זרים בהיכל הצדק/ יובל אלבשן
זרים בהיכל הצדק/ יובל אלבשן

מערכת המשפט נוהגת באופן עקבי לדון בחומרה יתרה נאשמים מקבוצות שוליים בחברה: עניים, עולים, עובדים זרים. אחת הסיבות לכך הוא הפער בין הקבוצה החברתית ממנה מגיעים השופטים לבין הנאשמים. סיפורם של איגור, אלי, תמר, נדיה וונקוי, וכמה מסקנות והרהורים

 

יובל אלבשן

קרדיט: עו"ד יובל אלבשן הוא מנהל המרכז לחינוך משפטי קליני לזכויות אדם ולאחריות חברתית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים

 

קוראים לו איגור. הוא בחור צעיר, בקושי בן 22. מאז השתחרר מהצבא הוא מחפש עבודה, אבל כל שהוא מוצא הן עבודות מזדמנות שמהן לא הצליח להתפרנס. בשל כך הוא מעביר את מרבית ימיו בחיפושי עבודה ובליקוטי מזון פה ושם. יום אחד הוא עבר ליד בית. מבעד לחלון הוא הבחין במקרר קטן. בגלל שלא אכל כמה ימים החליט להיכנס. הוא הסיט את החלון, נכנס פנימה ופתח את המקרר. לאכזבתו, גילה שם רק בקבוק שתייה חצי מלא ופחית בירה. הוא שתה את שניהם באחת ויצא. ביציאה, רווי אבל עדיין עם בטן מקרקרת, נפלה מכיסו תעודת הזהות שלו.

בעזרת התעודה, תפסו אותו השוטרים בקלות. הוא היה, כרגיל, בכתובת הרשומה בביתו. לטענתו עשה זאת "כי אין לי אוכל ולא רציתי לבקש מההורים, שנמצאים במצוקה קשה מאוד". רשויות התביעה עצרו אותו מיד. הרי ידוע שאצלנו אין עבריינים "המהלכים חופשי בשוק". התביעה ביקשה להחזיקו במעצר מפני שהוא מסוכן לשלום הציבור ולרכושו. השופט אישר וכך נותר איגור - פחות צמא אבל לא פחות מיואש - בבית המעצר למשך שישה ימים, עד לדיון בבית משפט השלום בעכו. הכל כדת וכדין. 

בדיון עצמו, לאחר שהודה במעשה, נדהם איגור לשמוע את התובעת המשטרתית, נציגת שלטון החוק, דורשת "מאסר בפועל", שכן לדידה "מדובר בעבירה מאוד חמורה". היא התכוונה לעבירת ההתפרצות למבנה המשמש לתפילה בכוונה לבצע גניבה, וכמובן לעבירת הגניבה הרגילה. אלה עבירות שהמחוקק קבע להן עונשי מאסר של שלוש עד שבע שנים. במלים ברורות יותר, התביעה המשטרתית בחרה את העבירות החמורות ביותר שניתן היה לייחס לנאשם, אף שהוא עצמו אמר בבית המשפט, "אני לא ידעתי שמדובר בבית כנסת כי עברתי בצד האחורי".

אבל זה לא הכל. השיא נמצא בפרוטוקול. באת הכוח הנכבדה של המדינה תמכה את דרישתה למאסר בפועל בעובדה ש"מדובר באדם עני שאין לו כסף ולכן סביר להניח שהוא יפעל באופן דומה [בעתיד], יתפרץ ויגנוב". יש טיעונים שאסור לנציגי החוק לטעון. זה אחד מהם. מה שכן הטריד את התובעת הוא המוצג (פחית הבירה) שנלגמה על ידי הנאשם. היא לא שכחה לבקש "צו להשמדת המוצג". סדר, הרי, צריך להיות.

טענותיו של הסניגור הציבורי, שמדובר בצעיר ללא עבר פלילי, שעובד למחייתו מאז גיל 16, שהתגייס לצבא ושמדובר בכתם שיקשה על צעיר כמותו בעתיד, לא סייעו. כך גם טענותיו ש"הנאשם לא גרם נזק לרכוש" ושהמעצר הממושך מהווה כשלעצמו עונש חמור לאדם שעברו נקי. גם תחנוניו של הנאשם עצמו, שהתחייב "לא לחזור על דברים כאלה בעתיד", לא עזרו. אמנם בית המשפט קבע ש"הרקע לביצוע העבירות הנו מצבו הכלכלי הקשה מנשוא שהביאו לחרפת רעב", אך עדיין סבר שיש להשית על הנאשם מאסר על תנאי, שכן "בעונש של מאסר על תנאי יש על מנת להוות מסר הרתעתי לנאשם, שכן ברי כי במידה שיחזור הנאשם ויבצע עבירות דומות, יהא צפוי להפעלת המאסר על תנאי". וכך נגזר על איגור מאסר על תנאי לתקופה של שמונה חודשים למשך שנתיים, ובהתאמה מאסר על תנאי של שלושה חודשים לאותה תקופה. אה, כן, כמובן, שלא נשכחה פחית הבירה הריקה. בסוף גזר הדין, ניתן צו להשמדתה.

גם אם איגור טעה, רב המרחק עד למעצר כה ממושך, להרשעה פלילית ולעונשי מאסר על תנאי. כל משפטן מתחיל יודע שעומדת לרשות המערכת המשפטית בחוק העונשין הגנה המכונה "זוטי הדברים". הגנה שמחייבת גם את התביעה וגם את בית המשפט לפטור את הנאשם ממקרים שבהם מידת האנטי חברתיות בעבירה היא כה מעטה עד שנשללת כל האשמה שבמעשה. התפיסה היא שבמקרים כאלה אין כלל עבירה.

קצין המשטרה החוקר רשאי להימנע מלחקור את התלונה וברשויות התביעה רשאים התובעים שלא להגיש כתב אישום. עיגון ההגנה בחוק העונשין מאפשר לבית המשפט להוות שסתום לכך, שיתוסף לשניים הקודמים. אבל, כאמור, איש מהמעורבים לא שעה לחובתו זו. במלים ברורות יותר, לו רצו יכלו רשויות אכיפת החוק שלא לעצור את הנאשם למשך פרק זמן ארוך כל כך, שלא להגיש נגדו כתב אישום על עבירות כל כך חמורות, ושלא לבקש עונשי מאסר בפועל שיובילו לגזר דין כזה.

וכך, במקום שמדינת ישראל תעמוד למשפט על כך שהיא מדרדרת את אזרחיה לחרפת רעב כזו, ולביזוי צלם האנוש בחבריה, בחרה מערכת המשפט להעניש דווקא את הצעיר הרעב.

*

מקרה שני:

(בג"ץ  403/99, 981/99 מיום 30.6.99).

שמו האמיתי הוא אלי. אבל כולם קוראים לו אליקו. על קירות דירתו, ברחוב מעגלי יבנה בשכונת הקטמונים בירושלים, תלויות עדיין תמונות מהיום המאושר ההוא. מרחוק הן נדמות כמו תמונות החתן והכלה הסטנדרטיות המוכרות כמעט לכל משפחה ירושלמית, אשר מצטלמת למזכרת ערב השמחה בגן הוורדים על רקע בניין הכנסת. רק כשמתקרבים רואים שמדובר במשהו שונה. הבגדים אינם חגיגיים, השיער אינו עשוי בקפידה ורק העיניים קורנות מאושר, משל מדובר בחתונה של ממש. התאריך מודגש בטוש שחור מתחת לתמונה - 29 באוקטובר 1998.

זה היום שבו נכנס לתוקף חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ח 1998, חוק שאיפשר לו ולחבריו לקנות סוף סוף את דירות החברה המשכנת שבהן הם גרים זה עשרות שנים. בשבילו ובשביל חבריו מדובר היה בלא פחות מהכרזת עצמאות וביציאה מעבדות לחירות. עד היום הוא זוכר את ההתרגשות שאחזה בהם כשח"כ רן כהן, אבי החוק, יצא מהכנסת ובישר להם בחגיגיות: זהו, מהיום אין עוד טריקים. הבית שלכם הוא הבית שלכם. הנה המפתח. גם היום, כשאליקו מספר על זה, הוא דומע.

קדמו לרגע ההוא שנים של מאבקים ותסכולים ואינספור קשיים. אבל הכל נמחק באותו רגע לטובת התקווה שניתן יהיה לשפץ סוף סוף את הדירה הקטנה בלי שהפקיד הממונה מטעם חברת השיכון הציבורי יתערב,  שיהיה מה להוריש לילדים והיו כבר שפינטזו איך הם נכנסים לסוכנות תיווך ומעמידים את דירתם למכירה ולהשכרה - ואחר כך יוצאים לרחוב ומספרים, כך סתם, על כוונתם לעבור דירה, במין תחושת בעלות וחירות שמעולם לא היתה להם.

אלא שהוראות החוק לא ממש יושמו. בהתחלה טען משרד השיכון שמדובר בקשיים טכניים. אחר כך נחקקו חוקי ההסדרים שהקפיאו את החוק משנה לשנה. אבל לאליקו ולחבריו זה לא מחק לגמרי את החיוך מהפרצוף. לדידם, החוק הוא חוק, זכותם היא זכות והבית הוא ביתם. גם אם אי אפשר לממש את קניינם, איש לא יכול לפגוע בו. הם סברו שמדובר בסך הכל בדחייה טכנית. ואלוהים שבשמים יודע שסבלנות תמיד היתה להם.

כשזו קצת נגמרה הם פנו לבית המשפט, לקבל את סיועו. גם זה היה רגע חגיגי בשבילם. הם, שהתרגלו להכיר את בתי המשפט רק מצד הנתבעים, נכנסו בשער הראשי של בית המשפט העליון. בעקבות עורך הדין של עמותת "סינגור קהילתי" שטיפלה בעניינם חינם אין כסף, הם פנו למדור הבג"צים להגיש את עתירתם. הבגדים החגיגיים שלבשו לימדו על חשיבות האירוע. אפילו הפקידה במדור שקיבלה את עתירתם הבחינה בכך. "בהצלחה", אמרה להם "אני כבר מעבירה את זה לשופט התורן". הם יצאו למסדרון בתחושה של ניצחון. "מה עכשיו?" שאלו את גלעד, העורך דין. "עכשיו מחכים", הוא אמר. על הזימון לדיון נודע להם טלפונית. הם התכנסו כמה ימים לפני כן להתכונן. עשו חזרות על מה לומר ואיך לומר ומתי. "לא יהיה לכם הרבה זמן", אמר גלעד, "אז כדאי שתכינו טוב טוב את מה שאתם מבקשים לומר".

בבוקר הדיון - אליקו זוכר במדויק את התאריך, זה היה 30.6.99 - הם נכנסו לבית המשפט העליון. קבוצה גדולה של כ20- איש. אנשי משמר בתי המשפט שליוו אותם בעין חשדנית, כך הם חשו, לא משו מהם. הם התיישבו בשורה השנייה והמתינו. עורך דינם פירט את העוולה כשהוא מבססה על זכותם לדיור הולם ועל הטענה כי העובדה שהממשלה נמנעה מיישום החוק מהווה פגיעה בזכויותיהם הקנייניות. לא בכדי בחרו באי כוח העותרים להשתית את מרבית טיעוניהם על זכות הקניין. זכות זו, שפותחה על ידי בית המשפט העליון עוד טרם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קודשה על ידי המהפכה החוקתית של הנשיא אהרון ברק יותר מכל זכות אחרת. למעשה, זו הזכות היחידה מרשימת הזכויות החברתיות-כלכליות שזכתה מבית המשפט העליון להגנה של ממש. 

ובכל זאת, הדיון באולם בית המשפט העליון היה קצרצר. היו בין חברי הקבוצה שלא הבינו כלל שהדיון החל, כל שכן שהוא הסתיים. אבל זה לא היה הכל. פחות משעה לאחר תום הדיון הקצרצר חזרו שלושת השופטים לאולם בית המשפט ונתנו את פסק דינם.

בפחות מ40- שורות, כאשר הם מרפרפים על טענות העותרים, דחו השופטים את העתירה אגב שימוש בשבלונות שיפוטיות. כך, למשל, ביחס לטענה שמדובר בפגיעה בזכות הקניין של אותם דיירים, קבע בית המשפט כי דין טענה זו להידחות, שכן "גם אם יש בהוראת סעיף 37 לחוק הסדרים פגיעה בזכות הקניין - מבלי שנכריע בכך - פגיעה זו עומדת, בנסיבות העניין, בתנאי פסקת ההגבלה". המשפט מלמד אולי יותר מכל על חוסר הרצינות שמייחס בג"ץ לעותרים ולטענותיהם. על רקע נהרות הדיו שנשפכו במקומות שגילה בית המשפט העליון שנפגעה זכות יסוד כלשהי ונפנה לבחון את עמידתה בפסקת ההגבלה, ברורה סתמיותה של אמירת השופטים הסותמת את הגולל על העתירה הנדונה.

לאליקו נדמה היה שמישהו שם בבית המשפט העליון החליט שהזמן השיפוטי יקר מדי בשבילו. כשיצאו מבית המשפט הם חשו שבית המשפט העליון, שהיה אמור להגן עליהם, מחזיר אותם באחת לתחושת הקיפוח, לאזרחות סוג ב', להיות שוב אלה שזה לא ביתם, תרתי משמע.

*

מקרה שלישי:

(ת"פ ירושלים 2821/99 מיום 4.12.2000)

קוראים לה תמר. בגיל 15 הושאה בניגוד לרצונה לגבר שגילו כפול מגילה. עוד לפני  שנולד הילד הראשון, החל בעלה להפליא בה מכותיו. אחרי 11 שנים ושמונה ילדים היא אזרה סוף סוף עוז ונמלטה. מעט אחר כך גם הצליחה לקבל גט. אבל מה שנדמה כיציאה לחירות הפך חיש מהר לעבדות מסוג שונה. עבדות למלך העוני. גם אחרי שחלק מהילדים הוצאו לפנימיות וגדלו במוסדות, היא התקשתה לכלכל את הילדים שנותרו בבית. כשהיה מעט כסף, היא קנתה אוכל בהקפה. בשאר הזמן הסתמכה על אלה שהיא קוראת להם "צדיקים". גם בגדים נתרמו לה ואפילו ילקוטים וספרים לבית הספר. הבעיה העיקרית היתה ונותרה אספקת המים והחשמל. בלעדיהם אי אפשר לשרוד את החורף הירושלמי המקפיא ואת הקיץ הירושלמי המהביל.

הריטואל היה קבוע. היא היתה צוברת חוב (לחברת המים העירונית או לחברת החשמל) ואחרי מספר רב של התרעות החלו להגיע הניתוקים. היא היתה מחכה כמה שעות ואז מתחברת באופן פירטי, אגב עקיפת המונה, לזרם החשמל או המים. כאן נכנסה לעניין מערכת המשפט. היא החלה לקבל כתבי אישום, שהפכו חיש מהר להרשעות פליליות על עבירות של גניבת חשמל ועל עבירות של גניבת מים. בפעם האחרונה, אחרי חמש הרשעות קודמות, כתב עליה השופט כי מדובר ב"פרשת חיים קשה מנשוא", שכן מדובר ב"אשה בת חמישים... שכוחה לא עמד לה להתמודד במצב זה עם קשיי החיים. גורלה של הנאשמת מלמד על כרוניקה ידועה מראש שאינה יכולה להוביל לשום מקום לבד מהמשך העבריינות וברור לכל שאין בכוחה של הנאשמת לחלץ עצמה מהמצר".

אבל למרות דברים נכוחים אלה ומשום "ההגנה על שלומו של הציבור ועל הסדר הציבורי, לבל יהא רכוש הציבור הפקר", גזר עליה בית המשפט שלושה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר בתנאי. בימים אלה היא נתפסה שוב ועונש המאסר על תנאי אמור להיות מיושם שנית. מתברר שדברי השופט כי מדובר "כרוניקה ידועה מראש שאינה יכולה להוביל לשום מקום לבד מהמשך העבריינות" היו בחזקת נבואה המגשימה את עצמה.

*

מקרה רביעי:

קוראים לה נדיה. בלי להרגיש היא כבר עשר שנים בארץ; רק אתמול היתה בקווקז, מעלעלת בפרוספקט כרומו צבעוני שבו מתוארת העיירה שדרות כגן עדן של מטה. ועכשיו היא כבר נפרדת מכל ההטבות שנלוות למעמד "עולה", אך עדיין היא לא מרגישה בבית. עם השפה העברית היא בקושי מסתדרת, עם התרבות הישראלית עוד פחות ועם הישראלים (ככה היא מכנה אותם) עוד פחות מפחות. "תשמע", היא אומרת לי, "לא שברוסיה חסרו רמאים או רמאויות, וגם הרשעות לא היתה חדשה לי. אבל שם לפחות גם לא ציפית. ידענו מראש שבלי שוחד אין רישיון ובלי כסף אין היגיון. אבל פה הכל נעשה במסווה של חוקים וסדר ודמוקרטיה,  ואיך אתה קראת למושג ההוא? אהה, שלטון החוק. כאילו יש חוק וכאילו יש לו שלטון. אבל האמת היא שהכל פה פוטיומקין. כולם פוטיומקין". 

המושג "פוטיומקין" מסמל בתרבות הרוסית את הפער בין מראית העין למציאות, בין הפנים לחוץ. כעורך דין קהילתי, שמרבית "לקוחותיו" נמנים עם אוכלוסיות העולים, שמעתי את הכינוי הזה פעמים רבות ובהקשרים רבים. לא פעם התקשיתי לרדת לעומקה של כוונת האומר. הפעם, במקרה של נדיה, לא היה לי ספק. היא התכוונה לפער בין הרטוריקה והדקלרציה של עשיית צדק לבין מה שקורה במערכת המשפט. היא בעיקר מתכוונת לעובדה ששני ילדיה הוצאו מחזקתה מחמת חוסר מסוגלות הורית, כדברי השופט.

כשהיא מספרת על כך היא לא בוכה. זרה אפילו לעצמה, היא מספרת את זה כאילו זה קרה למישהי רחוקה. מאז עלייתה לארץ, היא לא מצאה עבודה. לא עזרו חיפושיה, לא עזרה גם נכונותה לעבוד בכל עבודה מאומצת. כשנגמר הכסף של הקליטה ובלית ברירה, היא פנתה לעבוד במכון ליווי באשקלון. שם נעצרה. בעקבות זאת הוצאו ילדיה מביתה. בבית המשפט סירב השופט חמור הסבר לשעות לתחנוניה ולהבטחתה ש"לא תחזור לעבוד שם". "התקבלה על דעתי קביעת גורמי הרווחה כי אין זו הסביבה הראויה לגידול ילדים. לא מבחינת דמות האם ולא מבחינות אחרות". קבע וקרע את לבה של מי שמכרה את גופה כדי להציל את גופם של ילדיה.

*

מקרה חמישי:

החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין מיום 9.3.03 (כלא מעשיהו)

קוראים לו וונקוי, מהגר עבודה מסין. כל משפחתו התגייסה כדי להשיג את הכסף הדרוש לבוא לכאן, משהו 5,000 דולר בערך. המתווך מסין הסביר לו שתוך חודשיים-שלושה הוא מחזיר את ההשקעה, ועד לסוף השנה הוא משלש אותה. סכומים אדירים שהולידו תקוות אמת לעתיד שכולו זהב. רק אחרי שהגיע לכאן הבין שטעה, שזה לא ממש משתלם ושיעברו שנים עד שיושג הסכום הנשאף. עבד בבניין, אחר כך בשיפוצים, ואת המעט שחסך שלח הביתה מדי חודש. עד שנתפס ונשלח למעצר בכלא מעשיהו.

מעבידו היה חייב לו עוד 500 דולר, אבל כל פניותיו דרך מתנדבי מוקד הסיוע לעובדים זרים, שיושבים בבית המעצר, לא הועילו. מעבידו "לא הכיר אותו". כשהגיע לדיון בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, הוא ניסה להגיד את זה לשופטת. אבל נדמה היה לו שהיא לא הבינה ממש אף שרשמה בפרוטוקול ש"הדיון נערך בעברית, בתרגום לסינית של שני חברים של המוחזק". כשחזר ואמר שהוא מסרב לעזוב עד שלא יקבל את כל כספו, ועד שיפנה את החפצים שרכש כאן, המצויים בדירתו בדרום תל אביב, הינהנה השופטת לחיוב, אבל אחר כך התברר שאושר גירושו. בדרך לשדה התעופה נשבע שלא ישוב לכאן עוד.

 

                                            

                                              *

 

            חמישה תיקים שנפתחו במערכת המשפט, חמישה מקרים, עשרות בני אדם. עולמות שלמים שהתנפצו אל מול עולם הצדק והמשפט. לכאורה, מעט המשותף בין אותם בני האדם. מה בין אליקו, יוצא עדות המזרח שנולד במוסררה בירושלים ובין נדיה, שעלתה לפני שנים לא רבות מקווקז? מה בין איגור ששירת בצבא ובין וונקוי שיד המקרה הביאה אותו לתל אביב ולא לעמאן? מה בין תמר, שהעברית היא שפתה היחידה לאלה שלא שולטים בעברית כלל וכלל? מה בין פרשות פליליות למקרים אזרחיים? דומה כי המשותף הוא דרך הטיפול של מערכת המשפט בהם, יחס שהביא את המערכת לפעול כפי שתואר לעיל. והשאלה היא, מדוע? מדוע זכו וונקי, אליקו וחבריהם ליחס כזה של בתי המשפט? למה נהגה המערכת בצורה כזאת?

 יהיו שיאמרו כי אין כל פגם במקרים שפורטו לעיל. המערכת נהגה כפי שראוי שתנהג. היא הענישה את מי שעבר על חוקיה, היא הוציאה ילדים מבית אמם שעה שסברה כי הדבר לטובתם, היא גירשה אדם ששהה כאן שלא כחוק ובניגוד לאינטרס הציבור. במובנים רבים יש צדק בטיעון האחרון. אכן, בכל המקרים דלעיל, לא מדובר בחריגה מסמכות, באקט בלתי חוקי או בהפרה של הכללים הכתובים. להפך, נדמה שבכל המקרים שתוארו נצמדו אנשי מערכת אכיפת החוק לאותיות החוק, קלה כחמורה.

אבל כל מי שבא בשערי מערכת המשפט יודע שבמקרים אחרים, רבים אפילו, חורגת המערכת מהכללים הכתובים, מהאות הכתובה, לפעמים גם באופן מאולץ, כדי לקבל תוצאה שנראתה למכריע צודקת יותר. היו שופטים שקראו לזה "לפנים משורת הדין". היו שכינו זאת "רחמי בית המשפט" והיו מקרים חסרי הגדרה שבהם פשוט שונתה ההלכה ושונה הנוהג המשפטי כדי לעשות צדק במקרה הפרטי. מדוע, אם כך, נמנעה מערכת המשפט בכל המקרים שתוארו לעיל וברבים אחרים מלעשות כן? איפה רחמי בית המשפט המוכרים כל כך מפרשות רבות אחרות?

לא מעט תשובות ניתנו במענה לשאלת יסוד זו. מקובל לומר שמחסור במשאבים, בעיקר של כסף, מקשה על קבלת ייצוג נאות, מה שעומד בעוכרי העניים שניגשים לפני כס השופטים. אחרים מסבירים זאת  בעומס הבלתי נסבל על מערכת המשפט, המקשה לעשות צדק בכל מקרה ומקרה, כאשר טבעם של החיים הוא שהמקרים ה"קטנים" מועדים יותר ליפול בשיעורי שגיאות אלה מאשר מקרים סבוכים יותר. יש הסבורים כי המערכת מלכתחילה לא נועדה לפתור בעיות מסוג זה, בעיות הנתפסות כקשורות לעוני, ולכן הפגם אינו במערכת אלא בפנייה אליה. המקרים של נדיה, איגור ותמר מלמדים על כשלונה של החברה, וכאשר זה מתגלגל לבתי המשפט זה כבר מאוחר מדי. רבים רואים את הבעיה בכך שאותן אוכלוסיות מודרות מהשלב המקדמי של קביעת הנורמות, שכן קולן אינו נשמע בהליכי החקיקה. לכן, בשלב היישום, שמתקיים באולמות בתי המשפט על פי רוב, הן נמצאות בעמדת פתיחה נחותה.

לכל אלה אבקש להוסיף הסבר נוסף. הסבר הנובע מזרותם של האנשים המוחלשים בקרב קהל הבאים בשערי בתי המשפט: זרות המתבטאת בשפה שונה, בתרבות שונה, בתפיסת מציאות שונה ובהתנהגות שונה. זרות זו הופכת אותם ל"שונים". אם תרצו, צירוף פרצופיהם של אליקו, וונקוי, תמר, נדיה ואיגור מרכיב את קלסתרונו של ה"אחר" בבית המשפט. זה שניתנת לו דריסת רגל מתוקף העיקרון של שוויון בפני החוק, אבל חיש מהר הוא מגורש מהאכסניה המכובדת אל חייו האחרים.

 בשפה המקצועית קוראים לזה "הקונפליקט התרבותי". הכוונה היא לקונפליקט המובנה, בין מי שמייצג את התרבות המארחת בחברה למי שזר לה. בין ה"אנחנו" של החברה הישראלית לבין ה"אחרים" שבה. ה"אנחנו" מוגדר כקודים השכיחים בחברה ובעיקר באליטה שלה. ה"אחר" הוא הקודים השכיחים באוכלוסיות המודרות של החברה. פער זה נכון בעיקרו לגבי האוכלוסיות המוחלשות שהיגרו לישראל וטרם סיימו את תהליך בוללותן (Acculturation), ככל שניתן בכלל להגיע לכדי סיום בתהליך זה. אף שמקובל לומר היום, בעידן רב-תרבותי לכאורה, כי תהליך של רכישת תרבות, Culture Acquisition, הוא הדדי במובן זה ששתי התרבויות הנפגשות משפיעות האחת על השנייה, הרי שאין חולק שבמובן של התרבות המשפטית מדובר בתהליך חד צדדי. בתהליך זה נקלטות הנורמות המשפטיות הנוהגות בשדרה המרכזית של החברה אצל אלה שבאו זה מקרוב. בשל פרק הזמן שבו מוכנסים שינויים בשיטת המשפט, מחלחלות הנורמות שנהגו בארץ המוצא אל שיטת המשפט המארחת רק לאחר זמן רב, אם בכלל.

הפער התרבותי הוא גם תוצר של חוסר ארגון חברתי (social disorder) הנובע מתנאי החיים הקשים המאפיינים את האוכלוסיות המודרות, ביחס לתנאי חייה של שאר האוכלוסייה. בהקשר שבו אנו עוסקים, הבולטות מקרב האוכלוסיות המוחלשות הן אוכלוסיית יוצאי חבר המדינות ואוכלוסיית יוצאי אתיופיה. מטבע הדברים, נמנים השופטים עם הקבוצה המייצגת את נורמות התרבות המארחת  בחברה, עם "בעלי הבית" בחברה, כמונחו הידוע של המלומד וולפנג (Wolfgang M.),  המשתייכים כולם לקבוצת האליטה מתוקף מינוים לתפקיד.  שהרי מי שלא ישלוט דיו ברזי התרבות הישראלית, בשפה העברית ובקודים המשפטיים והאחרים הנוהגים בחברה, לעולם לא יתמנה לשופט בה.

            פער זה משליך, ביו השאר, גם על נכונות השופטים לסייע "לפנים משורת הדין", או בכל דרך אחרת לאותן אוכלוסיות. עמד על כך פרופ' גד ברזילי, כשקבע כי "השופטים מייצגים לרוב את האליטות החזקות מבחינה חברתית בכל חברה נתונה... כך גם בבית המשפט העליון הישראלי. בבית משפט זה יש תת ייצוג לבני עדות המזרח, לנשים, לחרדים, וחוסר ייצוג לערבים אזרחי המדינה... הרכב זה משפיע על אי הנכונות או הדחף של השופטים להביא לשינויים חברתיים משמעותיים" ('פוליטיקה' מס' 2, ע' 44).  יותר מכך, גם אם היה דחף, קיימת בעיית פער התרבות בין שני הצדדים. כפי שציין סמי שלום שטרית בספרו 'המהפכה האשכנזית מתה' (ת"א 1999) בע' 138: "אני מרשה לעצמי לומר בזהירות שבית משפט עליון כזה אינו מסוגל לשפוט דין צדק בעניינים חברתיים, ולא משום שאינו רוצה. גם אם הוא מאוד רוצה הוא אינו מסוגל, כי הוא בנוי כך שהוא רואה עולם אחד בלבד".

העובדה שבית המשפט לא יודע על פי רוב לפצח את הקודים האלה, מובילה אותו להתעלם מהם. כשלונה של חברה ורשתות הביטחון שהיא טווה, שמתבטא בגלגול מקרים אלה להכרעת המערכת המשפטית, נתקל בחוסר אונים משפטי. אולי משום כך אין זה מפתיע ששני פסקי הדין המרכזיים שהכירו בזכויות החברתיות, קרי: פרשת פרופסור יוסף גמזו ופרשת מיכאל חלמיש, היו מקרים שבהם נדון עניינם של אנשים המשתייכים תרבותית לקבוצתם של השופטים, במובן זה שניתן לכנותם "מלח הארץ": הראשון היה איש תרבות, פרופסור לספרות, משורר ופזמונאי ידוע, בן למשפחה ידועה, והשני טייס חיל אוויר ואיש עסקים. מטבעם של בני האדם, ואחרי ככלות הכל שופטים בני אדם המה, שהזדהותם  עם אנשים הדומים להם (ושאינם מאיימים עליהם למשל בקרבנותם או בחולשותיהם) גבוהה יותר מאשר עם אנשים השונים מהם תכלית השינוי התרבותי.

אלא שחולשה זו היתה צריכה להילקח בחשבון על ידי אותם שופטים. אמת, לא ניתן לצפות ממערכת המשפט לחשוף קודים תרבותיים אחרים ולהתמקצע בהם. התפקיד הזה מוטל על כתפי עורכי הדין הקהילתיים, המשמשים למעשה מתורגמנים בין שתי התרבויות. עם זאת, קריטי שבתי המשפט יהיו ערים לפער זה ויגלו רגישות כלפיו, כי דווקא בהקשר המשפטי, לתרבויות שונות דרכים שונות לפתירת קונפליקטים ומסורות שונות ביחסים עם מערכת אכיפת החוק. רגישות שכזו היתה צריכה להעלות ספק ביחס לקשיות הלב שבפסיקות שתוארו.

הרי ברור שלא התביעה ולא בית המשפט סבורים שהאיום במאסר על תנאי יסלק את קרקורי הבטן העתידיים של איגור, או שהסכנה של שישה חודשי מאסר תשבור את צמאון ילדיה של תמר. אבל הפסיקות הללו הן תוצר של חוסר הבנה לעומק מצוקתם של איגור, תמר וחבריהם. זו מצוקה הזרה למציאות חייהם של השופטים, באופן שהם רואים ברעב אקט רצוני ונשלט שעונש יכול לנטרלו. ובעיקר הן תוצאה של חוסר אונים של שופטים העובדים במערכת החייבת להכריע, בעוד הם מחוסרי כלים של ממש להתמודד עם התופעות בבחינת תיקון עולם.

אף שמאמרים וספרים רבים נכתבו על הקשר שבין קודים תרבותיים לבין המשפט, ועל הקושי להתגבר עליו, נדמה כי הדברים לא הובנו עד כה על ידי שופטים בישראל. כל עוד הם לא יבינו את הרגישות המתחייבת מפער זה בחברה מתהווה כחברה הישראלית, ימשיכו אליקו, תמר, נדיה, איגור וחבריהם להתהלך כזרים במחוזות המשפט. לכן נדרש כל שופט להפנות את זרקור הצדק שניתן לו אל הספסלים האחוריים של החברה הישראלית. אל אלה שגם אם הם מהלכים בהיכלי המשפט שלנו, הם לעולם לא ירגישו כבעלי הבית שם.

הסכנה הטמונה בכך כפולה. לא רק שהם יהיו זרים לשלטון החוק, אף הוא יהיה זר להם והם יהיו נכונים, כפי שראינו בדוגמאות לעיל, לוותר עליו ולרמוס אותו. ברגע שלא רק האוכל והשתייה נעשים מותרות לעניים, אלא גם הצדק נעשה כזה, קמה הסכנה שהוא יתמוטט כליל. שהרי אם אין צדק לכל, אין צדק לאיש. במיוחד בתקופה שבה מרבית המערכות החברתיות מתמוטטות, יש חשיבות עליונה לשמירה על המשפט במערכת בולמת זעזועים אחרונה שבנמצא. לכן, אם לא נשכיל להפוך את המשפט למשפט של "כולם", ולא רק של "חלק" מאתנו, הוא ייהפך למשפט של "אף אחד". בחברה כזו, ללא חוק ומשפט, איש מאתנו לא באמת רוצה או יכול לחיות.

 

 

מקורות:

 

ר' שפירא "סימפוזיון : משפט ותרבות – פתח דבר" עיוני משפט כג(2) (2000) 3636

 מ' מאוטנר "המשפט כתרבות: לקראת פרדיגמה מחקרית חדשה" רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית – ספר זיכרון לאריאל רוזן צבי ז"ל ( בעריכת מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר, תשנ"ח) 454

 מ' מאוטנר "גדמר והמשפט" עיוני משפט כג 2000)  367. 

ג' ברזילי "הגמוניה שיפוטית, קיטוביות מפלגתית ושינוי חברתי" פוליטיקה מס' 2, ע' 44.

 ס' ש' שטרית,  המהפכה האשכנזית מתה הרהורים על ישראל מזווית כהה (ת"א 1999)

רע"א 4905/98 פרופסור יוסף גמזו נגד נעמה ישעיהו  תק- על 2001(1) 1440

בג"ץ 890/99 מיכאל חלמיש נגד המוסד לביטוח לאומי   תק-על 2000(3), 1362.

ח' עציוני הלוי מקום בצמרת אליטות ואליטיזם בישראל  (ת"א 1997)

Berry J. W. (1990) “Psychology of Acculturation: Understanding Individuals moving between Cultures”, Applied Cross-cultural Psychology ( R.W.Brislin Ed. 1990) 232-253.

Sellin T. Cultural, Conflict & Crime (NY 1938)

 Wolfgang M. (Ed.), Crime and Culture (NY 1968) P. 83-92

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד