעילויות פנאי רב-תחומיות כמוסיקה, דרמה, אמנות ואומנות, פעילויות בחיק הטבע, אירועים מיוחדים, שימוש במחשב ופעילויות אחרות בעלות ערך קיים ועומד. כן ראוי לפתח אינדקס של פעילויות פנאי המתאימות למוגבלויות, למשיכת תשומת הלב ואנרגיה של אוכלוסייה זו. בשאלת הכישורים המקצועיים, מציע הארגון לחנך בעלי מקצוע חיוניים כדי שיקבלו עליהם לחנך בעלי צרכים מיוחדים ובני משפחותיהם לתועלת שבשימוש נבון בפנאי. להעצים הזדמנויות פנאי, להבטיח מתקני פנאי ניאותים ומרחב פיזי לאוכלוסיות מיוחדות, שיסייעו להם לממש את התועלת והיתרונות בפנאי, ולהשתמש בטכנולוגיות מידע מודרניות שיאפשרו נגישות מקומית ובינלאומית למקורות ולמשאבי פנאי.

בתחום הקהילתי מציע הארגון לפעול ליצירת תחושת קהילה אצל בעלי צרכים מיוחדים: תחושת חברות משותפת, הכרה בחשיבות ההדדית, חיזוק האמונות והערכים המשותפים, פעילות משותפת ומלכדת, קבלת אחריות משותפת לאיכות הקהילה. עוד הוא מציע ליצור הזדמנויות בשיתוף שכונות, קהילות וקבוצות מקצועיות, כדי להעשיר את התועלת של פעילויות הפנאי, תוך חיזוק איכות החיים של בעלי הצרכים המיוחדים. לארגן פעולות ומבצעי הסברה לפרסום פעילויות ולטפח הכשרה של כוח אדם.

 

                                         *

 

אדם מוגבל, אפילו מוגבל מאוד ביכולתו הפיזית, החושית או הנפשית, אינו חייב לסבול גם מהדרה חברתית ומחוסר אפשרות לנצל את שעות הפנאי שלו.

מחסור במסגרות פנאי וחופש בחירה הם תוצאה של מדיניות חברתית המעידה על מוגבלות החברה הישראלית כולה. ההכרה בחוסר היכולת של הנכים להיות עצמאים, לעמוד ברשות עצמם, היא הכרה באי היכולת להשתקם, ללמוד, להתגבר על קשיים ולהיות אזרחים תורמים ומשפיעים. המסר הזה חדר לנשמתם של הנכים, ולנשמת החברה כולה, והוא מדכא את כלל האזרחים. המדיניות החברתית כלפי הנכים מפסידה את ההון האנושי היקר המגולם בכשרונות, ביצרנות וביוזמות של הקבוצה הזאת.

החברה, לא הליקוי, מגבילה את הנכים וחוסמת את גישתם למשאבים והזדמנויות. המנהיגות הישראלית אינה פועלת מתוך עקרונות של הגינות וצדק כלפי כלל אזרחיה. אנשים עם מוגבלות הם חלק מאתנו, הם בני משפחה, שכנים, חברים, הם זכאים לחיות בכבוד, בזכות ולא בחסד. בואו נאפשר להם לרקוד את הריקוד של החיים, כמו ועם כולם.

מקורות:

 

מפת עיסוק הפנאי (עובד בדיוני הוועדה לתכניות לימודים לפנאי בראשות פרופ' הלל רסקין)

מסמך עמדה של הארגון העולמי לתרבות הפנאי והנופש, על חינוך לפנאי ואוכלוסיות בעלות צרכים 

מיוחדים , נוסח ואושר בסמינר הבינלאומי של WLRA , מרכז וראייטי ירשלים, ספטמבר 1998

בר-לב,מ. (1996) "תרבות הפנאי בחברה הישראלית" אונברסיטת בר אילן

דואק ניסים, 1996 "בזמנכם הפנוי תעבדו על שעות הפנאי"

כרמון, נ. (1993) "אורח חיים בחברה הישראלית – ניתוח , תחזיות"

פרופ' שונית רויטר סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, כרך 17, מס. 2

אלישבע סדן, צעדים בדרכה הקשה של החברה הישראלית לקראת חברה אזרחית, מאבק הנכים  על

מה הם נאבקים, מדוע הם זוכים להדה גדולה של הציבור ומה פשר התעלמות השלטון מהם ?

הצהרת ברצלונה לרגל הקונגרס האירופי "העיר והמוגבלים" שנערך בברצלונה ספרד 23-24 במרץ

1995.

אנשים עם נכויות בישראל: עובדות ומספרים, ג'וינט ישראל , היחידה לנכויות ושיקום, מכון ברוקדייל, 

תחום מחקר על מוגבלויות , אוקטובר 2003

גולדברגר, דב (1995), המערה המודרנית – מחברה ריכוזית לקהילה דיגיטלית

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד