כבר מזמן לא "רוסים" / נינה זסל
כבר מזמן לא "רוסים" / נינה זסל

העולים מחבר העמים לא התאימו אף פעם לסטראוטיפ השלילי שדבר בה, אבל התקשורת מכירה בכך רק באופן חלקי וממשיכה לטפל ברוסים דרך משקפי "הזונה, המאפיונר ושונא הישראלים", ומקבעת בכך את יחס הציבור הוותיק לעולים

 

נינה זסלבסקי

נינה זסלבסקי כותבת ב"כלבו" בחיפה, תלמידה לתואר לתקשורת במחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית

 

חברה סיפרה לי שהבת שלה בת ה8-, שנולדה בישראל ושולטת בעברית ורוסית, פתאום מסרבת לדבר ולקרוא ברוסית ודורשת ללמוד ספרדית, כי היא רוצה להיות פופולרית בכיתה, כמו הילד ריקרדו. "אם הייתי מדברת ספרדית, כמו ריקרדו, כולם היו מזמינים אותי הביתה והיו רוצים לשחק אתי, כי ריקרדו יכול להבין ולדבר עם כל אחד מ'קטנטנות' ו'המורדים'".

מאוד סיקרן אותי מיהו הילד הזה. התברר שריקרדו הוא ילד חייכן ושמנמן, שכמו רוב הילדים לא אוהב ללמוד, נמצא פחות משנתיים בארץ, בקושי מדבר עברית. לא מצאתי הבדל בינו לבת הדודה שלי, ילדה חברותית שהרגישה לא שייכת לבית הספר. אף אחד מהילדים לא ניגש אליה בהפסקות, כמו לריקרדו, לשחק ולשאול איך אומרים משפט זה או אחר ברוסית. חברתי הגיעה לפשרה עם הבת שלה. הילדה קוראת סיפורים על ארגנטינה ומדינות אחרות בדרום אמריקה, בשפה הרוסית, וגם לומדת ספרדית.

 

                                          *

 

לפי נתוני המשרד לקליטת עלייה, באו לישראל ממדינות בריה"מ לשעבר, מינואר 1989 ועד סוף 2002,  939,427 עולים. בתוך עשור בנו העולים מבריה"מ לשעבר קהילה משמעותית, פוליטית וחברתית,  בישראל. הקהילה צמחה מהתארגנויות קהילתיות שעיקרן התארגנויות במישור הבלתי-פורמלי. הקהילה צמחה משוליות בחברה ובמשק הישראלי, מניכור תרבותי בסביבה הקולטת, מהעדר מסורת של "תרבות אזרחית". לגיבושם הקהילתי של העולים והסתגרותם ברשתות חברתיות ייחודיות, תוך חיזוק זהותם כבני ארץ המוצא ושימור תרבותם, השפעה לא מעטה על יחסים בינם לחברה הקולטת.

ממצאי הסקרים שנעשו מורים שאחד ממרכיבי היסוד של הלם התרבות שחווה המהגר, הוא דחייתו בידי האוכלוסייה המקומית או חלק ממנה. לדברי חוקרים רבים, כל עלייה ניזונה מציפיות הנבנות לרוב משילוב של מידע ואשליות. אחת האשליות  העיקריות של המהגרים היא השתייכות לקבוצה לאומית-הומוגנית ואוהדת. העולה מצפה למקום שבו יהיה ככל האחרים ויוכל לשכוח שהיה קשור לקבוצת מיעוט השונה מהתרבות המקומית. במגע ראשון עם המציאות החדשה, מגלה העולה את הפער בינה לציפיותיו. החברה  הישראלית מתגלה כהטרוגנית ורבגונית הרבה יותר מכפי שתיאר לעצמו. הוא מגיב לזה לא פעם בדחייה ובהתבטאויות בעלות גוון גזעני. לפעמים הוא מרגיש שחלק מהאוכלוסייה המקומית דוחה אותו, ללא הסבר.

בשישה סקרי דעת הקהל בקרב אוכלוסייה יהודית בוגרת בישראל, משנת 1986, טרם בואה של העלייה ההמונית, ועד שנת 1994, חלק משמעותי מהציבור הוותיק גילה יחס חיובי לעלייה ולעולים. אך יש החרפה והקצנה בעמדות השליליות של האוכלוסייה מסקר לסקר, לאחר תקופה קצרה של התרוממות רוח עם בוא גל העלייה הראשון בחודשים הראשונים של שנת 1990 (לשם, 1993). כהדגמה לתהליך זה ניתן לראות סקר שנעשה בפברואר 1990 (שי ודוכין, 1990), ובו התנגדו 4% בלבד מהציבור לכניסת העולים מברית המועצות לשעבר למגורים בכניסה או בבניין שבו מתגוררים ותיקים.  ביולי 1994 (גיל, 1994), היתה זו העמדה של 25% מהציבור.

מגמות אלה בולטות גם בסקרים נקודתיים לא-מעטים שנעשו במהלך גלי עלייה בקרב הנוער והאוכלוסייה הוותיקה. הסקרים בקרב הנוער מעידים גם על קיום סטריאוטיפים שליליים כלפי העלייה (שוורצוולד וטור-כספא, 1997). סט הסטריאוטיפים הנפוצים בתקשורת מאותה תקופה: רוב העולים חיים נפרד מהחברה ישראלית, לא מעוניינים בתרבות ישראלית, שוהים בשכונות עניות, הגברים קשורים לעולם התחתון והם שיכורים, העולים אלימים כלפי ילדיהם, הנשים עוסקות בתעשיית הסקס, רוב העולים אינם יהודים ולא רוצים ללמוד עברית. לסיכום, אשמת אי-הצלחתם בחיים החברתיים בישראל היא שלהם בלבד (Semyonow, 1997).

 לפי הדו"ח האחרון של לשם (2003), יותר ממחצית הציבור היהודי הוותיק  מציין את ההשפעות השליליות של העלייה בתחום הפשיעה, הן ב1999- (64%) והן ב2003- (73%). חלקו של הציבור המציין השפעה שלילית מאוד בתחום זה גובר ב2003-. תפיסה זו רווחת בציבור ומחוזקת על ידי העיתונות, כפי שצוין, החל מ1992- (ודנה, 1997; Lemish, 2000).  העמדות הסטיגמאטיות של הציבור הוותיק וכלי התקשורת בעברית הביאו להתרחקות בין שתי האוכלוסיות, ויצרו בקרב העולים גיבוש וחיזוק הסטריאוטיפים השליליים ביחס לחברה סביבם. 

המתח ותיקים-עולים הוא שלב ידוע בחברת המהגרים. גל הכתבות שליליות על העולים הופיעו בשנים 1993-1997, שהוגדרו בספרות המדעית כ"שנות המעבר בהתפתחות הקהילה הרוסית" (לשם, א., ליסק, מ., 2001). נוצר מצב שבו הזכות היחידה שהקנתה המדינה לעולים ללא הגבלה היתה זכות להשתתף במערכת הפוליטית. קבוצה גדולה של העולים בעלי השכלה, מיומנויות מקצועיות ועוצמה מספרית, שהתקשתה למצוא את מקומה במערכת, הפכה לכוח פוליטי חברתי משמעותי אחרי הבחירות.  הקמת המפלגה "ישראל בעלייה" היתה נקודת מפנה בהתפתחות העלייה הגדולה. ב1998-, בבחירות המוניציפאליות, 162 מנדטים היו מנדטים של עולים מרוסיה. 15.4% מהנבחרים למועצות היו נבחרי "הרוסים", שיעור גבוה משיעורם באוכלוסייה (הורוביץ, 2001).

התברר כי גם בלי ידיעת השפה ברמה של "שפת האם", אפשר לנהל את  המדינה. מאז השתנה הדגש בתקשורת ביחס לעולים, הם הפכו ל"חלק מאתנו". התחילו להופיע כתבות שעסקו גם אי-צדק כלפי "העולים". נטשה מוזגוביה, הכותבת הראשונה דוברת רוסית, מגל העלייה האחרון, התחילה לעבוד ב"ידיעות אחרונות" והיתה דוגמה להשתלבות מוצלחת בתקשורת ישראלית.

 בתקופה אחרונה זו החלו קבוצות עולים להיות מודעות יותר לזכויותיהן, או למדו להשתמש בשיח הזכויות להשגת מטרותיהן. קבוצות אלה לא הסתפקו במאפיינים של זהות משותפת, ולפעמים אף דחו מאפיינים האלה, ובאו בתביעות להבטיח הגנה על זהותן הפרטיקולרית והתנאים להמשך פיתוחה. שיח זכויות זה אינו מתקיים כדיאלוג בין קבוצות, אלא תוך התגדרות כל קבוצה בטריטוריה שלה, עם מתן אפשרות לקבוצה אחרת להתגדר בתחומיה (מאוטנר, שגיא ושמיר, 1998).

כפי שכתבה הורוביץ (2001), החברה ישראלית אינה רואה היום התארגנות רוסית להתבדלות, אלא ביטוי למגמות פלורליסטיות בחברה הישראלית. הביקורת כלפי העולים נגעה בנקודות מסוימות. יחד עם ההכרה בהצלחתם של בתחומים שונים, החברה הוותיקה ממשיכה להרגיש איום משמעותי מצד של העולים בפשיעה ובתעסוקה. לדעת 43% העולים, בשנותיהם הראשונות בישראל,  אינם מבינים את הדמוקרטיה ויש לשלול מהם זכות בחירה (30% מסכימים לכך בהחלט). שיעור גבוה של מבוגרים מבוססים מבחינה מקצועית וכלכלית אינם חוששים מתחרות מצד העולים. לעומת זאת, ותיקים צעירים שטרם התבססו מרגישים מאוימים בתחום היצרני ובתחום הצרכני (לשם, 2003).

התברר, שקשה לתקן יחס שלילי הרבה יותר מאשר ליצור אותו. אך הודות לפתיחות החברה הישראלית הודגש השינוי ברחוב כלפי עולים מרוסיה. שני דברים בולטים בקרב העולים: השכלה ונאמנות למדינה, והחברה גם הכירה בכך. לפי תוצאות סקר אחרון (הורוביץ, לשם וצמח, 2003), תרומת העולים מוכרת בתחום החינוך (60% מהנחקרים ציינו את זה) ו"החיילים העולים תורמים תרומה חשובה ליחידות קרביות בצה"ל" (מסכימים בהחלט, די מסכימים).

 

                                          *

 

החוקרים, שמדגישים את השפעת העיתונים על דעת הקהל ביחסה לקבוצות מסוימות, מצאו קשר בין חשיפה לתקשורת ליחס שלילי לעולים. תפיסה שלילית הרווחת מחוזקת בידי העיתונות. בחינת הפרסומים בתקשורת ישראלית משנת 1992 ואילך מצביעים על דמות שלילית של העלייה ועל השפעותיה. לפי למיש, דמות האשה-העולה מצטיירת בתקשורת הכתובה כשלילית. הדפוס הרווח הוא של אשה-זונה. העיתונים היו מלאים בכותרות מסוג "וודקה, קוויאר וסטריפטיז" (העיר, 16.12.94), "בשר טרי לישראל" (מעריב, 11.12.94), "בכירי משטרה מואשמים בקשרים מיניים עם זונות רוסיות בבתי מעצר אבו כביר" (ידיעות אחרונות, 6.9.96). סיפורים ספורים על הצלחות עולים הופיעו בעיתונים, כיוצאי דופן על רקע החומר השלילי.

דוד איידלמן, פסיכולוג חברתי המצוי בקשר הדוק עם כל  העיתונאים הכותבים על עולים ועלייה, ומדי פעם מוצג כמומחה של ה"רחוב הרוסי", נאלץ ברוב המקרים להגן על העולים בתקשורת. "לי אישית מפריע שעיתונאים מתמקדים בתופעות שלא מאפיינות את כלל האוכלוסייה, אלא במקרים פרטניים. כמו שהיה בכתבה במעריב (1.08.03) על אתר אינטרנט של פציפיסטים רוסים, שמתנגדים לשירות בצבא. התמונה שהוצגה היתה שהעולים יעשו הכל כדי להתחמק מהשירות בצה"ל. אך העובדות בשטח אומרות אחרת. כולנו יודעים כי שיעור העולים בצה"ל גבוה משיעורם באוכלוסייה".

העולים מודעים לתדמיתם השלילית בתקשורת. לפי סקר שנעשה לפני כשנה על ידי מכון אי-סי-פי-אר, התחום העיקרי שבו העולים מרגישים מופלים לרעה הוא התקשורת. 78% מהנשאלים הדגישו זאת. אמנם, לפי הסקר רק  13% מהם קוראים עיתונים בעברית, אך מכך ניתן להניח כי את הידע על "קיפוח" הם שאבו מתקשורת בשפה הרוסית.

ניתן לראות את אופן הצגת "דמות הרוסים" בתקשורת בשלוש קטגוריות. הצגת הפן השלילי של העולים, תרגום הכתבות השליליות לשפה הרוסית, והצגת הפן החיובי של העלייה בראיונות הניתנים לאמצעי התקשורת בשפה הרוסית, שאינם משקפים את הדעות הרווחות בשפה העברית.

לפני כמה שנים בלבד החלו שבועונים בשפה רוסית לתרגם ולפרסם באינטנסיביות סיפורים, תחת הכותרת "לפי עיתונות הישראלית". כמות המידע ה"צהוב" שהוצג לקורא הרוסי באמצעות תרגום, ואיכות הידיעות, מעוררים אצל רוב העולים רגשי נחיתות ואשמה. מרינה שפיר, העורכת לשעבר של  השבועון "פנורמה", שהופץ בכל הארץ, סיפרה: "בעל העיתון היה מוציא מטקסטים של כתבות וידיעות שמות רוסים, מלים כמו 'נרקומנים', 'זונות' ו'פשע'. בהתחלה חשבתי שהכתבות החיוביות לא עניינו אותו בכלל. בגלל שרציתי לשנות את אופי העיתון, החלטתי לחפש משהו חיובי על העולים. במשך שנה היו שתיים-שלוש כתבות, מעניינות ועמוקות. זהו זה. זאת היתה גם סיבה שהתחלתי לכתוב בעצמי. ראיינתי עולים בארץ, שלמרות המבטא הרוסי הכבד הצליחו. חיפשתי ישראלים עם שורשים רוסיים שכבר שכחו רוסית. אני מאוד גאה בראיון עם שמעון פרס. הוא פורסם גם ברוסיה, ב'אוגונוק' (כתב-עת ארצי מהפופולריים ברוסיה, המופץ גם בחו"ל). אך תחושת בטן שלי היא שחומר השלילי על העולים מרוסיה בולט בממדים אדירים".

בימים הראשונים בהם עבדתי במקומון ישראלי מכובד קיבלתי הלם תרבותי. שגריר רוסי חדש התחיל למלא את תפקידו בישראל, הכרתי את אשתו. ניגשתי לעורך והצעתי לו לעשות עליה כתבה מגזינית: "היא אשה אינטליגנטית ויפה. היא בחרה לתמוך בקריירה של בעלה אף על פי שלמדה אותו מקצוע והיתה יכולה להיות שגרירה. היא מבינה בפוליטיקה לא פחות ממנו ויש לה הרבה פרויקטים הקשורים לרוסים בארץ". העורך אפילו לא הרים עיניו מהמחשב וקטע אותי בקול אדיש: "הגברת השתמשה בעבר בסמים או עבדה כנערת ליווי?" עד היום איני יודעת אם זו היתה בדיחה. האם זו תוצאה של דעות קודמות הנפוצות בארץ, יחד עם רדיפת רייטינג וחוסר סקרנות לגבי תרבות אחרת? חוסר סקרנות של ישראלים לגבי תרבות זרה?

מחקר טלפוני שנעשה ב1997- בקרב ישראלים ותיקים גילה שכ52%- מהנשאלים מסכימים שרוב העולים עוסקים בזנות. בין אלה שנפגשים יום-יומית עם העולים, רק 31% מגלים יחס שלילי (Leshem, 2000). יש פחד מפני מסה זרה של אנשים שלא מדברים עברית ואנגלית. כדי למצוא לגיטימציה לדחיית ה"זר", פותחו שלבי סטיגמטיזציה: נשים סויגו כזונות וגברים כנרקומנים. 

באחרונה ביקש מקומון חיפאי את עזרתי בראיון נער נרקומן "מכנופיית צעירים רוסים", שגנבו ממכוניות. האירוע זכה לחשיפה ברמה ארצית. הכתב, בעל ניסיון רב בתקשורת, היה מנומס וזהיר, בגלל הנושא הרגיש. הוא שאל את הנער על החודשים הראשונים של משפחתו בארץ: אולי הקליטה היתה קשה, אולי הם לא קיבלו תשומת לב, או שהיתה התעללות בבית הספר. השאלות היו קשות והתשובות היו אמת. הנער לא האשים איש מלבד עצמו. לא מצאנו סיבה מיוחדת שילד מוכשר ופיקח כמותו יהפוך לנרקומן. לא היתה פה טרגדיה של "עולה מרוסיה", אלא משבר אישי בתקופת מעבר מילדות לבגרות. עמד לפנינו נער ישראלי לכל דבר, שדיבר עברית רהוטה והתחרט על  מעשיו. בכתבה לא הדגישו את "הרוסיות" של הנער, אבל במשך כמה ימים דיברו בעיר על "הרוסים האלה". לתדמית השלילית של העולה נוספה עוד ראיה.

 

                                          *

 

יוליה לרנר היא דוקטורנטית במחלקה לאנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים. היא מתגוררת בישראל 14 שנה וזוכרת את הגלים השונים בהתייחסות התקשורת ל"שאלה הרוסית". לדעתה, היום אין עוד מגמתיות שלילית בתקשורת ביחס לעולים: "אין שיח שלילי חד-משמעי על הרוסים בישראל. יש  ייצוגים שונים ומגוונים, העולים מופיעים בכל מיני זירות של שיח, ולאו דווקא במשמעות השלילית. נכון שבעבר היו בתקשורת הגזמות ב'אופי הקרימינלי' של העלייה הרוסית - פתאום כל 'המהנדסים, הרופאים והמוסיקאים' התגלו כ'זונות, רמאים ומאפיונרים'. זה היה בשלב ההתפקחות מהאופוריה ביחס לעלייה הרוסית והתוודעות להטרוגניות של האוכלוסייה הזאת. היום, עולים מוצגים בתקשורת בצורה מאוזנת יחסית".

בנוסף לכך מדגישה לרנר כי תפיסות ותדמיות של קבוצה חברתית נבנות לא רק באמצעות המדיה אלא, בעיקר, במגעים אישיים. בשנים האחרונות השתנה מצבם של העולים מהיותם קבוצת שוליים להיותם חלק מהחברה הדומיננטית. הרוסים נוכחים היום כמעט בכל זירה ציבורית ונקודות המפגש שלהם עם הישראלים רבות. יתרה מכך, אי אפשר לדבר היום על החברה הישראלית ועל "דעת הקהל" בלי לכלול בהן עולים מרוסיה. העולים וכלי התקשורת ברוסית הם חלק בלתי נפרד מהשיח הישראלי על העלייה ובכלל.

ייתכן שיוליה לרנר (2001) צודקת באומרה ש"הרוסים" הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. הרי כוונתה אינה רק להשפעתם הניכרת על החברה והתרבות הישראלית, אלא גם לעובדה ש"הרוסים" הם כבר "רוסים-ישראלים".  לרנר רואה ביציקת התכנים האתניים (העדתיים) לזהות היהודית-הרוסית תוצר ישראלי-מקומי - התפתחות הצומחת מהמפגש עם המציאות הישראלית העדתית, ולא דפוס מיובא מארץ המוצא. "הרוסים בישראל בונים כאן לראשונה את קהילתם האתנית, שלא היתה קיימת בארץ מוצאם".

סטריאוטיפים שליליים הם לעתים קרובות תוצאה של אי-הבנה. העולים באו לישראל עם תפיסות עולם, מטען תרבותי, והיסטוריה שונים משל הוותיקים. היחס השלילי שבלט בשנים הראשונים של "העלייה גדולה" היה צפוי, אומר ח"כ רומן ברונפמן, בעבר עיתונאי ועורך עיתון ארצי בשפה הרוסית. אחת הסיבות לכך היה חוסר הידע בענייני עלייה וקליטה, מצד הכתבים המתמחים בזה. לפני כשנתיים ניסה ברונפמן ליצור גשר בין עולים עיתונאים לתקשורת הישראלית. המכון למנהיגות ודמוקרטיה פתח קורס לצעירים בעלי ידע בשתי השפות, בעלי רקע או השכלה בעיתונות. "אחרי הקורס, רצינו לשלוח את הטובים ביותר להתמחות בעיתון 'הארץ'. הקורס היה מוצלח, אבל חבריי לא הלכו לעבוד ככתבים ב'הארץ', אלא השתלבו  במדיה הישראלית בשפה הרוסית. אני מקווה שהמצב ישתנה בקרוב". 

רוב החוקרים מסכימים שחלק גדול מהעולים מרגישים עצמם בנוח בישראל. הקהילה הרוסית מציעה דפוס חדש של אינטגרציה בחברה ישראלית. שום עדה בישראל אינה מחזיקה חלק כה רב של מדיה: 50 עיתונים, שתי תחנות רדיו ובאחרונה גם ערוץ טלוויזיה ברוסית. עמדות העולים בארץ הן אקטיביות ואנו רואים את השפעתן בתחומים חברתיים וציבוריים. גם החברה ישראלית פתוחה לאינטגרציה. כל אחד מאתנו בוחר בדרכו שלו, וייתכן שבשביל מישהו עבודה בארץ החדשה תהיה מדרגה ראשונה לערוץ 1 או ערוץ 2.

אז גם יפחת מספר הסקופים כמו זה האחרון שפורסם ב"מעריב" (15.08.03) תחת הכותרת" ג'וינט ישראל: 71% מהעולים לא מרגישים ישראלים, 51% בקושי מנהלים שיחה בעברית", ומעליה כותרת-הגג: "העלייה הרוסית עדיין לא השתלבה בחברה". זה נשמע כאילו חזרנו כמה שנים טובות אחורה. ילנה קבישר, סוציולוגית ומנכ"ל החברה "מודוס תקשורת ומחקר", היתה  מהראשונים שהגיבו לידיעה הזאת ב"מעריב". "אליטות רוסיות" מיהרו להכריז על "גל שנאה חדש נגד עולים מרוסיה". קבישר קיבלה את הדו"ח לניתוח: "לאחר פרסום הכתבה, פנו אלי נציגים של ארגוני עולים בבקשה לבחון את הנתונים שהוצגו בכתבה וזכו לתגובות נסערות ברחוב הרוסי וברחוב הישראלי. לאחר קריאת הדו"ח נדהמתי לגלות שהנתונים שהוצגו בכתבה היו נכונים רק בחלקם. בכמה מקרים נעשה חיבור בין הנתונים; הנתונים הוצאו מהקשרם, ללא מתן הסבר וללא השוואה לנתונים על כלל האוכלוסייה. לדעתי, מטרת הכתבה היתה לעורר מחדש דעות שליליות, מרירות והתנגדות לעולי בריה"מ, דברים שמשרתים כמה צדדים. אחד ההסברים הוא  הבחירות המוניציפאליות באוקטובר. פרסום הכתבה והפרשנות הרבה שניתנה לה ייתנו לגיטימציה לרשימות מפלגתיות ועל-מפלגתיות לא לתת מקומות ריאליים לנציגי העולים, כי הם לא יודעים עברית ואינם מהווים חלק אינטגראלי מהחברה הישראלית. מצד שני, הפרסום והפרשנות יתנו תמיכה רבה יותר לרשימות עולים, המנסות להחלים לאחר התפוררות ישראל בעלייה ולבנות מנהיגות חדשה".

 

                                         *

 

אותה חברה שלי, שדיברה על גישה נכונה לקליטת עולים מדרום אמריקה, הסבירה שהיא נלחמת גם היום בסטריאוטיפים של ישראלים כלפיה: "אני לא מתאימה לתיאור של זונה: רגליים רגילות, עיניים חומות, שיער שאטני. לכן הוכנסתי לסטריאוטיפ החיובי. רוב הישראלים חושבים שבאתי ממוסקבה או מסנט-פטרסבורג, שאני חייבת לנגן בפסנתר או כינור. האנגלית שלי צריכה להיות מושלמת, אני חייבת להיות בקיאה באמנות ובספרות, לפתור משוואות עם שבעה נעלמים, קרובי משפחה שלי צריכים להיות פרופסורים ואני חייבת להתלבש רק בבוטיקים. עשר שנים קשות אני מנסה להתאים לדרישות האלה. התרגלתי מילדות לא לאכזב את האנשים מסביבתי: הורים, מורים, חברים, ועכשיו הגיע גם תור השכנים החדשים. אני גרה בשכונה טובה, שבה אין הרבה רוסים. אני מרגישה כנציגת 'משפחה לדוגמה', כי הסטריאוטיפים של העלייה שלנו חייבים להיות חיוביים. לאחרים אנו לא זקוקים. התקשורת, כנראה, שוב מחפשת כותרות ולא מתכוונת להתייחס לבעיות האובייקטיביות שלי".

ישראל זקוקה לעלייה משכילה ואינטליגנטית. משפחתי וחברי עובדים קשה בכל המישורים. נמשיך להיות הפן החיובי של העלייה מרוסיה. אנחנו נמצאים הרבה שנים בארץ, אנחנו כבר חלק מהחברה, אנחנו עובדים וגרים יחד עם הוותיקים, מדברים עברית במבטא כבד. אנחנו נמשיך להיות דוגמה טובה של ה"יהודי" מרוסיה. יש לנו לפחות שתי סיבות לכך: זאת המולדת של ילדינו, ואין לנו ארץ אחרת.

 

רשימה ביבליוגרפית:

ודנה, י. (1997) עמדות הציבור הישראלי כלפי העולים מברה"מ לשעבר (דו"ח מחקר). תל-אביב: מכון לסקרי דעת הקהל "שווקים פנורמה".

גיל, ר. (1994) סקר דעת קהל בנושא יחס האוכלוסיה היהודית בארץ כלפי העלייה והעולים. תל-אביב: מכון פורי.

מאוטנר, מ., שגיא, א., ושמיר, ר. (1998). "הרהורים על רב-תרבותיות בישראל". מתוך: מ. מאוטנר, א. שגיא, ור. ושמיר (עורכים) רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית. תל-אביב, הוצאת רמות אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 67-76

לשם, א. (2003) עולי ברה"מ לשעבר בישראל 1999-2003. דו"ח מצב. (סקר מיוחד שהוזמן לבקשת ג'וינט ישראל).

לשם, א. (1993) האוכלוסיה הישראלית ויחסיה לעולי שנות ה90-. ביטחון סוציאלי, 40, עמ' 73-54.

לשם, א. וליסק, מ. (2001) התגבשותה החברתית של הקהילה הרוסית בישראל. בתוך: מ. ליסק וא.לשם (עורכים), מרוסיה לישראל: זהות ותרבות במעבר (עמ' 76-27) תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחר.

הורוביץ, ת. (2001) התעצמותם הפוליטית של עולי ברית המועצות לשעבר בישראל. בתוך: מ. ליסק, וא.לשם (עורכים), מרוסיה לישראל זהות ותרבות במעבר (עמ' 100-123 ). תל-אביב: הוצאת קיבוץ המאוחד קו אדום.

לרנר, י. (1999) דרך הדעת: מהגרים רוסיים באוניברסיטה. ירושלים: האוניברסיטה העברית   בירושלים. מחקרי עיון מס' 5

לרנר, י. (2001) ריבוי והיברדיות בתפיסת הישראלים הרוסים. תאיוריה וביקורת 19, סתיו 2001, עמ' 41-43.

שוורצוולד, י. וטור-כספא, מ. (1997) הקשרו של האיום המוכלל לדעות קודמות על עולים מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה. מגמות ל"ח (4), עמ' 504-527.

שי, ש. ודוכין, ר. (1990) עמדות הציבור כלפי גל העליה 89/90. ירושלים: מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי.

Lemish, D. (2000) The whore and the other: Israeli images of female immigrants from the former USSR. Gender&Society, 14,2, pp.233-349

Leshem, E.& Sicron, M. (in press) The Russian community in Israel. In: Waxman, C.I.& Rebhum, U.(Eds.) Jews in Israel: Contemporary social and cultural patterns. Hanover: University Press of  New  England.

Semyonov, M. (1997) On the cost of being an immigrant in Israel and the task of immigrant absorption. In Lewin- Russian Jews on three continents. London: Frank Class. 510-540

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד