ח'צקון במורדות הגב הדרומי/ אלי
ח'צקון במורדות הגב הדרומי/ אלי

התקשורת הישראלית שותפה מובילה בדימוי של עיירות הפיתוח ואזורי הפריפריה: מקום מוכה פשע, פרימיטיווי, שאינו יכול לתת דבר ל"מרכז" שהתקשורת שייכת אליו אלא במקרה הטוב ללמוד ממנו

 

אלי אברהם

ד"ר אלי אברהם מן החוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה

 

בקיץ 2003 זכתה נינט טייב, תושבת קריית גת, בתחרות כוכב נולד ששודרה בערוץ 2. בשל העניין הרב שעוררה התחרות היה זה אך טבעי שכתבי התקשורת הארצית יבואו לקריית גת להתחקות אחר שורשיה של נינט. ואכן כתבות רבות שודרו ונכתבו על העיר. ציטטה מכתבה שהופיע במוסף "7 ימים" ראויה לציון:

"... פייר? לא משהו בקרית-גת, אפילו די מדכא. מהז'אנר נהוג להתפייט על ערים כאלו: האנשים החמים הצצים עם סירי קוסקוס מפתח הבית, הילדים הבועטים בכדור באווירה מה-זה אותנטית. מצטערים לאכזב, אבל קרית גת נראית כמו עוד ח'צקון במורדות הגב הדרומי של ארצנו. מין מובלעת עזובה ומפוצצת בטונדות, שלא קורה בה שום דבר..." (ידיעות אחרונות, 25.7.03).

כמעט  מיותר לדון בהשפעות האפשריות של סוג כתיבה כזה על תושבי העיר. אבל שורות אלה, הנכתבות במגזין הנקרא ביותר במדינה, מעוררות שאלות כואבות ונוקבות: מדוע מעזים הכתבים לתאר את העיר בתיאור כזה בלי לחשוש מתגובה נזעמת או מסערה ציבורית? מדוע העורכים שאישרו שורות אלה לדפוס לא פוטרו, כפי שקרה לעורך באותו עיתון שניסח כותרת "בעייתית" על התנהגות ראש הממשלה? האם סיקור זה מייצג את דרך התיאור של ערי הפיתוח בפרט והקבוצות החלשות בכלל? כיצד דמיינו להם הכתבים את קהל היעד?

בכל מקרה, הבעייתיות שנרמזה פה בסיקור של ערי הפיתוח אינה ייחודית לקבוצה זו. בחברה הישראלית יש קבוצות רבות הסובלות מתת-ייצוג בתקשורת ומייצוג מעוות. מסיבות ברורות לא נוכל לעסוק בכל הקבוצות הללו. כאן המטרה היא צנועה - לראות את דפוסי הסיקור של ערי הפיתוח, כמקרה בוחן לבעייתיות של ייצוג האחר וקבוצות השוליים בתקשורת הישראלית.

 

                                          *

 

חקר ייצוג האחר בתקשורת אינו חדש. מחקרים רבים עסקו בכך, והמסקנות על פי רוב הראו, שכאשר קבוצת שוליים מוצגות בתקשורת, הדבר נעשה בדרך כלל בהקשר שלילי, תוך שימוש בסטריאוטיפים ובהכללות. יש נטייה להאשים את חבריהן במשברים שעוברים עליהם, הם מוצגים כאיום על הסדר החברתי והם מתוארים כשונים מ"אתנו" (ראו פירוט מחקרים ב: אברהם, 2001). חוקרי תקשורת בעולם המערבי מאמינים יותר ויותר שדרכי התיאור והסיקור של קבוצות חברתיות בתקשורת תלויים בקירבה או "במרחק החברתי-אידיאולוגי" בין חבריהן לאנשי התקשורת. מרחק או קירבה בין קבוצות מסוקרות לבין אנשי התקשורת נוצר על רקע הדמיון או השוני במאפייני שני הצדדים. כאשר אין מאפיינים דומים - על רקע דת, מין, סביבת מגורים, מעמד כלכלי-חברתי, העדפה מינית, גזע/עדה - נוצר ריחוק. מאפיינים דומים יוצרים קירבה.

קירבה/ריחוק אלה משפיעים על אופן הייצוג של הקבוצות החברתיות. בארה"ב ובאירופה, למשל, מסבירים את הסיקור השלילי והסטריאוטיפי של המהגרים, השחורים, ההיספנים, הנשים, ההומוסקסואלים והעניים בתקשורת בשוני בין מאפייני האנשים המשתייכים לקבוצות שוליים אלה ובין האליטות התקשורתיות, המורכבות מגברים, לבנים, ממעמד בינוני-גבוה, הטרוסקסואלים וכו'.

האם המצב בישראל דומה? סוציולוגים מציינים כי מאפייני האליטה התקשורתית בישראל, הדומים למאפייני שאר האליטות בתחומים אחרים, הם: גברית, יהודית, אשכנזית, תל-אביבית-ירושלמית, חילונית, מבוססת כלכלית, ליברלית-מודרנית, מערבית, משכילה, יונית ותומכת בעקרונות של פשרה, פלורליזם, שוק חופשי ואינדיבידואליזם. הטענה כאן היא שפרופיל זה של האליטות התקשורתיות יוצר בעיה בסיקור הקבוצות השונות ממרכיבי פרופיל זה:

מאפייני האליטות                                       קבוצות הנגד                                         

גברים                                                     נשים

יהודים                                                    לא יהודים/ערבים

אשכנזים                                                 מזרחים

ותיקים                                                    עולים

מעמד בינוני-גבוה                                      עניים

חילוניים                                                  דתיים/חרדים

ליברלים-מודרניים                                      מסורתיים

תושבי המרכז                                           תושבי הפריפריה

הטרוסקסואלים                                          הומוסקסואלים

בריאים בגוף ובנפש                                    נכים, בעלי בעיות נפשיות

 

כדאי לומר, כי ככל שיש לקבוצה פחות מאפיינים דומים לאלה של אנשי התקשורת, כך קטנים סיכוייה לזכות בסיקור בכלל ובייצוג חיובי בפרט. כדוגמה אפשר לשאול, מתי באחרונה נשמע קולה או הוצגה בתקשורת באופן חיובי, אם בכלל, אשה ערבייה, דתייה, נכה, ענייה, הגרה בכפר לא מוכר בגליל? בנוסף לזה, כדאי לציין כי קבוצות המצטיירות כמנוגדות לערכים שבהם מחזיקה אליטה זו, כמו חילוניות, זכות בחירה, קידמה, פשרה טריטוריאלית ומערביות, לא יזכו לסיקור אוהד, כי הן נתפסות כמאיימות על ערכים אלה.

ההבדל בין מאפייני תושבי ערי הפיתוח ומאפייני האליטות התקשורתיות יוצר את המרחק החברתי-אידיאולוגי המשפיע על דפוסי סיקורן. בראש ובראשונה, העיתונות הארצית כמעט לא מסקרת את ערי הפיתוח. מניתוח מספר הפעמים שערים אלה הופיעו בתקשורת עולה, כי ממוצע הכתבות עליהן עומד על 3.5 כתבות לגיליון עיתון (אברהם, 2001). אם נזכור שמדובר ביותר מ40- עיירות וערי פיתוח, שאוכלוסייתן מהווה כ20%- מתושבי המדינה, זוהי חשיפה קטנה ביותר. במלים אחרות, העיתונות הארצית לא התעניינה בנעשה בפריפריה, בגלל תפיסת חשיבותה הפחותה לאזרחים.

אבל יש לזכור שהבניית שוליות זו של אזורים מסוימים אינה נעשית רק על ידי התעלמות בסיקור. יש דרכים אחרות, חמורות יותר, המתגלות בניתוח הכתבות על ערי הפיתוח. ערים אלה מסוקרות מנקודת מבט של המרכז, הגוררת היצמדות לנושאים קבועים בסיקור, לשימוש בסטריאוטיפים ובהכללות, תוך התמקדות בשונותן מהמרכז. עוד עולה מניתוח הסיקור: הפגנת זלזול וחוסר היכרות, תיאור הערים בצורה פסבדו-אנתרופולוגית, תוך דגש על האיום הפוטנציאלי הנשקף מ"הן" "לנו", הבנייתן כשונות.

 

                                        *

 

ניתוח הסיקור של ערים אלה מאז הוקמו מגלה שימוש בכמה דרכי כתיבה עליהן. בראש וראשונה, ערי הפיתוח תוארו בצורה סטריאוטיפית ומוכללת. מעשי בודדים השייכים לקבוצה איפשרו לעיתונאים להכליל על כל הקבוצה ולהאשימה במעשים המסוקרים. התושבים הוצגו בעיתונות כבעלי חשיבה משותפת, התנהגות דומה וערכים דומים:

"...עיירות הפיתוח אינן משהו שהתחיל טוב ובמשך הזמן נדפק. הן משהו שהתחיל דפוק כדי לייצר דפוקים..." (ידיעות אחרונות, 7.4.92).

"... הבית והסביבה (אור יהודה) הם העיקר, והסביבה כאן היא הירודה שבירודות. הכל הוא 'אנטי', 'אנטי-תרבות', 'אנטי-ספר'... להורים אין מוטיבציה להתקדם וחוסר המוטיבציה מונחל לילדים. בקצרה: אוכלוסייה טעונת טיפוח במובהק..." (הארץ, 27.6.83).

דוגמאות מעניינות אחרות לשימוש בסטריאוטיפים כלפי ערי הפיתוח ניתן לראות בתיאורים הבאים:

"... ביום רביעי נראתה בית שאן מנומנמת. בכלל, בין שתיים לארבע אחר-הצהרים היא נראית כמו עיירת רפאים. החבר'ה מעדיפים לשחק סנוקר באחד המועדונים..." (ידיעות אחרונות, 24.12.93).

"... בבית הקפה באור יהודה משחקים שש-בש. עיר מתפתחת..." (ידיעות אחרונות, 11.8.88).

כדאי לשים לב, במובאה הראשונה, לשימוש בביטוי "החבר'ה מעדיפים לשחק סנוקר באחד המועדונים", שעולה ממנו כי כל תושבי העיר (או "החבר'ה") משחקים סנוקר במועדון. זהו כמובן סטריאוטיפ שלילי ומעליב כי הכתב או הכתבת יכלו לציין באותה המידה כי "תושבי העיר מעדיפים לגלוש באינטרנט", והקונוטציה היתה הפוכה. כך גם בקישור שבין אור יהודה לשש-בש ובית-קפה, עם האירוניה שבניגוד בין שש-בש ובית קפה לבין פיתוח. נראה כי הבחירה במלים "סנוקר", "חבר'ה", "מועדונים" ו"שש-בש" אינה מקרית.

 

                                         *

 

ניתוח הכתבות העיתונאיות על ערי הפיתוח מראה כי הנושאים שנבחרו לסיקור, התמונות והתיאורים, מחזקים את התפיסה שכבר אומצה ביחס לערים אלה. הכתבים המסקרים את ערי הפיתוח לא מנסים דרכים חדשות לבחון אותן. אליסטר קוק אמר פעם כי "אחד מסוגי העול שעל כתב החוץ לשאת הוא דרישת המערכת לכתוב כתבה שהמערכת כבר חיברה בראשה". נראה כי לכתבים המסקרים את ערי הפיתוח יש קונספציה מובנית עם בואם למקום, ומה שנותר הוא רק למצוא לה חיזוקים. לדוגמה:

"...'נולדה כמו נסיכה', אומרת האם, 'גדלה כמו נסיכה' - עד כמה שניתן לגדל נסיכה בעיירה (אופקים) שבית הקולנוע היחיד שלה נסגר השנה..." (ידיעות אחרונות, 18.6.93).

השאלה המתבקשת מתיאור זה היא מה הקשר בין סגירת בית הקולנוע לאופן גידול הילדים, ומדוע אי אפשר לגדל ילדה "כמו נסיכה" כשהקולנוע סגור. אבל במצב של חיפוש אחר חיזוקים לתזה המרכזית, נראה שהכל אפשרי.

מסיקור ערי הפיתוח עולה חוסר היכרות ובורות של עורכים בעיתונות הכתובה. פעמים רבות העורכים "מתבלבלים" בין העיירות. כתבה מסוימת עוסקת בעיירה מסוימת והכותרת שלה עוסקת בעיירה אחרת. לדוגמה: הכותרת "העתיד נגמר באור יהודה" (הארץ, 30.9.88) ניתנה לכתבה גדולה על אירוע שהתרחש באור עקיבא. ייתכן מאוד שמדובר בטעות דפוס, אבל חודש לפני כן נמצאה אור יהודה בכותרת של כתבה אחרת, שעסקה גם היא באור עקיבא. שום תיקון לא הופיע בימים שלאחר מכן בעיתון. "בלבול" זה בין אור יהודה לאור עקיבא אינו מקרה יחיד. ב"ידיעות אחרונות" התפרסמה הכותרת: "ש"ס יוזמת הקמת שכונה בקרית גת" (ידיעות אחרונות, 2.7.90). מקריאה בידיעה מתברר כי הכוונה היתה לקרית מלאכי. לבלבול זה מצאנו דוגמאות רבות. ההרגשה היא ש"מה זה משנה, אור יהודה, אור עקיבא, הכל אותו דבר".

אבל מעניין שה"אחרות" של תושבי עיירות הפיתוח, בהשוואה לשאר הערים ו"לישראלי המצוי", אינה רק נרמזת בין השורות, אלא נאמרת במפורש:

"... למעשה זו השאלה, אם בעיירות הפיתוח צמח במשך השנים זן אנושי מיוחד, שונה מזן 'הישראלי המצוי'..." (הארץ, 12.1.90).

עצם הצגת השאלה לגבי הזהות או השוני של תושבי העיירות ביחס ל"ישראלי המצוי" מקוממת, כי נדמה שאין צורך כלל לדון בשאלה מיהו אותו "ישראלי מצוי".

בעיתונות יש אסטרטגיות אחרות ליצירת הנגדה ברורה בין שני הצדדים. ניתן לראות זאת במובאה הבאה, המתארת את העיר שדרות עם בואו של הרב עובדיה יוסף:

"הרב עובדיה יוסף, בגלימה מוזהבת ומצנפת כחולה, טס בהליקופטר אל עדת מאמיניו... ומעל שדרות יגיד דובי הטייס, שהערצה כזו עוד לא ראה. דובי, מושבניק מירקונה, רחוק מדת... ובחוץ, על הכביש, מתחנן בוחבוט... חוזר בתשובה... מול אזרד... שיתן לו להסיע את הרב..." (ידיעות אחרונות, 30.10.88).

תיאור זה, הנבנה על ניגודים, משמש כאן להבלטת ההבדלים בין "ישראל היפה, הראשונה" של המרכז, המיוצגת על ידי דובי הטייס, ל"ישראל השנייה" או ה"אחרת", המיוצגת על ידי בוחבוט ואזרד, תושבי שדרות, חוזרים בתשובה. דובי (שם מאוד ישראלי) הוא צבר, מושבניק  מירקונה, חקלאי, בן ההתיישבות העובדת הוותיקה, רחוק מדת ובעל מקצוע יוקרתי: טייס (לבטח תרם לביטחון המדינה). מולו ניצבים בוחבוט ואזרד, נציגי ישראל ה"אחרת", המשתייכים ל"עדת" מאמינים משדרות, בעלי שמות גלותיים (יש לשים לב לשימוש בשם משפחה ולא בשם פרטי, כדי להגדיל את הזרות). הם חוזרים בתשובה וחדורי הערצה עיוורת לרב.

המעניין הוא שבכמה משפטים ניתן למצוא כמעט את כל הניגודים האפשריים בין שני המחנות: שדרות מול ירקונה, מזרחים מול אשכנזים, טייס/מושבניק/חקלאי מול חוזרים בתשובה, חילוניים מול דתיים, מעריצי רבנים מול משרתים בצבא. יש לשים לב שהכתב משתמש בפליאתו של דובי (אתו, הוא מאמין, יזדהה קהל היעד) כדי להעביר את השתוממותו-שלו מהמתרחש.

לפי הנרטיב השליט בעיתונות הישראלית, בפריפריה שולטים כללי התנהגות שונים מאשר בתל אביב. היא נתפסת כמקום נטול מערכת נורמטיבית והסדרים חברתיים מוסכמים העומדים בניגוד לסטנדרטים הגבוהים של המרכז. לדוגמה:

"... אין הרבה גינוני נימוס עקלתונים בענייני עישון. אין כאן 'איכפת לך?', 'מפריע לך?', 'זה בסדר?'..." (הארץ, 14.3.97).

"בפרובינציה מתחילים לשנן את החוק" (הארץ, 15.7.01).

"... רופא בכיר בדרום התבטא, שאילו קרה הדבר בתל אביב, האחראים היו נאלצים לשלם הרבה מאוד כסף כפיצוי למשפחה..." (ידיעות אחרונות, 14.6.91).

יש לשים לב, במובאה הראשונה, כי כאשר נכתב ש"אין כאן" כללי התנהגות מסוימים, רומז הכותב לכך שכללים אלה קיימים במקום אחר. רמז דומה לכללים השונים מופיעה גם במובאה השנייה, המדגישה שמתחילים לשנן את החוק בפרובינציה, מקום שאין בו חוק. הרמז הוא שיש מקומות שונים מאזורי הפרובינציה, שבהם החוק קיים זה זמן. האזכור של תל אביב בכתבות רבות מעלה על הדעת את הספר "הערים סמויות מעין". כאשר מספר שם מרקו פולו לשליט ונציה על מסעותיו הוא אומר: "... בכל פעם שאני מתאר עיר, אני אומר משהו על ונציה..." (קאלווינו, 1995: 88-87). התייחסות למרכז קיימת בהקשר לתחומים רבים. לדוגמה, גם הצלחות ושינויים לטובה בעיירות הפיתוח שויכו לא אחת לאנשים או למוסדות במרכז הארץ:

"... את השינוי ביקנעם יש לזקוף, לא מעט, לקבוצה קטנה של צעירים משכילים, חלקם בוגרי אוניברסיטה וסטודנטים שעקרו למקום, הקימו בו את ביתם והשתלבו בהפעילם פעילות חברתית-תרבותית עניפה..." (הארץ, 5.4.77).

"... לשינוי אחראיות כ400- משפחות בנות הדור השלישי במקום, אשר הכירו את החיים מחוץ לנתיבות; אנשים אלה שירתו בצה"ל, למדו באוניברסיטאות, התגוררו בגוש דן..." (הארץ, 17.7.91).

ממובאות אלה יוצא, כי שינוי לטובה התרחש בעיר הפיתוח בגלל אנשים שבאו במגע עם מוסדות במרכז, התגוררו שם או פשוט עקרו לעיר הפיתוח: במרכז קיבלו כלים שסייעו להם בהכנסת השינוי המיוחל. ניתן לראות כי ההצלחה מזוהה עם גורם חיצוני לעיר הפיתוח: תושבים מחוץ למקום, או כאלה שזכו להכשרה במרכז, עם הידע והכלים שהוא מציע.

מיקום היישוב הפריפריאלי המסוקר ביחס למרכז הארץ לא רק נרמזת בכתבות, היא נאמרת במפורש. תל אביב היא "נקודת התייחסות או הייחוס" - ממנה יוצאים הכתבים וכנראה לתושביה הם גם מכוונים את כתבותיהם. להלן שתי דוגמאות:

"... אנשים באים אל האזור הכפרי הזה, המצוי במרחק בלתי מעייף מתל אביב..." (הארץ, 14.2.97).

"... חידה: כמה זמן ייקח להגיע מהשדה בנבטים לתל-אביב?..."(ידיעות אחרונות, 9.1.96).

היישובים מוצגים לפי מידת ריחוקם מתל אביב, ויש לזה משמעות שמעבר למרחק הגיאוגרפי. לקורא, מאמינים הכתבים, חשוב לדעת היכן ממוקם היישוב המסוקר ביחס לתל אביב, כדי למקמו במפה הקוגניטיבית.

 

                                          *

 

בעיתונות הארצית היתה לפעמים נטייה לסקר את הנעשה בערי פיתוח בצורה אנתרופולוגית, או להשתמש בכתיבה פסבדו-אנתרופולוגית, כדברי בילו ובן ארי (1990). חוקרים טענו כי סוג כתיבה זה, יש בו התבוננות סקרנית, משעשעת במקרים רבים, אך מבהילה לנוכח התנהגות ה"אחר", הפרימיטיבי, האקזוטי והלא מובן. כך תוארו חזרה בתשובה בעיר אור יהודה וטקס דתי בעיר נתיבות:

"...ותושבי העיר (אור יהודה) יגיחו החוצה, הגברים במכנסיים קצרים, בסנדלים, בחולצות פתוחות עד לטבור, עם ממחטה מגולגלת על תקן כיפה, לפעמים גם בלעדיה, ילכו להאזין לדברי תורה..." (ידיעות אחרונות, 30.9.88).

"...בבא ברוך, חמור סבר, בגלימה ובצעיף, נשק לרבנים על הבמה. נשים יללו משמחה, יושבים במעגלים, משפחות, משפחות, צולים על האש, תזמורת מזרחית, פייטן, מימונה קטנה... ואיש איש עוברים מעל האש היוקדת בכניסה, שבע פעמים, מנהג. נגד עין רעה, נגד מחלות, סגולה להצלחה..." (ידיעות אחרונות, 31.10.88).

מהתיאורים המלגלגים הללו עולה שתושב עיר פיתוח הוא צרכן של דברי תורה, אמונות טפלות, פרקטיות מאגיות. אפילו טקסי הדת שלו שונים מאלה המוכרים "לנו". תיאורים אלה, העושים שימוש בכתיבה פסבדו-אנתרופולוגית, מחדדים, על פי בילו ובן ארי (שם), את ההבדלים בין ישראל הראשונה לשנייה. גם יסיף (1995) מתאר את הכתבים היוצאים לפריפריה כאנתרופולוגים המנסים להבין תרבויות אחרות.

רוב האירועים המדווחים מערים אלה היו שליליים ועסקו בפשע, אלימות, תאונות, עוני, אבטלה, קוריוזים, אי שקט חברתי ומצוקות (ראו אברהם, 2000; 2001). בהסברים להתרחשויות נטו הכתבים להאשים את חברי הערים הללו בקשיים של חייהם. הסיבות לעוני, אבטלה ושאר הבעיות אינן נעוצות במבנים מערכתיים או בפוליטיקה, אלא בהיות התושבים פרימיטיביים, מוזרים, חמולתיים:

"...וכך הולכת עיירת הקיפוח ומצמיחה מתוך השיממון קנאים חדשים, קיצונים ימניים, דתיים למחצה, מובטלים, שותים עד סביאה, מנמיכים לעצמם את סף ההתפתות אל הפשע לסוגיו" (דבר, 2.10.89).

בכמה שורות מנסה הכותב לתאר את מאפייני תושבי עיירות הפיתוח ולהאשימם בכל המצוקות הפוקדות אותם.

ניתוח הסיקור מעלה עוד, כי ערי הפיתוח מצטיירות כמקום שאין בו חוק וסדר, מעין מערב פרוע שהאלימות היא דרך חייו ומאפיין מרכזי שלו. כתבות רבות עוסקת בעיקר בשוד, דקירה, רצח, גניבות. כפי שמראה אברהם (2000), העורכים והעיתונאים מאמינים שאלה הן הידיעות שקהל הקוראים (הנתפס כגר במרכז) מצפה לקרוא על ערי הפיתוח. למעשה, מדובר בתפיסה סטריאוטיפית האומרת שערים אלה רוויות באלימות ולכן הן צריכות "לספק" לעיתון ידיעות על פשע. דוגמה טובה לכך נוגעת לבית שמש. הכתב בא לסקר את הנעשה בעיר באופן כללי, וזו הכותרת שניתנה לכתבה: "עיר שומרת חוק ומשעממת" (הארץ, 15.2.72).

נראה שכותרת זו ניתנה על רקע הציפייה המוקדמת של אנשי התקשורת שיתרחשו בבית שמש פשעים ושהאלימות תימצא בכל פינה. נראה כי אכזבתו של הכתב מחוסר הפעילות הפלילית בעיר גרמה לו להגדירה כ"משעממת". עם הזמן היתה ציפייה שראייה זו של הכתבים את ערי הפיתוח תשתנה, אך הדבר לא קרה. לאחר שהתברר כי אשקלון היתה לעיר היחידה בצמרת היישובים מוכי האבטלה בסתיו 1999 נכתב:

"...בעוד שראשי הערים של קרית מלאכי, אופקים ודימונה לוחצים על שרי ממשלה להפנות משקיעים ליישוביהם, מקימים רעש תקשורתי, שורפים צמיגים ומארגנים הפגנות מובטלים מול הכנסת, פרנסי העיר אשקלון שותקים..." (הארץ, 17.11.99).

למרות השיפור המדהים שחל בשנים האחרונות באשקלון והפיכתה לעיר תיירות ומוקד משיכת אוכלוסייה, נראה שהכתבים עדיין מחפשים את ה"אקשן",  מהומות והפגנות והצגת הדרישה להפניית משאבים לעיר ולמיגור האבטלה. כי מה משמעות המשפט "פרנסי העיר אשקלון שותקים"? אפשר בהחלט להבין כי ראשי העיר לא עושים דבר לשיפור המצב, ורק הפרות סדר והפגנות סוערות פירושן "לעשות משהו". הכתבת כנראה לא העלתה על דעתה שאפשר לפעול גם מאחורי הקלעים, או לנקוט דרכים אחרות כדי להביא לשינוי במצב התעסוקה בעיר.

יש ציפייה בכתבות לאלימות שתתרחש ביישובים והיא בולטת באופנים שונים:

"עד כה לא היו כל גילויי עוינות או אלימות כלפי הסניף (של מרצ בנתיבות) או חבריו..." (הארץ, 25.5.92).

"מי שציפה לאלימות ולמהומות של אוהדי הליכוד בהופעותיו של שמעון פרס אמש בדימונה ובבאר שבע - התבדה..." (ידיעות אחרונות, 30.10.88).

נראה כי גם אם אין אלימות והחוק לא הופר בעיר הפיתוח, מוטיב האלימות מופיע בכל זאת בכתבה, בגלל הציפיות. כאשר אלה מתבדות, המסר הסמוי לקוראים הוא: אל חשש, אלימות בוא תבוא. יש כאן הבטחה סמויה של הכתבים לקוראים שאם הפעם לא סיפקו תושבי העיר את הסחורה, בכתבות הבאות הדבר יקרה.

הצבת הפשע והאלימות כחלק מדפוסי הסיקור של ערי הפיתוח והסברה של הכתבים כי בערים אלה מתרחשים יותר פשעים מאשר במקומות אחרים הביאו אותנו לבדוק עד כמה היא נכונות. בשנת 1994 נבדק שיעור הפשע הממוצע בערי הפיתוח, ומספר הסקירות של מקרי הפשע בערים אלה. בה בעת נבדק שיעור הפשע הממוצע בערי המרכז, תל אביב וירושלים, והסיקור בהן. מתברר כי בעוד ששיעור הפשע הממוצע בתל אביב וירושלים גדול מזה שבערי הפיתוח, היקף סיקור הפשע בערי הפיתוח גדול מפי שניים מסיקור ערי המרכז, ומגיע ל40%- כמעט מכל הסיקור כולו. אך מהסיקור העיתונאי עולה כי ערי הפיתוח הן מוקד הפשע, או סמל לאלימות ופשע  (Avraham, 2000).

אחת ההשלכות של ממצאים אלה היא, שהציפייה המובנית של הכתבים לדומיננטיות הפשע בדימוי ערי הפיתוח עלולה לעוות את הדימוי והתפיסה של ערים אלה אצל קוראי העיתונים. זאת ועוד, מוטיב "האלימות כדרך חיים" בפריפריה מופיע בצורות שונות, ובעיקר במשחקי מלים על דמויות, סרטים ומאפיינים מרכזיים אחרים מחיי המערב הפרוע:

"... הכרוניקה הפלילית של הכפר הקטן והנידח היתה יכולה לפאר תולדותיה של כל עיירת בוקרים קשוחה במערב הפרוע..." (הארץ, 14.3.97).

"... סוף מערב... מאה שנה - עד בואו של 'השריף' המקומי... מובן שדווקא באזור השיכונים מתנהלים חיי החברה הערניים ביותר, וכמו בסרטים, הם סובבים סביב הכיכר המרכזית של עיירת הדרום הפרוע..." (הארץ, 6.1.84).

יש לזכור כי הקישור בין הערים אלה למערב הפרוע אינו מקרי. התרבות הישראלית תופסת את הערים האלה כאזור דמדומים מופקר, שכל אחד עושה בו ככל העולה על רוחו, ללא כללים של חוק וסדר.

 

                                         *

 

המרחק החברתי-אידיאולוגי בין אנשי התקשורת לערים הללו הוא אחד הגורמים המרכזיים לדפוסי הסיקור. הוא המשפיע על כמה החלטות מרכזיות המתקבלות בארגוני התקשורת הארציים, כמו אי ראיית תושבי הפריפריה כקהל יעד של הכתבות; התמקדות באזור שבו מצויות מערכות התקשורת ובמקום המגורים של העורכים והכתבים (על חשבון אזורים אחרים); אי הקצאת כתבים רבים לסיקור הפריפריה, אי הקצאה כתבים בכירים לסקירה זו; מדובר במעגל קסמים: אם לא מוקצים די כתבים או כתבים בכירים לסיקור הפריפריה, אין סיכוי שהיא תסוקר היטב  (אברהם, 2000; 2001).

ההתייחסויות למרכז בעת סיקור הפריפריה מקורה בהחלטה מודעת של  העיתונים, שקהל היעד שלהם גר במרכז. אם הוא קהל היעד "המועדף", הנטייה תהיה לסקר את הפריפריה מנקודת המבט שלו: השאלות הסמויות יהיו איזה סטריאוטיפים יש לקהל זה כלפי הפריפריה, האם האזור הזה מעניין אותו ואם כן באלו תחומים (מה שמשפיע על ההגדרה מהן "חדשות" בערי הפיתוח), כיצד ניתן להחמיא לו בעת סיקור אזורים אחרים, האם המתרחש שם צריך להדאיג אותו, עד כמה זה רלוונטי לחייו או מאיים עליהם.

לכאורה, בסיקור הפריפריה הכתבים מביעים את פליאתם לנוכח ההבדלים והפערים בין אמונותיהם ואורח חייהם לתופעות שעליהן דיווחו. למעשה, קיים כאן ניסיון לשכנע את הקורא ש"שם", בפריפריה הרחוקה, מתקיימת תרבות "אחרת", זרה ל"שלנו". הכותבים תופסים את עצמם כנציגי המרכז הנאור ולא נראה כי יש להם ספק, ולו קל שבקלים, ביחס לזהותם כ"אנשי המרכז".

ישראל תופסת את עצמה כמדינה מערבית, מתקדמת, מפותחת, בעלת תעשייה מפותחת, כללי שלטון ומשפט נאורים. אך ערי הפיתוח נתפסות בתקשורת כמקום שאין בו מאפיינים אלה. ויותר מזה, הן מצטיירות כמי שמפריעות להגשים חלום נכסף זה של מערביות וקידמה בישראל. המסר בין השורות הוא שתרבותם, מנהגיהם ומסורתם של התושבים שם מעכבים את השינוי המיוחל בהן, זה שיביא אותם ל"רמתנו".

ההשלכות של דפוסי הסיקור הללו מרחיקות לכת. כי מי ירצה להשקיע, להתגורר או לטייל במקומות שמצטיירים כמציעים רק אירועים שליליים, אלימות ומצוקות חברתיות. כך יוצא שהסיקור מסייע לשמר ולקבע את מצב העיירות והערים. גם האשמת התושבים במתרחש אינה במקומה. ויש גורמים אחרים - מוסדות פוליטיים וכלכליים - היוצאים נשכרים מכך. אלה חשים שהם אינם צריכים לבדוק את "תרומתם" למצב העגום של הפריפריה, כי "עובדה, אפילו בעיתון לא הוזכר שהם אשמים במצב, אלא התושבים, מאפייניהם ואורח חייהם".

המחמירים יאמינו כי בסיקור הזה ניתן למעשה גיבוי לממסד ולשאר האליטות למדיניותם הפטרנליסטית כלפי הפריפריה. במקום שהתקשורת תתריע מפני פטרנליזם זה, היא נוהגת בדומה לו ומתנשאת על הפריפריה.

חשוב לציין שאין מטרת המאמר לטעון שאין עוני, מצוקות חברתיות או פשע בערי הפיתוח. השאלה היא כיצד הכתבים מפרשים לקוראיהם את הנעשה בהן, את מי הם מאשימים ולמי הם מייחסים את המתרחש: כיצד הם ממסגרים את האירועים המתרחשים שם לעומת אזורים אחרים.

קבוצות חברתיות שונות מחפשות לגיטימיות למצבן, למסורתן ולתרבותן, ובעיקר בחברה שסוע הנאבקת על זהותה. במרכז הארץ מיוצרת המשמעות למתרחש בחברה בתחומים שונים, והתקשורת משתתפת בייצור משמעות חיובית לאזורים מסוימים ומשמעות שלילית לאזורים אחרים. המרכז המייצר משמעות מפרש את הפריפריה והתקשורת מפיצה זאת, תוך "פזילה" למרכז וחיזוק מעמדו. המרכז זקוק לפריפריה כדי להמשיך ולהתקיים: היא המגדירה אותו ואת מאפייניו, כי הוא כל מה שהיא איננה. 

תקשורת, כידוע, אינה פועלת בחלל ריק, ויש קשר בין ייצוג קבוצה מסוימת לבין מצבה בסביבה החברתית-פוליטית. קבוצות שוליות, שנוטים להתעלם מהן בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים, יהיו שוליות גם בתקשורת הארצית. אפשר להסיק מכך ששינוי במצבן של קבוצות אלה צריך להתחיל בשינוי במצבן בתחומים אחרים, אך אפשר בהחלט לצפות מהתקשורת שלא ללכת בעקבות האליטות ביחסן לקבוצות שוליים. עליה לזעוק ולהתריע על היחס אליהן, על המחסור במשאבים, על הפטרנליזם כלפיהן, ובכך לסייע לשנות את מצבן.

 

מקורות

אברהם, א. (2000). התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה: סיקורן של עיירות הפיתוח בעיתונות. ירושלים: אקדמון, האוניברסיטה העברית.

אברהם, א. (2001). ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי הפיתוח והישובים הערביים בעיתונות. ירושלים: אקדמון, האוניברסיטה העברית.

בילו, י. ובן-ארי, א. (1990). הכותל המערבי של נתיבות. פוליטיקה, 31, 58-56.

יסיף, ע. (1995). לגלות את ישראל האחרת: עיתונאי כאתנוגרף וכמבקר תרבות. אלפיים, 11, 185-209.

קאלווינו, א. (1995). הערים סמויות מעין. ת"א: ספרית הפועלים. הדפסה אחת עשרה.

 

Avraham, E. (forthcoming(. Behind media marginality: How media routines distort the coverage of social groups and places. Lanham, MD: Lexington books.

 

Avraham, E. (2002). Social-political environment, journalism practice and coverage of minorities: The case of the marginal cities in Israel. Media, Culture and Society, 24(1), 69-86.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד