אומרים אהבה יש
אומרים אהבה יש

אידה צורית היא סופרת

 

סיפור אהבתם של חיים נחמן ביאליק והציירת אירה יאן שימש השראה לסופרת אידה צורית ברומן "אהבת חיים" שיצא לאור בימים אלה. במאמר זה מביאה צורית את  הסיפור הביוגרפי שברקע הרומן, בוחנת את היחסים בין שני הסיפורים, ובודקת את גבולות הבדיון

אידה צורית

אומרים אהבה יש

אהבה טראגית היא אהבה אובססיבית, נואשת, כאשר המאוהב משועבד נפשית לאהוב-לבו, חייו תלויים בו, הוא מכור לאהבה הזאת, ואילו הנאהב חופשי מזה, אם מפני שהוא בעל מבנה נפשי אוטונומי מבחינה רגשית ואם מפני שהוא מאוהב במישהו אחר. במקרה השני יש למאוהב יריב ספציפי, בעל שם פרטי, שנדמה כי אם יגבר עליו בכל דרך שהיא, יכבוש מחדש את לב אהובו ויחזירו אליו. הדברים הידועים.

אבל כשיריבו של המאוהב אינו בשר-ודם, כשהוא מושג מופשט, ערטילאי, כמו: "האל", "האנושות", "העם", "הקהל", "היצירה", אין לו כלים להתעמת עם יריבו. הוא מפורק מנשקו. שום יוזמה או תחבולה, שום התגייסות חיצונית או פנימית לא יועילו פה. במקרה כזה המאוהב חסר-אונים, חסר תקווה, מובס מראש ואין לו ברירה אלא לפנות את הדרך, בראש מורכן, ליריבו, שמבחינתו הוא אומניפוטנטי. והטרגית אז כפולה ומכופלת.

בשני ספרי האחרונים, "אשתו המנודה", שראה אור בשנת 1997, ו"אהבת חיים", שראה אור בימים אלה בהוצאת כתר, הגיבורות שלי, ג'ולי הרצל ואירה יאן, המאוהבות, האחת בתיאודור הרצל והאחרת בחיים נחמן ביאליק, חשופות לאהבה חסרת-תקווה כזאת. בשני הספרים הנאהב הוא "הום פטאל" (על משקל "פאם פטאל"), כריזמטי, ברוך כישרון, סמכותי, מאוהב בעצמו, ויותר משהוא מייחל לאהבתן, הוא מייחל לאהבת האל, העולם, העם, הקהל, להיותו "הנבחר". אף כי גם ייחולים לאהבה כזאת אינם חד-משמעתיים מבחינתו. שכן, כמו באהבת בשר-ודם, כך גם באהבה "מופשטת", יותר או פחות, ברגע שהיא עוברת על גדותיה, היא מתחילה להעיק, לחנוק, לבטל את עצמיותו ועצמאותו של הנאהב והוא משווע לעזרה: מישהו מנסה להשתלט על חייו! מישהו חש בעלות עליו! מישהו משתמש בו! הוא כגולם בידיו!

כך, אין מנוס מן המלכוד. הנאהב משתוקק לאהבה, נפשו יוצאת אליה, אבל הוא אינו יכול לשלוט במינון. או שזו ניתנת לו במנות זעומות מדי, ואז הוא מרגיש מקופח, דחוי, מנודה, והוא נתקף מרה שחורה, או שזו מורעפת עליו ומציפה אותו ואז הוא טובע בה, משווע להינצל, והוא נמלט ממנה על נפשו - אל נפשו.

הגיבורות שלי, כל אחת מהן בהתאם לאישיותה, לתנאי חייה ולגורלה, צופות בלבטים ובהתחבטויות של מושא אהבתן הטראגית, אהובן הלא מושג, וידן קצרה מהושיע, שכן, גם הרצל וגם ביאליק ציפו מן האשה האוהבת שתהיה מוזה שבאמצעותה יזכו  באותה אהבה חובקת-עולם שאליה הם נכספים. אבל אם קורה שהמוזה מועלת בתפקידה והיא מפתחת ציפיות מאהובה, שיתייחס אליה כאל אשה בשר-ודם, בעלת אישיות עצמית, כמיהה ואפילו תביעה לתשומת לבו, נקמתו אינה מאחרת לבוא, והמאהבת-המוזה מוצאת את עצמה ביצירתו בדמות לילית ש"מבטה אהבת מות", כנאמר ב"מגילת האש".

                                       *

ממכתביה של אירה יאן לביאליק מצטיירת אשה בעלת נסיון חיים, במצב של התרגשות יתר, על גבול האופוריה, מאוהבת. המכתבים מעידים על יכולת ביטוי גבוהה, סגנונם פתטי, מפותל ומסובך, עשיר בדימויים, כתוב מתוך אירוניה דקה, משתעשע באמרות-כנף ובנזיפות-אוהב ברוח בדחנית. היא מרבה להתפלסף על החיים, קובעת אמיתות, לעתים מתוך קלילות ושובבות, שדומה כי הן מעידות על רצון ברזל להתגבר על איזה סבל, לעתים רחוקות יותר מתוך עלבון וכעס שהיא מתקשה להסתירם, אך לרוב היא מדברת אל ביאליק בחידות. האם משום שחששה שמא דברים גלויים מדי ירחיקו אותו מעליה? שמא ייבהל ויחתוך את הפתיל האחרון של יחסיהם - ההתכתבות ביניהם?

אגב, גם ברומן שלי משובצים מכתבים של אירה יאן לביאליק, שלא נשלחו מעולם ליעדם. אך אלה הם מכתבים בדויים. אני בדיתי אותם. ובכוונה, היא פונה אליו ברומן על פי השם הראשון של אביו, חיים איסוקביץ', כלומר: חיים בן-יצחק, ולא כפי שנהגה לפנות אליו במציאות: חיים יוסיפוביץ', דהיינו: חיים בן-יוסף, לפי שמו השני של אביו. וזאת עשתה כדי להדגיש את הזהות בין שם אביה, יוסף, לשם אביו. ומכן משתמע שבעצם היא כאילו אחות לו.... עוד נקודה מעניינת: במכתביה האמיתיים לביאליק פונה אידה בגוף שני רבים: וי. וי פישיצה; וי דומאיצה; לפי הנימוס המקובל ברוסיה, ולא בגוף שני יחיד: טי. וזאת, יש לשער, כדי להסוות את יחסה האינטימי אליו, הן מעצמו והן מעין זרה.

ביחסיה אתו, אירה היא הצד החלש, מפני שתלותה הרגשית בו גדולה מתלותו בה. בשירו "הולכת את מעמי" הוא משלחה מעל פניו בדרך אבירית מדי, המעוררת חשד שיותר מדי קל לו להיפרד ממנה: "הולכת את מעמי, לכי לשום", הוא אומר לה. יש לשער שגדלות הנפש שהוא מגלה כלפיה אינה מחמיאה לה ביותר. ובאין לה דרך אחרת להתמודד עם חולשתה, היא בורחת ממנו - אליו, אל ארץ-ישראל, ירושלים, קשורות מבחינתה בו, באהובה. וגם התקווה המקננת בלבה, שהוא יקיים את הבטחתו ויבוא אחריה וייתכן אפילו שיעזוב את אשתו ויקשור את חייו בחייה. התוכנית היתה ששניהם ילמדו במוסד ליתומי קישינב בשפייה.

הרושם הוא של אשה רגישה, חכמה, משכילה, דעתנית, אמיצה, בעלת גאווה. אך בל נשכח: היא היתה חולת שחפת, מחלת שנחשבה חשוכת-מרפא, באותם ימים של טרם האנטיביוטיקה. אמנם מכתביה לביאליק, אלה ששרדו, נכתבו לפני ההתפרצות הקטלנית של מחלתה, אך יש לשער שבנסיעותיה לשווייץ, כמלווה את אביה לצורך ריפויו שם (הוא סבל ממחלת עיניים), נהנתה אף היא מן האוויר ההררי היבש שהיטיב עם ריאותיה החלשות. ריאותיה החלשות היו גם התירוץ לנסיעתה לארץ; בוריס שץ הבטיח לה שירושלים הגבוהה והיבשה תתאים לה מבחינת בריאותית. ידוע שאצל חולי שחפת, סף הריגוש נמוך והם נוטים להתעוררות חושית מוגברת, לריגוש תמידי, להתלהטות ולהשתלהבות יצרית ואמוציונלית. ייתכן שניתן ליחס לכך את הטמפרטורה הגבוהה-מן-הרגיל של המכתבים ואת החלטותיה הגורליות האימפולסיביות, כשהיא מסתערת עליהן להוציאן אל הפועל מתוך קדחתנות של נמלטת מן האש.

סגנונה הפתטי של אירה יאן בא לידי ביטוי גם בכתיבתה הספרותית, בעיקר ברשימותיה. התרגום המליצי של חמדה בן-יהודה תרם אף הוא לכך לא מעט. האלגוריות שלה משנות 1912-1908, שנכתבו בארץ-ישראל, זרועות שמות-תואר ציוריים המבטאים זעם וייאוש, ודומה כי היא מנתבת דרכן את ייאושה שלה, את זעם היחיד שלה. ייתכן שהושפעה כאן מנבואות הזעם של ביאליק, שנכתבו סביב 1906. לא כן בציוריה. כאן מתקיים האיפוק והריחוק של האמן האמיתי. כאן ניכרת רגישותה, דקות התבוננותה והבעתה המיומנת. כאן היא בשליטה מלאה.

                                        *

ב"אהבת חיים", הרומן הבדיוני שלי על אירה יאן, ניסיתי לראות את האשה שמבעד לתופעות הלוואי הטמפרמנטיות של מחלתה, אף כי אני נוטה להסכים עם התיאוריה שמחלה היא עניין סימפטומטי הקשור באישיות הספציפית של החולה, ואני ספקנית לגבי לגלוגה הסרקסטי של סוזאן זונטאג על ראיית המחלה כמטאפורה. ניסיתי לחשוף אותה מבעד לסגנונה המתפתל ומסתבך, אך גם הקליל ומתחכם, להפגיש אותה עם עצמה, עם כעסה ועם כאבה. הרומן מתרחש באלכסנדריה, והוא כתוב בצורת יומן שהגיבורה מנהלת במשך השנתיים האחרונות לחייה - היא מתה ביפו, זמן קצר אחרי שובה לארץ מגלות אלכסנדריה - עם רטרוספקציה לראשית המאה, כשהתוודעה לביאליק, לשנות מגוריה המוקדמות בירושלים ואחר-כך בתל-אביב, ליחסיה עם סופרים עבריים, לנישואיה השניים, הקצרים, במצרים, ולפרידתה גם מבעלה השני (על-פי הרומן; מן הפרטים הביוגרפיים שלה איננו למדים על נישואים כאלה).

"אהבת חיים" הוא רומן, ואסור לטעות בכך. הוא אפילו אינו רומן היסטורי, כי אינני מסתמכת אך ורק על עובדות בדוקות, אף-על-פי שהעלילה לא לגמרי בדויה. "בפואטיקה" של אריסטו נאמר כי תפקידו של "המשורר" (בניגוד לזה של ההיסטוריון), הוא לתאר לא מה שקרה, אלא את מה שיכול היה לקרות, מה שהינו אפשרי, בהיותו "סביר או הכרחי". הדברים המסופרים ברומן זה, משנות גלותה של אירה יאן באלכסנדריה, מדצמבר 1914 עד מארס 1919, ומחודשי מחלתה ביפו עד למותה, נראים לי "כסבירים", מה גם שהרקע להם - הביוגרפי, ההיסטורי, הגיאוגרפי - הוא דברים כהווייתם, שתיארתים לאחר חקירה מדוקדקת.

למשל, אני מתארת יחסים או פגישות בין אישים רק אם פגישות כאלה יכולות היו להתקיים במציאות; כלומר, אם המקומות והזמנים שבהם נעו אותם האנשים הצטלבו. על עובדות כאלה אני מקפידה ביותר, כדי להיות מעוגנת במציאות ההיסטורית. או: נישואיה השניים של אירה יאן, שאין לנו שום עדות כי אכן היו, מלבד עדות של אחד מחבורת הסופרים העבריים באודיסה שבראשה עמד ח"נ ביאליק, ואשר הצליח להיחלץ מברית-המועצות ב1921-.

לא מצאתי הוכחה למציאותם של נישואים כאלה בהתכתבות הענפה של אירה עם בני משפחתה ברוסיה, ובוודאי לא במכתביה לביאליק. אבל לא יכולתי להתעלם ממידע דרמטי כזה והשתמשתי בו ברומן, מתוך ידיעת שקרוב לוודאי כי הוא שגוי. זו אחת הדוגמאות לחירות המתאפשרת ברומן בדיוני, בניגוד לביוגרפיה או לרומן היסטורי (ברומן היסטורי, שיבוץ פרט ביוגרפי לא-בדוק כזה היה נחשב חסר אחריות). אני נכנסת, אם כן, לפרצות של שמועה או רכילות, או מידע בעייתי כחומרים לעלילה, בתנאי שהם "סבירים" מבחינת אופיה של הגיבורה שלי ובתנאי שהם משרתים אותי לגילוי פן נוסף באישיותה.

מניין בכל זאת השתרבב שמה של אירה יאן לאותה ידיעה מפוקפקת על נישואיה השניים? ובכן, דומה כי בסיפורו של ביאליק "איש הסיפון" טמון פתרון החידה*. "איש הסיפון" נכלל במדור "רשימת כלאחר יד" וכותרת המשנה שלו היא "רשמי דרך". דבר זה מעיד על כך שביאליק התייחס אליו כאל רישום-אגב, אחד מאותם רישומי מסעות על גבול האנקדוטה. ובכן, "איש הסיפון", הדקמן של האונייה הצרפתית שבה הפליג המשורר היה היחיד שדיבר גרמנית ואפילו קצת רוסית, וכך התחבר אליו המשורר. הדקמן נעשה מתורגמנו לעת-הצורך. ובאחת השיחות החטופות ביניהם נודע למשורר שאשתו של "איש הסיפון" היתה יהודייה מקובנה בשם עטל  (עמיליה) יעקובליבנה ליפקין ולה אח, רוקח מפורסם ומרפא בשם לעזר יעקובליביץ ליפקין. האח הצליח להימלט מן הארץ לפני המהפכה ואחותו, שרצתה להצטרף אליו, ביקשה מ"איש הסיפון" - גוי שוודי שגדל ברוסיה והוא בעל נתינות זרה - לשאתה לאשה בנישואים פיקטיביים. לבסוף נהפכו הנישואים הללו לאמיתיים ול"איש הסיפון" נותרו שתי בנות מאשתו זאת, אך היא עצמה מתה משחפת.

המשורר התרגש מאוד כששמע את שם אשתו של הזר, שם של משפחה מיוחסת בישראל, שיצא ממנה איש סגולה יחיד בדורו (ישראל סלאנטר), מייסדה של תנועת המוסר. אביה של אירה היה משפטן, כלומר, פוסק בענייני מוסר! אך כבודו של "איש הסיפון" עלה עוד יותר בעיניו כשסיפר לו שמשפחת אשתו היתה ציונית והיא עצמה שאפה לעלות לפלשתינה. אבל אכזבתו לא איחרה לבוא. כשהגיעו לנמל מרסי והידידים למסע החליפו כתובות, גילה המשורר ששם משפחתה של אשת הזר אינו "ליפקין", כי אם "ליפקינד"! אות אחת שגויה גרמה, אם כן, לקומדיה זו של טעויות...

 לא אכנס כאן לתחומה של החוקרת ולא אצביע על הקשר הפונטי בין שמה של אשת הזר לבין אירה יאן, אסתר-אממה יוסיפובנה יוסילביץ'-ספליאן. או על הקשר בין שמות אחי אשת הזר ואחיה של אירה יאן שהיה רופא, או על מותן של השתיים מאותה המחלה, שחפת. מבחינת הרומן שלי, מעניין ששתי טעויות-השמע, זו שהיתה במציאות וזו שבסיפורו של ביאליק, קשורות במסע. דבר זה מחזק את השערתי, שטעות-שמע היא שגרמה לסופר העברי, מבני חבורתו של ביאליק, להיכשל בעדות ולייחס לאירה יאן בעל שני... אני, על-כל-פנים, לא ויתרתי על המטעמים שהטעות הזאת זימנה לי וברומן שלי רקחתי לגיבורה שלי נישואים שניים קצרים. מסכת מומצאת זו בעלילה נתנה בידי כלים חדשים לבחון את תגובותיה הנפשיות ליחסים עם אדם כזה, ולי היא פתחה צוהר נוסף אל אישיותה.

האם אירה יאן פמיניסטית? ובכן, יש כאן קושי. מצד אחד היתה אשה גאה, עצמאית, דעתנית, מרדנית, אך מצפונית ואידיאליסטית וחסרת מרפקים מכדי לחיות אמנית "קרייריסטית". היא העריכה את עצמה, השתדלה להציג את ציוריה ולמכור אותם, לקבל הזמנות לאיורים. מצד אחר, באהבתה הכפייתית לביאליק ידה היתה על התחתונה. כפמיניסטית, אירה נמצאה בקונפליקט. בספרי אני מנסה לתת ביטוי לקונפליקט הזה. ואני חוששת שהגעתי למסקנה שאותה התאהבות כפייתית שלה, גברה על מרדנותה ואיימה על עצמאותה. אך בל נשכח שהרומן מתרחש בשנתיים האחרונות לחייה, כשמחלתה מחלישה אותה והמלחמה מגבילה את יכולת התמרון שלה.

                                        *

באשר לעקבות אירוח יאן בשירתו של ביאליק: ובכן, ברומן שלי אני מתייחסת, כמובן, רק לעקבותיה בשירתו עד 1919, עד למותה של הציירת, אבל הם ניכרים היטב גם בשירתו המאוחרת  יותר.

קודם כל: השירה הלירית של ביאליק שנכתבה בחייה של אירה יאן החל מ"איך" שנכתב בשנת 1904, שנה אחת לאחר התוודעותם, שהוא שיר אהבה מובהק, "העיניים הרעבות", שאין בצדו תאריך, "ציפורת", "הכניסיני תחת כנפך", כמובן, שנכתב בשנת 1905, ואז היה הקשר ביניהם בעיצומו, ו"קומי צאי", שאף הוא נכתב  באותם הימים. ובשנת 1907, זמן קצר אחרי שהתראו בקונגרס הציוני בהאג, ואירה יאן התכוננה לנסוע לארץ-ישראל, כתב ביאליק את "הולכת את מעמי"; בעניין "לנתיבך הנעלם", שאין בצדו תאריך, אי אפשר לטעות בתוכנו המתייחס אל אירה יאן. "והיה כי תמצאו" נכתב בשנת 1910, אחרי ביקורו של ביאליק בארץ-ישראל והחלטתו הסופית, כנראה, לוותר על אהובתו, והוא אומר (די באכזריות, מבחינתה): "את לא ביקש לא ניתן, והאחת שביקש אותה לא מצא"; וייתכן ש"צנח לו זלזל" הוא שיר קינה על ויתורו על אירה בפרט ועל אהבה בכלל. מעניין במיוחד הוא צירוף-הכלאיים של שלושה שירים שכתב בקישינב, כשבא לשם מיד אחרי הפרעות, כאחד מאנשי הוועדה שאמורה היתה לתעד את הזוועות, ושם הכיר את אירה יאן. בעקבות הביקור הזה, כתב שני שירי זעם: "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה", ואת השיר האופטימי-האופורי שלו "עם שמש".

דו-המשמעות ביחס המשורר אל האשה, הכפילות, הפיצול בדמותה, הבאים לידי ביטוי לאורך כל שירתו, משקפים, לדעתי, גם את יחסו אל אירה יאן. מצד אחד האשה היא סמל הזוך והטוהר ומעניקת החיים, ומצד אחר היא סמל הלילית המפתה והמשחיתה, המרעילה למוות. איילת השחר, מצד אחד, והעלמה המשתקפת מתהום האבדון, מצד אחר. ב"מגילת האש" שנכתב, כמדומה, בלהט אהבתו לאירה, שולטים שני ההפכים: שחור ולבן, קודר ובהיר, זעוף עפעפיים ובהיר-עיניים, אף כי העלם בהיר העיניים יושב גם הוא על פרשת דרכי הקללה והברכה והוא שוקל בלבו: "השמים אם האבדון?"

בהקשר זה של יחסו של ביאליק אל האשה, אי אפשר להתעלם מדימויי המדבר בשירתו. מדבר הוא מלה נרדפת לשממה, לשיממון, ליובש, עירום וערייה, ערירות, עקרות, מוות. "מדבר, או ים מוות ומסביב שממה", ב"על כף ים מוות זה", "ונבלו חייכם בשיממון בעירום וביובש כל", ב"קראו לנחשים", "ותקף השיממון את האדם והחיה גם יחד" ב"והיה כי יארכו הימים" "חתול השיממון", ב"על לבבכם ששמם", "והנה נותרתי עוד הפעם לבדי בארץ המדבר" ב"מגילת האש"  "ועגם המדבר וחלם חלום אכזר של שממות עולם, דומם יליל ישימון ומיבב ארוכות וקצרות - וערירי יעמוד המדבר", ב"מתי מדבר".

הפירוש המתבקש מן הפיקסציה של ביאליק על המדבר הוא עקרות שלו עצמו, אי יכולתו להוליד, להפרות. אבל ייתכן שיש גם כאן רמז לאי יכולתו להעניק אהבה לאשה. ובהקשר לאירה יאן, הרי היא הלכה לארץ-ישראל, למדבר, לארץ לא-זרועה, למקום שלו. לא אחריו, כי אם, במקרה שלה, לפניו. היא זו שפילסה לו דרך לארצו שלו, היא שריגלה בשבילו את הארץ, אך בעודה בחיים הוא עצמו לא הגיע לשם אחריה. השאיר אותה בארץ הבחירה שלו לבדה. האירוניה היא, שאירה יאן היא שתרגמה לרוסית, יחד עם ביאליק, את "מגילת האש" ואת "מתי מדבר".

עקבותיה של אירה יאן בדברי האגדה של ביאליק יותר נסתרים, והפירוש להם עלול להישמע שרירותי. העימות שבין שלמה המלך למלכת שבא, למשל, יכול לשקף את העימות בין ביאליק לאירה יאן, כיריבה ראויה לו, כעימות בין שני אנשים שווי-ערך. רק עם אשה כמוה, חכמה, אמנית בעלת שיעור קומה, יש למלך טעם להתמודד, ולנצח אותה, וחשוב לו שהיא תודה בעליונותו עליה. בסופה של האגדה משלח שלמה המלך את מלכת שבא מעל פניו אל ארצה, בכבוד גדול. היא לא רעיה בשבילו. היא מלכה, כמוהו. כוחית מדי, גדולה מדי בחוכמה ובאמנות, נשווה לדברים שכתב ביאליק ליעקב כהן בשנת 1906: "במחנה שכינה שלכם רובצת עתה אשה גדולה אחת, אשה חשובה, אשה הגונה ואירה יאן שמה". ובכן, היא בעלת-ברית, חברה לגאונות, לכליל-המעלות, לתפארת, אך אין היא מתאימה להיות לו רעיה.

ובכתביה שלה, מאלה שראו אור, "דינה דינר" הוא הסיפור הבולט ביותר בשיקוף יחסה לביאליק, וכבר שמו לב לכך נורית גוברין, בפרק על אירה יאן ב"דבש מסלע".

                                        *

זהו סיפור של אחד-לאחד, כמעט, ודמותו של ביאליק בו מצוירת כפורטרט לכל דבר. גם ההמולה שהקיפה אותו בביקורו בארץ בשנת 1909 באה כאן לידי ביטוי ציורי ריאליסטי ביותר. מצבה הנפשי הקיצוני של דינה דינר, גיבורת הסיפור, מביא אותה עד לאיבוד עצמה לדעת. היא משליכה את עצמה מהגג, כשהמשורר יורד למטה להביא לה את מעילו, שיגן עליה מצינת הלילה. בנקודה זו מתבקש להשתעשע בקשר האטימולוגי בין מעיל למעילה, ולומר שדינה דינר ציפתה מהמשורר שיחבק אותה כשקר לה ולא שישהה את רגע האינטימיות ביניהם וישאיר אותה לבדה על הגג. הגג יכול להיות מטאפורה למצב של רוממות נפשית, של אופוריה, והמעיל שהוא מתכוון לעטוף אותה בו הוא כחיץ מטאפורי כמעילה בברית.

מן הסיפור הזה אנחנו מנסים ללמוד גם על יחסה של אירה יאן לבעלה לשעבר, סלפיאן, ולבתה, אף-על-פי שמסוכן ליחס לסופר עצמו ולאנשים המעורבים בחייו מה שהוא מיחס לגיבוריו. אך מכיוון שקשה לטעות בזהותם של שני הגיבורים הראשיים, דינה דינר והמשורר המפורסם, הרי זה כאילו התירה לנו המחברת לערוך הקבלה גם בין שאר הדמויות בסיפור, לאלה שבמציאות חייה. אגב, את הסיפור הזה שלחה אירה יאן לביאליק ל"השילוח", שאת המדור הספרותי שלו ערך באותה תקופה, אך ביאליק השהה את פרסומו. רק אחרי שקלויזנר קיבל מידיו את עריכת המדור הופיע הסיפור בכתב-העת.

האקט של הפלת עצמה מהגג לא היה אלא המחשה של גיבורת הסיפור את הרגשת הכותבת עצמה, אירה יאן, שאחרי ביקורו של ביאליק בארץ, נפלה מאיגרא רמא של ציפיות ותקוות לבירא עמיקתא של ייאוש ואבדן. ואמנם, אחרי חזרתו של ביאליק לאודיסה נפסקה ההתכתבות ביניהם ואירה יאן חשה עצמה מרומה ומובסת. את שארית חייה עשתה מתוך השלמה עם כך שהאושר חמק ממנה לבלי שוב.

אך דווקא בשלב הזה מתחיל הרומן שלי.

הערה: (בעמוד של הכוכבית)

* זיווה שמיר היא שהסבה את תשומת לבי לראשונה לסיפור הזה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד