פליטים בלב העיר / שולה קשת ויואב מאירי
פליטים בלב העיר / שולה קשת ויואב מאירי

שכונת נווה שאנן היא בעיני התל אביבים מוקד של זרות, בתוכה נולדה מציאות עירונית הטרוגנית: לשכת רווחה, כנסיות אפריקאיות, מועדוני קלפים סיניים, בתי קפה תורכיים, מסעדות רוסיות, בתי כנסת ספרדיים, כולם מתקיימים זה לצד זה ללא מידור 

  

שולה קשת ויואב מאירי 

שולה קשת היא אמנית חברתית חברת ועד התושבים נפגעי התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב; יואב מאירי הוא, אדריכל, מתגורר ופעיל בשכונת נוה שאנן 

  

גבר אפריקאי רץ במעלה רחוב מנשה בן ישראל, בואכה הקונגרס, שם פנה במהירות ימינה. שוטר במדים דלק אחריו וניסה לתפוס אותו. בשלב מסוים שלף השוטר אקדח וכיוון לעבר הנמלט. הגבר השחור נעלם. השכנה המתגוררת במקום כ40- שנה ישבה על המרפסת וצפתה במתרחש. מאוחר יותר אמרה שהמשטרה הפכה לגסטאפו. 

כיצד יכולות להתרחש ללא תגובה אזרחית משמעותית תופעות קיצוניות של רדיפה ושלילת זכויות אדם בסיסיות בעיר המרכזית בישראל, הנתפסת כמעוז הסובלנות והליברליות? איזה גבולות פסיכולוגיים-מרחביים קיימים בין העיר "הלגיטימית" לטריטוריות האנרכיות של הדרום, ואיזה מציאות חברתית הם מייצרים ומשכפלים? האם יש בשכונת נווה שאנן, מרכז "מתחם הזרים", איכויות פיזיות וחברתיות שנעלמות מעיני קהילת המתכננים, ושמחיקתן הבלתי מרוסנת עלולה לפגוע בעיר כולה כמוקד תרבותי?  

המאמר הזה ינסה לעמוד על התהליכים החברתיים שהובילו ליצירת המרחב ה"אחר" של השכונה, ולאדישות היחסית שבה תושבי העיר מתבוננים בהתרחשויות הקיצוניות המוחקות אותה בהדרגה מהתרבות האורבנית. ברצוננו גם להעלות את ההשלכות של מחיקה זו על העיר כולה מבחינה תרבותית.     

המציאות המדומיינת בישראל מבקשת מאתנו להאמין שיש שוליים שבהם מסתובבים האחרים ומרכז שבו מסתובב הנורמלי. מציאות זו הופכת להיות מדומיינת בחברה של מהגרים, המורכבת מאוסף קהילות שונות זו מזו. או אז הופכת הדבקת תג האחר על חלק מסוים באוכלוסייה ביטוי לפרקטיקת כוח של ההגמוני, הבא לכונן את המעמד המועדף שלו. במצב כזה האחר יודע שהוא כזה כאשר המבט המופנה אליו פוצע אותו, באמצעות תהליכים מעשיים של הפרת זכויות ופשע. 

מחקרי תרבות שנעשו בעשור האחרון מצביעים על כך, שאזורים שונים במדינת הלאום ובעריה הגדולות נחלקים לשני סוגי מרחבים: המרחב ההגמוני, המסמל  את הסדר ואת האתוס הלאומי, ולעומתו המרחב ה"אחר", שבו הארכיטקטורה ואורח החיים מסמלים את כל מה שעומד ב"אחרותו", המנוגד לאתוס הלאומי. במרחב זה מתגוררים אלה המסומנים כחריגי החברה, ובו שוררת כביכול  אווירה כאוטית, בניגוד לרציונליות, המסמלת את המרחב הנורמטיבי.  

  

                                          * 

  

תל אביב דומיינה, מראשית הקמתה של שכונת אחוזת בית, כניגודה של יפו. "פיסה של אירופה" מול מזרחיות כאוטית. בוני אחוזת בית היו מהגרים מארצות אירופה וראו עצמם כחלק אינטגרלי מתרבות ההשכלה שהיתה בפריחתה בסוף המאה ה19-. הגדרת האחר נבעה מהצורך לגבש הקהילה היהודית הקטנה בתוך סביבה ערבית מובהקת, תוך שימוש והקצנה של ערכים שהיו מקובלים כתרבותיים ומתקדמים בארצות מוצאם. המייסדים הדגישו את האספקטים השליליים של יפו הערבית (צפיפות, אי סדר, העדר מערכות סניטציה, עירוב בין מסחר ומגורים) תוך שיוכם לנורמות תרבותיות מזרחיות נחותות. 

כל חזון לפיתוח העיר מגובה בהשוואות ניגודיות. המערב  דינמי, מודרני, אירופי, המזרח שמרני, קופא על שמריו, פרימיטיבי. "לא בתוכה ולא בהיקף נימוסיה (יפו) שלה נבנה את בנייננו שלנו", אמרו המצדדים בהתבדלות המרחבית והתרבותית. 

כדי לדמיין את עצמה, תל אביב דמיינה את ה"אחר" שלה, את המזרחי, את הערבי. דמיון זה הלך והתפתח בשנותיה הראשונות של העיר העברית הראשונה, וכפי שנראה בהמשך, קיבל חיים משלו, ללא קשר למושא הסגרגציה. הרצון הראשוני להתבדלות פיזית ותרבותית מהערבים התפתח: מכלי להישרדות לאומית לאמצעי ליצירת מעמדות סוציו-אקונומיים בתוך החברה היהודית, תוך קיפוח קבוצות אוכלוסייה נרחבות בעיר.     

לאחר מאורעות 1921 נטשו רבים מתושביה היהודיים של יפו את העיר והתמקמו לאורך הציר המוביל מיפו ללוד, מדרום לאחוזת בית. השכונות הדרומיות החדשות היו בתחום שיפוטה של יפו. ועדי השכונות, העניות ברובן, התקשו להעניק לתושביהן שירותים חיוניים, ולפיכך העלו את רצונם להצטרף לתל אביב כדי לקבל סיוע ומעורבות של מועצת העיר העברית. מועצת העיר סירבה לתביעת השכונות לאוטונומיה תרבותית-דתית. ראש העיר מאיר דיזנגוף הציג את המאבק כהתנגשות בין סדרי ניהול "אירופיים" לבין שכונות יהודיות ששולטת בהן "פסיביות מזרחית". תל אביב, לדבריו, עומדת על דעתה לכונן "עיר יהודית עם פיזיונומיה מוסרית, וכל זה רק בכוח המוסרי". יש לשים לב לשימוש במושג "מוסרי" כאסטרטגיה לביטול התרבות המזרחית. 

גדילתן המהירה של שכונות הדרום, מצבן הכלכלי הירוד ונורמות תושביהן הזרות ליהודי אירופה ייצרו אצל אלה פחד מ"בעיה דמוגרפית" עירונית חדשה: השתלטות התרבות היהודית-מזרחית על המרחב התל אביבי. נוצר גבול דמיוני חדש, הכולל את יפו ואת שכונות הדרום, שנהפך במרוצת הזמן לגבול פיזי. כאשר הוזמן פרופ' פטריק גדס להכין תוכנית מתאר לעיר ב1925-, השטח שניתן לו לתכנון לא כלל את שכונות הדרום, למעט מרכז מסחרי (פלורנטין) שממנו הוא בחר להתעלם. ההדרה של האחר איננה רק הדרה מהאתוס הציוני, אלא מהמרחב הלגיטימי הנראה.  

כבר בשנות השלושים ניכר בבירור קו ההפרדה הפיזי, העדתי והחברתי-כלכלי, שחצה את תל אביב בין דרום לצפון. הדרום, ששמר על צביונו התרבותי, נחשב לנחשל, והניידות של האוכלוסייה היתה מדרום לצפון. העיתון "הפועל הצעיר" כינה ב1936- את השכונות הדרומיות "שכונות אנוסות" וטען כי לא קיבלו תמורה כלשהי למסים ששילמו לעיריית תל אביב. יפו והשכונות הדרומיות הפכו למרחב אחד בתודעה הקולקטיבית, מרחב מפחיד ורחוק. 

* 

תחילתה של שכונת נווה שאנן בשנת 1924. הקימו אותה, על שטח של 124 דונם, קבוצת יזמים שבאה להקים קולקטיב חקלאי וקבוצת חסרי דירות שנתמכו על ידי הקק"ל. השכונה, שתוואי רחובותיה תוכנן בצורת מנורה בידי האדריכל י' טישלר, נבנתה ככפר חקלאי בחלקה וסיפקה תוצרת חקלאית לתל אביב. בשנת 1925 התגוררו בשכונה 2,497 נפש והיא היתה השנייה בגודלה בעיר, אחרי תל אביב המרכזית. בין השכונה למרכז העיר היה פער ברמת הדיור ואיכות השירותים. צפיפות הדיור הגיעה לפעמים לשש נפשות בחדר. כ86%- מהמשפחות בשכונה גרו בחדר אחד. ההתעלמות הממסדית מחינוך ורווחה ומהצרכים הספציפיים של אוכלוסיית השכונה היתה צדה האחר של מחיקתה מההוויה התרבותית של העיר. כותבי ההיסטוריה של העיר ומשורריה לא התייחסו למחצית הדרומית של עירם. הם העדיפו להתענג על בתיה הלבנים ועל רחובותיה המוצלים. 

בזיכרונותיו אומר מ. אשכול (ראיון משנת 1997; מראיינת: שולה וידריך), שילדותו עברה בשכונה (משנת 1928 ועד 1948),כי הפעם הראשונה שהעיר תל אביב סללה כביש לשכונה, היתה בעת הקמת יריד המזרח הראשון, על השטח שבו קמה שנים אחר כך התחנה המרכזית. כדי לשמור על צביונה הנקי, המסודר וההומוגני, חיפשה תל אביב מקומות שבהם ניתן לקיים את הרע ההכרחי, את מוקדי השירות והעירוב, הרעש והזיהום, ומצאה אותם בדרום, בחצר האחורית של העיר. 

בשנת 1937 אושרה התוכנית להקמת התחנה המרכזית. באוקטובר 1938 התקיימה תחרות אדריכלית לתכנון התחנה, שהיתה אמורה לרכז את שלל מסופי התחבורה הציבורית הפזורים בעיר, במתחם אחד. שני הנימוקים העיקריים לבחירת מיקום התחנה היו התאמה גיאוגרפית (תנאי טופוגרפיה) וקירבה לתחנת הרכבת. לא היתה התייחסות להשפעות הסביבתיות על שכונת נווה שאנן ותושביה, לא בחזון פרנסי העיר ולא בניסוח תנאי התחרות. מקריאת המסמכים המלווים את הקמת התחנה מצטיירת תמונה של פעולה בחלל ריק מאדם. כל הפתרונות המוצעים לבעיית התחנה מתייחסים לתנועה מוטורית והכוונה יעילה של ההמונים. התחנה הוקמה בלב השכונה בשנת 1941, והטענות הרבות על צפיפות יתר של אוטובוסים וגלישת הרציפים אל מחוץ המתחם הגיעו מחברות התחבורה, כדי ללחוץ על העירייה להרחיב את שטח התחנה. 

 אין ברשומות העירייה זכר לתלונות של תושבי השכונה, שחייהם הפכו לגיהנום. יש לזכור שבשנים הללו, כל תושב במרכז העיר הרגיש ומימש את זכותו לכתוב ישירות לראש העיר על מטרדים פחותים הרבה יותר. מר אשכול זוכר כי בקרב תושבי השכונה העניים היתה תקווה שהתחנה תביא עמה שגשוג כלכלי והכרה בשכונה כחלק מהעיר. רק כעבור שנים חילחלה בהם ההכרה שהתחנה לא נועדה להם, אלא במידה רבה לבוא במקומם.  

למרות הקירבה הגיאוגרפית, תושבי צדה הדרומי של נווה שאנן לא חשו בהשפעת מפגעי התחנה המרכזית, שמוקמה מצפון לרחוב לוינסקי. האזור המתקרא היום מתחם הקונגרס ומתחם ענתבי היה אזור מגורים שקט למשפחות שגרו בו במשך 40-50 שנה. שדרה רחבה נטועה בעצים עתיקים וספסלים התמשכה לאורכו. מדי ערב היו מתכנסים שם התושבים הקשישים ובערבי שבת וחג היו מתפללים בבית הכנסת הספרדי, שהיה ממוקם בשדרות הר ציון פינת רחוב מטלון. לימים תהפוך השדרה לאי תנועה צר, ששוליו הורחבו לטובת אלפי אוטובוסים.  

המבנה האפור עצום הממדים, שהוחל בבנייתו אי שם בסוף שנות השישים, שימש את ילדי השכונה במשך השנים שבהן עמד בשיממונו למשחקי מחבואים. כאז כן עתה, לא ראו הוגיה ומתכנניה של התחנה המרכזית החדשה את הקהילה החיה במקום, ואת חוסר ההיגיון שבהקמת תחנה מרכזית הגדולה בעולם במרחק מטרים ספורים מאחותה המבוגרת. בשנת 1969 צוטט אריה פילץ, היזם, בעיתון "מעריב": "שדה נחיתה להליקופטרים יותקן על גג בניין התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, הנבנית ברחוב לוינסקי. שדה הנחיתה יהיה ראשון מסוגו בישראל וממנו מתכוונים להפעיל שירות הליקופטרים בקווים פנים ארציים". 

ניצני מחאת התושבים עלו בשנות השבעים, כאשר חברת נתיבי איילון בנתה את הגשר העילי ברחוב לוינסקי, בגובה הקומה השלישית, בצמוד למרפסות. באמצעות עו"ד גבי כהן פנו התושבים ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, שקבע כי צריך לפנות את התושבים והטיל על היועצים המשפטיים של הגורמים הנוגעים בדבר - חברת נתיבי איילון, עיריית תל אביב, משרד התחבורה והיזם פילץ - להחליט מי צריך לפצות ולפנות את התושבים. השאלה ממשיכה להתגלגל בין בתי המשפט עד עצם היום הזה. 

באמצע שנות השבעים פשט פילץ את הרגל בגלל חריגות בנייה, ונדמה היה שהתחנה, ששקעה בתרדמת עמוקה, לא תתעורר עוד לעולם. היה זה היזם הירושלמי יונה מרדכי שרכש, בשנת 1983, את התחנה המרכזית, יחד עם עוד שני יזמים. הוא נותר גם אחרי פרישתם, להפיח בה חיים ולזרוע הרס סביבה עשור אחר כך. 

בתאריך 18 באוגוסט 1993 נשמעה שאגת האוטובוסים, שלא פסקה מאז, תוך מסע פרסום אגרסיבי שקבע כי עם פתיחת התחנה המרכזית החדשה, חוקי המסחר משתנים. השכונה הפכה לגטו והתושבים לפליטים. כבר קודם לכן היכתה בתושבים ההכרה שהם סומנו כאחרים האולטימטיביים, וההכרה של המחיר הכבד המתלווה לכך. הפעולה האלימה שנעשתה בהם יצרה פעולת-נגד של ביטול המבט של המרכז, יחד עם פענוח הסדרי שלטון חברתיים של מדכא ומדוכא. מהלך זה איפשר, לראשונה בשכונת נווה שאנן, התארגנות תושבים למאבק בשלטונות.  

שנתיים לפני שהאוטובוסים החלו לדרוס בגסות את הסמטאות הצרות ולחנוק את התושבים בעשן ופיח, החלה פעולת מחאה אגרסיבית ומודעת, שפרנסי העיר לא צפו אותה. המאבק התנהל בשלושה מסלולים: הפגנות וחסימת כבישים, יציאה לתקשורת כדי להשפיע על דעת הקהל, ותביעה באמצעות משרד עו"ד יעקב ויינרוט, בראשות עו"ד בועז בן צור, תביעה המתגלגלת עדיין בבתי המשפט. 

המבט מצפון לדרום, של ההגמוני על "האחר", הכתיב במידה רבה את ההיסטוריה של דרום תל אביב בכלל ושכונת נווה שאנן בפרט. התושבים הקשישים תוארו מעת לעת כסחטנים הנשארים נטועים במקומם מתוך עקשנות ורדיפת בצע. מהגרי העבודה שהצטרפו אליהם סומנו כאלימים, אוכלי כלבים, שבעבורם קמו בתי כלא לנשים בשכונה, פן יאנסו את הנערות של צפון תל אביב. למפגעי הרעש וזיהום האוויר נוספו בתי בושת, סוחרי סמים, בתי הימורים. הדיפת המבט המדכא איפשרה מאוחר יותר יצירת מערכת גומלין בשכונה, שהתאספו בה מיעוטים מקהילות וזהויות שונות. 

בשנת 1989, לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, החליטה ממשלת ישראל להחליף את כוח העבודה הפלשתיני במהגרי עבודה ממדינות אירופה, אפריקה, דרום אמריקה והמזרח הרחוק. מהגרים אלו באו לישראל בשנים ששכונת נווה שאנן נמצאה בשפל כלכלי (ירידת ערך הנכסים) וחברתי (הגירה שלילית של תושבים כתוצאה מפתיחת התחנה המרכזית החדשה וההידרדרות הפיזית). המציאות של התחנה המרכזית הישנה, בנוסף לפתיחת התחנה החדשה, הפכה את נווה שאנן משכונה בת-קיימא למקום בלתי אפשרי למגורים סבירים. 

הוואקום העירוני משך את אוכלוסיות המהגרים החדשות. בהדרגה נוצר מתחם חדש: מתחם העובדים הזרים. בעיות הקליטה וההשתלבות של מהגרי העבודה בחברה הישראלית החשדנית, בנוסף יחס של לניצול ולזלזול מצד מעסיקיהם, תרמו להתבדלותם של אלה בתוך השכונה. השכונה החלה מתפקדת כעיר מקלט לזרים. אוכלוסייתה הוכפלה בסופי שבוע: מכל רחבי הארץ באו אליה עובדים, לבלות את זמנם החופשי במקום בטוח וידידותי. למרות התנאים הסביבתיים המדורדרים, חיי התרבות והקהילה האלטרנטיביים פרחו בכל רחוב: כנסיות, תחרויות ספורט, בתי קפה ומסעדות, פעוטונים ומועדוני ריקודים. שלטים בשלל שפות החלו מעטרים את המרחב הציבורי ונתנו לתושבים הרגשת שייכות וביטחון. 

אין להתעלם מהאפליה והקיפוח שהיו מנת חלקם של התושבים, אבל ניתן גם להבחין שבגלל התנאים המיוחדים בשכונה, היום היא מהווה מרחב אורבני פיזי בעל תכונות ייחודיות, ההכרחיות לקיומה של העיר כמרכז תרבות.  

העיר היא מנגנון חברתי לפיתוח ושכלול התרבות. התרבות (כל תרבות) היא מכלול כללי התנהגות חברתיים שמטרתם להתגבר על צורכי הקיום הבסיסיים ולפנות זמן להגות, מחשבה ורוח. תרבות נוצרת בתודעה הקולקטיבית כתוצאה מהחיכוך האנושי. שונויות מתקיימות זו לצד זו, תוך יחסים דיאלקטיים ביניהן. היחסים הללו מתקיימים במפגשים האנושיים בעיר. עיר "טובה" מאפשרת ומעודדת, כלומר מייצרת, תנאים למספר רב של מפגשים אקראיים ומתוכננים בין יחידים וקבוצות מרקע חברתי-תרבותי שונה. החוויה העירונית היא מרתקת כי היא משכפלת את ההזדמנויות להלם פסיכולוגי וגירוי פיזי ואינטלקטואלי של היחיד בהתמודדות עם השונה, הזר. החוויה העירונית היא של מוביליות ועירוב, של חוסר יציבות ודיס-הרמוניה. לכן העיר היא מגנט למהגר, לנווד. לזר יש תפקיד חשוב ביותר בהתפתחות העירונית בכל שלביה, כמי שמאתגר וממריץ את האינטנסיביות העירונית. 

ההגירות התכופות של אוכלוסיות שונות לשכונת נווה שאנן, במהלך קיומה, יצרו שכבות של קהילות ויחידים, שכל אחת מהן מובחנת מהשאר בתרבותה ובחיצוניותה. כולן זרות להגמוניה הישראלית כפי שהיא רואה את עצמה. ובכל זאת, כולן גרות באותו מתחם וכולן חלק  מהתרבות העירונית ההיברידית. 

העובדים הזרים הם נדבך נוסף בגלי הזרים הבאים לכאן, ולא תופעה חריגה וייחודית. יחד עם המשת"פים מהגדה, הקהילות הסגורות של יהודי בוכרה, ההומואים והלסביות, חסרי הבית, העולים מאתיופיה, קהילות הניו-אייג', הנרקומנים, הם מאתגרים את החברה העירונית ושומרים עליה מפני הקונפורמיזם והישנוניות הפרוורית.  

כמרחב אקס-טריטוריאלי, יש לשכונת נווה שאנן מקום חשוב במערכת של העיר תל אביב. ללא הקוסמופוליטיות וההטרוגניות של תושביה, ללא התנאים המיוחדים הקיימים בה, המקנים לאוכלוסיות אלה הרגשת ביטחון יחסי, תל אביב לא היתה מרכז תרבותי ארצי.   

לזרות בעיר יש צדדים אפלים. הזר מערער את הסדר החברתי, הוא בלתי צפוי, אמביוולנטי. תופעות גזעניות ופרנואידיות מוזנות בפחד, שבהעדר שליטה על הזר המציאות תהפוך לכאוס, והזהות של ההגמוניה תתפורר. לדימוי החיצוני של השכונה כמקום של אנרכיה שלטונית, שונות תרבותית, פשע, זנות וסמים יש תוצאה רגשית ברורה: פחד. פחד מאי הסדר, מהבלתי צפוי. הפחד נובע מדמיונה של השכונה כמרחב זר. אך הנתונים מראים שרמת הפשיעה בשכונות הדרומיות אינה גבוהה מרמת הפשיעה בערים אחרות בישראל.  

תחושת הפחד מלבה את העוינות והדחייה הגלויה שהציבור הרחב חש כלפי השכונה. לגילויי הגזענות וההשפלה יש השלכות רבות על הדימוי העצמי של תושבי השכונה ועל היחסים הנרקמים ביניהם. המכנה המשותף לתושבי השכונה איננו רק מקומם הגיאוגרפי במרחב העירוני, אלא ההתמודדות עם דחייה מצד החברה. 

מערכות היחסים בין הקבוצות בשכונה מתקיימות בפרמטרים אחרים מאלה שבשכונות אחרות. אין בנווה שאנן מאבק בין הקהילות השונות על טריטוריה או על שליטה פוליטית, כמו בשכונות מתחרדות בירושלים. גישה של "חיה ותן לחיות" מאפיין את השכונה, תוך יחס של התעלמות וחוסר אמון כלפי גורמים ממסדיים שהוכיחו בעבר את עוינותם. תופעת NIMBY (Not In My Back Yard) המאפיינת שכונות בצפון תל אביב איננה מצויה בנווה שאנן. זו החצר האחורית של כל העיר, ולכן החריג בשכונת החריגים הוא הנורמטיבי. 

לשכת רווחה, כנסיות אפריקאיות, מועדוני קלפים סיניים, בתי קפה תורכיים, מסעדות רוסיות, בתי כנסת ספרדיים, כולם מתקיימים זה לצד זה ללא מידור. אם העיר היא מקום הטרוגני שמעורר ומעודד את החיכוך האנושי לכדי היווצרותה של התרבות, שכונת נווה שאנן היא אחד מהמקומות העירוניים ביותר בישראל. 

יש בשכונה מסחר לצד מגורים, תעשייה לצד פנאי, קהילה ומשפחות לצד יחידים, משרדים ליד גני ילדים. הפסיפס האנושי והפונקציונלי, שלאדם מבחוץ ייראה ככאוס, הוא לב ליבה של  השכונה. שלל השפות המדוברות בשכונה, עירוב המנהגים, יוצרים את הזהות הלא "טהורה" והלא אתנית, המאפשרת משא ומתן על אינטרסים משותפים שאינם קשורים ללאומיות. 

באחרונה הוצעו תוכניות אב לטיפול במתחם התחנות. הצעות אלה שוב מתעלמות מהרכבה המיוחד של השכונה ומהפוטנציאל העצום הטמון בהטרוגניות המובהקת של אוכלוסייתה. השכונה שוב נתפסת כמרחב לספקולציות ולא כמקום לטיפוח. לתל אביב יש אינטרס ראשון במעלה לשמור על אופיה החברתי של נווה שאנן, אם ברצונה להיות מרכז תרבותי אזורי ועולמי. כדי לממש את הפוטנציאל הגלום בשכונה יש להתבונן בה כרקמת חיים תוססת וליצור את התנאים לפריחתה ושגשוגה. 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד