בית כלא של זהב/ סילביה טסלר-לז
בית כלא של זהב/ סילביה טסלר-לז

כותרת משנה: הממשלה החליטה לבנות כפר מיוחד לבעלי מוגבלויות קשות בנגב, ובכך העלתה עקרון בלתי מוסרי של הוצאת מוגבהלים מן קהילה למעמד של פרויקט לאומי; הדרך צריכה להיות הפוכה: חזרה אל הקהילה

 

סילביה טסלר-לזוביק

סילביה טסלר-לזוביק היא מנכ"ל ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות

 

בקיץ 2002 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת כפר בנגב למאות אנשים עם מוגבלויות קשות. הקמת הכפר זכתה למעמד של פרויקט בסדר עדיפות לאומי. המדינה השקיעה בו 40 מיליון שקל. אבן הפינה לכפר הונחה בקיץ 2003, במעמד ראש הממשלה ובהשתתפות הרב הראשי לישראל, שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, שר הרווחה ואחרים.

לכאורה מגלה ממשלת ישראל רגישות חברתית ממדרגה ראשונה בהקמת כפר מפואר לאחת האוכלוסיות "החלשות" בחברה. בתקופה של מחסור חמור בתקציבים, לא חוסכת הממשלה מקבוצה זו משאבים כספיים ומקצועיים, מקצה שטח גדול להקמת הכפר ומפתחת בשבילו תוכנית מפוארת. נראה שתושביו יקבלו את הטיפול הטוב ביותר שניתן לקנות בכסף. הקמת הכפר תביא ישועה גם לנגב מוכה האבטלה, באספקת 500 מקומות עבודה לתפעולו. 

במאמר זה אבקש להראות שההחלטה על הקמת הכפר אינה מצביעה על רגישות חברתית כלל ועיקר, אלא נגועה בחוסר מוסריות קיצוני, נוגדת את זכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון, ועומדת בניגוד לחוק.

על פי ההגדרה המקובלת, שוויון זכויות, או שיווי זכויות, הוא מתן זכות שווה לכל אדם במקום או בארץ מסוימת, ואי הפליה לרעה של אדם לעומת אחרים. אף שהזכות לשוויון מוכרת כאחד מערכי היסוד של מדינת ישראל, בית המשפט והמחוקק התייחסו באופן מיוחד לזכות לשוויון של אנשים בעלי מוגבלות. זאת, עקב ההפליה הקשה של ציבור זה ברוב תחומי החיים. בפסק דין תקדימי שניתן בשנת 1996, שחייב הנגשת בית ספר לנער על כיסא גלגלים, קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק: "הנכה הוא אדם שווה זכויות. אין הוא מצוי מחוץ לחברה או בשוליה. הוא חבר רגיל בחברה בה הוא חי. מטרת ההסדרים אינה להיטיב עמו בבדידותו, אלא לשלבו - תוך שימוש לעתים בהעדפה מתקנת - במרקם הרגיל של חיי החברה".

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שהתקבל בשנת 1998 קבע, בסעיף המטרה שלו, כי "חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו".

כיצד יוצקים תוכן בעקרון השוויון? שוויון הוא פונקציה של נורמות וערכים שכל חברה וחברה מגדירה וקובעת לעצמה. קיום שוויון בחברה מסוימת ייבדק על רקע נורמות וערכים אלה, והמדד הוא המידה שבה הם תקפים לכל האנשים החיים בה.

אנשים מתגוררים בישראל בבנייני מגורים משותפים, בבתים פרטיים, בקיבוצים, בערים או ביישובים, ומעטים בפנימיות, באופן זמני ולצורך לימודים. מכלול אופציות המגורים הללו הוא הנורמה החברתית בתחום הדיור. שוויון זכויות בתחום זה, פירושו שכל אדם יכול לבחור בחלופת הדיור המועדפת עליו, בהתחשב בנסיבות חייו ובהעדפותיו האישיות, ובכל אחת מהחלופות ניתנת לו האפשרות לממש את הזכות הבסיסית ביותר: הזכות לבית. הפתגם "ביתי הוא מבצרי" מבטא בצורה הטובה ביותר את משמעותו של הבית. זהו אחד המקומות המשמעותיים בחיינו, אנו מעצבים אותו לפי טעמנו ולפי האפשרויות הכלכליות שלנו, מתאימים אותו לצרכינו האישיים. אין בית דומה למשנהו. לכל בית הייחוד המעיד על טיב יושביו. הוא הפינה הפרטית ביותר שלנו, והוא נותן את תחושות השייכות והביטחון החזקות ביותר.

שלוש קבוצות בלבד מוצאות עצמן מחוץ לנורמות ולערכים הנהוגים במדינת ישראל בתחום המגורים. הראשונה היא קבוצה קטנה של אנשים המורדת במוסכמות החברתיות בעניין הדיור, ומעדיפה להתגורר בצורה אלטרנטיבית - כמו אנשים החיים במקומות מבודדים. קבוצה שנייה, גדולה יותר, היא של אנשים שעברו על החוק והם מורחקים מן החברה והקהילה. הם אמנם לא הורחקו מן הקהילה מרצונם החופשי. הקבוצה השלישית היא חלק מציבור של בעלי המוגבלות.

 בישראל מתגוררים אלפי אנשים עם מוגבלות שכלית במוסדות המוניים ומרוחקים מן הקהילה. לאלפי אנשים עם מוגבלות נפשית, בית חולים פסיכיאטרי אמור להיות ביתם, ואנשים רבים עם מוגבלות פיזית נמצאים במסגרות מוסדיות, או במחלקות סיעודיות של בתי חולים גריאטריים, למרות גילם הצעיר ורק בגלל מוגבלותם. אבל בעולם המערבי החלו, מאז שנות השישים, לסגור מוסדות כאלה. יש מדינות שהחובה לסגור מוסדות עוגנה בהן בחקיקה. במדינות אלה בעלי מוגבלות חיים במערכי דיור קהילתיים, כחלק מהקהילה, והעיקרון המנחה הוא נורמליזציה. קירוב אורח החיים של בעלי המוגבלות לאורח חיים נורמטיבי.

נדגים את התהליך שעובר בעל מוגבלות שכלית, כשהוא מבקש לעזוב את בית הוריו, באמצעות הסיפור של עילי, ניר וניר, שהתפרסם באחרונה באחד העיתונים.

עילי, ניר וניר הם שלושה צעירים עם מוגבלות שכלית בינונית עד קשה, ובעיות רפואיות קשות. שלושתם גדלו בבית הוריהם, עם אחיהם ואחיותיהם. הם למדו בבתי ספר לחינוך מיוחד, קרוב לבית, עד גיל 21. אז החלו לעבוד במסגרות תעסוקה המתאימות ליכולותיהם. את שעות אחר הצהריים עשו במועדונים חברתיים. כשנזקקו לרופא, ביקרו במרפאה השכונתית, וכשרצו לבלות הלכו לבית קפה או לקניון הסמוך לבית. עילי מעדיף מוזיקה ישראלית ויש לו אוסף דיסקים מרשים; ניר אוהב אמנות ובמיוחד ציור, וציוריו מכסים את קירות הבית. ניר חובב ספורט ויש לו אוסף גדול של מדליות שזכה בהן בתחרויות ספורט לבעלי מוגבלות דומה לשלו.

בהגיע הנערים האלה לבגרות, הוריהם ביקשו למצוא להם פתרון דיור שיהווה המשך טבעי לחייהם עד כה: מסגרת מגורים קטנה ואינטימית המאפשרת התייחסות לצרכיהם הפרטניים: בית. הם פנו לרשויות הרווחה, כל משפחה בנפרד וכל אחת במקום מגוריה, וביקשו לבנים פתרון מגורים בתוך הקהילה. לשלושתם הוצעו מוסדות בלבד. כאשר פנו למשרד הרווחה התברר להם שזו המדיניות של האגף לטיפול באדם המפגר. לפיה, רק בעלי מוגבלות שכלית קלה ובעלי רמת עצמאות גבוהה זכאים לסידור חוץ-ביתי, קהילתי. לפי אותה מדיניות, מקומם של בעלי מוגבלות שכלית בינונית כעילי, ניר, וניר, במוסד.

הם ניסו להיאבק במדיניות האגף לטיפול באדם המפגר, אך ללא הועיל. בסופו של דבר שכרו ההורים דירה ושירותי עמותה פרטית לבניהם, ללא ברכת משרד הרווחה ובמימון עצמי. הדירה פועלת זה יותר משנתיים ועילי, ניר, וניר מוכיחים בכל יום שמקומם בקהילה.

 

                                          *

 

הטיפול באנשים עם מוגבלות שכלית נתון לאחריות האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה. האגף נותן שירותים מגוונים ובהם השמה חוץ-ביתית בדיור בקהילה ובמוסדות. כ7,600- אנשים עם מוגבלות שכלית חיים (בשנת 2003) מחוץ לבית הוריהם. מהם, 6,100 ויותר חיים במוסדות, וכאלף בהוסטלים. מאות ספורות חיים, לאחר עזיבת בית הוריהם, במאה דירות רגילות בקהילה. הגורם העיקרי לפתיחת דירות אלה היה לחץ מסיבי של קבוצות הורים, שהרגישו אינטואיטיבית  שחייבת להיות אופציה נוספת מלבד המוסד. הם שיכנעו את הרשות המקומית לתמוך ברעיון ומצאו גוף ציבורי שהסכים לקחת עליו את הפעלת הדירות. בירושלים, שבה הדירות הקהילתיות הרבות ביותר, פועלות ארבע דירות ייחודיות. מתגוררים בהן אנשים, שבנוסף למוגבלות שכלית קשה זקוקים לטיפול סיעודי.

הדוגמה של עילי, ניר וניר ממחישה היטיב מה עוברים אדם עם מוגבלות ובני משפחתו בדרכם למסגרת מגורים חוץ-ביתית. כל עוד אדם עם מוגבלות מתגורר בבית הוריו, הרשויות כמעט לא מתערבות בחייו ובחיי משפחתו. גם אם הוא בן 30, הן  סומכות על ההורים שיתנו את הטיפול הטוב ביותר לילדם, ומשאירות לו ולהם את ההחלטה כיצד ינהל את חייו. אך ברגע שבעל מוגבלות או בני משפחתו מבקשים מסגרת חוץ-ביתית, הרשויות, ובמקרה זה האגף לטיפול באדם המפגר, מפקיעות  ממנו ומבני משפחתו כל אפשרות להמשיך ולשלוט בעניין בסיסי כמו השאלה היכן יגור ובאלו תנאים, והופכות למקבלות ההחלטות בשבילו. אם רשויות הרווחה מציעות לבעל מוגבלות או לבני משפחתו מקום מגורים במוסד בלבד, והם מסרבים, הם יעמדו לפני שוקת שבורה. משפחות רבות נשברות. הורים מזדקנים, שדואגים לעתיד בנם או בתם, מסכימים בסופו של דבר להעברתם למוסד.

האם כל בעלי המוגבלות רוצים להתגורר בקהילה? האם בני משפחה תמיד עומדים על כך שיקירם לא יועבר למוסד לאחר שעזב את ביתם? אצל רוב האנשים, השאלה הזאת כלל לא נשאלת. הורים רבים אינם יודעים שלילדם יש זכות להמשך מגורים בדירה בקהילה. להרבה הורים, מקור המידע היחיד הוא העובדים הסוציאליים בלשכת הרווחה, ברשות המקומית שבה הם מתגוררים. אלה, נאמנים למדיניות משרד הרווחה, אינם מספרים לבני המשפחה על אופציות מגורים שונות, ואינם מאפשרים בחירה. הבחירה האפשרית היחידה היא בין מגורים במוסד להמשך מגורים בבית ההורים. הורים רבים גם חוששים שאם לא יסכימו למסגרת המוצעת, לא תינתן לבנם או לבתם מסגרת אלטרנטיבית.

כדי להבין את השינוי בהתייחסות לבעלי מוגבלות, יש לבחון את התפיסות הנוהגות כלפיהם בעבר. בעבר הרחוק יוחסו לאנשים עם מוגבלות, נכים, מפגרים, "חולי הרוח", תכונות מאגיות וכוחות על-טבעיים. רווחה גם הדעה שרובם "רפי שכל", שאינם מבינים את המתרחש ושהטיפול בהם צריך להיות פיזי בלבד.  כדי לסלק את "האיום", ובמחשבה שאנשים אלה ממילא אינם מבינים כלום, החליטו חברות רבות להרחיק אותם מהכלל, לרוב במוסדות המוניים. המוסדות הוקמו מחוץ לקהילה, הפתרון הנוח ביותר. נראה שהרחקת אנשים עם מוגבלות נעשתה, בעיקר, מחוסר הבנה וחוסר ידיעה כיצד להתייחס אליהם ולצורכיהם.

הרחקת בעלי מוגבלות פתחה מעגל קסמים המוסיף להתקיים גם היום: בעלי המוגבלות מורחקים ואנשים ללא מוגבלות אינם נחשפים אליהם, אינם באים במגע עמם ואין להם הזדמנות להכירם. חוסר היכרות וחוסר אינטראקציה גורמים לבניית דימויים הלקוחים מעולם ההשערות והדמיון. מכאן קצרה הדרך ליצירת תדמית מוטעית וסטריאוטיפית.

מדי פעם מסופר בתקשורת על אדם שרצח בן משפחה והיה "מוכר למערכת כחולה נפש". הציבור ממהר להסיק שכל בעלי המוגבלות הנפשית הם מסוכנים, ושהרחקתם מהקהילה הכרחית. "האדם המצוי" אינו עוצר לשאול מה מספר בעלי המוגבלות הנפשית וכמה מהם עברו אי פעם עבירה פלילית. אם היה עושה זאת, היה מגלה כי שיעור העבריינים בקרב בעלי המוגבלות הנפשית קטן משיעורו באוכלוסייה. הוא יתקשה להאמין בכך, כי עיקר החשיפה שלו לאנשים אלה היא באמצעות מדור הפלילים בעיתון. לא ניתנת לו כל הזדמנות לדעת שמדובר באנשים לא מסוכנים בדרך כלל, שאינם מאיימים על איש. תדמית מוטעית זו קובעת סטיגמה קשה על בעלי מוגבלות נפשית, ומסייעת בהמשך הרחקתם. 

דעות קדומות יש גם על בעלי מוגבלויות אחרות: מקובל לחשוב שבעלי מוגבלות שכלית אינם מבינים מה טוב ונכון להם, שאין להם רצונות והעדפות, ושאינם יכולים ליהנות מההיצע הרב שנהנים ממנו חסרי המוגבלות. אנשים עם מוגבלות בדיבור בגלל שיתוק מוחין, ואנשים עם מוגבלות חושית, נתפסים לעתים קרובות כבעלי יכולת קוגניטיבית נמוכה.

התייחסות סטריאוטיפית זו גורמת לכך שקבוצה גדולה של אנשים עם מוגבלות נמצאת מחוץ לכללי המשחק הנהוגים בחברה. ערכים מסוימים אינם תקפים לגביה. 

הסבר אפשרי לקלות הנוראה שבה מחילים קריטריונים מוסריים על אנשים עם מוגבלות טמון בחוסר היכולת של רוב האנשים להתייחס לבעל מוגבלות במנותק ממוגבלותו. האסוציאציה הראשונה של רבים בדברם על "נכה" היא כיסא הגלגלים. ההתייחסות לבעל מוגבלות שכלית היא לרוב למנת המשכל הנמוכה ותו לא. ראיית האדם בפריזמת המוגבלות בלבד מונעת אפשרות לראותו כאוסף תכונות ורצונות, עם זהות המתגבשת לפי משתנים רבים. במקום לתפוס מוגבלות כאחת משלל תכונותיו של אדם, נהפכת המוגבלות, בעיני רובנו, לזהותו היחידה; או לפחות המרכזית. את תשומת לבנו אנו ממקדים בהתמודדות עם המוגבלות ובפתרונות לבעיות שהיא יוצרת. הפריזמה של זכויות ושוויון נדחקת הצדה, וההתייחסות לבעלי מוגבלות סבה סביב הצרכים והפתרונות בלבד. מכאן ועד לחיים במוסד הדרך קצרה.

         

                                         *

 

ההתייחסות דרך פריזמת המוגבלות בלבד הופכת את השיח על בעלי מוגבלות למקצועי במהותו, שיח המתמקד בפיתוח שירותים. סוג השירותים וטיבם נקבעים על ידי אנשי מקצוע, והעיקרון המנחה הוא "טובת האדם"; טובת בעל המוגבלות, שאותה קובע דרג מקצועי במשרדי הממשלה, האמון על שלומם ורווחתם. ביחס  לבעלי מוגבלות שכלית, המדובר בפקידים הבכירים באגף לטיפול באדם המפגר. אלה קובעים שמוסד הוא חלופת הדיור העדיפה. תכופות הם חושבים שרבים מבעלי המוגבלות אינם יכולים ליהנות מחיים בקהילה, ושבמוסדות ניתן טיפול טוב (לפי קריטריונים "מקצועיים" שנקבעו במיוחד לבעלי מוגבלות). קובעי המדיניות ופוליטיקאים מתגאים בכך שישראל, כמדינת רווחה, אינה מתנערת מאנשים ש"גורלם התאכזר אליהם", ומאפשרת להם חיים בתנאים סבירים.

לפי התפיסה המקצועית הזאת, בעלי מוגבלות הם חסרי ישע, אין להם רצונות והעדפות ואין לשאול לרצונם, כי הם משוללי יכולת להחליט. הדאגה להם ומידת הרחמים והחסד מעידות שהחברה היא בעלת מודעות חברתית גבוהה. באימוץ תפיסה זו הונחה אבן הפינה להנהגת מערכת ערכים שונה לציבור בעלי המוגבלות, שבבסיסה גישה פטרונית: הם מסכנים וחלשים. אנחנו, החזקים, הנאורים והאכפתיים, יודעים מה טוב להם ואנו נחליט מה ימלא את צורכיהם. אנו מוכנים להקצות משאבים רבים ולהכשיר אנשי מקצוע לטיפול בהם.

וכך, באמצעות אנשי מקצוע, מקבלת החברה החלטות בשביל בעלי מוגבלות, בלי לשאול לדעתם, לרצונם ולהעדפותיהם. הדבר נכון לגבי כל סוגי המוגבלות, אבל סובלים מכך במיוחד ובאופן גורף בעלי מוגבלות שכלית. העובדה שיש דרגות חומרה שונות לכל מוגבלות, ושרובם המכריע של האנשים יכולים להחליט ברמה כלשהי ולשלוט בחייהם באופן מסוים, אינה מובאת בחשבון. מדיניות הרווחה המושתתת על תפיסה של רחמנות וחסד היא המאפשרת את הוצאת בעלי מוגבלות מהחברה. ולראיה: בעלי מוגבלות אינם נשאלים אם הם רוצים לגור במוסד או אם יעדיפו לחיות בדירה עם חברים. במוסד עצמו לא שואלים אותם כיצד הם רוצים לתכנן את סדר יומם, עם מי הם רוצים לבלות את זמנם הפנוי או מה הם המאכלים האהובים עליהם.

טענה נוספת הנשמעת תכופות היא ששילובם בקהילה כרוך בהקצאת משאבים גדולה, שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה. אין זו אמת. חיים בקהילה אינם יקרים יותר מחיים מוסדיים. במקרים רבים, ההפך הוא הנכון. בישראל, הדבקה בתפיסות הישנות, טענה זו היא תירוץ נוח נוסף לאחזקתם של בעלי מוגבלות במוסדות.

קביעה נוספת של האגף לטיפול באדם המפגר היא שבעלי מוגבלות שכלית קשה אינם יכולים ליהנות מחיים בקהילה. אם נתעכב לרגע על קביעה זו נראה שיש מאחוריה תפיסה מקוממת. האם ניתן לקבוע מהם הכישורים הנדרשים לאדם כדי שיוכל לחיות בחברה? האם לגיטימי בכלל לשאול שאלה כזאת? האם היא נשאלת ביחס לאוכלוסייה אחרת כלשהי? אם לא, מדוע חלה חובת ההוכחה בעניין זה על בעלי מוגבלות בלבד?

הניסיון המקצועי, הנתמך במחקר, מראה כי איכות חייהם של דיירים במסגרות הקטנות, שאפשרי בהן טיפול אינדיבידואלי, טובה לאין ערוך מזו שבמוסדות גדולים; שמימוש הפוטנציאל וההתקדמות של החיים במסגרות קטנות גדול הרבה יותר. הניסיון מראה דבר חשוב נוסף: מגורים של בעלי מוגבלות בקהילה מאפשרים התקרבות אליהם, הכרתם, הפגת החשש מפניהם וקשירת יחסי ידידות עמם. שכנים שחוששים תחילה מהדיירים "השונים" נפתחים אליהם ולעתים קרובות מתפתחים יחסי שכנות חמים וטובים.

חיים במוסד הם חיים במסגרת המונית. איש מאתנו לא היה רוצה לחיות את חייו כך, גם אם ניתן במוסד "שירות של חמישה כוכבים". איש מאתנו לא היה רוצה לחיות בקביעות במלון מפואר, משום שחיים כאלה מחייבים לסדר-יום שלא אנו קבענו; על אחת כמה וכמה מוסד, שלדייריו אין אפשרות להטביע  את חותמם על חייהם: במוסד אין, ולא תיתכן, אפשרות להתייחסות פרטנית לצורכי האנשים המתגוררים בו. סדר היום שקבע הצוות הוא אחד לכל הדיירים. כולם קמים באותה שעה, אוכלים תפריט קבוע בזמנים קבועים, נחים את מנוחת הצהריים בשעה קבועה והולכים לישון בשעה שנקבעה. לדיירים אין כמעט שליטה על חייהם, ואין הם נשאלים לרצונם ולהעדפותיהם בעיצוב חדרם ובזהות האנשים שאתם יגורו. נגרעת מהם האפשרות לפתח עצמאות ולהגיע לביטוי אישי.

השאלה היא מה החברה בוחרת לעשות עם אזרחיה בעלי המוגבלות. האם היא רואה בהם אזרחים שווי זכויות, או אזרחים שחלים עליהם ערכים שונים ונורמות חברתיות שונות מאלה של כלל החברה. אם חלים עליהם אותם ערכים - מקומם בקהילה, בחברה הכללית, ולא משנה מה מוגבלותם, מה עומקה ומה מורכבותה.

אבל ההכרעה הערכית בעניין זה כבר התקבלה. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נחקק, והוא מעגן את זכותם להשתלב בחברה באופן שוויוני, בכל תחומי החיים. בחקיקה נקבע שהגיעה העת לשינוי מעמיק ביחס החברה לבעלי מוגבלות - למעבר מיחס של חסד ליחס של שוויון, מלשון הרחמים ללשון הזכויות. עוד קבע המחוקק שאין להנהיג מערכת ערכים שונה לאנשים עם מוגבלות, ושלא תיתכן פגיעה בזכויות האדם שלהם ביצירת הפתרונות לבעיות מוגבלותם. 

הסוגיה היא אם כן ערכית. ואין זה מתפקידם של משרדי ממשלה לקבוע ערכים. אין זה מתפקידם לקבוע מי זכאי לחיות בקהילה ומי לא. כולם זכאים. אותן אפשרויות דיור שהחברה הישראלית רואה כנורמטיביות לכלל הציבור, ראויות גם  להיות אפשרויות הדיור של בעלי מוגבלות. מכאן שאופציית מגורים במוסד אינה יכולה להיות ראויה לבעלי מוגבלות.

לדרג המקצועי באגף לטיפול באדם המפגר יש תפקיד מכריע ביישום התפיסה הערכית: לתת מענה מקצועי לערכים שקבעו החברה והמחוקק, לפתח כלים ושירותים שיאפשרו לבעלי מוגבלות לחיות בקהילה, בתוך ההקשר החברתי-תרבותי שהחברה קבעה לעצמה בתחומי החיים השונים, כפי שחוק השוויון מצווה: "בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו".

 

                                          *

 

חוק השוויון התקבל בשנת 1998. עברו שש שנים והמדינה ממשיכה לבנות מוסדות לבעלי מוגבלויות. אבל באחרונה היא הגדילה לעשות. כאמור בתחילת הרשימה, בקיץ 2002 החליטה הממשלה להקים כפר בנגב למאות בעלי מוגבלויות קשות. מינהל מקרקעי ישראל הקצה מאה דונם, הקמת הכפר זכתה למעמד של פרויקט בסדר עדיפות לאומי, והמדינה משקיעה בו משאבים כספיים עצומים. בכפר מתוכננים מעונות מגורים, מרכז תעסוקה, בית ספר, מרכז פרא-רפואי, אגף תחזוקה ומרכז השתלמויות ומחקר. הכל בתנאי פאר. האם באמת מגלה כאן הממשלה רגישות חברתית?

הכפר הוא מוסד טוטלי: בו יתנהלו כל חייהם של התושבים, במנותק מקהילת האם שלהם, במנותק מהקהילה בכלל, רחוק מהעין הציבורית.

 הקמת הכפר נוגדת את זכותם של בעלי מוגבלות להשתתפות שוויונית בקהילה, כפי שנקבעה בחוק השוויון, וההחלטה על כך נגועה בחוסר מוסריות קיצונית. משמעותה היא שממשלת ישראל קבעה, שמקומם של בעלי מוגבלויות קשות הוא מחוץ לגדר, מחוץ לחברה הכללית ומחוץ לקונטקסט התרבותי של החברה הישראלית. הציניקנים יאמרו, שההחלטה על הוצאתם מן הקהילה קיבלה מעמד של פרויקט בסדר עדיפות לאומי. ישראל לא ממלאת את עקרון השוויון. הממשלה שגתה, ובעלי מוגבלות ישלמו את מחיר השגיאה.

הגענו אפוא בחזרה למעגל הקסמים. החברה מרחיקה בעלי מוגבלות, אינה נחשפת אליהם, מפתחת דעות קדומות כלפיהם, מפחדת מהם, ומרחיקה אותם.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד