תעשיית הצדק החברתי, בין ישראל
תעשיית הצדק החברתי, בין ישראל

ד"ר אנה איסקובה היא יועצת ראש הממשלה לענייני קליטה ושילוב חברתי

 

אם לא נשכיל לנצל את הרבגוניות של חברתנו לטובתנו, הרבגוניות תהפוך למריבה אחת גדולה ותנצח אותנו. לצורך זה, ניתן להשתמש בקריטריונים לצדק חברתי של התוכנית החברתית הקנדית: רבגוניות, נגישות, רגישות ושוויון הזדמנויות הם צורך וחלום משותפים לרוב האזרחים במדינה

את הבעיה העיקרית של החברה הישראלית אפשר לתאר כבעיה ויטגנשטינית: דרך קבע אנו מנהלים ויכוחים לא על מהויות אלא על הגדרות.

סביר לטעון כי לא ניתן להגיע לדיון על מהויות ללא דיון מקדים על הגדרות, ובוודאי  לא ניתן לעשות כן במדינה בעלת מירקם חברתי-תרבותי מסובך כמו ישראל. אך הניסיון הלא פילוסופי מלמד כי לא פעם עדיף דווקא לדלג על ההגדרות ולקפוץ למהויות הקונקרטיות שלהן. במהלך כזה קורה אחת משתיים: או שמגלים שאין בעצם על מה להתווכח, כי ברמה הקונקרטית ניתן להסכים, או שמגלים כי מדובר בשני עולמות מקבילים שלא יכולים להיפגש. במקרה הראשון מחליטים על דרכי שיתוף פעולה, ובמקרה השני על דרך נאותה לסבול את הנוכחות ההדדית בלי לצאת כל בוקר למלחמת קודש.

הרשיתי לעצמי את ההקדמה הזאת מפני שאני כאינדיבידואל לא יכולה יותר להימצא באווירה היומיומית של בית משוגעים אלים, שבו פותרים בעיה של כסא נוח ברצח. ומפני שאנו כקולקטיב, כחברה, כמדינה וכאומה, לא יכולים להרשות לעצמנו להיכנס לאמוק בגלל כל נושא פעוט, רק מפני שאנחנו מתווכחים על נושאים כמו "דמוקרטיה" "שוויון" ו"צדק חברתי", בלי להגדיר לעצמנו על מה באופן קונקרטי מתנהל הוויכוח.

הלקסיקון החברתי שלנו רצוף מלים וצירופים קבועים שאינם מבטאים תוכן מוסכם. מהי, למשל, "דמוקרטיה ישראלית"? נניח שאנו יודעים מהי בדיוק דמוקרטיה, או יותר נכון, מתכוונים לאותו הדבר כאשר מדברים עליה, אך מה הכוונה ב"ישראלית"? האם זאת דמוקרטיה מיוחדת, האם היא מבטאה ערכים ישראלים מיוחדים, ואם כן, אילו ובמה הם מתבטאים? אין זה דבר פעוט מפני שבשעה שאנו מפצירים בחלק מן העם לסגל לעצמו "ערכים דמוקרטיים", החלק הזה עונה לנו כי יהדות תמיד התנהלה בצורה "דמוקרטית". האם יש הבדל מהותי בין דמוקרטיה ישראלית לדמוקרטיה יהודית?

אולי במקום לצעוק האחד על השני עדיף היה לברר מהם התכנים והתהליכים הדמוקרטיים שרוב העם מסכים עליהם. אולי כדאי היה לפרק את המושג "דמוקרטיה ישראלית" לחלקים בעלי משמעות ברורה יותר, ולהתדיין על החלקים הללו? אולי המהלך הזה יביא להבנה ברורה יותר בשאלה איך אפשר לבנות כאן חברה שמבוססת לפחות על כמה ערכים מוסכמים הנוגעים לכלל. ואולי אז הדמוקרטיה הזאת באמת תהפוך ל"דמוקרטיה ישראלית", שונה במהות מכל דמוקרטיה אחרת.

                                         *

"סקטורים חברתיים" תמיד יישארו אצלנו, אך מהו בעצם "סקטור חברתי"? על פי רוב הכוונה לקבוצה המאוחדת על ידי אינטרסים משותפים, תרבותיים, מקצועיים, חברתיים,  שיש לה נציגות פוליטית. מדוע זה צריך להפחיד אותנו?

החברה הישראלית מורכבת מקבוצות מיעוט, ואין אצלנו רוב לשום קבוצה או סקטור. במבנה הפוליטי הנוכחי, כאשר רק ראש הממשלה מחויב ישירות לבוחר, איך יכולה קבוצת מיעוט לדאוג לאינטרסים שלה, אלא אם כן היא שולחת לרשות המחוקקת את נציגיה המחויבים לה ישירות? אפשר לומר שזה אחד האפיונים המיוחדים של הדמוקרטיה הישראלית. קשה למצוא דמוקרטיה נוספת הפועלת במצב של רבגוניות מעשית כה מוחלטת. קשה למצוא חברה כה רבגונית שנמצאת בפחד כה עמוק מהרבגוניות הזאת ומנסה להתכחש לה בכל דרך אפשרית.

מה שבאמת צריך להפחיד אותנו זאת ההתכחשות. אם לא נקבל את העובדות כמו שהן ולא נשכיל לנצל את הרבגוניות של חברתנו לטובתנו, הרבגוניות תהפוך למריבה אחת גדולה ותנצח אותנו.

בתכונות הלא רצויות של "סקטוריאליות" אנו דנים יומיום. החברה הפכה לאוסף של קהילות וקבוצות אינטרסים, וכל אחת מהן נלחמת על השלטת אורח חייה ומילוי צרכיה בדרכים פרלמנטריות, חוץ-פרלמנטריות, בהפגנות, באגרופים ואף בסכינים.

מכל האמצעים הללו, הנציגות הפוליטית היא לא הכי גרועה. עם זאת, כאשר סיפרתי למומחה אמריקאי לאינטגרציה שכמעט לכל סקטור חברתי אצלנו יש נציגות בכנסת, תשובתו היתה: "הדברים הגיעו עד כדי כך?". המומחה לא זיהה שום רוע  ברבגוניות כשלעצמה, הוא רק התייחס לדרכים שהרבגוניות צריכה להתממש בהן כדי לבטא את עצמה. במלים אחרות, לא הסקטוריאליות היא הבעיה. ההתנהלות החברתית שאינה מאפשרת לרבגוניות למצות את הצדדים הטובים בה, היא בעייתית.

ניסיון להכריח קבוצות גדולות של אנשים לסגל לעצמן אורח חיים שאיננו רצוי מבחינתן, היא רוע. הפטרנליזם, או הפרוטקציוניזם, כפי שהיה יותר נכון לקרוא לתופעה הזאת של קבוצות ותיקות וחזקות יותר בחברה, הוא בעיה, מפני שקבוצות שכלפיהן מופנה הפרוטקציוניזם הזה מפרשות אותו כאי צדק חברתי שיש להילחם נגדו. עצם הצורך לשלוח נציג של כל קבוצה חברתית לגוף המחוקק מראה עד כמה חזקה תחושת הקיפוח בשטח ועד כמה ההתנהלות החברתית שלנו גרועה. האגרופים והסכינים רק מדגישים את הבעיה. אלה הם סימנים לחוסר אפקטיביות של כל המערכות המטפלות באורח חיינו ולמדיניות חברתית שגויה.

דומני כי ההכרה בכך כבר חדרה למחשבותינו וקבוצות פישור וגישור מתרבות אצלנו כמו פטריות אחרי הגשם. אין עוררין על חשיבותן של הללו, משום שנחוץ דיון ציבורי מקיף כדי להגיע לפירוק המטען האמוציונלי רב שהצטבר בציבור ונדבק להגדרות סתמיות ולכל אותן קלישאות, סטיגמות ואידיאות פיקס שבהן אנו הולמים זה בזה.  אך חשוב גם לדעת כי הפעילות ברוכה זאת כשלעצמה לא תספיק. כאשר אדם  נאלץ להסתפק בחצי משכורת בעבור עבודה שווה, ומרגיש שמעל ראשו מונחת לא תקרת זכוכית אלא תקרת בטון, אין סיכוי לפשר ואין אפשרות טכנית לגשר. כדי לבנות גשר ישר, צריך להשוות את הגובה של העמודים התומכים.

כדי לפרק את תחושת העלבון שבה ספוגות הקבוצות החלשות, אנו חייבים להציע תוכנית פעולה כוללת: מדיניות ממשלתית חברתית הנתמכת ברשת רחבה וצפופה של תקנות ופקודות של "לא יעשה וכן יעשה". המטרות צריכות להיות ברורות לכל והמאמץ החברתי צריך להיות משותף לכולם.

רבגוניות נושאת בחובה הרבה צדדים חיוביים: היא מבטיחה ריבוי הזדמנויות מקצועיות ותרבותיות, קשרים עם הרבה מדינות בעולם בעידן של גלובליזציה, שיטות עבודה ומתודולוגיות חדשות או שונות מאלה שהורגלנו אליהן. זאת אומרת: יש לנו היום אפשרות לבנות ולעשות דברים שלא יכולנו לעשות קודם עקב חוסר כוח עבודה מיומן. יש לנו אפשרות להציע למשקיעים כוח עבודה כה רבגוני, שזה כשלעצמו נותן לנו עדיפות בהשוואה למדינות אחרות. יש לנו אפשרות לבנות קהילת יוצרים בתחום התרבות, שיכולה להתחרות במרכזים בינלאומיים בעולם. יש לנו אפשרות לנסות שיטות עבודה, הוראה ומינהל אלטרנטיביות ולבחור בטובות שבהן.

הדבר היחידי שאנו צריכים לעשות הוא להיפתח לכל האפשרויות הללו, לא לראות בהן מגרעה, ולנצל אותן. נכון שזה דורש הרבה מאמץ חברתי ואישי, כי לא קל לעבור מפרוטקציוניזם מושרש ומוגן במסכה אידיאולוגית, למצב של פתיחות מרבית. קרוב לוודאי שהרגשתה של הקבוצה הוותיקה והמוגנת דומה עכשיו להרגשותיו של היישוב הארצישראלי הישן נוכח גלי עלייה גדולים שאיימו להטביע אותו. אך הודות לאותם גלי עלייה נבנתה המדינה.

לצד הצורך להיפתח לרבגוניות תרבותית וחברתית, יש צורך דחוף לבנות גם מסגרות מאחדות, ולפני הכל מסגרות המספקות שוויון הזדמנויות, כי אין אפשרות למסד את הרבגוניות ללא מסגרות כאלה. אם נוריד מהתביעות הקבוצתיות את המעטפת המילולית השגורה שלהן, ניווכח  כי כל הקבוצות בלי יוצא מן הכלל קובלות על אי צדק חברתי, שברוב המקרים מסתכם באי שוויון הזדמנויות, בחוסר רגישות לצורכיהן ובבעיה קשה של נגישות.

רשת חוקים, תקנות והסדרים שתבטיח לכולם את שלושת התנאים העיקריים הללו, תוציא את העוקץ ממה שאנו מכנים "סקטוריאליות". הקבוצות אשר רשת זאת נחוצה להן כמו אוויר לנשימה הן: עולים, קבוצות אתניות ותיקות שסירבו וממשיכות לסרב להתמזג בתנאי כניעה לתפיסה התרבותית השלטת, נשים, נכים, מיעוטים לאומיים: ערבים, בדואים, דרוזים ואחרים. לזה נצטרך להוסיף קבוצה גודלת של עובדים זרים, שגם לגביהם יש לבנות מדיניות חברתית ברורה ומפורטת.

לאחר שנסדיר את המכנה המשותף, או לפחות נגלה רצון כן לעשות זאת, הסקטוריאליות תאבד את כוחה הפרלמנטרי. הקבוצות תתנהלנה באורח המתאים להן מבחינה תרבותית. שוויוןהזדמנויות (הכולל בתוכו לימוד עברית, ללא קשר לוותק הימצאות בארץ) יאפשר למי שרוצה לצאת אל המסגרות התרבותיות המשותפות. מסביב להן תשארנה התרבויות האתניות שיש לתת להן במה ותשומת לב ראויים. בתנאים של פתיחות והסדרים חברתיים ראויים, אין סיבה ששוני תרבותי בלבד יבטא את עצמו באגרופים ובסכינים. אנו חיים בעידן של הגירת המונים. אין מדינה שבה נושא האינטגרציה איננו נדון ועקרונות כלשהם של שילוב חברתי-תרבותי אינם מיושמים.

מה שמעלה אנשים לבריקדות איננו דרכי אכילתם, העדפותיהם בתחום הלבוש, הספרים שהם קוראים והמוזיקה שהם אוהבים לשמוע. אנשים מוכנים להילחם עד חרמה על אפשרות להגיע לרמה יותר גבוהה של חיים, על הזדמנות לפתח את כישוריהם עד תום, על עתיד ילדיהם, על כבודם ועל מיקומם בחברה. כאשר כל התנאים הללו מתמלאים, האמוציות נרגעות; נשאר רק הגרעין הקשה של אי הסכמות מהותיות שאתן אין דרך להילחם. ניתן רק לארגן את חיינו כך שכל אחד ילך בדרכו בלי לחסום את דרכם של אחרים. במדינה מאורגנת היטב מבחינה חברתית, זו משימה אפשרית. במדינה שרוב אזרחיה חיים תחת לחץ של תחושת קיפוח, אין אפשרות לפשר, לגשר או להפריד באופן מועיל בין קבוצה לקבוצה.

כשרשת החינוך "אל המעיין" תתקיים ותתוקצב במקביל לרשתות חינוך אחרות, מתוקצבות לא פחות, היא תצטרך להתחרות על לבם של הורים ותלמידים, לא בעזרת תנאים חומריים אלא בעזרת תוכניות לימוד ותוצאות סופיות. שתתחרה. ואם היא תנצח, אז כדאי ללמוד את שיטות הלימוד שבהן היא משתמשת.

אם ה"רוסיות" תפסיק להיות מכשול בדרכם של יוצאי ברית המועצות, מה ימשוך את בוחרי המפלגות "הרוסיות" אל הקלפי עם פתק מסוים ביד?

אם עיירות הפיתוח תהפוכנה סופסוף לעיירות מפותחות, מה ילבה אש פוליטית אצל תושביהן?

אם ערבי ישראלי יוכל ליהנות מכל אותן האפשרויות שאינן פתוחות לפניו היום, האם ייצא למאבק על החלפת ההורה בדבקה כריקוד לאומי? ואם אמנם ייצא, למי זה יפריע?

                                         *

מכל הקבוצות היוצרות את הרבגוניות של חברתנו, קבוצת העולים היא הגדולה ביותר. והכוונה לא רק ל"רוסים" ול"אתיופים", אלא לכל אזרחי המדינה שמראים תסמונת הגירה. זאת אומרת:

·        תחושת הניתוק מתרבות מוכרת בתוספת אידיאליזציה של אותה תרבות.

·        בעיות נגישות קשות עקב מגרעות השפה, חוסר היכרות עם התרבות המקומית, חוסר התמצאות בסדרי השלטון בארץ החדשה וחוסר הבנה של דרכי התנהלות החברה.

·        תחושת אי שוויון ההזדמנויות, הנגזרת מאותן הנסיבות.

תסמונת זו אינה ייחודית לתושבי ישראל. היא מוכרת היטב בכל המדינות שמתמודדות עם מהגרים, ולמעשה קשה למצוא מדינה שאינה מתמודדת עם התופעה הזאת.

בכל מדינה, היקף הבעיה כהיקפה של ההגירה. דנמרק מתמודדת עם אלפים ספורים של מהגרים בשנה, קנדה עם 200 אלף. הדנים מנסים לטפל כמעט בכל מהגר באופן פרטני. קנדה בנתה מערכת ממלכתית עניפה להתמודדות עם בעיות המהגרים במסגרת תוכנית חברתית מקפת, והגיעה למקום הראשון בעולם מבחינת איכות החיים למרות ההגירה המסיבית והבעיות שהיא מביאה עמה.

הניסיון הקנדי מכוון להתמודדות מתוכננת ומסודרת. נגד סוג התמודדות צנטרליסטי זה, המסדיר בעיות חברתיות בעזרת רשת צפופה של חוקים, תקנות והנחיות, עומדת הפילוסופיה של השוק החופשי. התנגשות של מדיניות כלכלית ליברלית עם בעיות חברתיות של קבוצות חלשות היא אחת הדילמות המסובכות ביותר של זמננו, וקבוצות הגירה הן החלשות ביותר בכל חברה. מצב החברה ודרך התנהלותה החברתית משתקפים במצבם של המהגרים כמו דרך זכוכית מגדלת. כשמצבם של הנכים בחברה הוא רע, מצבו של מהגר נכה קשה כפליים. הוא מתקשה להסביר את עצמו, הוא לא יודע למי לפנות ומשפחתו לא יכולה לעזור לו. כשנשים סובלות מחוסר שוויון הזדמנויות, אשה עולה תסבול יותר, כי כל חולשותיה של המהגרת תתוספנה לחולשתה החברתית כאשה.

למעשה, לא ניתן לפתור את בעיית המהגר כבעיה פרטנית, אלא אם כן הוא חי בחברה מתוקנת. במקרה אידיאלי זה יש רק להוסיף רגישות חברתית גדולה יותר למגרעותיו ולצרכיו המיוחדים ולקוות לטוב. גם אז לא כולם ישתלבו, אך זה כבר יהיה תלוי בתכונות אישיות של כל מהגר.

בחברה שבה ההתנהלות החברתית בעייתית כשלעצמה, הגירה מסיבית הופכת לגורם של חוסר יציבות. מסות גדולות של אנשים הסובלים מכל תחלואי החברה בצורה יותר קשה מאזרחים ותיקים, מחייבות לשפר ולשנות את כל המערכות, כי אחרת אין פתרון לבעיות המהגר. זה המצב בישראל.

ישראל מתמודדת היום עם עלייה כה מסיבית, שלמצב זה אין מקבילות בעולם המערבי. אם הקנדים מקבלים כשני מיליון מהגרים בעשור, הרי כמות זו מתפזרת על אוכלוסייה ותיקה של יותר מ30- מיליון בני אדם. ישראל, לעומת זאת, קיבלה מיליון עולים בעשור האחרון, בשעה שאוכלוסייתה מנתה בסך הכל חמישה מיליון ותיקים. יתר על כן, חלק גדול של אותם ותיקים סובלים מתסמונת הגירה שהתרחשה כמה עשרות שנים לפני כן. אין אפוא כל פליאה בכך שהחברה רועשת.

נסיונם של העולים לפתור את בעיותיהם בצורה בדלנית חושף את כל תחלואי החברה, ומכריח אותנו להיכנס למלאכת תיקון כוללת. אם קודם עסקנו בטיח ובצבע, העולים מכריחים אותנו כעת להכריז על שיפוץ כללי.

כל הטבה שהעולים דורשים ומקבלים לעצמם מעלה מיד גל של דרישות מצד האוכלוסייה הוותיקה הסובלת מאותם קשיים, רק בצורה קלה יותר.  אין דרך לטפל בבעיית העולים בארץ בצורה נבדלת, כפי שעושים הדנים, מפני שזה יצור עיוות שהאוכלוסייה הוותיקה לא תסבול אותו. אנחנו חייבים לעבור לטיפול מערכתי על אף המגמה הקיימת לליברליזציה של המשק.

שוק חופשי לא פותר בעיות של שכבות אוכלוסייה חלשות אלא מגביר אותן. בארצות שבהן הסדר החברתי מאפשר תחרות חופשית אפשר לקוות להשפעה חברתית חיובית של עודפי הכסף וההזדמנויות ששוק חופשי יוצר. בארצנו, התחרות החופשית איננה חופשית בעצם. ריכוזים גדולים של אוכלוסייה לא יכולים להשתתף במרוץ בלי שניצור להם תנאי זינוק שווים. והעולים הם דוגמה מובהקת. יחד עם זאת לא ניתן לתת לעולים את הכלים הדרושים להם, בלי לתת מענה מקביל לסקטורים אחרים. התוכנית צריכה להיות כוללת ולהתבסס על קריטריונים אחידים.

לדעתי, אנו צריכים לבסס את מאמצנו על עיקרי הניסיון הקנדי, שבו המהגרים מהווים אחת הקטגוריות שאליהן מתייחסת התוכנית החברתית הכוללת. הקריטריונים העיקרים שקבעה התוכנית הקנדית הם: רבגוניות, נגישות, רגישות ושוויון הזדמנויות. מדובר בקריטריונים כללים, הנותנים מענה בפועל לרוב רובה של תסמונת ההגירה. באחרונה החלו הקנדים לדבר על התועלת שברבגוניות, על הכדאיות שבנגישות, ברגישות ובשוויון הזדמנויות, שאותם יש להשליט, לשיטתם, לא מכוח המוסר, אלא מפני שהדבר רווחי. גישה זאת מכניסה את התוכנית החברתית תחת כנפיה של כלכלה ליברלית.

                                         *

מי שהורגל להתייחס ל"צדק חברתי" באופן רומנטי, לא אוהב לדבר עליו במונחים של כדאיות. האם צדק חברתי הוא עניין כדאי? דעתה של קנדה חיובית. קנדה מייצרת צדק חברתי בצורה מחושבת ומכולכלת ואף מייצאת את הידע שלה בתחום זה כמוצר לאומי.

קנדה איננה גן עדן. כמו בכל מקום עלי אדמות, אדם בריא, צעיר ועשיר מרגיש שם הרבה יותר טוב מחולה, זקן ועני. בזה קנדה אינה נבדלת ממדינות אחרות וספק אם תיבדל אי פעם, בין השאר משום שמידת הצדק משתנה עם גודל הציפייה.

קנדה נבדלת בכך שהיא משווקת הבנה כי צדק חברתי הוא מוצר שכדאי לייצר אותו. לא חזון אחרית הימים שיש לשאוף אליו באמצעים מעורפלים, אלא מדיניות ממשלתית וחברתית שאפשר לתרגם לתקנות הניתנות לביצוע מדוקדק תחת ביקורת מתמדת. יתר על כן, מדיניות כזאת אינה נטל אלא נכס חברתי, מדיני וכלכלי.

קנדים החלו לעבד את מכרה הזהב המוסרי הזה מכורח הנסיבות, כאשר התברר שמלחמת תרבות בין פרנקופונים לאנגלופונים בארצם המשותפת הולכת להצית את החברה, ושקוויבק עלולה להפוך לצפון אירלנד. נפגשתי עם שלוש נשים במונטריאול הטוענות כי הן חיברו מסמך בפגישה לילית מתישהו במהלך 1970, שממנו התחיל כל העניין. למען האמת, את הסיפור על המסמך הזה לא שמעתי מאף גורם אחר.

עם זאת, כל הגורמים שאתם נפגשתי - ממשלתיים, ציבוריים, מחוזיים, עירוניים, וגם מומחים פרטיים העוסקים בנושא - מסכימים כי המדיניות החברתית הנוכחית, שהיא מקור לגאווה לאומית, נזקפת לזכותו של פייר טרודו, ראש ממשלת קנדה בשנות ה70-. את העובדה הזאת לא שוכחים להזכיר.

במחשבה ראשונה תהיתי מדוע זה ראש ממשלה, הזכור לי יותר בזכות היותו פלייבוי מפורסם שעשה לא פעם כותרות בעיתונות הצהובה, קיבל את זכות היוצרים על מדיניות חברתית כה מסובכת ודינמית. הרי מדיניות זו עברה הרבה תיקונים, שינויים ותהפוכות, וממשיכה להעסיק את הציבור הקנדי עד היום הזה. מדובר בסיפור הצלחה ולהצלחה, כידוע, הרבה אבות. אז מדוע דווקא טרודו? במחשבה שנייה הבנתי כי זכות היסטורית זו ניתנה לטרודו ביושר ובצדק.

הרבה התפתחויות בוקעות מקרקע חברתית מסוימת ברגע היסטורי נתון. חלקן הופכות לעובדות מוגמרות, תוך שהן מתורגמות למהלכים פוליטיים כאלה או אחרים, וחלקן נובלות בלי להשאיר שריד. אבל מפנים דרמטיים ומהלכים היסטוריים גדולים באמת לא קורים באקראי.

גדולתו של טרודו היתה בכך שכאשר הבחין בצמח פרא (אולי באמת אותו המכתב, פרי פגישתן הלילית של שלוש נשים קנדיות מודאגות), ידע להבין כי מדובר בצמח מרפא לתחלואי ארצו. יתר על כן, הוא השכיל לכפות את השימוש בו על מערכות מדיניות.

בבסיס המדיניות החברתית הקנדית מצויים כמה חוקים. העיקריים שבהם: חוק זכויות האדם, צ'ארטר קנדי לחובות ולזכויות האזרחים, חוק שוויון הזדמנויות  במקום העבודה וחוק הרב-תרבותיות.

החוקים מהווים מסגרת, אך כשלעצמם עדיין לא יוצרים מדיניות. מדיניות מושגת על ידי פריסת רשת רחבה וצפופה של תקנות המחייבות כל משרד ממשלתי, כל חלק בו וכל גוף הקשור בחלק זה לבצע פעולות מסוימות בצורה שנקבעת על ידי היררכיה סדורה של מוסדות ואנשים שלגביהם עיסוק בצדק חברתי הוא מקצוע.

מוזר לחשוב על צדק חברתי במונחים של קרב על הגדרות, נתונים סטטיסטיים וחישובים כספיים המתבססים על הגדרות ועל סטטיסטיקה. אך כך זה עובד, ולצערנו זה לא עובד אחרת. צדק חברתי הוא עבודת נמלים יום-יומית ואפורה, שמקבלים עליה שכר ומשלמים מס הכנסה. לפחות בקנדה. כשניסיתי לעבור על חלק מובחר וקטן יחסית של ניירת שנתית הקשורה במדיניות חברתית, אחזה בי סחרחורת. תקנות של ממשל מרכזי, ממשל אזורי, דרג עירוני-מוניציפלי, המלצות של אין ספור ועדות וגופים ציבוריים ופרטיים, מחקרים והמלצות מומחים. תעשייה שלמה שמבטיחה מעט סדר ביחסים בין בני אנוש.

בהתחשב בכמות העבודה שהושקעה, התוצאות מאכזבות קצת. די בכך  שהתקדמות בחזית כלשהי תיעצר עקב קשיים תקציביים או החלשת פיקוח, והמספרים מיד מראים נסיגה. יש לציין שהקנדים שקדו הרבה שנים על שיטות בקרה על צדק חברתי. היום הם יודעים למדוד את הדבר הזה ולהרכיב טבלאות מנתונים שבהחלט נראים הגיוניים, מחוברים להגדרות בצד אחד ולאדם מסוים בצדם האחר.

ניקח מאחת החוברות הסברה את הפיסקה המדברת על מטרותיה של מדיניות חברתית: "להקים ולתחזק חברה כוללת שבה כל אזרחי המדינה יכולים ליטול חלק ולתרום ממיטב כישוריהם. האחדות הלאומית של מדינה המנסה ליצור חברה רבגונית ומלוכדת תובטח על ידי ליבה משותפת המושתתת על הערכה לכבוד האדם, שלטון החוק, חופש, אהדה לזולת, הגינות ושוויון הזדמנויות".

מלים, מלים... הרבה צירופי מלים דומים שמענו ועייפנו לשמוע. האם ניתן לתרגם את הבארוק המילולי הזה למשהו מעשי? מתברר שכן.

בשלב ראשון, מנסים למצוא הגדרות המאפשרות לחבר אליהן משמעויות פרקטיות. למשל, יש להגדיר מה בדיוק צריכה לכלול חברה כדי להיות "כוללת"? כאשר מונים את אלה המוצאים עצמם לרוב בשוליים: נשים, נכים, מהגרים, מיעוטים אתניים ואחרים, מגיעים למסקנה שחברה כוללת היא חברה רבגונית ושיש לפעול למען הרבגוניות הזאת. איך פועלים למענה? מנסים למצוא מונחים שמחברים את כל הקבוצות ונותנים מענה למירב בעיותיהן.

מה, למשל, יכול לאחד את הנכים, את המהגרים, את הנשים ואת המיעוטים? לאחר בדיקה קצרה מתברר שחלק גדול מאי הצדק החברתי נובע מבעיה של נגישות. בניינים, פקידים, מנהלים, משרות, גני ילדים, שירותים ציבוריים וחלומות פרטיים צריכים להיות נגישים. חוסר נגישות הוא במהות אי הצדק החברתי, מפני שכל דבר שאינו נגיש מתסכל ומפלה. אצל הקנדים, "נגישות" היא דבר פרקטי. בכל מקרה פרטני ניתן לכונן שרשרת תקנות מעשיות המבטיחות "נגישות". שביל מיוחד לעגלת נכים, שעות קבלה ושעות עבודה גמישות, שירותי תרגום למהגר, תחבורה מהירה ונוחה לאלה הגרים רחוק מהמרכז, כמו גם תקנות המאפשרות התקדמות בסולם הקריירה. כל אלה נכנסים תחת ההגדרה "נגישות".

דבר נוסף שמגדיר חברה כוללת, שבה כל אזרח יכול ליטול חלק ולמצות את הפוטנציאל האישי שלו עד תום, הוא "שוויון הזדמנויות". מונח זה מקובל אצלנו, אין צורך להסביר אותו. באמצעות שוויון הזדמנויות ונגישות אפשר לפתור את רוב הבעיות החברתיות. אם להוסיף לזה דבק חברתי כמו "רגישות", מגיעים למיצוי כמעט מלא של תנאים המאפשרים לבנות את החברה הכוללת כפי שהוגדרה בפיסקה שלעיל.

ברור כי "רבגוניות", "נגישות", "שוויון הזדמנויות" ו"רגישות" אינן מילות קסם, ונמשך החיפוש אחר מלים שיכולות להוות בסיס לפעולות פרקטיות במישורים שונים של תעשיית צדק. מומחה לרבגוניות (מקצוע נדרש בקנדה, המאפשר להתפרנס לא רק בשירות הציבורי אלא גם  בפרקטיקה פרטית) הסביר לי כי את המלים רצוי להחליף מעת לעת כדי שאנשים לא יסתגלו אליהן עד שיהפכו לרעש ריק.

                                          *

ניסיתי לבחון איך בכל זאת פועלת תעשיית הצדק בשטח. בבית ספר בטורנטו לומדים תלמידים שמוצאם מ37- ארצות. שאלתי את המנהלת, אם מבחינים בלחצים אתניים בין התלמידים ומה עושים במקרה של פגיעה על רקע זה. המנהלת הוציאה ספר תקנות מפורט שמנחה איך להתנהג במקרה של אפליה גלויה או סמויה על רקע מין, מוצא או דת.

התקנות מופיעות תחת הכותרת "רגישות". הן דנות במקרים של תלונת תלמיד, מורה, עובד, הורה וצד שלישי ששמע או ראה מעשה מפלה. מפורטות בו דרכי פעולה לכל סוג של מתלונן, לרבות הדרך להגן על הקורבן ועל זה שמתלוננים עליו מפגיעה בכבודם. איזו ועדה תתכנס, היכן היא תתכנס, מתי זה יקרה, באיזה הרכב ומי ישב בראשה, איך ייקבעו ראיות, מי רשאי לחתום על התלונה, איך יבדקו אותה לפני הוועדה, אלו ראיות קבילות, אלו ראיות מחייבות תגובה, מה אמצעי הענישה שהמערכת רשאית להפעיל, איך מתקבלות תלונות נגדיות וקובלנות של הצד העלול להיפגע ועוד, ועוד, ועוד.

ל"רגישות" נותנים מעט מאוד חופש להחליט איך היא צריכה להתבטא. ביטוייה מחושבים ומוגדרים מראש. לא יבדקו את התלונה בפרהסיה, לא יסכסכו בין הצדדים, יתנו לכל אחד הזדמנות להגן על עצמו, יביאו בחשבון כל פרט, עד אשר ייצא מבית ספר זה דור שידע רגישות חברתית מהי. האם יהיה זה דור מאושר וצודק יותר? קשה לומר. הניסוי בעיצומו, אך הוא נעשה ברצינות.

שאלתי, כמה תלונות על אפליה גלויה או סמויה התקבלו בשנה החולפת. התברר שהוגשו שבע תלונות ושלוש מהן היו מבוססות. שאלתי, האם מספר התלונות קטן משנה לשנה. "המודעות לאפשרות להתלונן גדלה", ענתה המנהלת, "ובשלב זה, הקטנה משמעותית בכמות התלונות עדיין יכולה לבטא חוסר רגישות מצדנו למצוקות חברתיות".

הפיקוח על בתי הספר מצד הרשויות הדוק, במיוחד בעניינים חברתיים. התקנות שלפיהן פועל הפיקוח נידונות אין ספור פעמים בכל הדרגים של המינהל. מה שבדקו אתמול יכול להיות לא רלוונטי לבדיקה במצב חדש שנוצר.

המנהלת, עולה ותיקה, חיה בקנדה 20 שנה. אנגלית איננה שפת אמה. היא היחידה מקבוצת המהגרים שלה שהגיעה למשרת ניהול פדגוגי כל  כך רמה. עובדה זאת ממלאת אותה גאווה ומרירות.

בעיית הייצוג של קבוצות מהגרים במערכות ממשלתיות וציבוריות בדרג מקבלי החלטות מטרידה את הקנדיים מאוד. גם בנושא זה הניירת רבה. מנסים לשכנע, מנסים להשפיע ולצ'פר מקומות עבודה "רבגוניים". בשטח נוצר רושם של הצלחה: בין פקידים בדרג מקצועי גבוה יחסית שפגשתי היו יוצאי סין, פקיסטן, יפן, הודו, וייטנאם, פולין, יוון ואפריקה השחורה. למראית העין, רבגוניות מוחלטת. הסקרים מדברים אחרת: קבוצות מסוימות סובלות עדיין מתת ייצוג בדרג הניהולי. שיעורן במשרות האלה הוא כשליש משיעורן באוכלוסייה. המצב גרוע במיוחד בנוגע ל"עמים הראשוניים", דהיינו אינדיאנים ואינואיטיים. אמנם יש התקדמות לעומת שנים עברו, אך צדק חברתי גורר כמיהה גדולה ליותר צדק.

המהגרים מהווים בעיה חברתית עיקרית. קנדה מקבלת כ200- אלף מהגרים בשנה, מ37- מדינות. כעת, רוב ההגירה באה מארצות אסיה ואפריקה, ומברית המועצות לשעבר. מדובר בהגירה מבוקרת.

קנדה בוחרת את אזרחיה העתידיים, מה שמחייב את שלטונות ההגירה לעקוב מקרוב אחרי צורכי המשק והתפתחויות חברתיות. מדובר לא בסנטימנטים אלא בכדאיות. לפי נתונים משנת 1999, כדאיות ההגירה מתבטאת במישורים הבאים:

מהגרים נותנים לקנדה עדיפות בכניסה לכלכלה גלובלית, דרך ניצול ידע וקשרים של המהגרים בארץ מוצאם.

מהגרים מספקים חדשנות ויוזמות עסקיות, כלכליות ומדעיות, הקשורות בשיטות לימוד ועבודה שונות מאלה המושרשות במדינה.

הגירה מאפשרת שינוי דמוגרפי לכיוון גיל ממוצע נמוך יותר.

הגירה מאפשרת מתן שירותים טובים יותר למגוון רחב יותר של אנשים עם רקע תרבותי שונה.

במונחים הקנדיים, המהגרים אינם "מעוררים בעיות". הם מספקים בעיות הדורשות פתרון, ובכך תורמים לפיתוח מואץ של מגוון השירותים החברתיים.

הנה רשימת השירותים הניתנים למהגר על ידי 145 חברות ממשלתיות, ציבוריות ופרטיות: אספקת מידע חיוני; לימוד שפה; לימוד מקצוע; הסברה ותרגום; חיפוש מקומות עבודה; הכנה לעבודה במקום מסוים; יעוץ ושדרוג; תמיכה חברתית ותרבותית; עזרה בשכירת דיור; עזרה רפואית; עזרה משפטית; הכוונה; שירותי דת; עזרה בפתרון משברים דחופים; שירותי חירום; שירותי משפחה וילד; מכינות בין תרבותיות; תוכניות עזר לצעירים; תוכניות עזר לקשישים; עבודות מחקר וקביעת המדיניות. השירותים ניתנים בתשע שפות שנחשבות למקובלות. יש חברות שמתמחות במתן שירותים בשפות אקזוטיות.

תעשייה שלמה מספקת עבודה וגורמת לפיתוח של התחום החברתי כולו. ברוב הנטל הכספי של שירות למהגר נושאת הממשלה הפדרלית והאזורית. שלטון מקומי וקרנות פרטיות נמצאים בתחתית הטבלה. יחד עם זאת, השלטון המקומי נושא בנטל של החדרת מדיניות חברתית לחיי היום-יום של הערים. גם במקרה זה מדובר באין ספור תקנות מחייבות, במערכות עידוד וענישה, בתכנון ובקרה. בעיריית טורונטו לבדה שוקדים על מלאכת עשיית צדק חברתי 36 מומחים לרבגוניות.

למהגרים, כמו לכל הקבוצות החלשות האחרות, ניתנת אפשרות להשפיע על איכות ומגוון השירותים שהם מקבלים בעזרת נציגיהם בוועדות היגוי שונות.

טיילתי באמצע הלילה ברחובות מונטריאול, עם אחת משלוש הנשים שטוענות לסגולה מיוחדת, אותה שלישייה שכביכול כתבה את מסמך הכוונות הראשון בפגישתן הלילית בשלהי שנת 1970.

היה כדאי? שאלתי.

האשה הצביעה על עוברי אורח רבים בעלי תווי פנים כה שונות זה מזה  ואמרה:

"השקט הזה... בכל עיר גדולה בעולם אתה חש מתח באוויר. כאן הוא איננו. יש רבגוניות רגועה יחסית. רוב בירות העולם מספקות כותרות לתקשורת. קנדה מייצרת שעמום".

                                         *

התוכנית החברתית הקנדית לעשיית צדק חברתי מנוהלת כתעשייה שמתכננת את המוצר העתידי, מתקצבת את קו הייצור תחת בקרה מתמדת של כדאיות, ומשווקת את התוצר לשווקים מקומיים כמו גם ולשוק העולמי. הכרתה של קנדה כמדינה מספר אחת מבחינת איכות החיים, נותנת יסוד להכיר בתעשיית הצדק החברתי שלה כבעסק מצליח. כדי להשיג תוצאות דומות עלינו לעבור לקווי מחשבה ועשייה שונים במהותם מהנהוג אצלנו היום.

משרד הקליטה בישראל נושא באחריות כמעט בלעדית לקליטה ולשילוב של העלייה. אחרי הפרשת כספי סל הקליטה ושילומים אחרים, המאפשרים לספק למעשה רק את הצרכים הפיזיים של העולים, נשארים במשרד 700 מיליון שקלים, שבהם הוא צריך לכסות את כל הצרכים הנותרים של האזרחים החדשים. יוצא איפה כי 700 שקל בשנה לאיש צריכים לפתור את הבעיה המקצועית של 80 אלף מהנדסים, 14 אלף מדענים, 40 אלף מורים, בערך אותה כמות רופאים, וכן הלאה. ועל בעיות לא מקצועיות אפשר לשכוח.

משרדי ממשלה אחרים, שמתוקף תפקידם אמורים להתעסק עם מורים, מהנדסים, רופאים ומדענים, כמעט לא משתתפים במאמץ השילוב. משרד הקליטה מנסה ליזום תוכניות משותפות לו ולמשרד הנוגע לדבר, אך היקף המאמץ נשאר מוגבל, בהתאם לאפשרויות התקציביות. כאמור, 700 שקל לאיש בשנה.

המספרים מובאים כאן רק לשם המחשה. מצב התעסוקה בקרב העולים נזיל, לא כל אוכלוסיית העולים היא אוכלוסייה עובדת ואקדמאית, ויש צרכים נוספים רבים שחייבים לכסותם, אך באופן כללי המספרים מדגימים את המצב בשטח.

קשה להבין מה גורם למשרדי ממשלה להתנער מקהל העולים ולהפנות את המאמצים שלהם, בצורה בדלנית, רק לקהל הוותיקים. הרי לא ייתכן כי המשרדים הללו החליטו ליצור ולקבע את הסקטוריאליות בצורה כה לא מתוחכמת. יחד עם זאת, קהל העולים לא שש היום להיכנס תחת כנפי משרד ממשלתי כלשהו מלבד משרד הקליטה, מפני שהניסיון מראה שעם כל קיצוץ תקציבי (וגם בלי קיצוץ כזה), תוכניות שילוב המתייחסות לעולים נופלות מהר מאוד, מפני שאף אחד לא מעוניין בהן באמת ולא מחויב לפתח אותם. אין פלא שהעולים בונים מסגרות משלהם כדי לקדם את עניינם המקצועי, החברתי והתרבותי, והדבר נעשה תחת הסיסמא "אם אין אני לי, מי לי".

עד עכשיו, מסגרות מיוחדות אלה נתנו מענה כלשהו, אך השנה התחילה הקריסה. העולים ברובם אינם עוד עולים לפי הקריטריונים המקובלים. חלק גדול מהם נמצא בארץ עשר שנים ויותר, ומלאכת השילוב עוד לא התחילה בשבילם. המצב נבדק בשיטות סטטיסטיות שונות. המחמירות שבהן מדברות של 35% של אקדמאים העובדים במקצועם, או במקצוע דומה. המפרגנות מעלות את המספר ל45%-. במונחים של כדאיות ההפסד הוא כולו שלנו, הישראלים. ושל האוצר כמובן. בכל המישורים, כולל כספי הביטוח הלאומי.

רבים מעדיפים לראות את שליש הכוס המלאה. 35% אקדמאים העובדים במקצוע, זה פלא, הם אומרים. ואכן, זה פלא בתנאים שיצרנו. צדה האחר של המטבע הוא הסקטוריאליות, בדלנות, כפי שרבים מכנים אותה, והיא דווקא איננה מפליאה בנסיבות הקיימות.

יש לחפש דרך להפעיל את כל משרדי הממשלה בתוכנית לשילוב מקצועי, חברתי תרבותי, של ה"סקטורים" בישראל. התוכנית הזאת צריכה להוות חלק מתוכנית חברתית כוללת. אף משרד לא יוכל לבצע או ליזום אותה בעצמו.

לדעתי, בראש המאבק צריכה לעמוד רשות חדשה, שתכין תוכניות ותקבע קריטריונים, תאחד או תנווט מאמצים, תתווך בין הגופים המטפלים, תחזיק יד על הדופק ותניע את הגלגלים. הרשות לא צריכה לפעול רק למען העולים, אך היא צריכה להביא בחשבון את צורכיהם המיוחדים, כמו גם את התנאים הספציפיים של הדמוקרטיה הישראלית. לשם כך יש להגדיר מחדש את המושג הזה ומושגים רבים אחרים.

לעת עתה, ניתן להשתמש בקריטריונים לצדק חברתי כפי שנקבעו בתוכנית החברתית הקנדית: רבגוניות, נגישות, רגישות ושוויון הזדמנויות הם צורך משותף וחלום משותף של רוב האזרחים במדינה. בדרך למימושו של החלום הזה יאותרו ויכללו ודאי גם צרכים נוספים. אבל צריך להתחיל במשהו, ואין לנו זמן להתמהמה.

כדי להמחיש את הדחיפות שבדבר אשתמש בדוגמה של תזמורת סימפונית אחת. הסיפור המלא סופר כבר בכתבה גדולה באחד מהעיתונים המרכזים, ולא אנקוב בשם העיתון ובשם התזמורת, רק מפני שסיפור כזה יכול היה להתרחש ובוודאי מתרחש במקומות עבודה רבים. ובכן, אחת התזמורות הנודעות של ארצנו קלטה כמה נגנים עולים. בחצי מחיר, כמובן, ובלי שום הטבות סוציאליות. אלה בדרך כלל התנאים המקובלים ב"קליטה מקצועית" של עולים.

לא עברו שנים רבות והנהלת התזמורת התחילה לדחוק החוצה את הנגנים הוותיקים. הרי אם אפשר להחליף את היקר בזול באותה איכות, השוק החופשי מכתיב לעשות כך. נכון לעכשיו, מנסים הנגנים הוותיקים להילחם בפיטורים, אך לדעתי הצלחתם מוטלת בספק. זה הסיפור, ומכאן למוסר השכל: לגבי הוותיקים אפשר לומר שראו את הכתובת על הקיר והתעלמו ממנה. אם היו נלחמים על זכויות שוות לנגנים עולים, היו מצילים גם את מקום עבודתם. ואילו לגבי העולים אפשר לומר, שפגעו בעקיפין בהישגים הסוציאליים בענף התעסוקתי שלהם. הם עשו ועדיין עושים זאת בעל כורחם, מפני שמצבם קריטי ואין הם יכולים להרשות לעצמם לברור את תנאי העסקתם. אך בסיכומו של עניין, יורעו תנאי העסקתם של המנגנים לא רק בתזמורת הספציפית הנדונה, אלא בכל הענף. חסידי הכלכלה הליברלית יוכלו לחייך, אך ספק אם הם יחייכו באותה הנאה כשיילכו לקונצרטים.

 אמת, התזמורת של כרמיאל מנגנת טוב גם כשנגניה משתכרים 600 שקלים בחודש.  הנגנים משלימים את שכרם בעבודות ניקיון בעיר. אך המצב הזה לא יאריך ימים. מקצוענים שלא יכולים לנהל את אורח החיים הנדרש לפי מקצועם, מפני שכל מרצם מופנה להשלמת ההכנסה, לא מייצרים מוסיקה שמיימית.

אפשר לחשוב על הסיפור הזה כדוגמה לאי יציבות מערכתית שמייצרת קבוצת עלייה/הגירה, והמובילה לתוצאה כוללת שלילית. בלי התערבות חיצונית, המערכת שעליה מדובר לא תוכל לתקן את עצמה.

מהן הדרכים שבהן מערכת חיצונית יכולה לייצב ולתקן, זו שאלה לדיון. היא יכולה, למשל, ליצור תמריצים לתזמורות שמשלבות עולים בתנאי שכר שווים. היא יכולה להמליץ על הרחבת לימוד מוסיקה בבתי הספר, או לחפש דרכים אחרות להגיע למאזן נכון יותר של ביקוש והיצע בענף. מה שהיא לא יכולה ולא צריכה לעשות הוא לשבת בחיבוק ידיים ולהביט באדישות בפירוק התשתית התרבותית  הקיימת, או בבזבוז נוראי של כשרונות ויכולות. היא לא יכולה לעשות זאת כי הדבר לא מוסרי, לא הגיוני מבחינה חברתית ובסופו של חשבון גם לא כלכלי.

דומה כי המקרה הנדון מדגים עד כמה לא ניתן לפתור את בעיות העולים בצורה בדלנית, ועד כמה הטיפול בהם חייב להיות מערכתי ומושתת על מחנה משותף לקבוצה נרחבת. ברור שאי אפשר לפתור את כל הבעיות בבת אחת, כמו שברור שיש לנסות לפותרן במאמץ מרוכז ומואץ. בשעה שדנים על יבוא של עשרת אלפים עובדים זרים לתעשיית ההיי-טק ובו זמנית יש בישראל "עודף" של 50 אלף מהנדסים ו12- אלף מדענים, משהו במדינה הזאת לא עובד נכון. את המשהו הזה יש לתקן, ומהר.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד