הקורבן האומלל ונכה העל/ עמית ק
הקורבן האומלל ונכה העל/ עמית ק

ניתן לשרטט ציר של אנושיות שהנכים ממוקמים רק על שני קטביו. הם מוצגים או כ"יותר מאנושיים" (נכי-על מצליחנים) או כ"פחות מאנושיים" (מסכנים ואומללים); אך הנכים הנחקרים כאן, למרות יחסם האוהד לדימוי נכה-העל, מעדיפים להצניע את הלקות הגופנית ולהציג את הנכה כחלק אינטגראלי מהחברה האנושית. הם שואפים להיות במרכז ציר האנושיות

 

עמית קמה

ד"ר עמית קמה מלמד תקשורת במכללת ספיר

 

החברה נוטה להסתיר בעלי נכויות ברשות הפרט ולהעלים את קיומם מן החללים הציבוריים. על כן הזירה התקשורתית היא בשביל בני אדם רבים המקום היחיד שבו הם יכולים להתבונן בבעלי נכויות ולהתוודע אליהם. העלמה זו נעשית הן מבחינה תרבותית והן מבחינה מוחשית. מצד אחד, קיימת מסורת בחברה המודרנית להצניע את בעלי "הפגמים הלא-אסתטיים". מוסדות שבהם חוסים נכים הוקמו לא רק מסיבות רפואיות, אלא גם כדי למנוע את התערותם בחיי "הבריאים". מצד אחר, גם אם ירצו לצאת בציבור, רבים מבעלי הנכויות אינם יכולים לעשות זאת עקב בעיות של נגישות.

קלוגסטון (1994Clogston ) סיווג את דפוסי הייצוג של נכים לשתי קטגוריות: מסורתית ומתקדמת. הקטגוריה המסורתית מציגה את הנכה כלא-מתפקד מבחינה רפואית. הקטגוריה המתקדמת תופסת את הנכים כמוּנְכֶים על ידי החברה. המנגנונים התרבותיים הדכאניים, המְמַשטרים את הגוף והמייצרים עולם בלתי נגיש הם אלה המכוננים את הנכה. כלומר, התנאים החברתיים המַפְלים מהווים את מקור הבעיה, משום שהם הופכים את בעלי המגבלות הגופניות ל"נכים"; דהיינו, זהו מודל הבנייתי. חלק הארי של דימויי הנכים נגזר מהמודל הרפואי, הרואה את הנכות כשיבוש, מוּלד או תוצאה של תאונה מצערת, המחייב טיפול. המודל הרפואי מציע סיוע כדי לשקם את הנכה ולקדמו אל תוך "הנורמליות" התפקודית והאסתטית.

הדימויים המושתתים על הגישה הרפואית פונים אל הלא-נכים, ומציגים את הנכים מנקודת מבטם. הנכה הוא האובייקט של המבט, וסיפורו הוא לרוב נרטיב של התגברות על מוגבלותו. הנכים נתפסים כסוכנים מבודדים, האמורים להתגבר על המכשולים המוצבים על דרכם; אך בה-בעת הם אינם עצמאיים או יכולים לעמוד ברשות עצמם. באמצעות תיאור הנכות כעניין פרטני, מספרי הסיפורים התרבותיים מנתקים את החוויה של בעלי הנכויות מכל הקשר חברתי.

בבחינת תולדות הייצוג של הנכה נמצא, שהאפיון של דמויות נכים הקריב את האנושיות של הגיבורים כדי להפוך אותם למוסר-השכל: הנכה מוצג כאיום על מִרקמהּ התקין של החברה, או כמושא לרחמים (Mitchell &Snyder, 2001). הדימויים משעתקים ומחזקים את העמדות הרווחות בחברה כלפי בעלי נכויות, ובמידה רבה אינם מאפשרים שינוי חברתי, משום שהם פורטים על נימי החרדה העמוקה שיש ללא-נכים מפני הנכות. בתקשורת הפופולרית, כמו-גם באמנויות הקנוניות, נמצא כי התופעה הרווחת ביותר היא מחיקת הנכות ובעליה. הכוונה היא להיעדרותם של בעלי-נכויות מן המציאות הסמלית, על מימושיה המגוונים, בדומה להדרתם מן המציאות החברתית.

אולם אם באופן כללי ניתן להצביע על תהליכי מחיקה מובהקים, הם אינם מושלמים: בעלי-נכויות מגיחים מפעם לפעם אל תוך השיח התקשורתי. ייצוגים אלו נעים בין שני קצותיו של הרצף האנושי. מצד אחד, הם פחותי-ערך, קורבנות אומללים או אכזריים; ומצד אחר, הם גיבורים נערצים המתמודדים בהצלחה עם המשא שלהם (Oliver, 1990). בספרות  מתוארים כמה דגמים מרכזיים של סטריאוטיפים כדלקמן:

האִיוּם המרושע. מגבלות גופניות מנוצלות לפעמים כמטפורות לבעיות מוסריות, חברתיות, פוליטיות וכדומה. כך ניתן לסמן את הנכה כסוטה או כרשע בלי לומר את הדברים במפורש. נכויות יכולות לסמן תכונת אופי בלתי-מקובלת של הדמות, ויכולות לשמש סימן מַטְרים להתפתחות עלילתית מסוכנת לשאר הדמויות ומפחידה בשביל הקהל. בעל הנכות מיוצג כמאיים; מכיוון שהוא כזה, אין מקום לערער על מיקומו השולי, והקאתו אל מחוץ לגבולותיה של החברה "הבריאה".

הממורמר. האדם בעל הנכות שאיננו מסתגל לנכותו ולמגבלה המתלווה אליה הוא דימוי מסורתי. נרטיבים רבים סבים סביב קשיי ההסתגלות של דמויות עקב נכותן. בעקבות זאת הם ממורמרים ומלאי כעס וטינה כלפי העולם וכלפי עצמם. יתר על כן, הם אינם מסוגלים להגיע להשלמה עצמית לבדם, ולכן אינם יכולים להיחלץ ממסכנותם, אלא אם הדבר נעשה בעזרת דמות של לא-נכה.

המעמסה. בני אדם עם נכויות אינם אלא מעמסה על החברה. על האחרים מוטלת החובה לטפל בהם ולדאוג לצורכיהם. הסטריאוטיפ של הנכה כמעמסה מהווה תחבולה נרטיבית: הגיבור הלא-נכה מוצג במלוא אנושיותו הרחומה כמטפל בבעל הנכות המסכן. הנכה משמש כאמצעי (מלו)דרמטי גרידא, ולכן גם אין צורך לעצב לו דמות "מלאה" או "עגולה".

"עדיף שימות". מאפיין זה משקף את העמדה, שלפיה המוות עדיף על חיים עם נכות. בתשתיתהּ של עמדה זו מונחת האמונה שלְקוּת גופנית איננה מאפשרת לפרט לקיים חיים מספקים או מאושרים. לפיכך, המוות עדיף על פני חיים אומללים. שורשיו של הסטריאוטיפ הזה טמונים בחרדה העמוקה מפני האפשרות להיות נכה. הנכות היא תזכורת לפְגיעוּת ולשבריריות של הקיום האנושי. המוות מוצג כאלטרנטיבה, כדי לחסוך משאר האנשים את הצורך בהתמודדות עם המראה הנשקף אליהם: העלמת הנכה משמעה העלמת החרדה הקיומית.

הקורבן האומלל. מזעוּרהּ של הנכות לדמות של אדם נזקק, חסר-אונים ובלתי-עצמאי, משעתקת את התפיסה של כלל הנכים כילדותיים, תלותיים ונזקקים לחסדיהם של אחרים כדי לקיים את עצמם. הנזקק הוא קורבן אומלל של גורל אכזר, ואין לו כישורים "נורמליים"; ולכן הוא מעורר רחמים. כך נוצר הרושם שהנכה הוא "אחר", קצת פחות מבן אדם.

נכה-העל (Supercrip). נכה-העל הוא אדם עם נכות המממש את הדימוי הפופולרי של הנכות כמשהו שיש להתגבר עליו, ולא ללמוד לחיות ולשרוד אתו. נכה-העל הוא סטריאוטיפ קל לעיכול על ידי הקהל הלא-נכה, משום שהוא איננו מאתגר את הקשיים החברתיים, אלא מוכיח כי ניתן להתגבר על כל המכשולים ואף להגיע להישגים נכבדים, גם באופן יחסי ללא-נכים. למראית עין נכה-העל עשוי לעשות רושם של דימוי חיובי ואולי אף מעורר השראה; אולם ניתן להבחין שאין הוא מזעזע את אמות הספים של ההבניה החברתית של הנכה.

סטריאוטיפ נכה-העל נחלק לשני אב-טיפוסים אופייניים. הראשון והנפוץ הוא זה של אדם בעל נכות, המצליח לבצע משימות פשוטות ושגורות, כגון הצלחה בלימודים, הצלחה בקריירה מקצועית וכיוצא באלו פעילויות שאינן נחשבות בעייתיות ללא-נכים. עצם העובדה שבעל הנכות הצליח לבצע משימה פשוטה-יחסית מעידה על רצונו היוצא דופן ועל כך שהוא ניחן ביכולות בלתי רגילות. אך ההאדרה של ההישגים-כביכול הללו משמעהּ שאין החברה מצפה מבעל הנכות להגיע להישגים כלשהם.

אב-הטיפוס השני הוא נכה-העל המהולל, שהצליח לבצע פעילות בלתי-שגרתית ויוצאת דופן, בדרך כלל בהקשרים ספורטיביים. נכה-העל המצליח לבצע משימות אלו מוכיח כי הנכות איננה פרי הבניות חברתיות, אלא רק מגבלה גופנית, שבעזרת כוח רצון ניתן (וחובה!) להתגבר עליה. לעומתו, הנכים שאינם מסוגלים לבצע פעילות פשוטה אינם מנסים להצליח. אם נכה-העל מצליח לטפס על הר, מדוע נכה "רגיל" איננו מסוגל לטפס שלוש מדרגות? במלים אחרות, נכה-העל מאפיל על המאבקים של שאר בעלי הנכויות ומגמד אותם.

דרכי עיצוב בעייתיות של נכים נמצאו בז'אנרים שונים. לדוגמה, בתוכניות החדשות בתקשורת האלקטרונית נמצא כי יותר ממחצית הכתבות העוסקות באנשים עם נכויות אינן פונות אליהם ישירות כמרואיינים. גם כאשר התקשורת עוסקת בסוגיות רלבנטיות, יש נטייה שלא לראות בנכים אנשים המסוגלים להתבטא בשם עצמם. מגמה אחרת של ייצוג נכים בתוכניות חדשות ותעודה היא מזעורו של האדם לנכותו בלבד; היא הופכת להיות סיבת קיומו ותכלית חייו. חייהם של הנכים לרוב ריקים מתוכן, ואין הם ממלאים תפקידים חברתיים של בני-זוג, הורים וכדומה. קיימת סבירות גבוהה שמרכז חייו של הנכה היא הנכות. נדמה כאילו אין לו לנכה מאומה לתרום לחברה או לעצמו ולסובבים אותו. אין כמעט דמויות של נכים "רגילים", דהיינו כאלו שאין הנכות ממלאת את כל ישותם. בכל מקרה, הנכה מכונן כ"אחר", השונה באופן מהותי מן האדם הלא-נכה.

בזירה הישראלית נעשה מחקר אחד (Auslander & Gold, 1999). בניתוח תוכן של מאמרי עיתונות שעסקו בנכים נמצא שהתקשורת הישראלית נוטה לאמץ את המודל הרפואי המסורתי, ורווחת מגמה להדגיש את הבעיות הפרטניות של אנשים עם נכויות הנזקקים לחסד. באופן כללי, התקשורת כאן מתאפיינת בגישה שמרנית, המדגישה את מוגבלויותיו של הנכה ומציגה אותו כאדם שאיננו מסוגל לתפקד ולהשתלב בחברה.

לסיכום ניתן לטעון, כי הדימויים השליליים המוּקְנים לבעלי נכויות מאפשרים לאשש את הנטייה לדחוק אותם אל שולי החברה ולא לתת להם אפשרות ליטול חלק פעיל בעולם "הנורמלי". דימויים אלו עוזרים לשעתק את המנגנונים התרבותיים של דחיית הנכים והפיכתם לבני אדם פגומים (Longomre, 1987).

כיצד חוֹוה בעל-הנכות עצמו אופני ייצוג ומחיקה אלה? ככל הידוע לי, למעט שלושה מחקרים, אין בנמצא קורפוס אמפירי המתבונן בשאלות של התקבלות השיח התקשורתי על ידי אנשים בעלי נכויות. "מועצת תקני השידור" הבריטית עשתה ב1997- מחקר מצומצם שבו נבדקו תגובות של צופים לתוכנית דרמה טלוויזיונית, שגיבורתה היא נערה בעלת נכות. החוקרת קרן רוס (ross 1997, 2001) עשתה שני מחקרי התקבלות. בראשון היא ניהלה קבוצות-מיקוד וסקר, במטרה לתת ל"נטולי הקול" אפשרות להשמיע את קולם בנוגע לדימוייהם המופצים בתקשורת האלקטרונית; בשני היא עשתה סקר וראיונות בנוגע לעמדותיהם של בעלי-נכויות בבריטניה כלפי ייצוג נכים ברדיו. הגישה האתנוגרפית של רוס  מנסה לבחון משמעויות סובייקטיביות והקשרים רחבים של צריכת תקשורת, מתוך כוונה להעמיק בחקר היחסים בין הצרכנים לבין הטקסטים. המחקר שעשיתי הוא ניסיון לענות על החסר הזה.

 

                                          *

 

30 אנשים נטלו חלק במחקר, 18 נשים ו12- גברים; גילם הממוצע 43 (הצעיר בן 23, המבוגר 62); שני שלישים מהם בעלי השכלה על-תיכונית או אקדמית. הלקויות הנפוצות: פּוֹליוֹ (12 נחקרים), ניוון שרירים (6) ושיתוק מוחין (4). שאר הלקויות היו: חירשות, כריתת יד, שיתוק גפיים ועוד. כל הנחקרים הם נכים מלידה או מילדות, למעט חמישה שנפגעו בתאונות בבגרותם.

הראיונות נפתחו בשאלה זהה: "מהו הזיכרון המוקדם או המשמעותי ביותר שלך לגבי נכה בערוץ/אמצעי תקשורת כלשהו?" על בסיס זה התפתחה שיחה חופשית עם המרואיינים: הם כיוונו את הראיון על סמך זיכרונותיהם. המטרה היתה לחשוף את דפוסי הפרשנות הסובייקטיביים של הנחקרים בלי לכוון אותם או לאלץ אותם להבנות את חוויותיהם על סמך תבניות מוכנות מראש. הראיונות נערכו בקיץ 2002, נמשכו כ45- דקות, הוקלטו ותומללו. הרעיונות המובעים בהם מוצו לתֵימוֹת בתהליך המקובל במסגרת גישת התיאוריה המעוּגנת  .(Glaser & Strauss, 1967) התימות סווגו תחת קטגוריות רחבות של משמעות.

הנחקרים גויסו בעזרת טכניקת "כדור השלג": הגיוס החל בכמה כיוונים מקבילים, כאשר פניתי לפעילים בארגוני נכים ולאנשים הנוטלים חלק בפעילויות ממוסדות אחרות. אלה היפנו אותי לנחקרים פוטנציאליים. גם פירסמתי קול קורא במוסדות אקדמיים. חלק הארי של הנחקרים קישרו אותי עם חברים או בני משפחה. כל השמות שלהלן בדויים.

מגוון עשיר של תימות זוקקו מהראיונות, אבל יוצגו אלו הנוגעות לשאלות של התייחסות בעלי נכויות לשני הדפוסים הרווחים ביותר של ייצוג נכים: נכה-העל והנכה המסכן. שני סטריאוטיפים אלו מנוגדים זה לזה, וניתן להקיש מדרכי ההתמודדות של בעלי הנכויות עמם על תפיסותיהם העצמיות, כמו גם על התמודדותם עם ההבניה התרבותית של הנכות בחברה הישראלית היום.

רבים מבין המרואיינים הזכירו ודנו בדמויות של בעלי-נכויות שהצליחו להגיע להישגים ראויים לשבח בתחומים שונים. הנימה שליוותה את האזכורים הללו היתה ברובה המכריע מהולה בהערצה לנכה-העל, שהצליח להתגבר על המכשולים המוצבים על דרכם של הנכים. זאת בניגוד לביקורת המבוטאת בספרות.

עליזה היא פקידה בת 52 עם ניוון שרירים, ודבריה משקפים יפה את הלך הרוח שרווח ברוב הראיונות. האדם ה"נלחם עם הנכות" -­ בין שהוא אדם "אמיתי" ובין שהוא דימוי - מוצב על כַן של הערצה, משום שהוא מאפשר לעליזה ולאחרים להיחלץ מתחושות חוסר-האונים הנלוות לחייהם השגרתיים.

"אני רואה אדם מוגבל על במה או אני רואה אותו בעיתון מגיע לאיזה הישגים, או אני רואה אותו עומד באוטובוס עולה ל... כל מיני דברים... אני מתרגשת כל פעם מחדש. אני אומרת: 'יא, איזה יופי'. [...] כי הוא לא נכנע, הוא לוחם, כי הוא קיים. וזה בתקשורת, וזה בפרסומת, וזה במעמד גבוה לכנסת, זאת אומרת אני רואה את זה כדבר הישגי שאני מכבדת את זה. [...] אבל אני מאד אוהבת שאדם אמביציוני ונלחם עם הנכות".

כאמור, יש להבחין בין שני אב-טיפוסים של סטריאוטיפ זה: הנכה "הרגיל" המצליח להגיע להישגים שגרתיים, והנכה המגיע להישגים שגם לא-נכים אינם משיגים על דרך השגרה. הנכה "הרגיל" שהצליח ומוצג בתקשורת נתפס כחיוני במיוחד, משום שהוא מפגין בפומבי אפשרות בת-מימוש לניהול שגרת חיים תקינה. מטפורה שכיחה בהקשר זה היתה "לוחם", קרי - אדם שגייס את משאביו לצורך מאבק בַלְקוּת ובסביבה. הלוחם מצליח לשרוד בעולם עוין, כנגד כל הסיכויים ולמרות המגבלות. הלוחם הוא דימוי נערץ, המקפל בתוכו את הכמיהה להיכלל בעולם כבן-אדם "מלא". יתרה מכך, הלוחם איננו נכנע לייסורים, לרחמים-עצמיים ולשאר התחושות המפחיתות בערך העצמי.

אורית היא סטודנטית נמוכת-קומה בת 28, המתנייעת בכיסא גלגלים. אחד הטקסטים שזכרה היה ספר הילדים "אני אתגבר" (מאת דבורה עומר, 1970). גיבורת הספר היא "לוחמת" לעילא, לא בזכות הישגים יוצאי דופן, אלא משום שאיננה נכנעת ואיננה נשברת תחת העומס המוטל עליה עקב נכותה. עצם ההישרדות שלה לנוכח הקשיים מאפשר לתייג אותה כנכת-על.

"אהבתי את הספר [...] הוא היה רשום בצורה כזו... גם את התסכולים וגם את ה... זה היה רשום בצורה מאוד כנה ו... כמו סיפור של לוחמת, ולא סיפור של מישהי שבוכה ומתלוננת על... למרות שהיו שם קטעים, כן, זאת אומרת... זה נרשם בצורה של רגעים של משבר ולא סיפור חיים עצוב... אהבתי את זה. [...] נכה צריך להיות כביכול לוחם, כי ככה רואים אותו".

רמי הוא עובד סוציאלי בן 33 ששוּתק בכל גופו עקב תאונה בגיל 18. הוא טען שלשחקן כריסטופר ריב - הנמצא במצב דומה לשלו עקב תאונה, ומילא תפקיד נכה בסרט "החלון האחורי" (1998) - יש "כוחות בריאים". כך הסביר רמי מטבע לשון זה:

"כאילו לא להציג את הקטע המסכן של הנכה, את הקטע... הוא נמצא בסרט שהוא משחק בתור אחד שהוא פַייטֶר. תכל'ס, יותר גרוע ממני מבחינת שיתוק והוא משחק פייטר. בן אדם שהוא מזהה מקום שיש בעיה ומנסה לטפל בבעיה, והוא דואג והכל. והוא חי הבחור הזה למרות שהוא נמצא רק עם ג'ויסטיק [מתקן להפעלת כיסא גלגלים חשמלי] בַפה. זה יפה".

אחד הממדים החשובים ביותר לשיפוט הצלחתו של בעל הנכות הוא קריירה מקצועית. יוסי הוא מהנדס בן 50, הנעזר בכיסא גלגלים עקב שיתוק ברגליו ממחלת הפוליו. יוסי מביע באופן נחרץ עמדה רווחת, שלפיה יש חשיבות עליונה לייצוגים של בעלי נכויות, שהצליחו להשתלב במעגלי החיים והתעסוקה תוך תפקוד שגרתי, קל וחומר בתפקידים בכירים. במלים אחרות, יוסי מַבְנה את האנשים שהוא מאזכר כמעין נכי-על.

"אני חושב שבהחלט ראוי ש... שהתקשורת תראה, שוב, לא במסות, יותר מקרים של נכים, אני אקרא לזה בשם: 'שהצליחו'. לא משנה אם זה הצליחו בעסקים או הצליחו במקומות העבודה או הצליחו בחיי משפחה... המוצלחים יותר בסך הכל האוכלוסייה כדי להראות שיש הרבה... [...] אף אחד כמעט באוכלוסייה, אני מעריך, לא יודע שעד לפני כעשר שנים רשם החברות בישראל היה... על כיסא גלגלים. [...] הייתי בהחלט מצפה למצוא בתקשורת תהייה... להראות את הדברים האלה. את הדברים הטובים, ולא רק להראות את הנכים ששובתים מול משרדי הממשלה או לא רק להראות את הנכים שמצבם הכלכלי הוא קשה."

במסגרת זו ניתן לשלב את האזכורים הרבים לפרופסיונלים בעלי נכויות מתחום התקשורת. אנשי מקצוע אלו מהווים נכי-על לעילא, משום שהצליחו לפרוץ את המגבלות המובְנות בתוך המערכות המקצועיות ומשום שבעבודתם הם נראים לעין כל. נירה, בת 52, משותקת ברגליה עקב פוליו ואיננה עובדת, מביטה בהערצה בלתי-מסויגת בשני שדרני רדיו ובשאר נכים הממלאים תפקידים בכירים. כאמור, הם ממלאים כמה  פונקציות חיוניות: מודלים להזדהות ולחיקוי, כמו גם סוכנים לשינוי חברתי ולקעקוע סטריאוטיפים. ראוי לתת את הדעת לשימוש בלשון רבים שנוקטת נירה בהתייחסה לקבוצה החברתית של בעלי הנכויות. בשבילה (ובוודאי בשביל הלא-נכים) קבוצה זו היא קהילה מונוליטית, שהישגו של אחד מבניה ניתן בהכרח לייחוס לשאר בני הקבוצה ולניכוסם. כלומר, פריצת המחסומים על ידי פרט זה או אחר יכולה להוות תמריץ מוחשי לשאר בני הקבוצה.

"הנה הוא [שדרן הרדיו אבי אתגר] מצליח ועובד ובתקשורת. [...] בשבילי זה היה כזה מין דוגמה כזאת, מסר כזה: 'תראה איזה יופי!' הוא בכיסא גלגלים, אחרי תאונה ו... והנה הוא ברדיו ועובד. ואף אחד לא ידע מזה, במקרה זה יצא ככה בתקשורת, ואחרי זה הוא באמת... היתה כתבה בעיתון 'לאישה' ואני נהניתי מזה. [...] [...] היא [שדרנית הרדיו לאה ליאור] נתנה לי דוגמה טובה. כן, כדי לראות איזה יופי, אחת משלנו... למעלה, זה עד היום בעצם חשוב לי, שנכים שלנו יתקדמו ויתפסו עמדות מפתח וילמדו וכל הדברים האלה. [...]".

ממד נוסף לשיפוט הצלחתו של בעל הנכות הוא נישואים. מתברר שזוגיות בכלל ובמיוחד זוגיות עם בן-זוג לא-נכה נתפסת כהישג ראוי לדיווח ולקנאה. בעלי נכויות שהתחתנו מהווים מעין נכי-על בזעיר-אנפין. אלו שהצליחו לכבוש את לבו של אדם לא-נכה נתפסים כמוצלחים במיוחד. ייתכן שהדבר נובע מהבניה התרבותית של הנכה כנטול יצר מיני או ככזה שאיננו ראוי לפעילות מינית, משום שגופו פגום ואיננו עומד באמות-המידה האסתטיות הרצויות. ענת, עובדת-סוציאלית בת 40, חולה בניוון שרירים ורווקה, תופסת את הנישואין של נכה אחר כמטפורה לאפשרות (שלרוב איננה ממומשת) להשתלבות בזרם המרכזי של החברה.

ענת: "אני זוכרת את... איך קראו לו? אלי מייזלס שכתב ספר על ניוון שרירים. [...] והוא הוציא ספר על חייו, והוא גם נישא לאשה, מישהי בריאה וכל העם היה אתו, וכל המדינה שלחה לו מתנות לחתונה. כי היא הסכימה להתחתן אתו; והוא בקושי זז. הוא לא זז. [...] והנישואים שלו, גם מאוד בולט. [...] במדינה שלנו, לצערי, נכה הוא משהו מוקצה מחמת... [...] בדרך כלל הוא לא מתחתן, כי הוא לא חלק מהחברה".

 

                                          *

 

נכי-העל מאב-הטיפוס השני הם כאמור אלה שהגיעו להישגים יוצאי דופן גם בשביל לא-נכים. נכי-העל המצטיינים הם יחידי-סגולה. הם הופכים להיות מעין גיבורי תרבות, המאצילים ומקרינים על שאר עמיתיהם. נחמה, פקידה בת 50 עם ניוון שרירים, והיום מוגבלת מאוד בתנועתה, מתארת את יחסה לכנר המפורסם, המשותק עקב פוליו:

"לא אגיד שאני מצדיעה, אבל אני בהחלט מאוד שמחה על אנשים שהגיעו לקריירה מדהימה. אם אנחנו מדברים כבר, אז על יצחק פרלמן שהוא זכה להצלחה, שהוא עדיין מצליחן בקנה מידה עולמי. [...] דווקא מהמקום שהוא יצא ממנו. מהנכות הזו, מההתמודדות הקשה. [...] אני יודעת על מקרים שלא היתה לו נגישות... אז בהחלט, אני מאוד ככה מעריכה אותו".

מלי, מנהלת חשבונות בת 48, עם פוליו, פורשת משנה סדורה, שרבים מן הנחקרים היו שותפים לה: מכיוון שהנכים הם בעצם "רגילים כמו כולם", אין מקום לייחד להם סיקור תקשורתי מיוחד. בזכות הדוגמה של נכי-העל לא יהיה עוד צורך לייחד סיקור תקשורתי לבעלי הנכויות. הם יהיו, מן סתם, שותפים מלאים לחיי החברה הכללית, בלא הבדל של בריאות, מראה גופני ו/או שלמות גופנית.

"בין כל הפרופסורים למיניהם וזה היה גם ברוך חגאי, שהוא נכה. שהוא קיבל פרס ישראל בתחום הספורט. [...] למה הזכרתי אותו? כי אני אומרת שאין לתקשורת מה לדבר על הנכים. הם מדברים עליהם, רק שיש את ההפגנה דיברו עליהם או שיש פרס ישראל. אז גם דיברו עליו, הראו אותו ודיברו עליו למה הוא זכה בפרס ישראל. [...] זה אני חושבת שזה כל נכה רוצה להגיע לדבר כזה, להיות... הוא מרגיש כאילו שהוא שווה כמו כולם, שהוא בעל ערך".

גם כאשר מוצג דימוי הנתפס בעיני חלק מהמרואיינים כחיובי, נשמעה ביקורת של עמיתיהם. מספר מצומצם של נחקרים הביעו ביקורת על הדימוי של נכה-העל. הם מבקרים את ההאדרה של נכים מסוימים שהצליחו להתגבר על המגבלות השונות, האדרה הנתפסת כביקורת עקיפה וסמויה על כל אלה שלא הצליחו, ממוקדת באדם יחיד ומתעלמת מן המכלול החברתי. "הנכה הגיבור" מסיט את תשומת הלב הציבורית מהציבור הגדול של הנכים, המתמודדים עם קשיים, ומן המכשולים האובייקטיביים המוצבים על דרכם.

אורית מדווחת על ניסיונה האישי עם הייצוג שלה-עצמה כנכת-על:

]“כשהייתי בת] 16 מישהו בא לכאן ועשה כתבה קטנה עלי בעיתון, שלא אהבתי אותה. [...] ורצה לכתוב, איזשהו הישג של מישהי עם מחלה קשה. אני לא כל כך הבנתי את זה אז. [...] למדתי בבית ספר רגיל, אז כנראה בא לייצג מבחינתו. [...] לי זה היה ברור שאני אלמד בבית ספר רגיל, כי זה מה שרציתי. אבל זה לא ההישג שלי. [...] וזה נורא מרגיז אותי ששמים על זה דגש של הצלחה. [...] תוכנית שמדגישה את הנכה כלוחם או אדם כנגד כל הסיכויים והצליח להתחתן, OK. זה נורא אה... מַמְריד אותי. יופי, התחתן, סבבה, כאילו, כולם מתחתנים או לא".

איתן, איש חינוך ופעיל בארגוני נכים בן 26, עם שיתוק מוחין, מנגיד שני טיפוסים של נכים. לדידו שניהם בעייתיים; והוא כועס על הצמצום של המגוון האנושי המאפיין את בעלי הנכויות.

"כשאני מסתכל על 90 אחוז מהסיקורים של נכים, הם... האדם הנכה מוצג שם על שני מקומות קיצוניים של... כשהוא בא לתוכניות סגנון דודו טופז ומני פאר ובדרך כלל מוצג כמסכן. [...] האופציה השנייה היא של הנכה הגיבור, המוצלח, היותר חזק מסופרמן. [...] הוא עושה בדיוק את אותו הדבר ומחזק סטיגמות. כי כאשר מני פאר פותח אתי ראיון במונח 'גיבור שלי' על העובדה שעשיתי בגרות ונסעתי עם החברים שלי לחו"ל, דברים שגם אתה עשית, הוא בעצם אמר: 'לא ציפיתי ממך שתעשה את זה, עשית את זה בכל זאת'".

 

                                          *

 

הדפוס המקוטב לדפוס הייצוג של נכה-העל הוא הנכה המסכן. בתהליך של החפצה, הנכה הופך להיות מימוש גרידא של הלקות הגופנית שלו. הוא אדם לא-מושלם, שאיננו מסוגל להתקיים בנפרד מהזולת ולהיות עצמאי. מתברר שזה הדימוי הבעייתי ביותר בעיני כל הנחקרים. כולם הביעו את אי שביעות רצונם, שנעה בין כעס וזעם לתסכול. הם חשים עוינות עמוקה כלפי כל ניסיון להציגם כמושאים לרחמים. יתרה מכך, הבעת רחמים מאפשרת לבני החברה למרק את מצפונם, במקום לדאוג לשינוי החברה, כך שגם נכים יוכלו לתפקד כהלכה. הרגש מחליף את המעשה.

אברהם,  פועל-כפיים בן 55 שפרש מעבודתו לאחר פגיעה בתאונת עבודה, מפנה אצבע מאשימה כלפי התקשורת ובעקיפין כלפי החברה הישראלית, המעדיפות לכונן את זהותם של הנכים כמסכנים, ואינן עושות דבר לשיפור המצב.

"נכים מוצגים היום בתקשורת בצורה... אני חושב שחוץ מיושב ראש מטה המאבק של הנכים, כל הנכים מוצגים כמסכנים. כי איך אתה יכול לעורר רחמים של מישהו אם אתה לא מסכן? [...]  הציבור מאוד אוהב דרמטיזציה של הדברים, ואם רואים אדם נכה והוא עוד אומר שקשה לו, ומערימים עליו קשיים דרך כל המוסדות הממלכתיים, וגם אין לו מספיק אוכל, תכף עם ישראל נרתם למערכה... אני לא רואה את הנכים כמסכנים. יש כאלה שיותר קשה להם מלאדם רגיל, אולי גם מבחינה כלכלית, אבל היום, לדעתי, אין נכה מסכן".

בשנים האחרונות יש מגמה אצל בעלי תוכניות אירוח להגיש עזרה לפרטים מסוימים. פרטים אלו מכוננים בהכרח כ"מסכנים" הנזקקים לחמלת הציבור. בתוכניות אלה נהנים כל השותפים וזוכים ליוקרה חברתית: המארח מעצב לעצמו דימוי אלטרואיסטי, רחום וחנון; חברות מסחריות, המעניקות כסף, מוצרים ו/או שירותים, זוכות לפרסום בעלוּת כלכלית מזערית; ציבור צופי הטלוויזיה יכול לחוש שיתוף בפעולת הסעד ולעתים הוא גם תורם מכספו; ולבסוף, "המסכן" נהנה מתשומת הלב וכמובן מן הטובין המורעפים עליו ללא מאמץ, מלבד החשיפה.

ענת החלה לגולל את זכרונותיה באזכור תוכניות האירוח, שעמדו במרכז הביקורת של רוב המרואיינים. ענת מביעה את התמרמרותה על תופעה זו: הממסד הממלכתי מסיר מעליו את האחריות לסייע לנכים, הנאלצים להשקיע הון עתק ברכישת אביזרים האמורים להקל על חייהם. אפשר לראות בהשתתפות בתוכניות האירוח מעין קיבוץ נדבות.

"הזיכרונות שלי הם דן שילון, שיש שם זונה והנכה התורן. תמיד זה... ואף פעם לא רציתי להיות שם, כי זה נראה לי המסכן התורן. מאוד... כנ"ל במני פאר. הנכה שצריך כסף לכיסא גלגלים, לוואן (מכונית מסחרית הכוללת מערכת לשינוע כיסא גלגלים) ולעוד כמה דברים שהמדינה לא רוצה לתת לו. [...] הנכה המסכן זה הנכה שצריך כסף, שהמדינה מבזה אותו ב1700- שקל לחודש, זה קצבת הנכות, שהוא צריך לצאת לרחובות ולהילחם על זה. [...] אני יכולתי בשביל הכיסא הזה, לדוגמה, להגיע למני פאר, כי זה עלה לי 34 אלף שקל. בחרתי איכשהו להשיג [תרומות]... ומזה להשיג את הכסף, אבל לא ללכת אליו".

איתן מוסיף לביקורת על התקשורת בכלל ותוכניות האירוח בפרט. הוא מוסיף את הממד המסחרי כהסבר לתופעת הנכה-המסכן.

"אני חייב לומר די בצער שהתקשורת הישראלית על כל כליה [...] בעצם מחזקת סטיגמות ולא משתמשת בכוחה. [...] כשהוא בא לתוכניות בסגנון דודו טופז ומני פאר ובדרך כלל מוצג כמסכן. נכה שווה מסכן, צריך עזרה: 'בואו נתגייס, מדינת ישראל, לעזור לנכה הבודד הזה'. בידיעה שזה יעבור... בידיעה שיש עוד מאות כמוהו, בידיעה שזה שום דבר, אבל אנחנו הפעלנו את בלוטות הרגש שהיום פועלות בטלוויזיה, וצברנו את הרייטינג".

מי אחראי להבניית הדימוי של המסכן? זהו תהליך דיאלקטי שבו גם מוסדות התקשורת וגם הנכים עצמם פועלים בשיתוף פעולה בתוך מערכת תרבותית המַבנה את הנכוּת כמסכנוּת. במסגרת תהליך זה התקשורת והנכים מקבלים חיזוקים לתפיסת האחרונים כמסכנים: התקשורת ממשיכה לעצב את הנכה כמסכן (זהו המסגור המובהק והבולט ביותר של מרבית הסיפורים); ומן העבר השני, הנכים מאמצים את הדימוי בנוגע לעצמם. ייתכן שהם מאמינים כי בעזרת הדימוי הזה גדל הסיכוי שלהם לזכות בכיסוי תקשורתי. למשל, בעת שביתת הנכים, האפשרות לזכות בחשיפה תקשורתית תלויה במידת המסכנות שהם מציגים לעיתונאים ולצלמים.

וולפספלד (Wolfsfeld, 1988) טען שקבוצות מיעוט בעלות סטטוס נמוך, החסרות משאבים כלכליים ונגישוּת למוקדי הכוח התקשורתיים והפוליטיים, נזקקות לאמצעי מחאה קיצוניים כדי לזכות בסיקור, וכדי להעביר מסרים על קיפוח ואפליה. החוקר הגדיר זאת ככניסה לתקשורת ב"דלת האחורית". אם ה"דלת הקדמית" פתוחה לרווחה לקבוצות בעלות משאבים וסטאטוס גבוה, הכניסה של קבוצות חלשות לחדשות נעשית באמצעות הפגנות, אלימות ואי-סדר. בהקשר שלנו ניתן לטעון כי הנכים יכולים להיכנס לסדר היום התקשורתי רק דרך "הדלת האחורית", אבל אין הם נעזרים בפעילויות אלימות, אלא בהצגה עצמית המפחיתה מערכם, המממשת את הסטריאוטיפ של המסכנים.

נדבך נוסף להסבר הייצוג העצמי בעזרת דפוס המסכנות נעוץ בתהליכי החיברות של בעלי-הנכויות. הם מפנימים את התפיסות השמרניות של הבניית הנכות כבעיה פרטנית, שעל הפרט מוטלת החובה להתגבר עליה. הנכים מכוננים את זהותם באמצעות הסטריאוטיפ, משום שהם מאמינים שהוא מייצג אותם כראוי ואפילו בבלעדיות: אין הנכה יכול לתפוס את עצמו אלא כמסכן. חלק מהנחקרים התייחסו לסיקור שביתות הנכים, שהיו הזדמנות נדירה להציג בעלי-נכויות בתקשורת הישראלית על בסיס רצוף. גם בהקשר זה מוצגת ההנגדה בין המסכן למצליחן. ערן הוא מהנדס בן 49, שרגליו משותקות עקב פוליו. כמי שמשגשג מבחינה כלכלית, ערן מביט בביקורתיות נוקבת בשובתים המנצלים, לדבריו, את לקותם כדי להציג דימוי של מסכנים להשגת טובות הנאה.

"בשביתה האחרונה שהיתה של הנכים, שהופיעו בטלוויזיה כל הזמן, אני לא הרגשתי שאני מזדהה אתם בכלל. [...] יש הרבה נכים שמצליחים, ועושים למען עצמם והם לא מסכנים... מה שאלה שהופיעו בטלוויזיה, שהופיעו בשידורי התקשורת, התחושה שלי היתה שהם רובם אנשים שמנסים לבנות מהמסכנות שלהם משהו".

גם דן, מתכנת מחשבים בן 28, המשותק בגפיו עקב ניוון שרירים, מבקר את שביתת הנכים מטעמים דומים.

"זה [סיקור שביתת הנכים] היה מעין משחק פינג-פונג כזה ידוע מראש בין התקשורת לנציגי הנכים. כלומר, כל פעם ראיתי איזה מסכנה אחרת, שיושבת עם השמיכה שם בקור וכאילו בוכה על מר גורלה והתקשורת... כאילו מְשַחק ממש לידי התקשורת ו... התקשורת בעצם צילמה את המסכנוּת. וגם חלק מהחבר'ה שדיברו שם גם כן הציגו את המסכנוּת שלהם. זה נכון שכולנו... קשים, אבל אני חושב שאת התכנים אולי היה כדאי להעביר אחרת. [...] כי אני לא תופס את עצמי כמסכן. אני תופס את עצמי כבן אדם, כבעל יכולות, כמו הרבה אנשים אחרים, ואני רוצה להיות שווה בין שווים בשוק התחרותי ולעמוד לתחרות עם כל הכישורים שלי".

לילך מפנה אצבע מאשימה לאחד הפעילים בשביתת הנכים. לטענתה, הייצוג בעזרת הדימוי המסכן מרמז על מצב חסר-תוחלת, כאילו הלקות חוסמת לפני בעליה את אפשרויות הקיום הנאות.

"ואותו דבר לגבֵי [מציינת את שמו של פעיל מסוים] הוא יותר מדי מראה שחור. הוא יותר מדי עושה את עצמו מסכן, ואני לא אוהבת את זה. [...] 'עושה שחור' זה שהוא מציג את זה שרק רע לנו, אני מדברת על אוכלוסיית הנכים. [...] כאילו אנחנו מסכנים לאללה, היינו מסכנים, תמיד נהיה מסכנים ותמיד... בחלק מהדברים הסכמתי אתו. הסכמתי שהמדינה לא עוזרת הרבה, המדינה מַקשה, אבל אני לא חושבת שאנחנו עם מסכן".

 

                                          *

 

זולא  (1991Zola) טען שהחברה מעבירה לנכים מסר כפול באמצעות התקשורת: מצד אחד, הסיפורים על ההצלחות של בעלי נכויות מדגימים שהם יכולים לחיות חיים מלאים ומאושרים. מצד אחר, המסר של ההצלחה מייצר ציפיות שלא כל בעלי הנכויות יכולים לעמוד בהן. אם הם נכשלים, זו הבעיה שלהם, האישיות שלהם, החולשה שלהם. חלק הארי מהמרואיינים במחקר הביע אהדה רבה למודל הזה. לדידם, זהו הטיפוס הנכון לייצוג, משום שהוא מסמן תקווה ומהווה מודל להזדהות ולהערצה. מיצובם הבעייתי של בעלי הנכויות בשוליים הבלתי-נראים והבלתי-נחשבים של החברה הישראלית מותיר אותם בעמדה של לַקְטָנים, המחפשים באופן תמידי ונואש אחר דימויים של נכים מצליחנים.

ההנגדה בין הייצוג הזה לייצוג של הנכה המסכן היתה שזורה כחוט השני במחקר. ניתן לשרטט ציר של אנושיות שהנכים ממוקמים רק על שני קטביו, אך לעולם לא במרכזו "הנורמלי". הם מוצגים או כ"יותר מאנושיים" (קרי, נכי-על מצליחנים) או כ"פחות מאנושיים"  (קרי, מסכנים ואומללים); אך לעתים רחוקות, אם בכלל, יגיעו לתודעה הציבורית כבני אדם רגילים המבצעים פעילויות רגילות. הדימוי של הנכה המסכן עדיין רווח בשיח התקשורתי, והוא אחראי במידה לא-מבוטלת לתופעת המזעור של העצמי, כפי שהגדירהּ מרפי (1990Muprhy). אם היחס החברתי לאדם כלשהו מאופיין בלעג, בוז, גועל וכדומה, האגו שלו נפגע אנושות, והכבוד העצמי והאנושיות שלו מוטלים בספק. אל הלקות הגופנית מצטרפת, אם כך, לקות פסיכולוגית: הפרט הנכה איננו יכול לכונן זהות מלאה, משום שהוא מקבל מסרים מהסביבה החברתית ומהמציאות הסמלית שהוא לא יכול להיות חבר מהמניין בחברה האנושית.

בעלי הנכויות מבקשים להיכלל בשיח התקשורתי באופן שבו לקותם איננה מהווה שיקול רלבנטי. הלקות איננה אמורה להיות אמתלה להשתתפות במרחב הציבורי, איננה אמורה להשפיע על דרך העיצוב של הנוטלים בו חלק (בין שהם נכים בשר-ודם ובין שהם דמויות בדיוניות) ואיננה אמורה להוות מוקד לתשומת הלב הציבורית. למרות היחס האוהד ואפילו החיובי לדימוי נכה-העל, מעדיפים הנחקרים להעלים ולהצניע את הלקות הגופנית, ולהציג לעולם את הנכה כחלק אינטגראלי מהחברה האנושית. הם שואפים להיות ממוקמים במרכז ציר האנושיות, ולחסל את המגמה לדחוק אותם לאחד משני קטביו. השאיפה הרווחת ביותר היא להיכלל בטקסטים התקשורתיים שלא על בסיס הנכות. כלומר, להיות "רגילים".

צרכן התקשורת בעל הנכות מחפש דמויות שיהוו הוכחה לכך שניתן להתגבר על הנכות ועל המכשולים האחרים. בעל הנכות המצליח, המוצג בתקשורת, מוצב על כן של הערצה בלתי-מסויגת ליכולתו המוכחת לנצח. הצלחה משמעה התגברות על המכשולים המונחים בדרכו של הנכה. הן מכשולים הנובעים מבעיות גופניות ("אובייקטיביות") והן מכשולים הנובעים מיחס חברתי פוגעני ומפלה (למשל, בעיות ארכיטקטוניות של אי-נגישות). בעל הנכות מבקש להוכיח שניתן להתגבר על המכשולים הללו. ההוכחה נועדה הן לעצמו ("אני יכול להתגבר"), הן לנכים האחרים ("הם יכולים להיחלץ מהמצב הבעייתי שלהם") והן לחברה הכללית ("נכים יכולים להיות כמו כולם"). מכאן נובעת הכמיהה למצוא דימויים של נכים "שעשו זאת". מן הצד האחר, הדימוי של הנכה המסכן נתפס כמשעתק את המיצוב הבלתי-רצוי, ולכן מעורר התנגדות כה עמוקה וחריפה.

 

מקורות:

Clogston, J. S. (1994). Disability coverage in American newspapers. In J. A. Nelson (Ed.), The disabled, the media, and the information age (pp. 45-53). Westport, CT: Greenwood Press.

Kasnitz, D. & Shuttleworth, R. P. (2001). Anthropology and disability studies. In L. J. Rogers & B. B. Swadener (Eds.), Semiotics and dis/ability: Interrogating categories of difference (pp. 19-41). Albany, NY: State University of New York Press.

Mitchell, D. T., & Snyder, S. L. (2001). Representation and its discontents: The uneasy home of disability in literature and film. In G. L. Albrecht & K. D. Seelman & M. Bury (Eds.), Handbook of disability studies (pp. 195-218). Thousand Oaks, CA: Sage.

Oliver, M. (1990). The politics of disablement. London: Macmillan.

Auslander, G. K., & Gold, N. (1999). Media reports on disability: A binational comparison of types and causes of disability as reported in major newspapers. Disability and rehabilitation, 21, 420-431.

Glaser, B. G. & Strauss, A. L. (1967). The discovery of grounded theory: Strategies for qualitative research. Chicago & New York: Aldine-Atherton.

Longmore, P. K. (1987). Screening stereotypes: Images of disabled people in television and motion pictures. In A. Gartner & T. Joe (Eds.) Images of the disabled, disabling images (pp. 65-78). New York: Praeger.

Ross, K. (2001). All ears: Radio, reception and discourses of disability. Media, culture & society, 23, 419-437.

Ross, K. (1997). But where's me in it? Disability, broadcasting and the audience. Media, culture & society, 19, 669-677.

Wolfsfeld, G. (1988). The Politics of provocation: Participation and protest in Israel. Albany, NY: State University of New York Press.

Zola, I. K. (1991). Communication barriers between 'the able-bodied' and 'the handicapped'. In R. P. Marinelli & A. E. Dell Orto (Eds.), The psychological and social impact of disability. New York: Springer.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד