רוחב לב למנוחה ושכל מאיר וזך
רוחב לב למנוחה ושכל מאיר וזך

 

פרופ' מרים פאוסט, מן המחלקה לפסיכולוגיה והמרכז הבינתחומי לחקר המוח ע"ש גונדה באוניברסיטת בר-אילן

 

מנקודת ההשקפה היהודית, הפנאי הנפשי של שבת עשוי לקדם את ייעודו של האדם כיוצר התורם לעולם שמסביבו, אחד מביטויו המובהקים של "צלם אלוהים" שבו; רעיון היסוד הזה מתאים גם למי שאינו דתי

 

בקובץ השירים "פנאי" של המשוררת זלדה מופיעים כמה שירים העוסקים בחוויה של שבת. באחד השירים,ּ "שבת וחול", מתארת המשוררת את השינוי הנפשי המתחולל בה עם כניסת השבת:

"להדליק נרות בכל העולמות/ זוהי שבת./  להדליק נרות-שבת/ זוהי קפיצת- נפש הרת נצורות/ לים נהדר, שיש בה מסתורין/ של אש השקיעה".

בהמשך השיר, מתייחסת זלדה גם לתחושה ההפוכה של חזרה משבת לימות החול:

 "אבל ביום ראשון של חול/ נפשי משלכת/ מלב האוקיינוס לחוף יבשה

   ארוך וצר ושומם./ בבואי לחנות ירגיש מיד החנווני/ שבאתי מכוכב אחר, ובתימהון/ יסקור מראי, לו זר..."

רגע המעבר ההלכתי מששת ימי החול ליום השבת, המסומל בהדלקת הנרות, מתואר בשיר כחוויה של "קפיצת נפש" או אפילו של מעבר ל"כוכב אחר", כלומר, כרגע של מהפך המוביל לשינוי מוחלט בהרגשה הנפשית. השתייכותו של השיר לקובץ שירי "פנאי", הבאה לידי ביטוי גם בהמשכו בצורה מפורשת יותר, "לי נופו של החופש הזורח, החופש של ארצות השבת", מקשרת את ההוויה של שבת עם תחושות ייחודיות של פנאי נפשי. במאמר זה אנסה לקשור בין "קפיצת הנפש" השבתית של זלדה, המכניסה את האדם למצב של פנאי נפשי, אותו "חופש של ארצות השבת", לבין התהליך של ה"קפיצה היצירתית" ("creative leap") שהוא שלב קריטי במלאכת היצירה. זהו היבט אחר על מהות השבת המדגיש את ההזדמנות שניתנת לאדם להכניס עצמו מרצונו למצב נפשי של חופש מעיסוק ממוקד בעניינים שבהם הוא טרוד בכל ימות השבוע, וכתוצאה מכך להיות מסוגל להשתחרר מדפוסי חשיבה נוקשים ולהפעיל תהליכי חשיבה לא-שגרתיים.

על פי טיעון זה, המעבר הנפשי עם כניסת השבת לתחושת ה"פנאי של שבת" עשוי להיות מותנה ביכולתו של האדם להתנתק באופן רצוני מהעיסוק המתמיד, ולעתים קרובות מלחיץ, בבעיות ובאתגרים העומדים לפניו בכל תחומי חייו. התנתקות מכוונת זו מהניסיונות לפתור בעיות קוטעת, לכאורה, את תהליך ההתקדמות לעבר הפתרון הנכסף.

אולם מחקרים העוסקים בחשיבה יצירתית ובפתרון בעיות, מצביעים על כך שדווקא הפסקת החשיבה המכוונת, הממוקדת, על בעיה כלשהי, לזמן מה, היא לעיתים קרובות הדרך היחידה להגיע לפתרון מוצלח שלה. הפסקה כזו עשויה ליצור תנאים אידיאליים להפעלת סוג מסוים של חשיבה יצירתית, המובילה לפתרונות חלופיים בדרך של תובנה ואינטואיציה. באופן זה עשוי יום השבת, בתנאי שהוא מלווה בכניסה מכוונת לתחושה נפשית של פנאי, ליצור תנאים אופטימליים ליצירה. ראייה זו של מהות השבת היהודית מדגישה את תרומתה להגברת יכולתו של כל אדם "לחיות בצורה יצירתית" שהיא, לפי הפסיכואנליטיקן הידוע ויניקוט, תנאי לבריאות נפשית.

מנקודת ההשקפה היהודית, הפנאי הנפשי של שבת עשוי לקדם את ייעודו של האדם כיוצר התורם לעולם שמסביבו, אחד מביטויו המובהקים של "צלם אלוהים" שבו.

 

                                             *

 

בריאת העולם על ידי אלוהים בשישה ימים ושביתתו ממלאכת הבריאה ביום השביעי, באים לידי ביטוי במבנה לוח השנה היהודי המבוסס, כידוע, על מחזורים בני שישה ימים של מלאכה ויום שביעי של שביתה ממלאכה, כפי שנאמר בעשרת הדברות (שמות, פרק כ', פסוקים ט'-י'): "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה" וגו'. אך מסתבר, שהצו של שביתה ממלאכה ביום השביעי כולל הרבה יותר מאשר הפסקה פיזית, מעשית, של עיסוקי החולין. רש"י מפרש את המלים "ועשית כל מלאכתך" (שמות, פרק כ', פסוק ט') בעזרת המכילתא באופן הבא: "כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך". נראה כי לפי פרשנות זו מצוּוה האדם להביא עצמו עם כניסת השבת למצב נפשי יוצא דופן, המתאפיין בהפסקה מוחלטת של כל חשיבה מכוּונת על נושאים שבהם עסק במהלך השבוע, על בעיות חולין שלא מצא להן פתרון ועל מלאכות שלא השלים.

דרישה זו עומדת, לכאורה, בניגוד לנטייה הטבעית המתמדת של אנשים, לנסות לקדם ולפתור באופן פעיל כל אותם דברים בחייהם המוגדרים בפסיכולוגיה כ"עניינים בלתי-גמורים" במובן הרחב של המושג. בכך, הצו "לא תעשה כל מלאכה" מציב לאדם אתגר קשה במיוחד: לנתק עצמו באופן רצוני למשך 25 שעות תמימות בכל שבוע מחתירתו הבלתי פוסקת "לפתור בעיות" ולקדם עניינים בכל תחומי חייו, האישיים, המקצועיים, החברתיים והלאומיים. השאלה הנשאלת בעקבות דרישה קיצונית לכאורה כזאת, היא אם יש משהו בהפסקה הרצונית של העיסוק הממוקד בבעיות התורם דווקא לפתרון שלהן.

הציווי בדבר שביתה ממלאכה בשבת מופיע בעקבות ציווי אחר: "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך". מכאן שהאדם נדרש לעסוק במלאכה בששת ימי השבוע, קודם לשביתתו ביום השביעי. המושג הרעיוני וההלכתי של "מלאכה" אינו מתייחס למאמץ גופני או ליגיע כפיים, אלא לפעולות שיש בהן יצירה מחושבת, כלומר ל"מלאכת מחשבת". סוג עיסוקו של האל בבריאת העולם, שממנו נגזרות הן המצווה לעסוק במלאכה בששת ימי השבוע והן המצווה לחדול ממלאכה ביום השביעי, מתאפיין ב"פעולה יצירתית, ביצירת יש מאין, חידוש והוויה, פעולה שהיא תוצרת של מחשבה ומעוף, תכנון ודמיון יוצר" (הס, תש"ן).

לזיהוי המוחלט של "מלאכה" עם יצירה מחושבת ומתוכננת יש השלכות הן לגבי מחויבותו של האדם לעסוק ביצירה מחושבת (ולאו דווקא בעבודה קשה או בעמל) בששת ימי השבוע, והן לגבי הדרישה שיימנע מפעילות יצירתית מודעת ומכוונת ביום השבת (ראה דיון נרחב בנושא אצל ליפשיץ, 2001). העיקרון ההלכתי, ולא רק הרעיוני, של איסור מלאכה בשבת נקבע על פי איכות משותפת של כל המלאכות האסורות, והיא: היותן מלאכות הדורשות כוונה ומודעות, בדומה למלאכות שנעשו לשם בניית המשכן במדבר. לגבי מלאכות אלו כותב רש"י: " שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה" (בבלי, חגיגה י', ע"ב). 

פרשנות זו מגדירה היטב הן את מה שמצופה מהאדם לעשות בששת ימי החול, כלומר, לעסוק ביצירה מכוונת ומודעת, הן מה שמצופה ממנו לעשות בשבת, לחדול מיצירה מכוונת ומודעת, ואולי אף לעבור לסוג אחר של יצירה.

לעיסוק ביצירה יש תפקיד מרכזי בהשקפה היהודית. לפי הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, הדרך העיקרית להתקרב אל האלוהים היא בהדמיית פעולתו האלוהית במלאכה האנושית שהאדם עושה בעולמו שלו. כך, הוא כותב כי "אם אי אפשר לאדם להתחבר אל האלוהים ועל ידי כך להיעשות שותף למעשה בראשית, יכול הוא לכל הפחות, להידמות אליו ולחקות את מעשיו." (סולובייצ'יק, איש ההלכה, גלוי ונסתר, תשל"ט). הצו לעסוק במלאכה, כלומר ביצירה, בששת ימי השבוע מתקשר, לפי הרב סולובייצ'יק, לכך שהאדם נברא "בצלם אלוהים", מושג המתייחס לכשרונו של האדם היוצר: "אין ספק שהמושג 'צלם אלוהים' מתייחס אל כשרונו הכריזמטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם לאלוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר" (איש האמונה, תשנ"ב). על פי ראייה זו, מתבטא דמיונו של האדם לאלוהים בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר, כחלק מהצו "והלכת בדרכיו" (דברים, פרק כ"ח, פסוק ט').

אדם הראשון, שנברא בצלם אלוהים, התברך בשאיפה וביכולת לפעילות יוצרת, והכוח היצירתי הבולט ביותר שלו הוא השכל האנושי, המסוגל לעמוד מול העולם החיצוני ולחקור את פעילותו המסובכת. כושרו של האדם לחשיבה יצירתית בא לידי ביטוי ביכולתו ליצור מודלים מנטליים של המציאות בכל התחומים, והוא נעשה מתוך שאיפת האדם להידמות לבוראו. משום כך הוא בונה עולם משלו, המנחה אותו בגילוי סודות הבריאה ומאפשר לו לשלוט על העולם המציאותי סביבו. הציפייה מהאדם להיות יוצר בכל תחומי חייו מחייבת אותו לחיים פעילים, שבהם הוא משפיע על סביבתו ומשנה את עולמו. אין הוא יכול להסתפק בניהול חייו באורח פסיבי, אלא הוא מצוּוה להתערב במציאות, להיענות לאתגרים ולפתור בעיות באופן יצירתי.

בדרך זו מוסבר גם המשפט "אשר ברא אלוהים לעשות" (בראשית, פרק ב', פסוק ג'), שמשמעו, שאלוהים אמנם ברא את העולם, אך הוא מצפה מהאדם שימשיך במעשה היצירה (לנדאו, תשנ"ט). סביר מאוד שראייה זו של האדם ביהדות, כיוצר וכבונה עולמות, עומדת בבסיס הנטייה של יהודים בכל הדורות לשנות, לחדש ולהשפיע על סביבתם, והיא זו שהביאה לייצוג הנכבד שלהם, הרבה מעבר למספרם היחסי, בקרב היוצרים המצטיינים כמעט בכל תחומי החיים.

הדרישה להתמודדות יצירתית עם אתגרים בששת ימי המעשה מלווה, כאמור, בדרישה לחדול ממלאכת יצירה מכוונת בשבת, המפסיקה, לכאורה, את מלאכת היצירה האנושית למשך יממה אחת בכל שבוע. אך לפי מחקרים העוסקים בחשיבה יצירתית ובפתרון בעיות, ייתכן שעצם ההפסקה הרצונית של העיסוק המכוון והממוקד בניסיונות לפתור בעיות מהווה שלב הכרחי בתהליך המוביל לפתרונן. כך, באופן שנראה אולי אבסורדי, עצם ההפסקה של מלאכת היצירה המחושבת עשוי לשרת את תהליך היצירה, ובעקבות זאת את הגשמת ייעודו של האדם כיוצר.

עיקרון זה נכון במיוחד לגבי בעיות מסוג מסוים, אשר הניסיונות לפָתרן הגיעו למבוי סתום, ויש צורך בשינוי מוחלט של הגישה כדי לפרוץ את החסימה החשיבתית שנוצרה בעקבות התמקדות ממושכת בכיווני חיפוש כושלים. על פי טיעון זה, דווקא ההתנתקות לזמן מה מן העיסוק המכוון בפתרון בעיות עשויה ליצור תנאים אידיאליים להפעלת חשיבה יצירתית מסוג אחר, המעלה את הסיכוי למציאת פתרון חלופי לבעיה, בדרך של תובנה ואינטואיציה. תורות מזרחיות, המשתמשות במדיטציה ככלי חשיבתי, המבוסס על ריסון רצוני של העיסוק הממוקד בבעיות, מדגישות אף הן את ההיבט של ההתנתקות כשלב מרכזי בתהליך החשיבה היצירתית (ליפשיץ, 2000).

 

                                             *

 

מהות החשיבה היצירתית היא נושא המעסיק רבות את החוקרים העוסקים בחשיבה ובפתרון בעיות. עדויות אנקדוטליות רבות מאוד של יוצרים מצליחים, ובהם ממציאים, מדענים, משוררים, מוסיקאים ומקבלי החלטות בתחומים שונים, מעידות שתהליך היצירה מתבסס על שני סוגים מובחנים של חשיבה. האחד הוא חשיבה מודעת, רצונית, יעילה, מכוונת למטרה, מאורגנת, סדרתית ולוגית, שהחושב חווה אותה כנמצאת בשליטה עצמית. חשיבה זו נוטה להיות "מתכנסת" (convergent), כי היא בנויה על תהליך המוביל לפתרון באופן לוגי, הדרגתי, הניתן לשחזור.

למרכיב זה של התהליך היצירתי חלק גדול מאוד בתהליכים של פתרון בעיות, והוא יעיל מאוד במקרים רבים. לעומת זאת, יש מצבים שבהם סוג חשיבה זה אינו משרת את התהליך היצירתי, והוא עלול אף לחבל בו. אלו הם, לעתים קרובות, דווקא מצבים מורכבים יותר, שבהם נדרשים "היפוך ראש" או ראייה שונה, חדשה לחלוטין של המציאות, כדי להגיע לפתרון הבעיה. במקרים כאלה דווקא החשיבה המאורגנת והסדרתית, המתבססת לעִתים קרובות על השערות מוקדמות לגבי המציאות, עלולה להביא לקיבעון (פיקסציה) מנטלי שימנע מהחושב לשקול פתרונות חלופיים. במקרים כאלה ניתן להגיע לפתרון רק בדרך חשיבתית אחרת, שתשחרר את ה"חסימה" ותאפשר לאדם לגשת לבעיה הבלתי-פתירה בצורה שונה לחלוטין.

בעיות הנראות כבלתי-פתירות בדרך הרגילה של חשיבה לוגית, הדרגתית, נפתרות לעִתים קרובות רק בדרך של "תובנה" (insight), כלומר על ידי זיהוי פתאומי, הנחווה כאינטואיטיבי, של גישה חלופית המובילה לפתרון. במקרים אלה החושב מרגיש הרבה פעמים שהבעיה ניתנת לפתרון, מה שמכונה "תחושת הידיעה" (feeling of knowing), ולפעמים הוא אף יודע מהו כיוון הפתרון, אך הוא נכשל במאמציו להגיע לפתרון. מאוחר יותר, לאחר שהיה עסוק בדברים אחרים, או שלא עסק במכוון בדבר ספציפי כלשהו, הפתרון לבעיה שהעסיקה אותו קודם לכן מופיע במלואו למודעות.

החוויה של פתרון בעיות תובנה בדרך זו מכונה לפעמים חוויית "אהא!" (aha!), בגלל הפתאומיות שבה מופיע הפתרון השלם (Dorfman et al., 1996). תופעה "אהא!", המדווחת בהרחבה על ידי חושבים ויוצרים (והמוכרת לכל אחד מהנטייה להיזכרות פתאומית במלה שהיתה "על קצה הלשון" זמן רב לאחר שנזנחו הניסיונות המודעים להעלותה), ריתקה את החוקרים בתחום של פתרון בעיות במשך זמן רב. קשה היה לחוקרה, אולי גם בגלל היותה קשורה לתהליכים לא מודעים. לעִתים קרובות פתרון של "אהא!" מופיע דווקא אחרי שהבעיה "הונחה הצדה", כנראה בגלל שהוא קשור להפעלת תהליכים של "אינקובציה", כלומר של "דגירה" איטית וסמויה, שבמהלכה האדם ממשיך "לחשוב" ברמה לא מודעת כלשהי על הבעיה המטרידה אותו.

לפי השקפה זו, בתקופת הדגירה לא נעשה כל מאמץ מודע לפתור בעיות, אם כי תהליכי החשיבה הבלתי מודעים ממשיכים בפעולה. בשלב מסוים, בלתי צפוי, התהליכים הלא מודעים של ההתמודדות עם הבעיה צוברים רמת עוררות מספקת והופכים למודעים, והתובנה מתרחשת ברגע שהפתרון לבעיה הגיע למודעות (ראה דיון נרחב בנושא זה אצל אייל, 2000).

 אתגר מרכזי בבעיות הדורשות פתרון בדרך של תובנה הוא להתגבר על תפיסות מוקדמות לגבי דרך הפתרון  (למשל, Fiore & Schooler, 1998). הקיבעון מתרחש כאשר אנשים אינם מסוגלים להשתחרר מהתפיסות המוקדמות שלהם לגבי אובייקט או אסטרטגיה, ובכך נמנעת מהם שקילה של פתרונות חלופיים. התהליך המוביל לקיבעון נבדק במחקרים רבים בעזרת סימולציות מעבדתיות של מצבים הדורשים פתרון בעיות, תכנון יצירתי או חקירה מדעית ((Dorfman et al., 1996. נמצא שנבדקים המקבלים השערות מוקדמות או הכוונה כלשהי לגבי דרך פתרון הבעיה, נוטים לחפש עדויות המתאימות למידע המוקדם שלהם ובכך הם עלולים לבלום את יכולתם להתייחס למידע אחר, העשוי להוביל לפתרון מוצלח. מחקרים אלה מראים שפתרונות מוצלחים לבעיות, הדורשות זיהוי גישות שאינן מובנות מאליהן, נפגעים לעִתים קרובות בגלל ניסיון קודם וגישות קבועות מראש. הנבדקים נוטים להתמקד בדרך פתרון מסוימת שנראית להם מתאימה, או שהוצגה להם על ידי החוקר. שני המצבים גורמים לחסימה בחיפוש אחרי פתרונות חלופיים, וחסימה זו יוצרת מכשול בתהליך של פתרון יצירתי וחדשני של בעיות.

פתרון של בעיות תובנה דורש ארגון מחדש או הבניה (restructuring) מחדש של המציאות, ועל כן הוא מחייב חשיבה יצירתית, המוגדרת כשילוב של רעיונות שלא קושרו זה לזה בעבר. ככל שהמרכיבים של השילוב החדש רחוקים זה מזה, כך התהליך החשיבתי והתוצר שאליו הוא מוביל יצירתיים יותר. הקישורים הללו מתרחשים כאשר האדם היוצר מוצא דמיון בין אלמנטים שלא היו קשורים קודם, וכך מצליח לקשר בין רעיונות שאחרים נכשלו בראייתם כקשורים.

יש דוגמאות רבות לקישורים היצירתיים שהובילו לתגליות מהפכניות. אפילו גילוי המונותיאיזם על ידי אברהם אבינו מתואר במדרשים כתהליך של מציאת קשר ומכנה משותף בין כוחות טבע נפרדים, שעובדי האלילים בתקופתו ראו ככוחות אלוהיים שאינם קשורים. אברהם זיהה עיקרון משותף אחד של כוח אלוהי יחיד השולט על העולם.

יש גם תגליות רבות אחרות, כמו, למשל, הפתרון המתמטי המפורסם ל"משפט של פרמה", מבוססים על קישור יצירתי בין תחומי ידע שלכאורה אינם קשורים. גם הנהייה העכשווית אחרי לימודים ומחקר בין-תחומיים מבוססת, במידה רבה, על ההנחה שחיבור נועז בין תחומים שונים המאופיינים בדרכי חשיבה שונות עשוי להוביל לפריצות מהפכניות דרך בהבנת העולם.

צבי ינאי (2000), שראיין מדענים מובילים בישראל על עבודתם המדעית, מדמה את תהליך החקירה המדעית להתבוננות בקליידוסקופ, המשנה את ההתארגנות של האבנים הצבעוניות בכל פעם שמשנים את הזווית שלו. סיבוב הקליידוסקופ יוצר צירופים חדשים של אבנים, ועקב כך מתגלים קשרים חדשים בין האבנים, מתהווים מרקמים חדשים ונוצרות תובנות חדשות. החידוש בתובנות הללו אינו האבנים עצמן, שהרי הן היו שם כל הזמן, אלא ההתארגנות החדשה שלהן, המשנה את תמונת המציאות שנוצרה עקב סיבוב הקליידוסקופ.

תגליות מדעיות ואמנותיות, כמו גם פתרונות מקוריים לבעיות בתחומים אחרים, נובעים לעִתים קרובות מכך שאנשים מצליחים לשנות את זווית ההסתכלות שלהם. שינוי זווית הראייה מאפשר זיהוי קשרים בין אלמנטים שלא היו קשורים קודם, ופתרון של בעיות שלא נפתרו באמצעות הקישורים הקודמים. התנתקות מדגם קשרים מטעה מעלה את הסיכוי להתרתו ולהחלפתו בדגם חדש.

מכיוון שתהליך הפתרון היצירתי לבעיה עשוי להיות כרוך בהערכה ובאינטגרציה מחודשים של פיסות מידע שונות, באמצעות קישור מקורי שאינו מובן מאליו בין אסוציאציות רחוקות בזיכרון לטווח ארוך, יש תיאוריות המניחות שפתרון בדרך של תובנה נובע מתהליכים לא מודעים, שאינם כבולים לקיבעונות המושגיים של החשיבה המודעת. לפי תיאוריות אלו, מערכות הקשרים הלא-מודעות בין מושגים עשויות להיות גמישות, בלתי שגרתיות ופתוחות יותר מהמערכות המודעות המקבילות, ועל כן הפעלתן עשויה לקדם תהליכי פתרון מקוריים.

השחרור מכיוון חשיבה ראשוני ונוקשה מאפשר להגיע לפתרון של בעיות, גם משום שהוא מעלה את הסיכוי לקבלה ולהבנה של "טעויות" במסלול הפתרון, המתרחשות באופן בלתי צפוי, כלומר על ידי "תזוזה לא מכוונת של הקליידוסקופ". "טעויות" אלו, המטות את האדם לכיוון של פתרון שהוא לא חשב עליו מלכתחילה, נותנות לו הזדמנות לארגן מחדש, באופן שונה, את המציאות, אם רק יהיה פתוח לראות את ההזדמנות שנקרתה בפניו.

דרך פתרון זו מכונה "serendipity", או בתרגומה העברי "אתינות", והיא מציינת את המצב שבו "מחפשים אתונות ומוצאים מלוכה", כלומר, מצב שבו מחפשים דבר מסוים, ובשל התרחשות בלתי צפויה, המהווה בעצם "טעות" מבחינת מסלול החיפוש, מגיעים לדבר חשוב בהרבה, שלא היו מגיעים אליו בדרך המתוכננת.

מה שנדרש במקרים כאלה מן המחפש הוא "ראש פתוח", כדי שיוכל לזהות את הפוטנציאל הטמון במצב החדש, למרות היותו בלתי מתוכנן, ולהבין את המשמעות של ההתארגנות החדשה של המציאות בפתרון בעייתו.

 

                                              *

 

כפי שניתן לקרוא בתיאורים העוסקים בהיסטוריה של תגליות מדעיות, דווקא שתי הדרכים הללו, הפסקת החשיבה הממוקדת והמעבר לתהליך אינקובציה סמוי המוביל לפתרון פתאומי בדרך של תובנה, וכן פתיחות מנטלית לקבלת טעויות וסטיות ממסלול הפתרון המצופה, מובילות פעמים רבות לתגליות מהפכניות, משנות עולם, המהוות את שיא היצירה האנושית בכל התחומים. דיווחים רבים כאלה של יוצרים והוגים (למשל, תגלית בחלום, באמבטיה או כשהמחשבות "משוטטות" לכיוון לא מוגדר), נתמכים גם בעדויות ממחקרים, שבהם נעשו סימולציות שונות של תהליכי פתרון בעיות.

 המחקרים הללו מדגישים שפתרון יעיל של בעיות בדרך של תובנה תלוי מאוד בידע הקודם של האדם, ומותנה בכך שהנושא שבתחום הידע שלו יעסיק אותו. האדם עשוי לפתור בעיות באופן יעיל רק בתחומים שבהם יש לו ידע, וכאשר הוא מסוגל לקשר בצורה מקורית מאגרי ידע קודמים עם מרכיבי הבעיה שהוא מנסה לפתור. מובן שרק קיום של רשתות מושגיות מפותחות בתחום מסוים מאפשר יצירה של מערכות קשרים בין מושגים אלה.

יש גם עדויות רבות לכך ששני סוגי החשיבה, זו המתכנסת וזו המתפזרת, מתווכים באמצעות מנגנונים מוחיים שונים. מחקרים מתחום הנוירופסיכולוגיה ומדעי המוח מצביעים על האפשרות שחשיבה ממוקדת, סדרתית, וחשיבה בדרך של אינקובציה ותובנה, מעובדות על ידי מנגנונים מוחיים במוח השמאלי ובמוח הימני בהתאמה. בסדרת מחקרים שבדקו יכולת של נבדקים לפתור בעיות מורכבות שלצורך פתרונן יש לקשר בצורה נועזת ומקורית בין מושגים הנתפסים כלא-קשורים, נמצא שהנבדקים הצליחו בפתרון הבעיות כאשר המידע הופנה להמיספרה המוחית הימנית, יותר מאשר בהפניה להמיספרה המוחית השמאלית, וכי ההמיספרה הימנית פעילה יותר כשהנבדקים נדרשים לזהות קשרים בלתי שגרתיים לצורך פתרון בעיות (למשל, Faust & Lavidor, 2003).

מחקרים רבים שבדקו רשתות משמעות של מושגים בשתי ההמיספרות המוחיות מורים, שהרשתות הסמנטיות בהמיספרה הימנית פתוחות ורחבות יותר מאשר המערכות המקבילות בהמיספרה השמאלית. ההמיספרה הימנית מעורבת כנראה יותר גם בתהליכים קוגניטיביים בלתי-מודעים. ממצאים אלה מעלים את האפשרות שהעיסוק בפתרון בעיות בדרך של דגירה ואינטואיציה מפעיל מנגנונים מוחיים ייחודיים בהמיספרה הימנית של המוח.

הקיום של שתי מערכות עצביות נפרדות שהן עצמאיות מבחינה קוגניטיבית מאפשר, אולי, הרחבה של טווח הפעולות השכליות הגבוהות של האדם, תוך מתן אפשרות לעשיית פעולות קוגניטיביות הפוכות ומנוגדות. כך ניתן להפעיל, על פי הצורך,  הן חשיבה ממוקדת והן חשיבה מתפזרת, יצירתית, לצורך פתרון בעיות שונות. מנקודת מבט נוירופסיכולוגית, כניסה רצונית, מכוונת, למצב של פנאי נפשי עשויה להגביר את הנגישות של מנגנונים נוירופסיכולוגיים מסוימים הקשורים לחשיבה יצירתית במיטבה.

כאמור, פרשנותו של רש"י לצו השביתה ממלאכה בשבת מדגישה היבט לא כל-כך מוכר של צו זה: הדרישה לכניסה מודעת למצב של פנאי נפשי הכרוכה בהתנתקות רצונית מעיסוק בבעיות המעסיקות את האדם במשך השבוע. מהלך חייו של האדם רצוף התמודדויות עם בעיות ועם הצורך להחליט. איכות חייו, ולעִתים אף עצם קיומו, נקבעים במידה רבה על פי הצלחתו לפתור בצורה יעילה בעיות בכל תחומי חייו. יתירה מזה, תרומתו הייחודית לסביבה ולחברה האנושית נובעת פעמים רבות מיכולתו להפעיל חשיבה יצירתית, המקשרת בין אלמנטים שלא קושרו בעבר ועל כן מארגנת את המציאות בצורה חדשה.

הדרישה בשבת להתנתקות ממאמץ חשיבתי מכוון לפתרון בעיות עשויה להגדיל את סיכוייו של האדם לפתור את בעיותיו בצורה יצירתית ויעילה, על ידי כך שהיא מעבירה אותו להוויה רוחנית שונה, המאפשרת שינוי דרסטי בכיוון החשיבה שלו. הקשר בין המונח הלועזי המציין אינטלקטואל או תלמיד חכם scholar)), לבין המלה היונית שמשמעותה "פנאי", מצביע אף הוא על ההכרה בקשר ההדוק שבין פנאי נפשי לבין יכולת להפעיל חשיבה יצירתית ברמה גבוהה.

להפסקה המכוונת, הרצונית,  של העיסוק ב"מלאכת מחשבת" בשבת עשויה להיות השפעה נוספת המיטיבה עם התהליך היצירתי. פסק הזמן שנלקח מהעיסוק האינטנסיבי בבעיות מטרידות מוריד פעמים רבות את רמת החרדה. מחקרים רבים מראים שלרמת חרדה גבוהה יש אפקט המצמצם את האופק הקשבי ובפועל נגד האפשרות להפעיל מנגנוני חשיבה פתוחים ויצירתיים. הלחץ והחרדה מציפים את האדם ומרוקנים את משאבי המערכת הקוגניטיבית (למשל, (Wells & Matthews, 1994. אחת התוצאות של  הידלדלות המשאבים היא התמקדות יתר בפתרונות אוטומטיים, זמינים, העלולים להיות לא רלבנטיים לפתרון הבעיה העומדת לפני האדם, במיוחד במקרים של בעיות מורכבות הדורשות פתרונות לא-שגרתיים. בהתאם לממצאי מחקרים אלה ניתן להניח שהירידה ברמת החרדה המתלווה להפסקה של העיסוק הממוקד בבעיות, עשויה לשפר את הסיכוי לצאת מקיבעונות חשיבתיים ו"לפתוח את הראש" לכיוונים חדשים.

 ריש לקיש (תענית כז, ע"ב) מדבר על "הנשמה היתירה" שניתנת בו באדם בערב שבת, שבמוצאי שבת לוקחים אותה ממנו. אחד ההיבטים של נשמה יתירה זו עשוי להיות קשור לחשיבה הפתוחה, המסתעפת, הנכנסת לפעולה במצב של שביתה אמיתית ומוחלטת מעיסוק במלאכת היצירה השגרתית, הממוקדת, כלומר: במצב של פנאי נפשי. אכן, ההתייחסות של חכמים לנשמה יתירה היא במונחים של פתיחות והסתעפות "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה" (רש"י, ביצה טז, ע"א) או: "שיהא השכל מאיר וזך וזוהי התרחבות הדעת והתפשטות הדעת" (האדמו"ר מסאכטשב, תשנ"ו).  כאשר פתיחות חשיבתית זו, המתאפשרת בשבת של פנאי נפשי אמיתי, מצטרפת לחשיבה השגרתית והמסודרת של ששת ימי המלאכה, היא עשויה להציע תנאים אופטימליים לחיים של יצירה.

 

                                               *

 

הקישור בין הצו ההלכתי של הימנעות ממלאכה בשבת לבין פנאי נפשי וחשיבה יצירתית נוגע באחד הוויכוחים המרכזיים בחברה הישראלית של היום, לגבי אופי השבת, ובעיקר למידת הלגיטימיות של הסייגים והמגבלות הדתיים החלים על תושבי המדינה ביום המנוחה השבועי שלהם. יהודים חילונים (ואולי גם דתיים) רבים מרגישים שריבוי החוקים והכללים הקובעים מסגרת נוקשה של התנהגות ביום זה פוגמים בתחושת החופש האישי. ניתן להניח שאצל אנשים מסוימים, דווקא נהיגה במכונית, אפיית עוגות או האזנה למוסיקה, האסורים בשבת על פי ההלכה, עשויים לעודד תחושות של פנאי נפשי ואולי אף להגביר את הנגישות של תהליכי חשיבה לא-שגרתיים.

אנשים אלה חשים, מן הסתם, שהמגבלות ההלכתיות המונעות מהם, במידה זו או אחרת, לעסוק בהתנהגויות הפנאי המועדפות עליהם, מובילות לצמצום החופש האישי בשבת במקום להרחבתו. הוויכוח הזה מעלה את השאלה כיצד מתקשר ריבוי המצוות המפורטות המגבילות את התנהגות האדם בשבת עם כניסה מרצון למצב של פנאי נפשי העשוי לשנות את אופן החשיבה שלו.

על פי ההשקפה היהודית, אולי בניגוד לתפיסות מודרניות אחדות, הרצף הנכון המוביל לשינויים פנימיים בהרגשה ובצורת החשיבה מתחיל דווקא בהתנהגות חיצונית. ספר החינוך מציג תפיסה זו באופן מפורש וברור: ".אחרי הפעולות נמשכים הלבבות";  "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם";  "ועל כן אמרו חכמים ז"ל: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי להתפיס בהן  כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להיטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנו נפעלים להיות טובים";  ".לכן אתה ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך ואתה לא תמשכם" (מצווה ט"ז). 

לפי התפיסה המובעת בספר החינוך, מעשים מסוימים ומוגדרים מובילים לתחושות ולמחשבות רצויות. מעבר לכך, הרצף ההפוך אינו סביר ("ואתה לא תמשכם"!!!), כלומר, קשה לסמוך על מחשבות ורגשות שיופיעו מעצמם ללא מסגרת תומכת ומכוונת של מעשים. מכאן מובן ששינוי בצורת החשיבה עובר קודם  דרך שינוי באופן ההתנהגות.

נראה כי ההלכה היהודית "חשדנית" ביחס ליכולתו של האדם להכניס עצמו מרצון למצב של מנוחה אמיתית, הכרוך בוויתור קשה ומכאיב על שליטה, בלא  שהדבר ייכפה עליו ויאורגן בשבילו בצורה מפורטת מבחוץ. המהפך הנפשי שיש לעשות כדי להגיע לתחושת פנאי אמיתית הוא כה דרסטי, שדרושים תנאים מיוחדים שיאפשרו את התרחשותו. כדי להיכנס לתחושה אחרת, חייבים אולי  להתנהג בצורה שונה לחלוטין ולשבור, על-ידי ההתנהגות השונה, את כל ה"התניות" האוטומטיות שאנו מושפעים מהן ומגיבים על-פיהן, לעתים קרובות באופן לא-מודע, בסביבה השגרתית של חיי היום-יום.

עיקרון זה דומה במידת-מה לטקסים ולהתנהגויות שיש לעשות, לפי תורות מזרחיות, כדי להגיע למצב חשיבתי שונה של מדיטציה. המסגרת ההתנהגותית הנוקשה של מצוות השבת, ה"עוטפת" את האדם בצורה הדוקה ומלווה גם בהתנתקות מוחלטת מהעשייה היומיומית, עשויה להיות תנאי מוקדם למעבר להוויה פנימית אחרת, המאפשרת עירור מערכת אחרת של רגשות וצורות חשיבה.

 

מקורות:

 

אייל, ניצה (2000). הגמד החושב: פסיכולוגיה של מחשבות. כפר סבא: הוצאה לאור אריה ניר.

 

האדמו"ר מסאכטשאב (תשנ"ו). שם משמואל על סדר פרשיות התורה ומועדי הקודש. ירושלים.

 

הלוי,  אהרן. ספר החינוך. ירושלים: הוצאת ספרים אשכול.

 

הס, ישראל (תש"ן). אמונות. ירושלים: הוצאת תחיית ישראל.

 

זלדה  (תשמ"ה). שירי זלדה. תל-אביב: הוצאת דקל.

 

ינאי, צבי (2000). החיפוש האינסופי: שיחות עם מדענים. תל-אביב: הוצאת עם עובד.

 

ליפשיץ, יוסף יצחק (2001). יצירה, יצירתיות, שבת. תכלת, כתב עת למחשבה יהודית, מס' 10.

 

לנדאו, דב (תשנ"ט). דף שבועי מס' 258 , הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

 

פאוסט, מרים. (תשס"א). על בריאה, יצירה ונשמה יתירה בשבת, דף שבועי 364,  הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

 

סולובייצ'יק, יוסף דב הלוי (תשמ"ח). איש האמונה. ירושלים: הוצאת הרב קוק.

 

סולובייצ'יק, יוסף דב הלוי (תשל"ט). איש ההלכה: גלוי ונסתר. ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית.

 

 

 

Dorfman, V.A., Shames, J., & Kihlstrom, F. (1996). Intuition, incubation and insight: Implicit cognition in problem solving. In G. Underwood, (Ed.), Implicit Cognition . Oxford: Oxford Press.

 

Faust, M. & Lavidor, M. (2003). Semantically convergent and semantically divergent priming in the cerebral hemispheres: Lexical decision and semantic judgment. Cognitive Brain Research, 17, 585-597.

 

Fiore, S.M. & Schooler, J. W. (1998). Right hemisphere contribution to creative problem solving: Converging evidence for divergent thinking. In M. Beeman & C. Chiarello (Eds.),  Right hemisphere language comprehension: Perspectives from cognitive neuroscience. NJ: Erlbaum.

 

Wells, A. & Matthews, G. (1994). Attention and emotion: A clinical perspective. NJ: Erlbaum.

 

 

 

 

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד