בדור המתגבש היום הפנאי מקבל ממ
בדור המתגבש היום הפנאי מקבל ממ

 

 

הולכות ומתפתחות, גם בישראל, תרבויות גלובליות שהמכנה המשותף שלהן הוא פנאי, אומר הסוציולוג עוז אלמוג בראיון ל"פנים". אבל זה מצב פרדוקסלי: מותרות הבילוי שהוזלו והפכו המוניות מעודדות "גרגרנות בידורית", ובה בשעה הופכות בנאליות וטריוויאליות  

 

פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון מן החוג ללימודי א"י באוניברסיטת חיפה. עבודותיו ועמדותיו היו לשם דבר. אלמוג מדבר על הפנאי בהקשריו הרבים: תרבות, פסיכולוגיה, חברה ומיתוסים. בקרוב יצא ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית", בהוצאת זמורה ביתן ואונ' חיפה.

אומרים שאין לישראלים תרבות פנאי אמיתית, לעומת האירופאים שהחופשה אצלם היא מעין פולחן.

זה נכון במידה מסוימת. אפשר להמחיש זאת במושג חדש, אוקסימורוני: "נופש פעיל". אתה יוצא לנופש אבל ממשיך להיות אקטיבי. מצופה ממך להיות חשוף להרפתקה מתמדת. זה קשור לכך שאנחנו לא יכולים לשבת בשקט, בעיקר הדור הצעיר שנחשף מינקות למבול התקשורתי. אנחנו רגילים לגירויים מתמידים ולא יכולים להירגע. זו כמובן לא רק תופעה ישראלית, אבל אצל הישראלים היא אולי מעט יותר קיצונית.

ובכל זאת, הנופש שבו אתה נח ימים ארוכים ומשתלב בנוף, זה לא מתאים לישראלים?

ישראל היא מדינה צעירה והמסורות בה עדיין מתגבשות. היא גם לא נוטה למסד ומעדיפה שינוי ואלתור מתמיד. אפילו את שמות הילדים אנחנו משנים כל עשור. רק לאחרונה התחלנו לפתח מסורת בתחום הקולינריה, האסתטיקה וכך גם בנושא הפנאי. קח גם בחשבון שבעבר לא היה היצע כזה גדול של פעילויות בשעות הפנאי. אל תשכח שלפני שלושה-ארבעה דורות כלל לא היה חשמל בארץ הזו, ובלי חשמל כל מחזור הפעילות האנושית שונה. בוודאי לא היתה תעשיית פנאי ומסחור של הפנאי.

ומה השתנה היום?

בינתיים  האפשרויות גדלו לאין שיעור. היום יש אינספור אטרקציות. אני לא בטוח שהמלה פנאי בכלל ישימה. מה פירוש פנאי? זה לכאורה ההפך מעבודה. אבל אנחנו יודעים שהיום אפשר ואפילו נהוג לעבוד ולהתבדר בעת ובעונה אחת. הנה, לדוגמה, אני יושב על המחשב שלי במשרד, כותב מאמר, ויש לי במחשב חלון קטן שבו אני צופה במשחק כדורגל המשודר בשידור חי. מה אני בדיוק עושה כרגע? עובד או מתבדר? אני עושה למעשה את שניהם. האם כשאני גולש באינטרנט, מחפש אתרים, פה ושם משחק איזה משחק, שולח אס-אם-אס, אני עובד או מתבדר? מושגי הפנאי והעבודה בתנאים האלה מיטשטשים. אתה בוודאי מכיר את הביטוי edutainment, המבטא את טשטוש הגבולות בין למידה ובידור. ניתן, אולי, על אותו משקל, ליצור ביטוי חדש לשילוב בין עבודה לבידור: occutainment.

הטשטוש הזה לא מאפיין סוג מסוים של מקצועות, כמו באקדמיה ובהיי-טק?

בעבר כן. היום זה יותר ויותר חודר למקצועות של צווארון כחול. כאשר נהג משאית נוסע ממקום למקום, ובדרך יש לו אפשרות לשמוע תוכנית רדיו או תקליטור, הוא עובד ומתבדר בעת ובעונה אחת. זה כבר לא עובד המכרות שחי חיי עבדות במובן החושי. ההפרדה בין עבודה ופנאי קשורה במידה רבה לעולם המושגים הישן שצמח במהפכה התעשייתית. בעבר הפרידו בין מקום העבודה לבין הבית, ובין הפעילויות במסגרת העבודה לבין הפעילויות בבית. היום שעות העבודה גמישות יותר, הדברים נעשו הרבה יותר פתוחים, וההגדרות הרבה יותר עמומות.

מתי החל התהליך הזה?

ההתפתחות היא לכל אורך המאה האחרונה, אבל זה התגבר עם מהפכת המחשב מאמצע שנות השמונים, ומהפכת האינטרנט בעשר השנים האחרונות.

אז המחשב גרר אותנו הביתה?

לאו דווקא הביתה. הוא מאפשר לנו להיות באינטראקציה לא רק עם אנשים אלא אם עיסוקים שונים שאינם מותני מקום. אתה יכול לעבוד לא רק במשרד, אלא גם ברכבת או במטוס, ואתה יכול לעשות פעילויות שנחשבו בעבר בידוריות בזמן העבודה. פעם נהגתי לומר לתלמידים בשיעור לכבות את הטלפונים הסלולריים, היום אני אפילו לא מסוגל לשלוט על זה, כי הם מסוגלים בנקל להאזין לי ובמקביל לשלוח הודעת טקסט שקטה לחבר שלהם. מבחינה טכנולוגית ומבחינת מצבי התודעה שלנו והאינטראקציה שלנו עם אנשים אחרים, השינויים הם ממש דרמטיים. אפשר להבחין בזה דרך סגנון החיים של הדור הצעיר. אני מסתכל איך הבת שלי מכינה שיעורים. יד אחת על אס-אם-אס בטלפון הסלולרי, יד שנייה על איי-סי-קיו, אוזן אחת בסי-די ועין צופייה לטלוויזיה. אגב, גם כשהיא צופה בטלוויזיה היא אף פעם לא מסתכלת על תוכנית אחת. בני נוער נוהגים לצפות בכמה תוכניות בבת אחת, והאמת שגם אנחנו.

לדור הצעיר יש יחס אחר לפנאי?

קודם כל חשוב לומר שהנושא של דור הוא דיפוזי. קשה לסמן מתי מתחיל דור ומתי הוא נגמר. התחושות הסוציולוגיות שלי מזהות בחמש השנים האחרונות דור חדש. אחד הסממנים המובהקים של הדור הזה הוא היחס שלהם לבילוי, בידור ופנאי. הייתי אומר שאצלם זה עומד במרכז ההוויה והתודעה, ואם הייתי צריך לכנות אותם, הייתי קורא להם דור הבליינים או דור הקלאברים. הם חיים סביב הבילוי, והוא מקבל אצלם ממד כמעט פולחני. אתה רואה את זה בדרך שנחגגת מסיבה. הם לא באים בהכרח כדי להפיג מתחים ולהוריד שחיקה, אולי קצת את השחיקה בבית הספר, בצבא ובעבודה, אבל אינני בטוח שזה במקום הראשון. המסיבה בשבילם היא מטרה לא אמצעי. הם מתכוננים אליה חומרית ונפשית ומשקיעים בה משאבים. היום יש מסיבות ריקודים המוניות במועדונים גם לבני 15, והן מופקות ומיוחצנות על ידי הנערים והנערות עצמן. מדובר בדפוס חדש שבא במידה מסוימת במקום תנועות הנוער. גם ההתמסרות להנאות בתוך המסיבה היא טוטאלית, זהו טרנס במלוא מובן המלה. יש מגמה לשפר את התחושות כל הזמן, בדומה לדרך שבה אנחנו משכללים את חוויית הסקס. זה לא אני ולא אתה.

אתה אוהב את זה?

האמת שזה דוחה ומקסים אותי כאחד. אתה מומחה ללשון ובוודאי שמת לב שהיום רווח הביטוי ההדוניסטי "תפנק אותי". פינוק נעשה צו קטגורי, מדע החושים והלך רוח. ההתפנקות הפכה למטרה. לא סתם מדברים על החופשה, על החדר הזה והזה במלון, על הג'קוזי, אלא מנתחים את עוצמת החוויה את התמורה הכספית וכיוצא באלה. הפוליטיקה מעסיקה אותם הרבה פחות. התופעה הזו מזכירה לי לפעמים את תופעת הדנדי הבריטי בשלהי המאה ה-19. זו היתה תקופת מעבר, שבה האריסטוקרטיה החלה להתרחב למעמד הבורגני האירופי. הדנדים פיתחו את מוסד  מסיבות הדשא. הם נהגו לשבת, לשתות תה ולדבר משך שעות על נושאים חסרי חשיבות, כשהם לבושים במחלצות ובצילינדרים. יש בזה כמובן יופי וסימן לנורמליות, אבל מצד שני זה גם סוג של דקדנס ושל נרקיסיזם, אכול, שתה ורקוד כי מחר נמות בפיגוע.

ובכל זאת, בעולם המערבי העבודה היא עדיין העיקר.

אנתרופולוג ישראלי סיפר לי שלפני כמה שנים הוא הוזמן לעשות מחקר באחד האיים באוקיינוס השקט מטעם האו"ם. האו"ם רצה לבדוק מדוע  יש אבטלה גבוהה באי הזה, שבו הענף היצרני העיקרי הוא מטעי סוכר. התברר שילידי המקום נהגו לעבוד במטעים, לצבור כסף, ללכת ולשתות בפאב עד שהכסף נגמר, לחזור למטע וחוזר חלילה. אחרי תקופה מסוימת הבין החוקר שהשימוש במושג אבטלה הוא שגוי. הוא אתנוצנטרי מטבעו, כלומר, משליך את מושגי החוקר המערביים על האוכלוסייה המקומית. הלא אבטלה באה משורש בטל, ונחשבת דבר רע, מחסור. מנקודת הראות המערבית המצב התקין שלך הוא עבודה, והלא תקין הוא שאינך עובד. אבל המצב התקין בשביל היליד באי הנידח ההוא הוא חוסר העבודה, והמצב הלא תקין הוא העבודה.

אולי גם אנחנו צריכים לאמץ את הגישה של אנשי האיים?

זה כבר קורה. היום אנחנו עובדים חמישה ימים בשבוע, וכל המומחים צופים שתוך כמה עשורים נעבור לשבוע עבודה של ארבעה ואולי אפילו שלושה ימים או יומיים. מגמה כזו כבר קיימת בארצות הברית, והיא באה לידי ביטוי בין השאר בדפוס החדש שבו שני עובדים לוקחים יחד משרה, ומחלקים אותה ביניהם על פני השבוע. על פי המגמה הזו, ברוב הזמן שלך תתבדר, ובחלק מהזמן תעבוד. אחת התוצאות היא שהגדרת העצמיות שלך תהיה אחרת. ה"מאסטר סטטוס" (הסטטוס הדומיננטי) של רובנו הוא הסטטוס המקצועי. היום כששואלים אותך מי אתה, אתה מגדיר את עצמך קודם כל על פי עיסוקך. אתה, למשל, תאמר: אני עיתונאי. אבל בעתיד ייתכן שזהותך העצמית תיקבע על פי התחביב שלך. על השאלה מי אני אדם ישיב: אני חובב אופנועי הארלי דייווידסון, או סנפלינג.

ומה עם הסטטוס התרבותי-הלאומי?

 בעבר, כשדיברת על תרבויות משנה, אלה היו תרבויות אתניות, לאומיות. היום, בגלל התפתחות רשת האינטרנט ותיעוש הפנאי והיכולת לקשור קשר מהיר וזמין יותר עם אנשים שונים הנמצאים במרחק של אלפי מיילים זה מזה, הולכות ומתפתחות תרבויות גלובליות שהמכנה המשותף שלהן הוא פנאי. אתה יכול לקרוא לזה תרבויות תחביב. אתן לך דוגמה: בישראל יש דבר כזה שנקרא מועדון החמש. אלה אספני מכוניות עתיקות כמו סוסיתא ופולקסווגן. הם נפגשים מדי שבוע בצ'ק פוסט בחיפה או באיצטדיון רמת גן להחלפת מידע וחוויות משותפות. זה יותר ממפגש חברתי. יש פה למעשה מפגש זהות. יש להם גם אתר משלהם באינטרנט, והוא מקושר לאספני מכוניות ברחבי העולם. זה כבר יותר מתחביב. זה הופך לתרבות. אתן לך דוגמה נוספת: בני הוא אוהד קבוצת הכדורגל של ברצלונה, ובישראל יש פורום של חובבי ברצלונה. הוא גולש בו יום יום ומחליף דעות על ביצועי השחקנים והמאמן. פורום אוהדי ברצלונה בישראל מחובר לפורום האוהדים בספרד, שאותו הישראלים קוראים בקלות באמצעות מנועי תרגום אוטומטיים. הנה לך דוגמה לזהות הפורצת את גבולות המדינה, ולקהילה תרבותית המבוססת על תחביב. זו תופעה מרתקת, כי היום יותר ויותר ישראלים, נוף מולדתם הוא נוף מקצועם או תחביבם.

 

                                     *

 

אתה רואה עולם ללא עבודה? קץ העבודה יגיע?

את קץ העבודה קשה לראות כרגע באופק, אבל בהחלט אפשר להבחין כבר עכשיו בשינוי במושגי העבודה.

נהוג לומר, שאם אתה נהנה מהעבודה היא לא נחשבת עבודה.

אני רוצה להזכיר לך ש"עמל" בעברית הוא גם סבל. אדם לעמל יולד, כלומר, נולד לעבוד, ובעצם נולד לסבול. אז היום המסר הוא "לא חייבים לסבול". אפשר לעבוד ולהתבדר בעת ובעונה אחת.

אבל גם אם אתה נהנה אתה מתפרנס מזה, אתה עובד על פי משימות, ההנאה אינה אלא בונוס.

בטווחי זמן רחבים, האדם הפוסט-מודרני משוחרר יותר ויותר מהעבודה הפיזית, והוא פונה לעיסוקים יותר רוחניים, וכמובן גם לטיפוח רציני יותר של הפנאי. חשוב לציין שיש גם מגמות סותרות. למשל,  היום אנשים עובדים יותר שעות. שעות העבודה התרחבו, בעיקר בקרב אנשי הצווארון הלבן, ורבים לוקחים אתם את העבודה הביתה. קרה כאן היפוך תפקידים מוזר. לצווארון הכחול יש היום יותר פנאי במובן של ניקוי ראש, כי כשהוא גומר את העבודה הוא לא לוקח אותה הביתה. אני למשל חולם על הספרים והמאמרים שלי בלילה, וכמובן אני כותב כל שעות היממה. למעשה, את רוב הפעילויות שלי אני עושה גם בבית וגם במקום העבודה, קרי האוניברסיטה. אשתי, שגם היא מרצה באוניברסיטת חיפה, אמרה לי לא אחת שהיא מקנאת באלה שעובדים בבנק ומסיימים את היום בחמש. גם התחרות הגדולה בשוק הקפיטליסטי מוסיפה לגידול בשעות העבודה, ואצל היפנים זה הגיע לממדים מבהילים. אנחנו נשחקים, וזקוקים לפנאי לא רק בשביל ליהנות אלא בשביל לטעון מצברים מהשחיקה האדירה עקב העלייה בשעות העבודה. זו אולי הסיבה לכך שהיאפים מעדיפים לבלות את הפנאי שלהם מחוץ לבית, ולרוב בחו"ל. הם זקוקים להתנתק הן ממקום העבודה והן מהבית. הבעיה היא שטכנולוגית התקשורת, כמו טלפונים סלולריים, רודפת אחריהם והם משועבדים לה, ולמעשה אין להם כמעט פנאי. הם נעשים קצת כמו השפן בעליזה בארץ הפלאות.

בוא נחזור לעבודה בבית. המגמה הזו ממשיכה להתרחב?

כמו תהליכים רבים אחרים המגמה הזו מתפתחת, צומחת ובשלב מסוים נעצרת לבחינת המצב ולהתארגנות מחדש. ללא ספק חלה עלייה בשעות העבודה מהבית כתוצאה מהתפתחות המחשב, אבל העולם בנוי עדיין לעבודה מבחוץ.

לאחרונה אני שואל אנשים מה הם עושים, ומקבל תשובות מתפתלות.

פעם לאדם היתה קריירה אחת, והוא היה מזוהה עם מקום העבודה שלו. היום יש בתחום העסקים מושג חדש: ניהול קריירה. עד לנקודה מסוימת אתה עושה כך, ומנקודה מסוימת אחרת. פעם היה נגר, מהנדס, היום יש הרבה מקצועות שאין להם בכלל שם, ואולי לא צריך בכלל שם כי המקצוע שלך הוא למעשה מכלול המיומנויות שבהן אתה שולט, והמיומנויות הללו יכולות להתאים למגוון עצום של משימות.

ובכל זאת, האתוס הישראלי נשען על כך שהעבודה היא ערך חשוב, הרבה יותר מפנאי ובידור.

מצד אחד זה נכון, אבל תמיד אמרו גם ש"העבודה היא חיינו ולא בשבילנו". אפשר גם להיזכר בקלישאה המשעשעת "אנשי העבודה והשלום: רואים עבודה אומרים שלום". זה תלוי בסוג העבודה. נהג מונית או אוטובוס, למשל, לא יאמר לך שהוא נהנה מעבודתו. הוא עובד קשה, אבל יודע שבשעות הפנאי מחכה לו עולם מלהיב בטלוויזיה, בווידיאו, במחשב, בבית הקפה. מבחינה זו יש פה תהליך מסוים של שחרור, שאותו לא חזה קרל מרקס. בעולם של מרקס היו פרולטריון ובורגנות. הפרולטר עבד ולא היה לו זמן להתבדר, והבורגני נהנה מהרווח אבל לא היו לו הרבה אפשרויות בידור. יכול להיות שהפנאי המשוכלל של  היום הוא סוג חדש של אופיום להמונים, אבל אם לנקוט במונחים עדכניים, להתמסטל מדי פעם זה לא כל כך רע. כורי המכרות של אז משחקים היום בפלייסטיישן ועושים ווינדוז-שופינג. מה עדיף?

אתוס העבודה נולד מצורך בסיסי של הציונות. זה עמוק מאוד אצלנו.

אתה אומר "אצלנו" כקיבוצניק לשעבר? הרי כבר בשיא האתוס היו בישראל אנשים ששתו תה, והם היו רבים. מי שבאמת קיים את האתוס הזה היתה ההתיישבות העובדת, אף שגם שם כידוע לך היו לא מעט בטלנים גלויים וסמויים. בדת העבודה האדם נבחן לא רק לפי ביצועיו בעבודה אלא על פי הדבקות בעבודה. האתוס הזה בסופו של דבר זירז את הקריסה של ההתיישבות העובדת, כי התובענות הזו הביאה לחשדנות רבה כלפי מי שלא עובד, כלפי הטפילים שלא יכולים לעמוד בסטנדרטים.

אני גדלתי בבית יקי וספגתי את התרבות הפרוטסטנטית שפירושה עבודה, מילוי משימות ועמידה קפדנית בלוח זמנים.

זה היקים, הם הרי המציאו את העבודה, למרות שאל תשכח שהמלה יקה באה מהמושג ז'קט. הם עבדו, אבל במקצועות הז'קט. היום הכל השתנה. אדם עובד קשה לאו דווקא בגלל המשמעת היקית והמחויבות לארגון, אלא כי הוא רוצה להשיג לעצמו יותר משאבי פנאי. המשאבים קורצים, הלחץ של הילדים נעשה יותר ויותר קשה. הוא הולך ומטייל בקניון והמוצרים מפתים. הוא רואה חבר שנוסע לאנטליה, או חברה שהולכת לפארק השעשועים ואומר, גם אני רוצה. הרצון הזה תובע כסף, ולחץ הבילוי מביא יותר ויותר פיתויים, וזה אומר שהוא חייב לעבוד קשה. הפנאי דומה במובן זה לאוכל. הוא יוצר מה שאפשר אולי לכנות גרגרנות בידורית.

אתה אומר שחברת הצריכה מעודדת את העבודה הקשה?

חד משמעית. והיא יוצרת בכך סוג חדש של שעבוד וחוסר הסתפקות במועט. כבר בחופשה אתה חושב על החופשה הבאה שלך, והרעב לפינוק רק גדל ואתו גם הקנאה בבעלי האמצעים. יש כאן היבט נוסף פרדוקסלי, הקשור לזהות הלאומית שלנו. הגענו הנה כדי לנרמל את היהודי, שיתחיל להיות עצמאי ולעבוד, ואכן נורמלנו במובן הזה. אבל אתוס העבודה נקשר לעבודות מאוד מסוימות, לעבודות הפיזיות. בשדה, בנגריה, שם מייצרים דברים ממשיים ומוחשיים בעבודת כפיים. היום אנחנו לאט לאט נסוגים לא רק מהאתוס הציוני אלא מסוג העבודה שקשור לאתוס הזה. זו מעין חזרה למצב הקדום של היהודי הנודד. אנחנו עוסקים יותר ויותר במסחר ובכל מה שקרוי עסקי אוויר. גם עסקי ההיי-טק הם עסקי אוויר. וירטואל ריאליטי, אוויר ששווה הרבה כסף. אנחנו עושים יותר ויותר עבודות שאינן קשורות בקרקע, שאפשר לעשות אותם בכל מקום בעולם, וכמובן לא בעבודה פיזית. היום מהדהד בחלל הישראלי המושג רילוקיישן, שינוי מקום, שהוא  האפשרות לשנע את התרבות היהודית מהמקום הארור הזה, הגובה מחיר דמים יומי. אתה לא יכול לקחת את איש הקיבוץ והמושב כי הוא נטוע באדמתו, אבל את איש ההיי-טק אתה יכול לשים באוסטרליה. גם את מי שמייצר בתי קפה או מסיבות או פארקים או כל מה שקשור בבידור קל לך לשנע. הנה לך, חזרנו למקורות אבל מכיוון חדש.

האלטרנטיבה האמיתית לתרבות העבודה היתה התרבות החרדית, המעדיפה את ה"בטלן" הלומד תורה על העובד היצרני. אנחנו מתחברים אליהם?

אנחנו מתחברים אליהם רק במובן הקדום, שבו אנחנו חוזרים למיומנויות  שאיפיינו את העם היהודי, לא לעסוק בחומר אלא ברוח, לשכלל את כישורי המוח. הבעיה עם החרדים היא שהם עוסקים בעבודה שאינה מובילה לרווח חומרי, ולמעשה גם הרווח הרוחני מוגבל לשדה מאוד מאוד קונקרטי. אני לא מזלזל בזה לחלוטין. יש משהו הרואי בלימוד הגמרא. אתה מסתכל במה שהם עושים, ברעיון של "הפוך בה והפוך בה". זהו עיסוק פנטסטי ומאתגר, אבל הוא הפך לסוג לשל אוננות רוחנית, מה גם שהם לא מתפרנסים מכך. הכעס עליהם עולה משום שהם לא יצרנים, והם מתחילים להבין את זה.

 

                                    *

 

אחרי כל זה, רוב הזמן הפנוי מוקדש לטלוויזיה, שהיא בידור משעבד.

מרשל מקלוהן דיבר על מדורת השבט, אבל הטלוויזיה של היום נעשתה מדורה גם כשאתה לא רוצה להתחמם לאורה. הטלוויזיה בכל הבתים היום דלוקה נונסטופ. אנחנו ג'אנקים של גירויי קול ואור, והמנות שאנו זקוקים להן עולות. אחת התופעות המאפיינות את הדור הצעיר היא שהם לא מסוגלים להיות בשקט, וזו אחת הסיבות לכך שהם לא קוראים. שאלתי את התלמידים שלי אם קרה אי פעם שהם נכנסו למכונית ולא פתחו את הרדיו. אתה בוודאי משער את התשובה. האמת, שגם אצלי לצערי זה כך. כשהרדיו לא פתוח במכונית אני מרגיש לחץ פנימי לפתוח, ולא רק בגלל השעבוד לחדשות. אתה לא יכול להישאר לא מגורה.

האם רק הטלוויזיה משעבדת?

היא לא היחידה. גם הרדיו משעבד. העיתון משעבד. האינטרנט משעבד. לכן אתה צריך ללמוד מיומנויות של חירות מעודף גירויים. אתה צריך ללמוד לשלוט בזה. זה לא קל, אבל זה אפשרי. לא צריך לבטל את מקורות הגירוי. הם נפלאים ומגוונים את חיינו. צריך פשוט לשלוט בהם ולא לתת להם לשלוט בנו.

גם לקניות אנחנו משועבדים, לא? אנשים מבלים הרבה בקניון. מה זה אומר?

ישראל היא אחת המדינות המקוניינות ביותר בעולם ביחס לאוכלוסייה ולגודל המדינה. ראשון לציון היתה תקופה מסוימת המקום המוביל בעולם מבחינת קניונים, ועכשיו חיפה ירשה אותה. הקניות נעשו בכל העולם המערבי לבילוי הנפוץ ביותר, וההשלכות לכך הן רבות מאוד.

נשים תמיד אהבו לקנות, גם לפני שהיו קניונים, חלונות ראווה, הליכה ברחוב ולבתי קפה. במה שונה הקניון מן הרחוב?

מבחינה פיזית הקניון מאפשר בילוי כל ימות השנה, בלי השפעה של החום והקור. הקניון הוא לונה-פרק חושי, בועה של גירויים. הקנייה היא במובן מסוים סוג מסוים של אורגזמה  - פורקן רוחני ללחץ מתמשך. אתה מתגרה על ידי שפע הסחורות, כמו בצפייה בפורנו, ובסוף אתה קונה משהו כדי להגיע לסיפוק, שהוא תמיד זמני בלבד. אגב, מעניין שהקניונים הפכו את הקנייה לפעילות שהיא גם גברית. ההשלכות של הקנייה בקניון הן מרובות וקצר הזמן מלעסוק בכולן. אתן לך דוגמה אחת שאינה קשורה דווקא לקנייה אלא לחוויה החושית: הקניון מתחרה במוזיאון.

הולכים פחות למוזיאון?

פעילויות פנאי קלאסיות מתחילות להיפגע. המוזיאון נעשה משעמם, כי כשאתה הולך לחנות גדולה היא מעוצבת להפליא ביד מיטב הכשרונות, והמוצגים בה רבים ומעניינים. כשאתה בא לתערוכה במוזיאון, זה נראה לך פתאום חיוור. הייתי לא מזמן בכנס של אוצרי מוזיאונים, והם אמרו לי שזו אחת הבעיות שלהם. קשה להם יותר ויותר לעניין את הציבור. פעם היית מגיע למוזיאון בין השאר בגלל העושר החושי שלו, ולא רק כדי ללמוד ולהתעדכן. לעומת זאת בקניון אתה רואה את מוצרי התרבות החדשים בזמן אמת והשפע גדול יותר. לפני שנתיים הייתי בניו-יורק וביקרתי  בחנות של חברת סוני. לחנות מוזיאון של החברה העוסק בתולדות המוצרים האלקטרוניים. צפיתי במוזיאון ובאתי ממנו לחנות. אודה על האמת, המוזיאון היה מעניין, אבל החנות היתה מדהימה, עם המסכים הכי חדישים והקומפקטים הכי חדישים. אין ספק שממנה נהניתי, ואולי גם למדתי יותר, וכך גם הילדים שלי. אני לא מבטל חלילה את המוזיאונים וחשיבותם. אני פשוט מצביע על בעיה שיסודה בתרבות החושים שבקניונים.

והתיאטרון?

התופעה דומה. מדוע הפרופיל של האוכלוסייה שהולכת לתיאטרון מבוגר? כי התיאטרון מציג סוג מסוים של גירוי, איטי מדי, בשביל אוכלוסייה שרגילה למהירויות גדולות, לקליפ. אם היה אפשר הם היו מזפזפים את השחקנים מדי פעם ועוברים לבמה אחרת.

אז כל עולם האמנות הקלאסית מאוים?

מאוד. אפילו הרחוב שלנו מאיים עליו. אתה רואה בחוץ פרסומות וזו אמנות לכל דבר, דיגיטלית ולא דיגיטלית. יש יותר ויותר כשרונות בתחום העיצוב, וגם הטכניקה נעשתה נגישה ומהירה יותר בזכות הטכנולוגיה הממוחשבת. הדור שלנו ושל קודמינו לא פיתח תרבות של איקונות, אבל הדור הצעיר הוא דור של גירויים אודיו-ויזואליים, והוא חזק מאוד בתחום הזה. זה ניכר בביגוד שלהם. הם עצמם הופכים מרצון למיצג מהלך. מתמלאים בכתובות קעקע ופירסינג, מציגים את עצמם, את הזקן שלהם, הפיאות, הצעיף, הפריזורה. אבל בוא נחזור לרגע לקשר בין גירוי לבילוי. יש דיפרנציאציה גילית מאוד חזקה בהעדפות לסוגים שונים של בילוי. הפרופיל הגילי של הקהל שמגיע לימי עיון והרצאות הוא מעל חמישים. המדיום הזה פשוט איטי בשביל הצעירים ואנכרוניסטי. איך אדם יכול להאזין בסבלנות לפאנל מייגע, כאשר בפופוליטיקה אדם מדבר עשר שניות כדי להשמיע  פאנץ' ליין? אני לא אומר שצריך לדבר בסגנון הקליפי והמתלהם של פופוליטיקה, אני אומר שהצופים כבר לא יכולים אחרת, וזה דורש היערכות חדשה בכל המדיום הזה שנקרא נאום והרצאה.

אנשים רבים עדיין הולכים לשבת שעה וחצי בבית קולנוע.

יש ירידה בצפייה גם שם. הבילוי המועדף היום הוא להיפגש לשיחת רעים בבית קפה, כי בבית קפה אני יכול להסתכל סביב תוך כדי שיחה שמאלה וימינה, לראות ולשמוע את המכוניות, וגם לאכול. כדי לאזן את התמונה צריך להצביע על דפוס בילוי ייחודי לישראל, חוגי בית בקרב המעמד הבינוני הבורגני. בישראל פועלים היום אלפי חוגי בית, והם מהווים סוג מסוים של תופעת נגד לטלוויזיה הקליפית. אלה אנשים שאומרים, נמאס לי מהגירוי המהיר, אני רוצה קצת תוכן, אני רוצה שאנשים ידברו אלי בסבלנות ובעומק. אבל אל תטעה, זה רק גיוון. רוב הזמן מוקדש לטלוויזיה ולקניות.

אולי זה קשור לכך שהצורך שלנו בקהילתיות מאוד מאוד חזק. את זה הפנאי המודרני שאתה מתאר לא נותן.

לא בהכרח. בניגוד לטעות הרווחת, כלי התקשורת דווקא מגדילים את מנעד האינטראקציה החברתית. איזה חברים היו לך פעם? או מבית הספר או מהשכונה. היום, אם תבדוק איזה חברים יש לבת שלי, תמצא שהם באים מכל אזור חיפה, מבתי ספר שונים. זוהי קהילה שהתגבשה בעיקר באיי-סי-קיו ובאס-אם-אס. אם התחברת לרשת אתה מביא אתך את רשימת הכתובות של חבריך, חבר מביא לא רק חבר אלא קבוצה שלמה של חברים המצטרפים לרשת הקשר. הכלי הזה, שהומצא בידי ישראלים, מגדיל את מספר הקשרים החברתיים ולמעשה מכפיל אותם.

 

                                    *

 

כל הדוגמאות שאנחנו מעלים פה מתייחסות למעמד הבינוני. במחקר המופיע ב"פנים" מתארות נשים מבוגרות משכונת מצוקה את הריק והייאוש שהן חוות כשהילדים יוצאים מהבית.

אלה נשים קשות יום שגדלו בעולם הישן והזדקנו בעולם החדש. הן לא סיגלו עדיין מיומנויות פנאי. אין להן מוקדי עניין אישי, כי לא היה להן זמן בתקופת גידול הילדים. לכן מגיע הריק הזה. התרבות האנושית תצטרך להקנות לאנשים את מיומנויות הפנאי שלהם. זה כמובן קל יותר בשכבות המבוססות. אל תשכח שלנשים הללו יש גם פחות כסף לקנות לעצמן מוקדי עניין לעת זקנה. זה אולי יותר עצוב מההכנסה הנמוכה שהיתה להן. כשהן עבדו וטיפלו בילדים לפחות היתה להן זהות ותחושה של משמעות קיומית. עכשיו השעמום מרוקן את זהותן, והעולם נעשה חסר משמעות. עוני היום הוא יותר במישור הרוחני מאשר החומרי, והוא לא פחות כואב והרסני.

יש טענה שלנשים זה יותר קל. הגבר גדל בעולם שבו אם אתה לא עובד אתה לא חשוב, ואז אין טעם לחיים שלך.

נכון, ויותר מכך. דבורה טנן הצביעה על כך שהגברים הם מוכווני מטרה. כשגבר משוחח הוא מנסה לפתור סוגיה, או עושה תחרות מי צודק. נשים משוחחות למטרת השיחה. יש להן מיומנויות חברתיות טובות יותר. השיחה אינה אמצעי אלא המטרה עצמה. כך לגבי הפנאי. אתה רואה נשים שיושבות אחת עם השנייה שעה ארוכה. הן לא מרגישות את המתח של הזמן העובר. בשיחת גברים, אחרי שעה נוצר מתח מסוים כי השיחה מיצתה את עצמו. בחברת נשים לא. יש רוגע, יש יכולת הנאה ואפשר סתם לשבת זו בחברת זו מבלי לעשות משהו מסוים.

דוד אבידן כתב:  "אדם זקן מה יש לו בחייו, הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם".

זה עדיין נכון היום לרבים. אבל כפי שאמרתי זה קשור לא רק להארכת תוחלת החיים, אלא לחוסר מיומנויות פנאי ולהגדרה שגויה של העבודה.

אנחנו עוברים אם כך תהליך של התמכרות, וכשעוברים מעבודה לפנאי אנחנו צריכים לעבור תהליך של גמילה.

 היום זה נכון. וצריך להתחיל את הגמילה בזמנה. זה היופי של המקצועות בתחום שלנו. הקריאה והכתיבה הם דברים שיש לאדם תמיד. אנחנו לא נצא לגמלאות.

אנשים עוד מטיילים בארץ, כשבעולם הגדול יש כל כך הרבה אטרקציות?

גם האטרקציות בחו"ל זה לא מה שהיה פעם. לאדם שנסע פעמים רבות לחו"ל כבר אין אותו כיף, אותו ריגוש ראשוני. ראינו, חווינו, תפסנו את הפרינציפ. אתה מגלה שאירופה זו אותה מדינה. אז תראה עוד כנסייה, עוד אגם. כמובן, אפשר ואפילו צריך להעמיק וללמוד על נופים ותרבויות, אבל אני מדבר על המטייל הממוצע, זה שלא רוצה להתאמץ בטיול שלו בחו"ל. וזה לא רק הטיולים התכופים, אלא גם הטלוויזיה. כל מה שהוא ראה פעם בחו"ל והיה שונה וייחודי כל כך, הוא רואה היום בערוץ הגיאוגרפי ובתוכניות הנסיעות. הנדיר נעשה לבנאלי והריגוש לשעמום. גם אני מוצא את עצמי אומר לעתים, בצער: לונדון אולי מחכה לי, אבל אני כבר לא מחכה לה, לפחות לא כמו פעם.

ובכל זאת אנשים נוסעים לחו"ל יותר מאשר פעם.

כן, כי המותרות הוזלו והפכו למוצר המוני. המעמד הבינוני הולך ומתרחב. מה שהיה פעם סגנון חיים של עשירים בלבד הופך לנחלת הכלל. היום משפחה עם הכנסה ממוצעת יכולה לנסוע לחו"ל לפחות פעם בשנה. פעם זה היה קפריסין ואנטליה, והיום לונדון וניו יורק. היום מאות אלפים נוסעים לחו"ל בתדירות שבה פעם נסעו לאילת. כך עוברת החוויה של חו"ל בנאליזציה וטריוויאליזציה. אלה אנשים שאבא ואמא שלהם לא יצאו מן הארץ ונסעו באוטובוס, ואילו הם נוסעים במכונית אוטומטית וטסים לחופשה בחו"ל כעניין שבשגרה.

אז אתה אומר שאנחנו יכולים ליהנות פחות? חסרה לנו הפליאה של העולם החדש? הנסיעה הראשונה בגיל שלושים, החוויה של הראשוניות?

זו תופעה נורא עצובה ומדאיגה. ככל שאנחנו יותר מגורים אנחנו יותר משועממים. בילדותי קניית מסטיק בזוקה או קרמבו היתה חוויה מרגשת, עד שהגיעו הקופסאות המשפחתיות של קרמבו והאריזות הענקיות של המסטיקים והרגו את החוויה. זה מה שעשו הנופשונים וטיסות השכר לטיסה לחו"ל. הנגישות הקלה שוחקת  את הגירוי. הסוציולוג הגרמני מכס ובר דיבר כבר בשלהי המאה ה-19 על הסרת הקסם מהעולם, וזה התחזק. העולם נעשה מקסים יותר, אבל הקסם, הייחוד, החגיגיות, כמעט נעלמו. קשה יותר להגיע לריגוש אקסטטי שלא במסגרת הדת. יש לנו יום יום יום חג, ופירוש הדבר שהכל בעצם שגרתי.

מה קורה על רקע זה לשבת היהודית ולמימוש הישראלי שלה?

הרעיון הקדום לקבוע סדר יום או סדר שבוע הוא פונקציונלי, ולכן נכון מבחינה פסיכולוגית וחברתית. זו ודאי אחת הבעיות של עבודה מהבית. אם אתה לא הולך לעבודה, אתה עלול לאבד פוקוס. הפריודיזציה שעושה החברה נחוצה לנו ברמת הפרט וברמה החברתית, ויוצרת הפוגה חשובה. ברור שאדם בעל חירות ועצמאות לא זקוק לאיומים הנלווים לקיום השבת, וגם לא לצו הדיקטטורה של המנוחה, שאינו מאפשר פתחי מילוט בשום מצב.

אז מה נותנת השבת לאדם החילוני?

השבת מקבלת משמעות בעיקר בידורית, וזה לאו דווקא שלילי. צריך להודות שהחילונים מפסידים משהו בהסרת הקדושה מימי החג והמועד. זה חסר, אבל אי אפשר להכניס בכוח ממד של קדושה לעולם חילוני. ישנם מכונים השוקדים על טקסים חילוניים וזה טוב, אבל יש כאן פרדוקס: הרציונליות החילונית היא אנטי נאיבית ואנטי פתטית, וטקסים הם תמיד קצת פתטיים ונאיביים. הפתרון זה להכניס קורטוב של הומור. בכדורגל אני חש זאת: באיצטדיון קמפ-נואו עמדתי יחד עם בני בתחילת המשחק, יחד עם כל הקהל, ושרתי כמו אידיוט את הימנון הקבוצה המקומית, ברצלונה. זה היה משעשע, ובכל זאת זה ענה על היצר הדתי והפשיסטי הקטן שלי. זו היתה הקדושה המדומה שלי, והחג החילוני הקטן שאני מסוגל לייצר לי.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד