"שכל יהודי ידע שהוא לא לבד"/ ח
"שכל יהודי ידע שהוא לא לבד"/ ח

במסע המשותף של אנשי רוח ומחנכים יהודים וערבים למחנות בפולין נפגשו אנשים העומדים משני צידי מתרס הלאומיות, במקום שבו האנושי והמשותף זועקים זעקה משותפת; חוה פנחס כהן היתה שם, והיא כותבת על המפגש הטעון, הקשה ועם זאת מביא פירות של הבנה ושפה משותפת

 

חוה פנחס-כהן

חוה פנחס-כהן היא משוררת, עורכת כתב-העת "דימוי"

 

"כן, אינני יודע מה הסיבה שהכל שונה אצלי תמיד ביחס לכל. ליתר דיוק, גם אם אני יודע הרבה, את מה שאני יודע כאילו אינני יודע אותו. וזה עשוי לחסוך לי הרבה מאוד הסברים. אך נראה לי שאין כל אפשרות להימלט מן הצורך להסביר, אנחנו מסבירים ומבהירים כל הזמן את עמדתנו, שהרי גם החיים עצמם תובעים מאתנו הסברים ללא הרף. החיים - זו התופעה וזו התסבוכת הרגשית הבלתי ניתנת להסבר והבהרה" (אמרה קרטש, "קדיש לילד שלא נולד", המעורר, בתרגום איתמר יעוז-קסט).

אני ממשיכה לספר לעצמי שלא הייתי נוסעת לפולין אלמלא הייתי מוזמנת בצירוף המיוחד שבו ההזמנה באה מקבוצה של ערבי ארץ ישראל. מעולם לפני כן לא קיבלתי הזמנה מערבי ובוודאי לא מקבוצת ערבים. ההזמנה לצאת בקבוצה ערבית-ישראלית הביאה אותי למקום חשוף בתוכי, לשאת את המסע הישראלי לעבר הנקודה היהודית והאנושית הנוכחת ביותר בחיי, אך גם המוכחשת ביותר. היציאה אל המסע היא מנקודה בעייתית ובלתי פתורה, מתוך מציאות שמלחמה בין שני לאומים רוחשת כמו גחלים תחת רגלינו ומחריפה את השאלה שאין לי הכלים לענות עליה. וזו אינה השאלה של "מיהו יהודי", אלא השאלה "מהו הישראלי".

המפגש הערבי-יהודי מביא אל המסע עקירה משורש, תלישות והגירה. ניסיונות הגדרה מחדש של ארץ, אדמה, שייכות למקום. עולם מושגים זה טעון רגשית בחוויות יסוד שעבר כל אחד משני העמים במאה האחרונה. לעומת זאת, הכומר אמיל שופאני חזר ואמר בביטחון רב, הן בתחילת המסע והן במהלכו: "אנחנו ביחד, יהודים וערבים, ניקח על עצמנו את העתיד. לא הבנו אף פעם את הצורך של העם היהודי בביטחון. מה הגורם לחוסר הביטחון הקבוע של היהודים". והוא אמר זאת בביטחון רב. משתתף אחר, ששמו נזיר, רופא מנהל מחלקת מיון בבית חולים העמק, שאולי בהרכב המנהיגות של המסע ייצג את הערבי ה"חילוני", חזר בדרך "תמימה" משהו ואמר את המשפט "שכל יהודי יידע שהוא לא לבד. שבאנו להיות אתו".

התהפכו היוצרות. המיעוט הערבי, האנדרדוג של החברה הישראלית, לוקח על עצמו "להבין" ולקחת חסות על הרוב היהודי. ומתברר שזו הפעם הראשונה שהמיעוט הערבי במדינת ישראל יזם יוזמה חברתית תרבותית שבה הוא המוביל והמוליך של התהליך.  

ערב צאתנו, ב25/5-, כתבתי ביומן המסע שלי:

"נסיעה של משלחת משולבת לפולין היא נגיעה של שתי נקודות כאב, מפגש של שתי מערכות עצבים. אני יוצאת למסע אישי המקביל למסע הגדול  ומחפשת נקודות מפגש טבעיות. עלי לבדוק את העולם דרך הספרות והאמנות. דרך הזיכרון שנרשם בהם. המהלך שלי הוא דרך החוויה האנושית המודעת לתיעודי.

ההגדרה שלי: זהו מסע  מתוך החוויה הישראלית המורכבת. קליידוסקופ של זהויות לעבר נקודת הכאב בזהות היהודית. לסחוב את מפגש הזהות והשייכות הישראלי-פלשתיני לעבר נקודת ההיתוך היהודית."

ואמנם, ביומן רשמתי סקיצה ממפגש היכרות שהיה בהרצליה.

 12/4 מלון השרון, הרצליה:

מרים, עו"ד מנצרת, הנחתה את ההיכרות והדיון שבעקבותיו וסיפרה: גיסי, נזיר,  הזמין אותי למסע ולא האמנתי שהרעיון יכול לצאת לפועל. היו לי ספקות, חששתי שאתנתק  מהכאב שלי לעם שלי ואלך לחוש את הכאב של האחר, לא קל. כאשר אבונא דיבר אתי, הוא שיכנע אותי יותר מנזיר. הוא דיבר על האהבה ועל ה"אחר" וזה שיכנע אותי. ד"ר שטיינר, רופא מהדסה, אמר: אני נוסע לאושוויץ מתוך היגיינה מוסרית. קשה לי עם מה שאנחנו עושים לערבים". ח'ליל, מורה מאל מוטראן, ממנהיגי המסע, אמר: דרך נושא השואה גילית את הפחד. לפני כן לא ידעתי אף פעם מה זה פחד. אני רוצה להבין את הפחד של הצד השני ואולי כך אבין את הפחד שלי". מיכי שושן, אשת רדיו: "יש לי תחושת אשמה. כיהודים לא הסקנו את המסקנות הנכונות, ואנחנו עלולים להיות דומים לאלה שקמו עלינו. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה התגברה בי תחושת האשמה. ואני רוצה לפגוש את העם השני של הארץ שלי".

נדמה שמקבץ משפטי הפתיחה הזה מבטא לא במעט את הנחות היסוד של המשתתפים במסע. איש לא יצא למסע ערבי-יהודי לפולין כעוד חוויה ישראלית-תרבותית-תיירותית. כל אחד בדרכו יצא לחפש משהו אישי, לפתור קשר שבין הביוגרפיה לבין החוויה הקולקטיבית המורכבת.

קעואר נוהא, מנהיגת נשים ומשוררת מנצרת, כתבה לקראת סוף המסע, בפעם הראשונה בחייה, שלושה שירים בעברית. היא סיפרה: "בתחילה לא רציתי ללכת. לא חשבתי שזה מתאים עכשיו, במיוחד לא בתקופה של האינתיפאדה. אני אשה מהצד של השלום ופחדתי שיגידו שהלכתי לאושוויץ ואני מזדהה עם הצד של היהודים ולא  עם הצד השני".

הכומר אמיל שופאני הרחיק ראות מכולנו. הוא סילק כל שיוך פוליטי מהמסע, ולא חשש מהביקורת שנמתחה בעיתונות הערבית. בכל שיחה ובכל הרצאה ציטט בחום רב את דבריו של לוינס, הפילוסוף היהודי-צרפתי, על חובתנו להכיר את "האחר" ולשאת באחריות לו. לכולנו היה ברור שהמסע צריך להביא שינוי. המסע הערבי-יהודי לאושוויץ הוא שינוי מעצם היותו, והיטיב להגדיר זאת סאלם ג'ובראן, בלשון ציורית: "אני רוצה לעשות שוֹק חיובי ליהודים, מעצם העובדה שאני  מפגין הזדהות עם הכאב היהודי. לא יכולה להיות תגובה שלילית מצד היהודים. וכך אני כופה עליכם לענות לי בשוק חיובי".

*

לעומתם, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. אבל המטען שסחבתי למסע הזה, היו בו שתי נקודות סירוב מוקדמות. סירבתי בכל כוחי להתפתות ליצר הישראלי "להיפטר" מאושוויץ כחוויה יהודית לצורך ניכוסה ל"אוניברסלי". כאדם המעורב העוקב אחר האמנות הישראלית, אני מתקשה שלא לזכור עד כמה נוכחת השואה באיקונים ויזואליים באמנות הישראלית, כמו בגד הפסים ממחנות הריכוז, או מראה הצריפים וגדרות התיל. נדמה שתמיד כרוך הדבר בהתנצלות יהודית. כאילו לא אנחנו ולא הזיכרון שלנו היינו שם, אלא ה"רוע" המופשט. כאילו יש כאן איזה משא מכביד שעלינו להיפטר ממנו.

בהקדמה של מאיר אהרונסון לקטלוג הביאנלה בוונציה 1999, ששמה הזיכרון כהיסטוריה, היסטוריה כזיכרון, בדברו על שמחה שירמן, הוא כותב: "שמחה שירמן, אמן פלסטי, עוסק בשואה, באמצעות המצלמה ובאמצעים אחרים. המכלול אינו חותר לייצב דימוי איקוני מקובע. הוא מבקש להבין ולהנכיח משהו מטא-ויזואלי, משהו שטמון במראות ומאפשר את היווצרותם. במובנים מסוימים טוען כאן שירמן, אושוויץ  היא מקום שנמצא בכל מקום. היא מצב נפש. היא 'האנושי' אשר אינו משיב מבט למבטו של הזולת" (עמוד 16).

בכל מאודי התנגדתי להגדרה שאושוויץ היא מצב נפש, שהיא ה"אנושי". ככל שאני מעמיקה בתוך עצמי ובתוך האנשים המקיפים אותי, יהודים ולא יהודים, לא ראיתי רגע, מצב, או אדם שהיה במצב נפש אושוויצי. מלחמות ניטשות מאז שהאדם לוחם על טריטוריה, על זהות, על שייכות. אף אחת מהמלחמות שלפני המאה העשרים לא שמה לה למטרה את השמדתו הפיזית של לאום אחר. זוהי הפנמה של עמדת העמים הרוצחים, הרוצים לראות בזה פשע מוגבל בזמן מסוים ובדור מסוים, כאילו אין זה נוגע להם. כאילו החיים חייבים להימשך ודורות חדשים, נקיי זכרון האשמה, חייבים להיוולד.

אני מסרבת להפנים זאת. ואולי עצם ההגדרה הזאת אומרת שגם אנחנו, הישראלים, היהודים, יכולים חלילה להידרדר למקום ה"רוע" המוחלט. את חרדתנו מעצמנו ודאי קלטו אלה החיים בתוכנו. אזרחים כמונו. נדמה לי שח'ליל חש את הפחד כפול-הפנים. הפחד מפני אפשרות שובה של חווית חוסר האונים מול הנאצים, ומצד שני הפחד מפני הידמותנו אל ההורגים בנו, כפי שביטאה זאת מיכי שושן ברגעי ההיכרות. זו היתה אם כן חרדה ראשונית שלי, שאושוויץ תהיה נוחה לעיכול הערבי  כחוויה הרוע האוניברסלי ולא תהיה חוויית חוסר האונים היהודי מול הנאצים, מול האירוע שבו האדם כקבוצה אנושית איבד את צלם האלוהים שבו.

חרדה שנייה שלי היא שהשואה היהודית תושווה לנכבה הפלשתינית. שיועמד אסון לאומי מול אסון לאומי והאחד יהיה הצדקתו של האחר. שלא תהיה לנו הצדקה קיומית לשימוש בכוח לטובת ההישרדות, ושהערבים שבינינו יראו עצמם כקורבנות של הקורבנות. בתוכי ידעתי, שמול שיח כזה איני רוצה לראות עצמי. לא אשמה ולא נאשמת. ולמרות המודעות לכך שהמסע המשותף יוצר קשר והקשר, אני מסרבת להקשר ממין זה.  חשבתי שאוכל להגיע להפגשה של מושגי יסוד של חיי כישראלית עם חיי כישות בעלת זהות "יהודית".

בתיק נשאתי אתי שלושה ספרי שירה : שלהי המאה לוויסלבה שימבורסקה, (מפולנית: רפי וייכרט), על גדת הנהר לצ'סלב מילוש (תרגום: דוד ויינפלד),  סורג שפה לפול סלאן (בתרגום שמעון זנדבנק). רציתי שתהיה לי מלה מזדמנת, מדויקת ככל האפשר, ולא בהכרח מזווית ראייה יהודית וישראלית.

המסע היה יוזמה של שתי דמויות. מהכיוון הערבי, שופאני, כומר קתולי מנצרת. מהצד היהודי רותי בר שלו, אשה המתמחה בארגון, בתו של מוטה גור. בהמשך התברר לי שמדובר במסע שתחילתו במעשה חינוכי בנאלי. בית הספר התיכון שעל יד האוניברסיטה קיים קשר מפגשים עם תלמידי ומורי אל מוטראן, תיכון בנצרת, בהנהלתו של שופאני, המכונה אבונא. מבחינתם, המסע החל הרבה לפני שאני נכנסתי לתוכו. אבונא שופאני הבין, במגעו עם העלם היהודי-ישראלי, שכדי להיכנס לדיאלוג עם היהודים ולהבין מתוך אמפתיה את עולם החרדות שלהם, יש להגיע לליבת הכאב והסבל, אושוויץ. כלומר, כדי להכיר את הישראלי של שנות אלפיים יש לעשות לחזור למחצית המאה העשרים. הוא קרא לזה בחכמה "מזיכרון לשלום". כלומר, הזיכרון לא חייב לכבול ולחייב, אלא יש בו גם כוח משחרר.

מעבר לעובדה ההיסטורית ש"אושוויץ" היא ציון מקום וזמן הקשורים בתודעה בעיקר ליהודים ולעולם היהודי, המושג "אחרי אשוויץ" מכוון לאירופה ולתרבות המערבית בהכללה. דומה שהמזרח בכלל, והמזרח התיכון הערבי בפרט, כמעט אינם קשורים במשבר של "אושוויץ" או "אחרי אושוויץ". כך שהמסע נשא בתוכו אופציה חתרנית נוספת, לראות זיכרון של שתי התרבויות במפגש.

ובכל זאת נכנס כאן גורם מבלבל נוסף: מלבד היותו של  שופאני ערבי-ישראלי, היתה לו זהות נוספת של איש דת ומנהיג נוצרי-קתולי. במישור ההיסטורי העכשווי, הוא אזרח המדינה, בן מיעוט המזוהה עם אויב תקיף ומנצח של בני עמו. ובמישור המיתי של עולמו הנוצרי הוא יהושע בן יוסף, שחי ומת כיהודי ושהמסורת הנוצרית מייחסת ליהודים את צליבתו. במסורת הנוצרית, למושג סבל יש משמעות רבה, מטהרת וקדושה. האל מזוהה עם הסבל. כמנהיג נוצרי במגזר הערבי הוא יודע שערביי הארץ הנוצרים נוטשים אותה בהמוניהם. רוב תלמידיו וחבריו למנהיגות הם מוסלמים.

והנה אנחנו עומדים לפני מפגש שצפוי בו עימות עם סבל אנושי רב מהכיל, סבל שקשה להבין את משמעותו, או להבין אם יש לו בכלל משמעות. סבל, שעל פניו נראה כחסר משמעות, יש בכוחו לנפץ את פני האלוהים. וכדי להעצים את תחושת האבסורד, מדובר בסבלו של העם היהודי, אותו עם שההיסטוריה המערבית קבעה לו אשמה בלתי פתורה, היות אחראי לצליבה של ישו. באופן פרדוקסלי, סבלו של העם היהודי יכול להעמיד אותו במעמד מיתי, מעמד אלוהי. מעמד זה נושא שני מושגים טעונים ושבירים: אשמה וסליחה.

*

לאחר שביקרנו בקרקוב, ברובע היהודי ובבית הכנסת ההיסטורי של הרמ"א, הגענו לבית הכנסת "טמפל" בלב העיר. על הבמה, לפני ארון הקודש, עמדו אמיל שופאני ונציגי דתות שונים, עם צלבים ובגדים המוסלמים, ודיבר לאוזני התקשורת העולמית: "ממקום של אהבה. ממקום של צלם אלוהים. מתוך ההבנה ל'אחר' אנחנו אתכם ואנחנו לוקחים על עצמנו את הכאב שלכם. כל מה שעובר על היהודים, על הפלשתינאים, על המזרחים, ניקח על עצמנו. ניקח על עצמנו את העתיד, כי חשוב שנרגיש ביחד. ממקום זה, בית הכנסת. אנחנו רואים שזה מקום האחדות. ואני רוצה לומר לכם תודה שנתתם מהזמן שלכם ואמרתם 'כן' למסע. ואני יודע כמה קשה לאנשים להסביר זאת בבית שלהם. ובכל זאת באנו כדי לעשות את המסע לאושוויץ, כדי להכיר ולהבין את השואה. ובשביל זה צריך לעשות את המסע ולשמוע את העדויות, וביניהן את איש הזונדרקומנדו שעבד בחדרי הגז ובקרמטוריום".

 שופאני נגע ללב כולם בדבריו ובאישיותו החמה והכובשת. היה משהו חגיגי וסוחף במעמד וברצון להפיל מחיצות וליצור מעט אמון.

ברשימותיי, בתאריך 27/4 בקרקוב, כתבתי:

"בית הכנסת "טמפל" מפואר יותר מבית כנסת הרמ"א וכל שראינו עד כה. הוא מזכיר את בית הכנסת בפירנצה ובתי כנסת מהיפים באירופה. זוהי קליפת זיכרון ריקה. בית הכנסת על קישוטיו וההיכל המוזהב היה לרקע ולתפאורה למעמדם של אנשי הדת השונים על גלימותיהם וסמליהם. כל אחד בדרכו נזקק לפרסום ולאישור קהילת הבית שלו. הכל היה תיאטרלי ומאוים בריק. למרות השהייה במבנה בית כנסת, התוכן היהודי נעדר. חשתי שאי אפשר לתת לריק להתממש ולהתחזק. מה שהם רואים מהבמה ובצפיפות גלימותיהם אינה התמונה הכואבת שאני וחברי רואים. פניתי וביקשתי מהרב גיסר וכמה חברים לרכז מניין ולומר "קדיש". היתה מבוכה, כיוון שהיתה החלטה של המארגנים שאין לממש תפילה של אף אחת מהדתות. בשולי הבימה התקבצה קבוצת גברים לקריאת שני פרקי תהילים. הוקל לי כאשר שמעתי מלים עבריות בצל ההיכל. חשבתי על הצטלבות הסמלים כאן. ההיכל פונה לירושלים, ואנחנו בערבו של יום ירושלים. ואם לרגע יוזכר שמה של העיר בחלל בית הכנסת העמוס צלבים וסהרים,  האם תצמח מזה אהבה משותפת לעיר המשותפת? האם אפשר לי להכיל את כל הרבדים האלה?".

סאלם ג'ובראן, משורר, סופר ועיתונאי המעורב מאוד בחברה הישראלית היהודית, ובעל תוכנית שבועית ברדיו הערבי האזורי, העמיד זווית ראייה שונה במקצת למושג "ניקח על עצמנו": "את הטראומה של השואה היהודים אינם יכולים לשאת לבדם. זו זוועה כלל אנושית. זה אינו עניין פנים-יהודי. גם הרוצח וגם הקורבן, מעשיהם מושלכים על כלל האנושות. אחרי מלחמת העולם השנייה יש סכנה להתפשטות מחדש של החיידק הנורא ביותר, ולכן על האדם הנאור להיות במצב כוננות וזהירות מפני התפרצותו. יצאתי למסע לפולין מודאג, אך לא מהעבר, העבר לא יחזור, אבל יש חשש שיפרוץ אל תוך ההווה כפצצה".

וכשג'ובראן מדבר על ההווה הוא מדבר עלינו, על מדינת ישראל ועל הקונפליקט עם הפלשתינאים. והוא מוסיף:" אני מתבונן גם בגורל היהודי ומבין שמה שקרה באושוויץ עשה אתכם עם לא-נורמלי". באיזה מובן? שאלתי אותו, ולג'ובראן משנה ברורה: "מדינת ישראל זו מדינה שהעוצמה הצבאית שלה, בהשוואה למדינות ערב ולפלשתינאים, גדולה לאין שיעור. ובכל זאת, האזרח הישראלי הפשוט הוא חולה כרוני, מודאג תמיד, הוא חש מאוים. אבל היהודים והפלשתינאים הם כמו תאומים סיאמיים. כל המחלות ההיסטוריות והנפשיות של היהודים עוברות לפלשתינאים. שני העמים האלה מעוותים ושלובים אלה באלה". אולי המטאפורה האכזרית של תאומי סיאם מסבירה את הצורך ליציאה למסע משותף לעבר, לצורך יצירת עתיד משותף.

ח'ליל, מורה בבית הספר המקיף "עמל חורה" בנגב, ומנהל סוכנות דואר בכפרו, סיפר לי בדיעבד. "סגרתי מעגל בורות. מלבד שני בספרי ההיסטוריה לא ידעתי דבר וחצי דבר על השואה".

*

באחד מרגעי המסע החשובים לי, פסענו ביער המוביל לגיא ההריגה, לבורות ההריגה ביער ובביצות. פסענו קבוצות קבוצות, בשתיקה מודעת, לקראת הלוחיות הצנועות המספרות את זוועת מותם של אלפי אנשים. משם המשכנו לתאי הגזים ולמשרפות, או מה שנותר מהן, באושויץ בירקנאו. ההליכה היתה בשביל קסום ביער הירוק עד להכאיב, היער שמשחקי האור-צל שלו כמו לקוחים ממשחקי מחבואים ואגדות הילדים, היער ששורשיו מדושנים היטב בעצמות אדם, עצמות יהודים, תינוקות וזקנים. סמיכות בין האפלולית הארוטית-משהו לסיוט האורב מאחורי כל עלה מרשרש. המחשה פיזית של אווירה מיערות באגדות האחים גרים, שעוצבו בתרבות הפולקלור הגרמנית, לצד ביטויה בסיפורו של ש"י עגנון ה"אדונית והרוכל". אדם טורף אדם ביער.

בלכתנו בשביל היתה לי הרגשה של "דז'ה וו", כאילו הייתי כאן. הסתכלתי סביבי ואמרתי, כאן טמנו הכפריים הפולנים מאות ואלפי גופות יהודים בבורות. אך סביב, מחוץ לשביל ובין העצים, אמורה להיות אדמת ביצות. לפתע נזכרתי בקטע מהסרט "שואה", שבו נראה פולני מבוגר שהיה עד להליכת הנידונים אל מותם, לקבורתם בתוך אדמת הביצות. הוא היה שותף לסוד הנורא של המקום.

הלכנו כשלחלל האוויר נזרקות מלים בעברית וערבית, על רקע נוף פולני. עצרנו ליד לוחיות הזיכרון וההסבר. התכנסנו בקשת סביב המדריך, שהסביר בבקיאות רבה. בעת שיחת המדריך הבנתי שזה המקום, וסביב לנו אותן ביצות שפלטו את גופות הנרצחים מכוח דחיפת המים. הקשבתי רוב קשב למדריך המפרט את כל הרציחות והמיתות המשונות של היהודים. שמעתי מספרים ודברים והרגשתי זעם העולה בי על דרך התיאור: "נרצחו", נשרפו", "נורו", "הומתו", הכל בלשון סבילה כאילו אין יורה ואין שורף והורג. לא נאמר בפשטות "הפולנים שרפו 500 יהודים", או "הגרמנים אספו ליער 700 איש ביום וירו בכולם לתוך בור". העברית סיגלה לעצמה, בהשפעת הספרות של אהרון אפלפלד, אמרה קרטש, פרימו לוי, שיח יובשני. שיח האומר שאין טעם בהעצמה, אלא די בעובדות.

ואמנם, רבים מאתנו הלכו מאופקים, נאחזים בעובדות. היכן עברה המסילה, מהי הרמפה המפורסמת שממנה הורדו היהודים לחיי כפייה או מוות בגז. איך נראות המשרפות. מי שהירשו לעצמם בכי והתייפחות, בעוצמה רגשית חסרת מעצורים, היו בעיקר שותפינו הערבים למסע. התחלתי להבין שמטען הזיכרון והידע שאני נושאת, מאז הקריאה הבתולית ביומנה של אנה פראנק ועד לקריאה בספרי פרימו לוי וצפייה בכל סרט העוסק בשואה, הסיטו את חוויית המפגש למקום אחר, כובל. ואילו החברים הערבים באו ממקום פנוי מדימויים ופנוי מידיעה מוקדמת, ויכלו להתמכר לבכי ולכאב. התבוננתי בהם כרואה את ארץ הרגש מנגד ואליה לא אבוא.

השפה שבאוזני החלה להישמע כצרימה. התפרצתי אל תוך ההסבר והשיחה ושאלתי "למה הלשון היא פסיבית. למה היהודים 'נרצחו' ו'נהרגו', למה אין אנו אומרים את האמת. ואיך ומדוע אנחנו עומדים מול הבורות ועוסקים בניסיון להבין. מדוע אין כאן, במקום השתיקה האינסופית, קריאה לנקמה. מדוע אנחנו מסתפקים בזיכרון כאופציה יחידה להתמודדות עם אושוויץ".

המלה "נקמה" נראתה לי באותו רגע כמעט כמלה גואלת, מובנת ויקרה מאי פעם. אולי זו הפעם הראשונה בחיי שיכולתי להתקרב למשמעות ולצורך העמוק בתגובה על עוול שאין לו כפרה, בענישה שאין דומה לה. תוך כדי שיחה, הבנתי שפנייתי ודיבורי היו הפרעה לסדר, שבעצם השימוש במלה זו עברתי גבול סמוי. נשאלתי מיד על ידי שופאני: "מה את רוצה? שישפך עוד דם? להרוג בגרמנים?" והתגובה הבנאלית מכולם היתה, האין הקמתה של מדינת ישראל בחינת תשובה הולמת?

ג'ובראן העמיד כנגד בקשת הנקמה שלי את השתיקה. "זו אינה פעם ראשונה שאני פה. והחלטתי לבוא מתוך הזדהות פומבית וכבוד לשותפים. במקום כזה אתה חש שאתה חייב ללכת לאט, כי אתה דורך על גופות ויש חשש שמישהו יזעק תחתי. אני מרגיש צורך להתייחד עם עצמי. נפש ערומה פנימית. כל המלים נשחקות כאן. השתיקה היא המבע הרוחני והנפשי האותנטי ביותר. בהיותי שם ברחתי מצילומים וראיונות, לא רציתי שמישהו יחשוב שזה חלק מהצגה. זה מסע פנימי, לא קבוצתי. אני מתבונן בעולם והוא זוועה. האדם הגיע כאן לשפל, לתעשיית רצח מאורגנת, לכאורה בשיקול דעת ובשכל קר. דווקא העם הגרמני, הנאור, עם שהיה בפסגת המדע והפילוסופיה, היה לעם רוצח. זה קרע בעם הגרמני עוד לפני היותו קרע עם שאר האנושות".

ג'ובראן ענה לשאלה שלא מצאתי לה פתרון והיא אינה נותנת לי מנוח. שני דורות לאחר השואה, ואיפה העם הגרמני? איפה העם הפולני? ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולניה הגדולה, הצילה את המקום בשבילי. הוצאתי את ספרה מתרמילי, ובשובנו מביקור ב"רמפה" קראתי באוטובוס, לאוזני שותפי למסע, את שירה "עדיין", המסתיים בשורות:

כך, כן כך, הגלגל משקשק, יער ללא קרחות./ כך, כן כך, ביער נוסע טרנספורט צרחות../ כך, כן כך, ערה בלילה אני שומעת/ כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת. (מתוך שלהי המאה, בתרגום רפי וייכרט)

הרכבת נוסעת ליעד מוות ונושאת בתוכה אנשים בעלי שם יהודי. מסתבר שה"קול" נשמר בזיכרונו של היער. ומכאן  נפרדות הכוונות של אבונא שופאני ושלי. הוא מעוניין שההכרה והידיעה של מה שהיה יביאו לסליחה, ואילו אני אומרת שלא עלינו לסלוח, עלינו מוטלת חובת הזיכרון. ואם מכביד הזיכרון ומונע סליחה, הוא מונע שכחה וזה כנראה תפקידו.

אבונא שאל אותי שוב, "האם תרצי שישפך עוד דם?" והוסיף, "צריך סליחה, צריך לדעת לסלוח. אם תהיה סליחה תהיה אפשרות להמשיך ולצמוח". והנה בשובי הביתה חיפשתי סימוכין להכרתי, שפשע בסדר גודל מיתי אינו יכול להיסלח. דווקא האי-סליחה, האי-שכחה והשימוש בזיכרון בדרך אקטיבית, הם התשובה שיש בה ממד מיתי בחיי הפרט. אך איך יגיב קולקטיב באופן מיתי?

נוהא תיארה רגע קטן של מפנה בתודעתה. "הלכנו לאושוויץ וראיתי בדרך את השדות גדולים והריקים. אמרתי לבני שבילי, הסופר שהלך לידי, תראה כמה אדמה ריקה יש כאן, הלוואי היו נותנים קצת לנו. ענה לי הסופר שיכול להיות שבאדמות האלה קבורות הרבה גופות. באותו רגע חשתי כאילו דרכתי על ילד קטן. וכתבתי על זה שיר בעברית". חשבתי לעצמי, שבאושוויץ ועל אדמת פולין לא כתבתי מלה שירית. מוחי המשיך להציף את התודעה בקטעים  משירת פול צלאן וקטעים מ"ההפוגה" לפרימו לוי. בשביל נוהא זה היה פתח להתרגשות והתחדשות ובשבילי, אבן על פי באר.

בראיון שנתן ז'ק דרידה ביד ושם, הוא מתייחס למושג הסליחה. הוא מצטט מתוך דבריו של יענקלביץ', פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי-רוסי, שכתב ספר על האתיקה של הסליחה, על המושג במורשת המערבית. אף שהספר נכתב בשנות ה60-, הוא אינו מתייחס ישירות לשואה, והמסקנה שלו היא שהסליחה צריכה חזקה מן הרוע. אבל אותי מטרידה השאלה המסמיכה את בקשת הנקמה לסליחה. הסליחה מעצם מהותה באה כדי לבטל את בקשת הנקמה, את הצורך בנקמה. ולמי יש הזכות או החובה לסלוח? או כדברי דרידה: "אני חושב שזה בלתי ניתן לסליחה, פשוט משום שעל כל פשע, למשל הפשע שאנחנו מדברים עליו, אין לאדם הזכות לסלוח אלא אם הוא הקורבן הישיר של אותו הפשע". 

*

אחרי המסע היה ברור שהחל מסע חדש. המפגש האנושי הפיל מחיצות והביא לסוג ריגוש שהוגדר אף כרליגיוזי. נחתנו בקטוביץ כתערובת אנושית, בבליל עברית, ערבית ופולנית. תערובת המבקשת להתפענח. הקשב שלי היה מפוצל. כל מלה נשמעת בשני קולות. "כיבוש", "פליטים", "מזוודות", "מדים". עשינו מסע לעבר הקצה האנושי. שם הותכו המלים למשמעות אחת: ערכם של החיים.

השאלה היתה כיצד ממשיכים. מצד ההולכים במסע הובע צורך במפגשים נוספים וחיפוש דרך להמשכו בארץ, בהשפעה על מספר רב יותר של אנשים. התקיים סמינר סיכום בירושלים, ומתוך כל השיחות הסתמנה בקשה ש"היהודים צריכים עכשיו לבוא לקראת הערבים". בדרכים שונות הובע צורך עמוק בהכרה הדדית של "הכאב הערבי", והופץ נייר עבודה של המארגנים, תחת הכותרת: מזיכרון לשלום - המסע השני להכרת האמת הערבית - הפאר, האצילות והכאב. "זהו מסע להיכרות עם התרבות הערבית, הכאב והמציאות הערבית על כל היבטיה. נכיר את הערך הרב הטמון בערביות ובאיסלאם לאנושות. יחד נלמד מה יאפשר לתרבות הערבית לבוא לידי ביטוי בשדות השונים במדינה ומחוצה לה. נכיר את הכאב הנובע מהמציאות הקשה ומן הפער שבין האפשרות הגדולה הגלומה בתרבות הערבית לבין מימושה בפועל בארץ ובעולם, ונזהה מה מונע זאת, מתוך מחויבות משותפת לפעול להסרת מכשולים אלה".

שישה סעיפים בנייר העבודה וכל סעיף פותח במלים: להכיר ולחוות את הרוח, התרבות והגדולה הערבית...ללמוד ולחוות את התרבות הערבית בתפארתה...להכיר את המציאות הערבית...לזהות מה יאפשר לתרבות הערבית...להכיר את המציאות הערבית היום על כל היבטיה וכאביה...לפעול כקבוצה...

וברור שהדברים מסמנים כמיהה להדדיות והכרה בערכה של התרבות האחות. המסמך, כפי שהוא, לא היה בו אפילו משהו מקומם בבקשה לסימטריה בין מה שאינו סימטרי. אך הכמיהה הובנה. היו כמה מפגשים בנצרת, בבית הספר של הכומר אמיל שופאני, בבתים פרטיים במרחבי הגליל, בירושלים.  נוהא וכמה מחבריה אמרו, שרצו לראות תוצאות פוליטיות. "רציתי שתצא מזה מפלגת שלום. שלא נהיה אנשים מפוזרים, אלא קבוצת אנשים עם מטרה משותפת. לא יצאנו לאושוויץ כדי לטייל. עבדנו שם עבודת פרך וצריך לצאת מזה משהו. זה מפריע לי מאוד".

לעומת זאת, אבונא שופאני ממשיך לדבר על צלם אלוהים, על האהבה, על האור. הוא רוצה ליצור גשר אנושי. אבל מרים מנסחת מה שהולך ומסתמן ככיוון: "צריך להרחיב את המעגל ולהשפיע. להרבות היכרות ולהפחית את הפחד". שאלתי אותה, בלי פוליטיקה? והיא השיבה לי: "בלי פוליטיקה ובלי אלוהים. לא נהיה תמימים, בכל דבר בחיים יש פוליטיקה. אבל גם בלי פוליטיקה זה ילך".

סלאח ח'ליפה, מדלית אל כרמל, שהתחנך בכפר גלם ומכיר את החברה הישראלית על בטנתה ואיפורה: "חבל אם הקבוצה המיוחדת הזאת לא תשיג הישג מרשים, אנושי. משהו שניתן למשש אותו. אפילו פוליטיקה. אבל גם עצם המפגשים ההדדיים זה משהו".

ואני מבקשת שהאזרחים היהודים יתחילו ללמוד את השפה הערבית ותרבותה, מבית הספר היסודי. שפת חובה לחיים בארץ, הדומעת והמדממת כל כך. כדי להגיע למסקנה הזאת לא הייתי צריכה לנסוע לאושוויץ. אבל היום אני מוכנה לתת ידי לתנועה פוליטית שכלול זאת במצעה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד