פאר הדור, הנרדף, השטח והטמבלוו
פאר הדור, הנרדף, השטח והטמבלוו

נסים ליאון הוא תלמיד מחקר בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב

 

ש"ס היא כבר תרבות שלמה, וככזו היא גם יוצרת של שפה לעצמה. מחקר עומק מגלה כי המזיגה הדינמית בקהילה הש"סית היא בין שפה וסלנג ישראלי לשפה דתית. זאת אולי הסיבה לאניגמטיות המיוחסת לש"ס, שאינה אלא שם נרדף לתיוגה כ"זרה" בחברה הישראלית

תנועת "ספרדים שומרי תורה", הידועה בכינויה המקוצר כ"תנועת ש"ס", הוקמה כמפלגה ב1984-, בגיבוי האליטה הליטאית ובתגובה לדפוסי אפליה המובנים מלמטה כלפי הציבור החרדי-מזרחי שהתערה בו. המפלגה הקטנה שזכתה, להפתעת רבים, בארבעה מנדטים, ואשר נשענה בתחילה על חברת הלומדים הליטאית ועל קומץ חברי חברת הלומדים המזרחית שהתערו בה, למדה להסתדר בכוחות עצמה לאחר הינתקותו של הציבור הליטאי ממנה עם הקמת דגל התורה ב88-'. את החלל האלקטורלי מילאו מזרחיים-מסורתיים, בחלקם כאלו שנחשפו לפעולתה של תנועת התשובה המזרחית. לפנינו נבנתה קהילה פוליטית חדשה שיש לה שתי קבוצות התייחסות תרבותית דומיננטיות: האחת היא תרבות חברת הלומדים החרדית-ליטאית והאחרת היא התרבות הישראלית. בעוד הראשונה משמשת כדגם אידיאלי לסגנון חיים, הרי זו האחרונה משמשת כמקור התייחסות דואלי ואמביוולנטי למשאבים סמליים מחד גיסא, והפיכתם בסיטואציות שונות למסמני גבולות הקבוצה הדתית-מזרחית המתגבשת מאידך גיסא.

ענייננו התיאורטי בחיבור זה נוגע לקשר שבין שפה לזהות תרבותית ופוליטיקה של זהות תרבותית בחברה הישראלית. שפה משקפת התנהגות רב שכבתית, ומאפשרת לחשוף את הרבדים הערכיים והרעיוניים הטמונים בבניית הזהות התרבותית והחברתית של הקבוצה. לשפה תפקיד חשוב ביצירת לכידות חברתית באמצעות היותה תשתית תקשורתית בסיסית לקבוצה. שפה היא גם שיקוף למארג הכוחות הפוליטי בחברה, כשחקן פעיל בעיצוב חייה החברתיים של הקבוצה. השפה העברית היא שיקוף לכוחו של "היהודי החדש" דווקא מפאת ראייתה כמובן מאליו היום, ככלי תקשור-על  בחברה רב-תרבותית.

ענייננו הפרקטי בחיבור זה, אם כן, אינו רק תנועת ש"ס, כי אם שקיפותו של תהליך האורתודוקסיזציה אשר המזוהים עמו מוליכים בגיבוי כוח פוליטי של הדתיות המזרחית, והפיכתו לכוח פוליטי מגייס. לרוב, הסוכנים המרכזיים של תהליך זה הם הרבנים המקומיים בבתי הכנסת. רבנים אלו הם למעשה "האליטה מלמטה", המחוברת כל כך למתרחש ב"שטח". מלה זו, ה"שטח", שמזכירה את ההווי הצבאי ולא בכדי, היא מלה פופולרית מאוד בהוויה הפוליטית הש"סית, שכן בה טמון סוד החיבור בין הנהגה חרדית מקומית לציבור מסורתי-מזרחי מקומי. רבנים אלו מפיצים ומבססים את בשורתה של הקהילה הרחבה, קהילת ספרדים שומרי תורה, המרחפת כצל מעל גבולות בית הכנסת, השכונה והעיר המקומיים.

את קהילת-על מדומיינת זו נוכל לחשוף תוך כדי שיטוט קצר בין תחנות הרדיו המכונות "ערוצי הקודש", נוכל למוצאה באמצעות צפייה בשידורי הלווין המעבירים את שידוריו של הרב עובדיה יוסף, כמו גם שיעורים של רבנים אחרים המזוהים עם קהילה זו; נוכל למוצאה באמצעות הצטרפות לטיולים מאורגנים לקברות צדיקים שעליהם ניתן ללמוד ממודעות קטנות המודבקות בצורה ספורדית, נוכל למוצאה באמצעות צפייה בטקסי התעוררות מרכזיים הנערכים במקומות המוניים כמו היכל הספורט בתל אביב, או איצטדיון טדי בירושלים. כל אלו ישמשו בגדר אתרי כינוס לאותה קהילה תרבותית דתית-מזרחית אורתודוקסית המאוחדת פוליטית, לעת עתה, תחת המטריה המנגנונית של תנועת ש"ס. ברצוני לעסוק בדפים הבאים בזיהוי ואיתור של מה שאכנה באופן גס כ"קהילת שפת ש"ס".

                                    *

מלכתחילה, ראיתי לנכון לגשת לחקר לשונה של ש"ס כקהילה לשונית (speech community) מתוך ניתוח תוכן של חומרים כתובים, המזוהים עם השיח הש"סניקי ושאליהם נחשפתי במהלך עבודת שדה שעשיתי בשנים 1997-1998 בארבעה קהלים מזרחיים-מסורתיים, בהדרכת פרופ' אליעזר בן-רפאל. ברם, היות "שפה" ו"דיבור" חלק מההצגה החברתית העוטפת את חיינו, הניעה אותי לחפש אחר מסגרת הווייתית, אשר תחשוף, באמצעים אתנוגרפיים, את הקהילה הלשונית הש"סניקית. לפיכך בחיבור זה אתמקד באחת מהקבוצות החרדיות-מזרחיות שכינויה הוא "קהילת תפילת מרדכי". חיבור זה הוא למעשה סיכום אסטרטגיה זו. אתרי קהילת העל ישמשו, כך נראה, כמחצבה לשונית המנכיחה את קיומה במישור הקהילה המקומית הקטנה.           

קהילת "תפילת מרדכי" שוכנת בעיר במרכז הארץ, עיר שהפרופיל הסוציו-אקונומי והתרבותי שונה לחלוטין מהדגם הגיאו-פוליטי המקובל לאחיזתה של תנועת ש"ס, מה שמעורר מחדש מחשבות על דגם מסביר זה. אין זה אומר כי העיר הפכה לש"סניקית, אבל ש"ס מצאה במקום בסיס תמיכה מפתיע, ולמעשה בבחירות הארציות האחרונות השוותה את כוחה למפלגת המפד"ל המקומית, שלה בסיס תמיכה קבוע בה זה שנים רבות. אני משתמש במושג "קהילה", והוא לכאורה שגור וברור, אך אין הדבר כך, שכן מעבודתי מתברר כי חלק מהמהפכה האורתודוקסית העוברת על הדתיות המזרחית נוגע לציפוף הרשתות החברתיות ומעבר מדפוסי דתיות של "קהל" אל דפוס דתיות של "קהילה".

ומה ההבדל? המונחים קהילה ותקשורת, Community & Communication, נגזרים מאותו שורש לשוני, בעוד בעברית "קהילה" נגזרת משורש ק.ה.ל. ברצוני לשזור בין שתי תצורות השורש ולומר, כי בעוד "קהילה" הינה תצורה חברתית הנשענת על תקשורת לטווח ארוך, הרי "קהל" הינו צרוף של אנשים שבהם האחד מתקשר עם השני בתקשורת קצרת מועד וקטועה. לפיכך אגדיר קהל מתפללים כקבוצה המתכנסת, אם על בסיס אקראי אם על בסיס מקומי שגרתי, לפעילות סמלית דתית, ומתפזרת לאחר סיומה ללא קשר ממוסד בין חבריה, ומנגד קהילת מתפללים  כקבוצה קבועה של מתפללים המשתמשת במוסד הפולחן כאתר קהילתי מרכזי המצטרף למוסדות נוספים של הקבוצה. מרבית הקהילות של שני הזרמים המרכזיים באורתודוקסיה - החרדיות והציונות הדתית - מבוססים על רשתות מהדגם השני. חלק מההשפעה של החרדיות המזרחית באמצעות תנועת ש"ס הוא המעבר מפרקטיקות דתיות חלקיות וממסורתיות רכה אל פרקטיקות דתיות עקביות ומסורתיות אורתודוקסית קשיחה, ההופכים את בית הכנסת המזרחי ממקום המאופיין כמורכב מקהל מתפללים ארעי ולא מחויב, למקום המרכזי לבניית קהילת מתפללים, ההופכת את בית הכנסת למוסד מרכזי לא רק בהווייתה התרבותית אלא גם זו החברתית והפוליטית.

קהילת המתפללים "תפילת מרדכי" מונה 19 משפחות וכ70- מתפללים ומתפללות קבועים. המרכיב העדתי מזרחי משותף לכלל חברי הקהילה. רוב חברי הקהילה הם בני הדור השני והשלישי לעליות שנות החמישים. החלק המבוגר של בני הקהילה זוכר כילד את שנות ההתערות הראשונות בארץ. זיכרונות אלו חורתים, בחלק לא מבוטל, תחושות של זעם וטינה כלפי מה שהם מכנים "הממסד האשכנזי". לצד זאת, קיים בדברי המבוגרים געגוע נסתר לחיים בתפוצה שממנה באו, המבוטא בפרצי נוסטלגיה המובעים בעיקר בסעודה מסורתית במוצאי שבת בבית הכנסת.

המובחנות העדתית מוצאית בין בני הקהילה מיטשטשת לא רק נוכח תהליכי הטרוגניזציה עדתית וחיתוכי שארות בין עדתיים, שעליהם ועל מקורותיהם עומד המחקר האתנוגרפי והסוציולוגי בשנות השבעים והשמונים, אלא גם לנוכח המבנה החדש בבית הכנסת בשנים האחרונות, הנובע מהצטרפותם שלושה קהלים חדשים: חוזרים בתשובה, מתחזקים ואברכים. בולט בקבוצה זו רב בית הכנסת, הרב ששון. הלה, המשמש בפועל אף כרב הקהילה, הוא כבן 35, שסיים את חוק לימודיו התורניים בישיבת כסא רחמים ספרדית בבני ברק.

"קבוצת האברכים", הנתונה למרותו של הרב ששון, מונה 14 קבועים הבאים ללמוד מדי יום בבית המדרש במקום, מבוקר ועד שעות הערב המאוחרות, מה שמקנה לבית הכנסת דימוי של פעילות רציפה המחזקת את תהליך מיסודו כציר מרכזי בהבניית הקהילה. אל קבוצה זו מצטרפת קבוצת החוזרים בתשובה, המתרחבת והולכת, והמעוניינת בלימוד תורני יומיומי מודרך. ייחודם של הקבוצות המרכיבות את אוכלוסיית בית הכנסת מקבלת את ביטויה בהרכב הגילי של בני הקהילה. עם קבוצת ותיקי מתפללי בית הכנסת נמנים המבוגרים והקשישים ממייסדי המקום, שברובם גמלאים. מרבית צעירי בית הכנסת, שגילם בין 20-45 מהווים את קבוצת המתחזקים והחוזרים בתשובה. זו קבוצה של אנשים צעירים, שבחלקם הגדול עוסק במסחר ושירות עצמאי: חנויות בגדים, יהלומים, ירקות ופרות ושיפוצים.

יש לציין, כי אף אחד מקבוצה זו אינו נושא בתעודה אקדמית כלשהי. בשיחותיי עם חלק הארי של קבוצה זו מצאתי, כי קיים בהם אף בוז מוסווה לנושאי תואר אקדמי, שאחד מהם החשיבו "התרסה כלפי שמיא בשל ביטול תורה". הדבר הציב לפני קושי ראשון בניסיון לחדור אל קבוצה זו, על אף הכיפה שלראשי. הזהות הפוליטית המשותפת לכלל הקבוצות היא, לפחות כלפי חוץ, תנועת ש"ס.

                                    *

השינוי הלינגוויסטי חובק את ציבור המתפללים בבית הכנסת תפילת מרדכי ומקנה להם שותפות חברתית, תרבותית ופוליטית, המקבלת את ביטויה בהזדהות לינגוויסטית עם השינוי התרבותי והפוליטי התוכף את הווייתם. למשל, רבים ממתפללי בית הכנסת, בעיקר הצעירים, מדגישים בדיבורם את האותיות חי"ת ועי"ן, שעליהם לא היו אמונים בעבר, כמגדירים באמצעות זאת את זהותם התרבותית, בעלת המשמעות הפוליטית. באמצעות סיגול חיצוני מוחצן זה, הנוסף לעתים לביגוד דמוי-חרדי, מבחינה הקהילה בינה לקבוצות ופרטים המצויים מחוץ לגבולותיה. שכן, שפה אינה רק פילולוגיה, אלא בעיקר אמצעי תקשורת, הסמלה ואבחנה חברתית באמצעות שימוש בווריאנטים, בתנועות לא-מילוליות ובעגיות המוצמדים לרובד המילולי. בזמן שהאדם מדבר הוא מזהה את עצמו וגם את האחרים שעמם הוא מצוי בדיאלוג, באמצעות השפה והדיבור.

המושג הסוציולוגי המסביר דפוס לינגוויסטי זה הוא "קהילה שפה" (speech community). זו מאופיינת בשימוש תכוף וקבוע במערכת משותפת של סימנים מילוליים המפרידים קבוצה אחת מאחרת. נראה שמלאכת שיקומה של המסורתיות המזרחית בידי החרדיות המזרחית, בגיבויה הפוליטי של תנועת ש"ס, כורכת את הבנייתה של מערכת סימנים קהילתית, המשותפת לרשת הקהילות הדתיות-מזרחיות הנבנות כדמוי-חרדיות במקומות שונים. כינונה של מערכת סימנים זו חיונית למציאת בסיס תקשורתי המשותף לכלל הקהילות, שבעברן ניבנו על בסיס זהות מוצאית עדתית וכעת נבנות על בסיס התייחסות לזהות אורתודוקסית.

מהי אותה מערכת סימנים? למשל, למילה "לווין" בקהילה הדתית מזרחית המתחרדת אין משמעות אסטרונומית, אלא היא מסמנת את דרשתו השבועית של הרב עובדיה. "האריה שבחבורה" מסמן את אריה דרעי "הנרדף", לדברי "השטח", בידי הממסד האשכנזי. "אריה דרעי" אינו סתם "אריה דרעי", אלא יש להקפיד לסמוך לשמו את הכינוי "הרב", דהיינו "הרב אריה דרעי". "הרב" ללא סימוכין משמעו רק רב אחד והוא מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, שהוא גם "שר התורה", "הצדיק", "גדול הדור", "פאר הדור", "מרן" - כינויים המהדרים את שמו ושעליהם ניתן ללמוד ממודעות המפרסמות את אירועי התנועה. הביטוי "הם" מקדד בשפה המדוברת את הציבור החילוני בדגש על אנשי מרצ והרפורמים. חצי הביקורת של העיתונות הש"סניקית, למשל, מופנים תדיר כלפי קבוצות אלו. "מועצת" אינה אלא שם קיצור לגוף ההלכתי של "מועצת חכמי התורה" המנהיג את ש"ס. מלים כמו "המשפט" או "הפרשה", לאו דווקא מתייחסים לימי הדין בעשרת ימי תשובה, או לפרשת השבוע: כאן הכוונה היא למשפטו של יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי.

שפת הדיבור הש"סניקית נושאת בחובה כינויים רבים ובכללם כינויי חיבה לסובב. למשל, רווחת סיטואציה שבה יאמרו אם/אב לילדיהם "צדיקים שלי" או "צ-דיק, איפה אתה אוחז בתפילה?". המונח צדיק, ככינוי חיובי, רווח בקרב הקהילה המקומית. יש ויאמר חבר בתארו אחד מחברי הקהילה: "זה צדיק גדול", או בדברו עם רעהו "איזה צדיק אתה". מנגד, יש והמושג "צדיק" ישמש בלשון אירונית. למשל, במקרה שבן הקהילה נחשב כמחמיר יותר ממה שדרוש הרי יכנוהו באירוניה "זה צדיק גדול", או ככינוי לפושעים שנתפסו בקלקלתם: "צדיקים גמורים".

דוגמה נוספת היא המלה "חכם". ככלל, ככל שנסמכים לשמו של אדם יותר ראשי תיבות ותארים, מעיד הדבר על איכותו הרבה והסטטוס החברתי שהוא אוחז. כינוי רווח נוסף לאברכים הוא המושג "חכם" שמקביל לתואר "רב" ומקורו בארצות הפזורה העותומנית, שבהן היה נהוג להכתיר את הרב הראשי ליהודים בתואר "חכם באשי". יש וכינוי יוצמד בלעג לאדם המשים עצמו לבקיא ויודע. לפיכך, כאשר איש הקבוצה המסורתית והלא קבועה ינסה להתערב בנוהגי המקום והקהילה מיד יכנוהו אנשי יתר הקבוצות בתואר "חכם" בצמידות לשמו. ביטויים רבים, כגון זה השכיח "מחילה מכבודו", המביע בקשת סליחה ממי שהוא דובר עמו בעת הפרעה, או הביטוי "אנשי אמונה אבדו" הלקוח מפיוטי הסליחות, והמעיד על התקופה הקשה שהדובר עובר.

                                    *

מרצף השהות בקהילת תפילת מרדכי ובמקומות אחרים שאינם מוזכרים בטקסט זה, עולה כי המקורות המרכזיים המשמשים בגדר השראה לדפוסי שפה אלו הן הדרשות המרובות: במכשיר הלווין המותקן בבתי הכנסת, או מחשיפה למרחב השמע של "ערוצי הקודש", או מתוך הקלטות של המחזירים בתשובה, או מדרשות פרונטליות של רבנים מקומיים וחיצוניים המוזמנים לבתי הכנסת לשאת את דבריהם.

הייחודי במופע דרשתו השבועית של עובדיה יוסף, שבני הקהילה שומעים מדי מוצאי שבת, כחלק מתודעת הזמן החדשה בדתיות המזרחית, הוא בהיותה בונה גשר מופעי ולשוני החוצה את גבולות הקהילות הש"סיות, ועם זאת משמש לה מקור הזדהות חדשני, המבליט את הזהות החרדית ספרדית כזהות מתגבשת. למעשה, למשך שעה ומחצה נמזגת קהילת המתפללים הש"סית המקומית בקהילת-העל הרחבה. זמן זה הוא זמן בעל משמעות טקסית, כמעט הייתי אומר פולחנית, ומתייחסים אליו בהתאם. לצד זאת, דרשתו הלווינית השבועית של הרב עובדיה יוסף, אינה מותירה רושם רק במופע עצמו אלא גם בהשפעתה על הזירה הלשונית של קהילת המתפללים.

דרשת יוסף מרובה בפסוקים, אולם אין בכך ייחוד בדרשה שתוכנה דתי, הייחוד הוא בפישוט ובבהירות הטמונים בדברים. מבטאו המזרחי המודגש של הרב והנגנתו את המלים, הנישאות בפיו, לצד התאמה אקטואלית של דבריו, שובה את ריכוזם של השומעים. בנוסף לכך, השימוש הנהיר בעברית מדוברת ויומיומית המשובצת בדרשה, שכל כולה שיח תורני בעל הסתעפויות המחייבות שימוש בתשתית תורנית רחבה. ואולם בעוד שפתו העממית שוברת את המרחק, האצילי משהו, בין ההמון לרבו, הרי בקיאותו וידענותו התורנית מותירה קו גבול התוחם בינו להמון. "הבקיאות" הופכת למקדם מרחק בין חברי הקהילה ההדיוטים לרבנים המקומיים ואלו האחרונים אינם מקלים בעניין.

בשיחותיי עם הרב ששון מצאתי את עצמי שם לב יותר ויותר לעובדה כי דיבורו שזור בציטוטים רבים אף מעבר לפרקי הדרשנות. התברר לי דפוס לשוני זה אינו נחלתו של הרב ששון והאברכים לבדם, וכי אף מתפללי הקהילה, בעיקר המתחזקים והחוזרים בתשובה, נוהגים בדבר באופן שגרתי. המהדרין בציטוטים יאמרו אותם בהטעמה ובניגון הלימודי המתאים. דבר זה הסביר את הנוהג שקהל שומעים בהרצאות תורניות נוהג להשלים את הפסוקים שהמרצה התורן מפיק לחלל האוויר. היה באקט זה משום אמירה על בקיאות קהל השומעים, ועל הסטטוס שהוא אוחז.

יש צדדים משלימים לאופן קניית הסטטוס באמצעות ההון הלשוני או אסטרטגיות דיבור. כך למשל, כדי לחתום משפט במעין סוף פסוק, משתמשים חברי הקהילה בקביעה סותמת הפיות "הרב עובדיה פסק" או "הרב עובדיה אמר". באמירת משפט קצר מעין זה נסתם הגולל על דיאלוגים קונפליקטואליים בין חברי הקהילה לחיצוניים ממנה. ככלל, הופכים ציטוטים המיוחסים לרב עובדיה יוסף לכלי להענקת נופך של קדושה וסמכות ללשון הדוברים. השימוש בציטוטיו של הרב עובדיה כחותמת למשפט, מעידים על רמת הלימוד והבקיאות של הדובר. מכאן עולה, כי השימוש בפסוקית "הרב עובדיה אמר" הופך את צימוד תמים לכאורה זה למדד רב חשיבות בבואך למקם את סדר הכוחות התוך-קהילתי. מדד נוסף ש"שיטת הציטוט" נושאת בחובה הוא יוקרה. שכן, ככל שהדובר מצטט יותר ומתבל את לשונו בווריאנטים של פסוקים, הוא מעיד על ידיעותיו ובקיאותו, ובדרך עקיפה על חוזק אמונתו. בכך הופכת שפת הדיבור המשתמשת בציטוטים למדד סטטוס בקהילה.

שימוש במדדים פילולוגיים אלו מעידים, כי הקבוצה בעלת החשיבות הכי רבה בקרב הקהילה היא קבוצת האברכים. לאברכים יש את הסמכות היוקרתית הבלתי כתובה לפרשנות דבריו של הרב עובדיה מעצם בקיאותם הלמדנית במקורות. אחריהם בהיררכיה קבוצת המתחזקים, המזוהה לחלוטין עם תנועת ש"ס ומוסדותיה, ולמעשה המנהלת את הקהילה בפועל לצד שיתוף פעולה עם הוותיקים. יוקרתם של המתחזקים נשענת, במידה רבה, לא רק על אמצעיהם הכלכליים (תרומות לקהילה), אלא אף על יכולתם לעטות את השפה הייחודית, זאת המתבלת פסוקים בשפת היומיום לצד הטעמה נכונה של המלים. הקבוצה השלישית בחשיבותה היא זו של הוותיקים. ייחודם אינו בהבנתם את דבריהם של הרבנים וההון הלשוני הנישא, אלא מעצם גילם והיותם ממייסדי המקום.

שתי הקבוצות פחותות היוקרה הן החוזרים בתשובה והמסורתיים. שפתם הלא מגובשת של החוזרים בתשובה שטרם סיגלה את המבנה הציטוטי וטרם הוטמעו בה הטקסטים הקנוניים המהווים משאב למובאות (כספר תהילים ותפילות הסידור), היא אחד מההסברים למיקומם הנחות בקהילה. אמנם הרב ששון מדגיש בכל הזדמנות, כי "במקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים", בפועל הסטטוס שלהם ביחס לשאר הקבוצות הוא נמוך.   

                                    *

נרי הורוביץ מציע לראות את הקהילה הש"סית כמורכבת מארבע שכבות דיאכרוניות המצטרפות על ציר הזמן לקהילה פוליטית אחת. השכבות הן קהילת הלומדים בפורת יוסף, חברת הלומדים הליטאית-מזרחית, תנועת התשובה המזרחית והדתיות המזרחית העממית. אלה מרכיבים את קהל היעד הדיאכרוני של ש"ס. כפי שכבר ציינתי, התרבות הש"סית מתייחסת לשני מוקדים דומיננטיים: החברה החרדית והחברה הישראלית. לשני מוקדים אלו השפעה על המבנה הלשוני של הקהילה הש"סניקית. כל אחת מקבוצות אלו מביאה עמה סגנון לשוני שמקורותיו במוקדים אלו. למשל, תופעת החזרה בתשובה הביאה עמה לשיח החרדי-מזרחי והחרדי-אשכנזי מלות קוד המשויכות להווי שפת הדוגרי הישראלית, שעליה עמדה תמר כתריאל. שפה זו שמקורותיה ב"צבר" הישראלי מקבלת תפניות אבל מתייחסת לרוב להווי הלשוני הצבאי. היא מתייחסת גם לביטויים שמקורותיהם בחברה החוץ-דתית כגון אלו המחולחלים לשפה הישראלית באמצעות קטעי סלוגנים קליטים מעולם הפרסומות או הסרטים הישראליים, בדגש על אלו המכונים סרטי בורקס. מנגד חברת הלומדים החרדית והמזרחית יביאו עמם את הסגנון התיאולוגי, הדרשני.

המזיגה בין שני מקורות אלו מייחדת את שפת הקהילה הש"סניקית כשפה אקלקטית משהו ובעלת סגנון משובש לכאורה. לשיבוש זה תוצאות המייחסות לש"סניק בחברה הדתית סטריאוטיפ של שטחיות, שכן שפתו הדתית לכאורה אינה "גבוהה" דיה. נוכל לעמוד על תפיסה סטריאוטיפית זו מתוך דיווחו של אחד מבני קהילת-העל החרדית מזרחית הכותב במר לבו לביטאון תנועת ש"ס "יום ליום", המגיע מדי שבוע אל בית הכנסת תפילת מרדכי וזוכה לציטוט בדרשות ובשיחות. כאן יש להזכיר כי העיתונות החרדית ובכללה העיתון "יום ליום" אינם רק מקור לידיעות חדשותיות, שכן אלו מגויסות לנרטיב הקבוצתי. מכאן סביר כי אף מכתבים למערכת עוברים סוג של סינון ועריכה קפדניים בטרם עין הקוראים שוזפת אותם. ועל כן דברי הבאים אמורים להיות מוסגרים בקונטקסט הערה זו.

"למה אנחנו מצחיקים אותם?" שואל הקורא שמואל זרגרי במכתב למערכת, "גם אני בתמימותי כי רבה לא השכלתי להבין את המאמר ב'יתד נאמן' (עיתונו הרשמי של הזרם הליטאי ביהדות החרדית, נ"ל) הלועג ליוזמה הברוכה לכתיבת ספר תורה להצלחתו של הרב אריה דרעי. אלף בית ביהדות: על כל צרה שלא תבוא מרבים בתפילות ומוסיפים במצוות ובמעש"ט (מעשים טובים, נ"ל). אז מה מצחיק אותם, את עורכי יתד נאמן, במעשה הכל כך יהודי הזה? התקשיתי להבין. המרחם על כל בריותיו ראה במצוקתי ושלח לי אמצעי עזר להבין לנפשם של היהודים הטובים ביניהם אנו חיים. ישבתי במוצש"ק ביזדים והאזנתי לדברות קדשו של מרן היוצאים מלבו הנקי והטהור. לצדי ישבו שני ליטאים. טוב, אמרתי לעצמי, כל הרוצה לבוא וליטול יבוא ויטול. בתוך דברי האגדה האריך מרן בעניין החורבן ואורך הגלות וסיים יה"ר שהקב"ה יגאל אותנו גאולת עולמים והקהל הרחב ענה בקול רם אמן. ויאמר די לצרותינו, המשיך מרן, והקהל ענה שוב אמן ואילו אורחינו הנכבדים פצחו להם בצחוק מלגלג. היראת שמים שלנו מצחיקה אותם. זה הכל".

לא בכדי הדגשתי את ציטוטיו של הקורא שמואל. מתוך כך יכולים אנו ללמוד על היות השיטה המובאותית המובעת הן בדיבור והן בכתיבה. מעבר לכך, ציטוטים אלו מיוחסים לאזור המסורת המזרחי שרק מי שחשוף אליו מודע לקודים המובעים בו. כך, למשל, "המרחם על כל בריותיו" הוא חלק מתפילת אשכבה מקוצרת הנהוגה בבתי הכנסת המזרחיים: "המרחם על כל בריותיו הוא יחוס, יחמול וירחם על נפש המרוחם". בנוסף לכך ניתן לראות במובאה זו סוג של הבעת צער המהולה ברמיזה על עונשם של  הצחקנים. מלת הקוד "היזדים" מתייחסת אל בית הכנסת "היזדים" שבו נושא הרב יוסף את דרשתו הלווינית מדי מוצאי שבת ומעידה בשיזורה ללא הסבר על שכיחות המקום בשפת הקהילה הש"סניקית.

אולם מעבר לטקסט  נחשף באופן נדיר עומקו של השסע העדתי המקנן בחברה החרדית, ושעליו הוקמה ש"ס בתחילת שנות השמונים. האכזבה על ההתנשאות הליטאית נספגת בכתיבתו של הקורא המנסה למצוא את האיזון המתאים לבוא חשבון עם החברה הליטאית, ובה בעת לשמור על יחס כלשהו של כבוד כלפיה, שכן אין להתעלם מהיותה מקנה סוג של לגיטימציה לדתיות המזרחית בנוסח ש"ס. לא בכדי השתמשתי במלה "אכזבה" ולא "זעם", שכן זה האחרון יופנה לרוב כלפי שם הקוד "ההם". על זהותו ניתן היה ללמוד מאחד מהמקורות לשפת הקהילה - קלטותיהם של אמנון יצחק ומחזירים בתשובה אחרים אשר הליכה להרצאותיהם הינה חלק מתרבות הפנאי הקהילתית.

שפתו של אמנון יצחק החדירה מושגים רבים לשפת הקהילה הש"סניקית אשר ברבות הזמן שימשו חלק מהז'רגון שבו משתמש הימין הישראלי בבואו לתאר את "ההם". במקרה זה אנו נמצא את מטבע הלשון "התשקורת" כהיפוך אותיות מסמל של המלה "התקשורת" וכן את המלה "טמבלוויזיה", הבאה להעיד על היות מכשיר הטלוויזיה בגדר מכשיר טמא. מלים אלו אינן נותרות בסרטי הקלטות אלא נישאות בפיהם של חברי הקהילה כחלק מהשפה היומיומית, ובכלל זאת אף שפת הדרשה שבה משתמש למשל הרב ששון. סוג סלנג זה מהווה עדות להשפעת שפת המחזירים בתשובה על השפה היומיומית של הקהילה המקומית וציבורים דתיים נוספים שאינם אמונים על הזרם החרדי-מזרחי.     

 

                                    *

בחיבור זה עמדנו בקצרה על קיומה של "קהילת שפה" הנגזרת מהדינמיקה הקהילתית-אורתודוקסית הנבנית בזירת הדתיות המזרחית בעידן ש"ס. כוונתי היתה לשרטט קווים ראשונים למבנים והתכנים הלשוניים הננקטים בידי מי שחשופים תרבותית לתירבות האורתודוקסי העובר על הדתיות המזרחית מזה 15 שנה, מאז לידתה של תנועת ש"ס. מקורותיה הלשוניים של אותה קהילת שפה נחצבים אנכית מהשכבות שמהן מורכבת תנועת ש"ס ומתייחסים אופקית לשתי קבוצות ההתייחסות המרכזיות לחרדיות המזרחית בהופעתה הש"סית: חברת הלומדים החרדית והחברה הישראלית. השילוב בין שפה וסלנג ישראלי לבין שפה דתית מייצג את המפגש על ציר הזמן בין הדתיות המזרחית לחרדיות האשכנזית, בקונטקסט החברה הישראלית. שפה זו היא למעשה קידוד לשוני של המציאות הישראלית לסימנים משותפים המוצאים את המשותף בין קבוצות שונות בהיסטוריה היהודית הנמזגות בתהליך אינטראקציה, "בהפעלה מלמטה" בהוויה הישראלית. זאת, בשונה מההפעלה מלמעלה שאפיינה את מדיניות כור-ההיתוך המוסדי בשנות החמישים.

השחקנים בזירה זו הם מקומיים וחיצוניים כגון רבנים, מחזירים בתשובה, חוזרים בתשובה, מתחזקים למיניהם ובעיקר עלונים, קלטות טייפ ווידאו, שידורי לווין. בניית מערכת הסימנים הלשונית המשותפת מבססת את הדפוס האורתודוקסי מצופף הרשתות הקהילתיות, בגרסתו החרדית-מזרחית בסביבה המסורתית-מזרחית.

דינמיקה ממזגת זאת מציגה את הזהות הדתית מזרחית בנוסח ש"ס כזהות כלאית, נזילה ורפלקסיבית, שגבולותיה מעוצבים מתוך אינטראקציה הדדית בינה לבין הקבוצות החיצוניות לה. זאת אולי הסיבה לאניגמטיות המיוחסת לש"ס, שאינה אלא שם נרדף לתיוגה כ"זרה" בחברה הישראלית, על אף היותה תוצר של חברה זו, ולפיכך סוג של זהות המתאימה עצמה למצב הפוסט-מודרני, המאופיין כמצב תנודתי, מטולטלתי, שבו מסמנים ומסומנים נטמעים זה בזה. אי ייצובה של הקהילה הש"סית, מה שמפריע למעשה למחקר הסטטיסטי להעמיד מודל בחירה היכול להצביע בוודאות גבוהה על כושרה האלקטורלי של ש"ס, נובע מהיותה במצב של "זרות". נוכל להבין מצב זה מתוך ראייתו של זיגמונד באומן את  "הזר", אותה ישות ביניים, המצויה על הגבול בין הקבוצה למחוצה לה, לדמות מרכזית בהוויה הפוסט-מודרנית. ממשותו של "הזר", הנובעת הן מהיותו באינטראקציה מתמדת עם סביבתו, כמו גם היותו נושא ביכולת ניתוק בעלת אפיל ריקני, מביאה אותו לכדי הלימה ליסודות הדינמיים והריקניים הטבועים במצב הפוסט מודרני, ומשום כך הופכים אותו לייצוג של תודעת הזהות הקולקטיבית העכשווית.

אולם בל נטעה בנזילות זו, שכן כינונה של "קהילה שפה" מבסס את החרדיות המזרחית כתופעת עומק ליניארית בחברה הישראלית, שאינה נמדדת כאן ועכשיו במערכות בחירות בלבד, אלא בעלת מכוונות היסטורית. לעניות דעתי, ויכול ושוגה אני בדבר זה, היא איננה אלא בראשיתה.

אסיים במקרה הנוגע במפגש בין קהילת-העל לקהילה המקומית והנוגעת לרפלקטיביות הזירה הלשונית. ביום הקראת הכרעת דינו של אריה דרעי, מנהיגה הפוליטי לשעבר של תנועת ש"ס, שמתי פעמי לבית הכנסת "תפילת מרדכי", המכונה בסלנג המקומי כ"בית הכנסת של הש"סניקים". מתפללי בית הכנסת היו נסערים. "המבטא, הדיבור, הפסוקים זה מה שהרס אותי. איך אחד משלנו עושה את זה לאריה", אמר לי אחד המתפללים לאחר תפילת הערבית. הדברים כוונו אל אופן הקראת טקסט הכרעת הדין בקולו של יושב ראש ההרכב השופט יעקב צמח, יהודי דתי, חובש כיפה סרוגה, שעל מוצאו העיראקי ניתן היה ללמוד מהעגייה המודגשת בקולו שבקע ממקלטי רדיו רבים בבוקר אותו יום.

מהלך הרוח בבית הכנסת ניתן היה ללמוד שקהל המתפללים ראה באופן דיבורו של השופט טקטיקה לשונית מוכרת הקושרת בין זהותו האתנית למחויבותו המשפטית-הפוליטית בעיניהם – ככלי בידיו של הממסד. טקטיקה זו היתה מוכרת להם, שכן באמצעותה בנויה "קהילת השפה" המזרחית אורתודוקסית המזוהה פוליטית עם תנועת ש"ס ובעיקר עם מנהיגה הרוחני הרב עובדיה יוסף.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד