לתלמוד נכנסנו יחפים*
לתלמוד נכנסנו יחפים*

 


 

א. המהפכה הרכה

מאה מקומות לימוד-תורה בקירוב, מוסדות שאינם הלכתיים מתקיימים היום בישראל,  אלו פירותיה של מהפכה שקטה, מתמשכת, ששיחררה רבים מבוגרי החינוך הממלכתי ממגבלות הדיאטה התרבותית בה גדלו. ואיפשרה ניכוס מחדש, באופן הנכון להם, של מסורת תרבותם.

בעשרים השנים האחרונות לקחתי גם אני חלק במהלך התרבותי הזה שעיקרו ניסוח חדש של המושג 'תלמוד תורה' בעבור הציבור המכונה 'חילוני'.  במרכז התהליך עמדו טקסטים מן הקלאסיקה העברית, ובצידם קלאסיקה וספרות של תרבויות אחרות, ובמהלכו התרחשה הטמעתם בשפה, בעולם המחשבה והיצירה  של ישראלים בני ימינו.

עיקר מעשה התמורה המתוארת לעיל הוא בלימוד.  בנוסף למקרא שהינו חלק מתכנית הלימודים הממלכתית,  כולל הלימוד במוסדות החדשים גם משנה ותלמוד קבלה וחסידות, פיוט, שירה ודברי הגות. 

לימוד התורה בדרך זו הגם שהושפע מן האקדמיה ומן הישיבה, ומנהל שיח עם שתי מסורות הלימוד הללו מתיחד בכמה מימדים:

כלי ביקורת ופרשנות :

באין מסורת פרשנית מחייבת, נמצאנו מחילים על הטקסט המסורתי כלי פרשנות וביקורת כמו על כל טקסט אחר. ביניהם גם אלה שאין נהוג להחיל על ספרות חז"ל: ביקורת פמיניסטית, ביקורת פוסט מודרנית , ניתוח סוציולוגי היסטורי ופסיכולוגי, כלי ניתוח של תורת הספרות וכן פרשנות אישית. אלה ודומיהם נעשו לשגרה בלימוד החדש.

בחירת הטקסט:

גם כאן נעשתה ה'אחרות' ליתרון: בחירת הטקסט הנלמד לא הוגבלה לסוגיות ה'פופולאריות' שרובן סוגיות  הלכתיות הנלמדות בטעם ליטאי . אלא עמדו לדיון גם טקסטים  הנחשבים בעולם הישיבות המאורגן לטקסטים 'שוליים'. וכן, לצד טקסטים 'יהודיים' נלמדו מקורות אחרים שלא היוו עד כה חלק מעולם הלימוד היהודי, אך נעשו אבני יסוד בתרבות העברית והישראלית. מקלאסיקה יוונית ומקורות ההומניסטיקה המערבית, מניטשה ,טולסטוי או המסון ומיצירה בת בני זמנינו.

תכנית לימודים גמישה:

תהליך הניכוס של טקסטים אלה ואחרים לא  היה מאורגן וממילא לא הוגבל ותוחם בתכנית לימודים קשיחה. כל אחת מקהילות הלומדים פרצה לעצמה מרחב לימוד המתאים ללומדיה. גמישותה של תכנית הלימודים איפשר התאמת הלימוד לצרכי הקבוצה הלומדת, והיה משוחרר ממהלכים או מסקנות ידועים מראש. למיטב הבנתי לא היתה כאן מגמתיות דוגמטית כלשהיא.

ההוראה:

גם המורים שבאו מעולם לימוד תורה מסורתי וגם המנחים והמורים המקומיים, לא נתפסו כבעלי סמכות מוחלטת , אלא כמי שמיומנים בכלי הוראה משוכללים  וכנושאי אמפטיה לנושאי הלימוד. ניכר היה שהם 'לומדים עם' ולא רק 'מלמדים את' חבורת הלומדים. אווירת הלימוד נעשתה שוויונית יותר. המפגש בין לומדים 'מסורתים' ל'חדשים' במרחב תרבותי שאינו תחת הכוונה ופיקוח אידאולוגים איפשרה דיאלוג בין אופני הקריאה והפרשנות השונות. ומתוך כך גם דיאלוג בין אדם לאדם. הלומדים בחברותא לקחו זה את זה בתורם למסע לתוך התודעה והמחשבה הפרטית, וכך נעשה השוני ליתרון.

נדמה כי גם עבור בוגרי הישיבות שהצטרפו למהלך הלימוד הזה היה חידוש לא רק בחברותא אלא גם, דרך הלימוד, בקולות החדשים שנשמעים בתורה.

 

תלמוד ומעשה:

דרכה של תורה להביא את הלומדים לידי מעשה. קבוצות לומדים התארגנו בערים הגדולות בקהילות לומדות במקומות ישוב קטנים במסגרת קהילתית. בנו מערכות הוראה חדשות, עיצבו טקסי חיים על פי ערכיהם, ערכו כתבי עת והקימו מוסדות. הלימוד מלווה את העשייה גם בשנים שלאחר הנחת היסודות. הלימוד היוה גם הזדמנות לשידוד מערכות אישי. ניכוס  הספרים היהודיים נחווה כמהפכה של שחרור; מעין מדרש חדש על "לבנות ולהבנות בה" תיבת 'בה' שנדרשה בעבר לארץ . נדרשת היום למי שחייו במולדתו מובנים מאליהם 'בה' בתורה.

ב. מהפכה של נכדי מהפכנים

המסע  בטקסט הרבני שיחרר אותנו מצד אחד מהנרטיב הציוני המגביל שהיינו נתונים בו כל משך הלימודים בתיכון , זה שחינך אותנו לידיעת הארץ - 'תבנית נוף מולדתנו', לחיים בחבורה, להגשמת האידאלים בהתיישבות ובצבא.  הפוסט מודרנה והפוסט ציונות גם אם לא התקבלו על דעתינו כל טיעוניהן,  שחררו אותנו מהמשימה של כובשי שממה ניאו- מקראיים. ידענו  שהתלמוד הורחק מאתנו ואנחנו הורחקנו ממנו כדי שלא ידבקו בנו ה'וירוסים' של יהודי הגלות 'הלא- פרודוקטיביים' ו'החיוורים'.  פגשנו לראשונה דמויות מופת מסוג חדש; לצד גיבור ששת הימים ש'לא היסס לרגע', לצד גיבורי תש"ח 'יפי הבלורית והתואר' ונעורי הנצח שלהם, פגשנו גיבורים זקנים, חובשי ספסלי בית המדרש. מעין סבים שלא היו לנו. דרכם התגלו קסמם של ההיסוס הנבון, הגולה המשוחררת מקרתניות והרלגיוזיות האסורה. המציאות הוירטואלית התלמודית נעשתה לנו אופציה זמינה.

ג. חזרה לסבא

אנחנו נכדי המהפכנים. נכדי האבות המייסדים- דור החלוצים הראשון שעזב את הספרים ואת ההורים, וחולל מהפכה: ארץ, שפה ,עבודה וסוציאליזם היו אידאלים שבימי חייהם הפכו מציאות. לדור הבנים, הצברים הראשונים לא נמצא מרחב לחידושים. שפת אמם, מולדתם, העבודה ולחלק מהם גם השיתוף -היו לעובדה מוגמרת. דור הבנים, הורינו, ניסה להצטיין בעבודה ובצבא ולהיות למוז'יקים עליהם חלמו הוריהם, ללעוג לאינטלקטואלים, לדבר בעגה מקומית,   להמיר שמותיהם בשמות 'עבריים'.  תחת צילם הגדול של הראשונים היה זה דור שדיבר מעט ועשה הרבה. אנחנו, דור הנכדים, מצאנו ארץ נורמאלית לטוב ולרע, ובשל ההתנערות מהתפקיד המלאכותי שמילא 'העברי החדש' התאפשרה המהפכה, החזרה לאיזון בין חומר לרוח, והלגיטימציה ללימוד. באופן מסויים סגרנו מעגל והתיישבנו לצד הסבים הגדולים על ספסל בית המדרש. ריבוניים, מפוקחים וסקרנים.

 

אופן הלימוד המסורתי של הטקסט הרבני הרחיק אותנו מהנוהג המקובל באקדמיה, זה שנתן כלים לקריאה ביקורתית אבל לא התיר קריאה אינטימית, לא עודד אינטגראציה של מסקנות הלימוד עם החוויה האישית. מסורת בית המדרש העמידה את החברותא ואת הלימוד-בתוך-שיחה כדגם מתחרה לשורות האולם הדמומות שבאוניברסיטה  מול המרצה .

 אל התלמוד נכנסנו 'יחפים', ללא תיווך: לא נדרשנו להמציא  תאוריה או אתוס כלשהוא, רק ללמוד. התוודענו אל עונג התורה לשמה.

הכניסה של דוברי העברית אל תוך עולם הלימוד הרבני  היתה כניסה אל ארץ פלאות המצויה ממש בחצר האחורית: הטקסט הקלאסי חידש לנו את שפת אמנו, על שדה המשמעויות הזר, את הגוונים החדשים של השפה ואת הארמית שנעשתה מובנת. העשרת השפה כללה אופני שימוש חדשים במילים מוכרות ובמושגי תוכן חדשים. תחושת החופש , השחרור, הכניסה העצמאית אל תוך מאגרי טקסטים שהיו חתומים בפנינו, היותה מקור לעונג אינטלקטואלי ולסיפוק רוחני וגם הזדמנות להכיר משהו בעצמנו מזוית חדשה.   

 

ד. הלומדים בקול אחר: נשים וחילונים

מן המפורסמות הוא כי בשנים האחרונות מתחולל שינוי עצום במעמד הנשים הלומדות. נשים למדניות כבר מעצבות מחדש את סדר היום האמוני, הלמדני והמשפחתי ועוד ידן נטויה. גם במהלך הלימוד החילוני, הדומיננטיות של הנשים הלומדות גלויה לכל.

נקודת המבט החדשה, הפמיניסטית ,שמבקרת את הקורפוס כולו,  חוזרת אל המטבחים, אל מגורי הבנות והנשים, אל מי שלא נחשבה 'איש' בתרבות הרבנית.

ההתבוננות דרך עיני מי שלא ירשו ולא העידו ולא הורו ולא רכשו קנין ולא הלכו בדרך חרות בשוק ולא הרימו קול ולא נזכרו בשם ולא הוציאו ידי חובה- מגלה כל דף , כל טקס, כל מנהג, כפי שלא ראו אותו לומדי תורה מעולם.

לכשיעבור הקורפוס כולו- מקרא , משנה, ספרות האגדה וההלכה והתלמודים, ראשונים ואחרונים- את מהלך הביקורת היסודי הזה,  רק אז יתברר כמה עוצמה נוספה לתרבות הלימוד ולקהילות החיות מסביבה.

החידוש בא לכדי ביטוי בדרכי הלימוד, בסוג החקירה וביצירת דגם אחר של תלמידת חכם, זו שלומדת ויוצרת, שהורה ויולדת, מצויה בבית ובבית המדרש בעת ובעונה אחת.

מוסדות הלימוד , חלקם 'בויתו', מעט אסתטיקה חדרה אל היכלי הפורמאיקה , תרבות המוסד שנעשתה מודעת יותר לרגשות, לקשרים אישיים ולחשיבות התחושה של הלומדים במוסד. ולא רק לתפוקתם.  עולם הלימוד מהוה מרחב פעולה חדש לנשים. מתוך שונות, מתוך עולם רוחני וקיומי שונה, הן מחיות את הלימוד ואת עצמן.

 

בדומה לתופעה התרבותית של כניסת הנשים לאוהלה של תורה , אני רואה את כניסתו של הציבור החילוני אל לימוד התורה, בשני המקרים התעורר ציבור שהיה מרוחק מהחומרים וממרכזי הלימוד שהם גם מרכזי הכוח, בתהליך של הרחבת המודעות והכרת עצמו וכוחו, ציבור זה דורש לקחת חלק בפרשנות המאגר התרבותי מתוך שותפות שווה. בשני המקרים, שנות הריחוק הארוכות , כמו קפיץ משתחרר, הטעינו את הלומדים החדשים בכוח רב, בהתלהבות, בשמחה. כמגלי ארץ חדשה שאינה אלא מולדת.

בשני המקרים יש לזכור את השותפים לדרך, גברים פמיניסטיים כאן, ובוגרי החינוך הדתי כאן, שהזמינו לבית מדרשם לומדים חדשים, לימדו ותמכו בבתי המדרש החדשים ונעשו שותפים לסלילת הדרך ושותפים להישגיה.

ה. החידוש החילוני

כוחם של לומדים לא הלכתיים בלימוד תורה הוא קודם כל בכך שהם באו אליה מאהבה.  שום הורה, רב או מחנך, לא הטיל עליהם לימוד שנעשה ברגשות אשמה או מתוך חובה ללמוד תורה. נהפוך הוא, במקרים רבים התשוקה ללימוד מחייבת להתגבר על טאבו חילוני שמרחיק  מן הספרים ה'דתיים'.

הלימוד מתוך רצון חופשי מקרב את הלומד לטקסט ויוצר סיכוי רב לאינטראקציה בין החומר העתיק לחווית הלומד בהווה.

יתרון גדול נוסף הוא בכך שלא למדו את החומר הרבני בגיל בית הספר ומשום כך גם לא התפתחו תחושות דחייה, שעמום ושנאה. הלומד החילוני מגיע אל הטקסט הרבני בבגרותו, גיל שמתאים יותר להערכת מורכבות המשימה החז"לית המשלבת חשיבה טהורה עם הנהגת ציבור בתוך מציאות נתונה. התלמיד קורא את הטקסט חף מידע מוקדם. משום כך יש ללומד חילוני סיכוי טוב לקלוע במדויק לפשט הכתוב. שכבות של פרשנים ודעות מקובלות מובנות מאליהן אינן מתווכות ואינן מפרידות בינו לבין המילים.  הוא אינו כבול באיסורים ערכיים ורשאי לגלות בעצמו סתירות מהותיות, פרקים חלשים, טעויות או ביטויי טפשות ורוע. מאחר ומלכתחילה אין הוא מקבל כמובן מאליו שהטקסט נכתב על ידי האל ומייצג אותו, הרי שבאופן הפוך על הפוך דווקא מי שאינו מאמין בתורה מן השמים יתקרב יותר אל הכתוב . בכנות ובאמת.

המתנות הנוספות שמביא ציבור חילוני אל הטקסט הן מתנות הלמדנות שאיננה מסורתית. בניגוד גמור לתדמיתו בקרב החוגים הדתיים מגיע הלומד החילוני כשכרסו מלאה בידע. אמנם חילונים אינם מצטטים פסוקים ומשניות על פה ואינם בקיאים בכתב רש"י ובסוגיות הלכה, אבל הם מלאים בתרבות יוון ורומי, כלי חשיבה די משוכללים, הגיון בריא, סקרנות אינטלקטואלית ויושר מחקרי, מטען כבד של ספרות יפה, (עברית ומתורגמת) וניסיון חיים. כל אלה ועוד באים לידי ביטוי בלימוד התורה שההשוואה יפה לו. עולם הקולנוע והתיאטרון, הספרות, השירה והמחול, חוויות מסע של תרמילאים ומבואות אקדמיים כל אלה מתיישבים יפה עם דפי הספרים העתיקים.

 

ו. בין מחברי הטקסט ללומדי הטקסט

קיום תלמוד תורה אצל קהל המחזיק בעמדות תרבותיות שונות ורחוקות מן העמדות של יוצרי הטקסט ואוצריו אפשרי בזכות הערכים המצויים בתבניות עולם הלימוד עצמו: תלמוד תורה פתוח ממהותו לכל איתגור של הטקסט באם מתקיים התנאי המינימלי: שהלומד מתייחס לטקסט כמושא ראוי לפרשנות, יחס המשלב חופש ומחוייבות כאחד. מחויבות לראות עצמו כחוליה בשלשלת הדורות, וחופש להגדרה עצמית ולפרשנות אישית לערכי אותה תרבות.

אחד היתרונות של קהל הלומדים החדש הוא בכך שאין הוא מבקש בטקסט 'אותנטיות' נוסטאלגית ושאין הוא 'מסבסד' את הטקסט הקלאסי. כלומר הוא איננו מעדן ומרכך את עמדותיו כדי ש'יתאימו' לטקסט או מעדן את הטקסט כדי שיתיישב עם ערכיו. היחס האמביוולנטי וההתנגדות לטקסט הם חלק מחווית הלימוד; 

דווקא ההנחה שהטקסט הוא בעל ערך, קלאסי ומודרני כאחד, מאפשרת את החרות למצוא בו משמעות סובייקטיבית , לשאול את השאלות המתעוררות במפגש בין הטקסט לערכים המשמעותיים לקורא ולדרוש  תשובות שיניחו את הדעת. המאבק שיכול להתנהל בתוך שדה הטקסט, מאבק בו תורכב תפיסת עולם עכשווית על טקסט של מחברים שלא הכירו את עולמנו, והדרישה שבכל זאת יימצא בו מענה כלשהו, כל אלה מחיים את ההנחה הבסיסית של תלמוד התורה אפשר לסכם אותה בשתי מילים: שהחומר ראוי. ראוי לחיות מולו.

ז. עמידות הטקסט

הנחת העבודה שמאפשרת את המהפכה כולה היא שהחומר- הטקסט,  חזק, ועשוי לעמוד בכל איתגור של כל אינטלקט ושל התבוננות פנימית. אין במקומות הלימוד החדשים הנחה מוקדמת שהמדובר בטקסט מקודש במובן הדתי. אך אפשר ללומד שאיננו הלכתי לייחס כוח לקלאסיקה של תרבותו, בדומה לכוח שמייחס צייר לצבעיו או משורר לשפתו.

הטקסט הוא חומר גלם ליצירה אישית, להבנת העצמי והעולם ובמובן הזה יש בו ייחוד או קדושה גם במונחים חילוניים.

 

ח. בית המדרש

מבנה בית המדרש המסורתי הולם להפליא את צרכי הלימוד החדש. דגם הלימוד וההוראה הקדומים אומצו כבסיס לפיתוח חדש. בית המדרש מאפשר את שבירת מבנה הישיבה הפרונטאלי, המורה אינו עומד ומרצה ממרום קתדרה אלא לומד בחברותא בשולחנות הפזורים בחדר עם תלמידים או עם המורים האחרים. חלל הלימוד פתוח והוא בעיקרו ספריה שמאפשרת בניית מהלך לימודי עצמאי על ידי חבורות הלימוד. מהלכי לימוד שונים עשויים להתרחש בזמן אחד תחת גג בית המדרש ולהצטרף אלה לאלה לידיעה רב מימדית של הטקסט הנלמד.

חומר הלימוד פתוח בפני הכל.  חידושי המורה באים מתוך לימוד צמוד של הדף בדומה לתלמידים. האתגר לחדש משהו בטקסט ש'נשזף' שעות ארוכות בבית המדרש הוא אתגר גדול. מורים טובים יודעים להראות בדף המוכר חידוש שאי אפשר להתעלם ממנו לאחר שהוצג, או להבין את הדף בלעדיו. סוג האומנות שמכשיר בית המדרש שונה ממיומנויות אקדמיות המכשירות חוקר טוב, וקרוב יותר להכשרת קורא טוב. כלי פרשנות מדרשית, הרמנויטיקה, ביקורת ואמפתיה משרתים את הלימוד הבית-מדרשי היטב. כך בכל בית מדרש, וקל וחומר בבתי מדרש מן הסוג המתואר שמרובים בו סוגי הטקסט שזוכים לטיפול כפי שמרובות נקודות המבט המפרשות ודורשות אותו.

בית המדרש משמש מרכז לקהילה משוחחת. הלימוד מקרב אנשים וטווה ביניהם קורי שותפות ומחויבות וחיבה. אולי זו הקירבה  שיכול כיום הציבור החילוני הישראלי להתקרב לדינמיקה החברתית של בית כנסת. נסיוני לימד אותי שקהילה מעין זו היא כור לאנרגיה של תיקון חברתי, שחבריה יחפשו לעצמם ערוץ של עשיה במה שבעיניהם הוא 'תיקון עולם'.  

ט. מעשה המדרש:

"דרשתי קרבתך, בכל לבי קראתיך, ובצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך" *  (רבי יהודה הלוי).

מושג מדרש נושא על גבו שכבות רבות בעברית. מן הפיוט, ועד שימושים עכשויים בשפה עתונאית. פעולת המדרש מחזיקה צורך כמעט נואש עם פעולה אקטיבית יצירתית . בלימוד תורה מגלה המדרש משמעות הדרושה ליוצרו בתוך החומר הקלאסי.

בית המדרש הוא מוסד ההכשרה לדרשנים. דרשני טקסט ודרשני מציאות. הוא שילוב של בית וסדנת אומן.

תחושת היותו בבית הכרחית למי שעושה מדרש. להטוטנות המתאפשרת כאשר המקורות הקלאסיים נעשים 'רכים' בידיו, נלושים, כחומר ביד היוצר. המדרש הוא אמנות של פענוח פסוקים, יש לו כללים ודרכי עבודה מקובלות, ובכל זאת כדרך המלאכות, בידי בעלי מלאכה מסויימים נעשית המלאכה לאמנות.

בתהליך המדרש מחזר הדרשן אחרי הטקסט ואיננו מניח לו עד שהוא מתרצה ועושה לו רצונו. עד שתשובה לבעיה שמציקה לו בטקסט, אפשר סתירה מוסרית בין השקפת דורו לבין הכתובים, או רעיון שנרקם בדעתו, משתקפים בטקסט כאילו היו שם מלכתחילה.  לעתים דומה עבודתו לחציבה באבן, לעתים עבודת נקדן לעתים כתיבת שירה. בתום התהליך נשברת המחיצה בין הדורש למושא דרשתו והם מכילים זה את זה. במדרש טוב אין אילוץ אלא חיזור עדין ועקשני עד להתמסרות הפסוק.

לא כאן המקום לפרט את יסודות המדרש וכלליו כ'גזרה שווה', 'קל וחומר', 'פרט וכלל' ו'כלל ופרט'. אלא להדגיש את הפוטנציאל האינסופי שברכישת המיומנות הזו, לא רק בעיסוק בכתובים אלא בבניית כלים למערכת יחסים בין אדם לתרבותו.

יחסו של אדם לעולמו ולחייו עשוי להיות יחס של מדרש: נתינת שם לילד היא לפעמים מדרש על נושא השם הקודם, בניית מוסד עשויה להיות מדרש על מוסדות קיימים, יצירה מוסיקאלית לעיתים מצטטת ודורשת יצירה קלאסית , הקולנוע מפרש ודורש אפילו טקסטים משפטיים כמו עשרת הדברות והשופט בעבודתו דורש לא פעם את החוק. מי שמפליא לעשות מדרשים הוא מי הגיע לבגרות ולבקיאות בלי לאבד את ילדיותו. מי שיודע לשחק .

המדרש מוסיף רובד נוסף לטקסט שיקר לדרשן עד שאיננו מוכן לאבדו. ע"י הרובד החדש מתחדש הישן, נעשה שונה ולא נעשה אחר.

י. מי עשוי להבין  מה

עד שהתחיל המהלך התרבותי הזה היה מקובל לחשוב כי  מי שלמד הוא מי שילמד. כלומר אך ורק גברים דתיים בעלי יחוס או ממון או מזל. כניסתם של אחרים לתחום זה מאיימת על הסדר החברתי המסורתי, ובמקרים מסוימים אף נתקלת בהתנגדות המנומקת בכך שחילונים שאינם מקיימים את התורה באופן המקובל אין ללימודם כל טעם ואין הוא כלל תלמוד תורה אלא לימוד בעלמא.

נקודות התורפה של המתנגדים ללימוד תורה של חילונים מצויות בחוסר חוש הומור ובהגיון מחמיר מדי. גישה זאת זרה לעולם תלמוד התורה, שהגמישות וחוש ההומור מהותיים לו ומרחיקה את הבנתו. תלמוד התורה הוא העיסוק המרגש המשמח והמתאים ביותר לתיאבון האינטלקטואלי  העכשווי דווקא משום שהוא סובל זאת ומעודד הנחות יסוד שונות, משום שקשה להחיל עליו גישה ביקורתית חדשה כי זאת הוא עושה יפה מאיתנו, ומשום שכבר ידיים כה רבות לשו בו  עד שאת רוב המהלכים, כמו בתוכנת שחמט טובה, הוא מכיר מעצמו. האתגר לחדש בתוך המאגר המוגבל והעשיר הזה מושך קהל חדש להצטרף למועדון תלמוד התורה ללא כל קשר לדעתם או עמדתם של ה'ותיקים'. המהפכה מתרחשת בעוד ידים חדשות , חופשיות מהנחות יסוד וממחויבות אידיאולוגית מחטטות ובוחשות ויוצרות בתוך האוצר המילולי היהודי של כל הזמנים יצירה חתרנית ורגועה בעת ובעונה אחת.

כפי שקבעו חז"ל כבר במאות הראשונות אין להגביל את המעשה הלמדני וכל חידוש מקבל לגיטימציה כתורה מקורית 'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני'. שום דבר אינו מגביל את מי שהצליח להכנס לעולמה של תורה. הנסיבות החברתיות והכוחות הפוליטיים שהצליחו להרחיק ציבור רחב מן החומר- הוסרו ברובן, אף שחלקן עדיין קיימות גם בתוך נפשו השמרנית, החרדית של חלק מן הציבור ה'חילוני' .

 

י"א. הטעם לערך המופלג של תלמוד תורה

תפקידו של תלמוד התורה הוא להעניק חיות נצחית לגופי ידע כתובים בלימוד ופרשנות בלתי פוסקת, ובתוך כך לאפשר לתרבות להתפתח. חכמים זכרונם לברכה הבינו  שהדרך היחידה לשמר את גופי התורה המקראיים רעננים ורלוונטיים להם ולבני תקופתם, הוא בתהליך הלימוד, כלומר בהנשמה. 'בן סורר ומורה', 'מלאכות השבת',  'ארבע מיתות בית דין' וסוגיות תלמודיות מרכזיות מהותיות אחרות עברו שינוי מהפכני בתהליכי פרשנות ומדרש מאומצים שקרויים כולם 'תלמוד תורה'.  דוקא זה שאינו משותק בדעה קדומה של הדור בו נכתב ועוצב הטקסט, דוקא הוא המסוגל לבצע  'תלמוד תורה'. כלומר פעולת החייאה.

י"ב. תודעת לומד התורה

בעיני רבים מן הלומדים החילוניים אין חוויית 'תלמוד התורה' נחשבת חווייה אקדמית- אינטלקטואלית בלבד.  ציבור גדול מקרב הלומדים החדשים איננו מקבל את הנחות היסוד , האמונות ואורחות החיים של לומדי התורה הוותיקים בעולם הישיבות, אבל הערך שנמסר והתקבל אצלם הוא ערכו של תלמוד התורה כמחייה ומחדש את עצמם בפרט ואת התרבות  בכלל. הם חשים שייכות למקורות אותם הם מכנים 'טקסטים' ורואים את המקורות כשייכים להם. השייכות היא ביטוי לנאמנות ולכבוד. בבתי המדרש החדשים מתבצעת הדרישה המאומצת לעמת את הטקסט עם אמונותיהם של הלומדים החילוניים, עם ערכיהם, אורחות חייהם, והשאלות המציקות להם, ולגלם תשובות חדשות בתהליך הלימוד הפרשני, בתוך השיחות בחברותא ובכתיבה אישית. 

כלומדת תורה, אני מרגישה מוזמנת לעסוק בתורתו של הקב"ה.  בלי לוותר כהוא-זה על עיקרי אמונותי ועל אורחות חיי.

יתר על כן. אם יפקיר הציבור החילוני את הטקסטים שהיוו (יחד עם טקסטים רבים וטובים מספרות העולם) תשתית לתרבות שממנה בא, לא זו בלבד שלא יכיר את עצמו, אלא בשלו לא יהיה לאותם המקורות גואל והם עלולים להינמק בתוך מוסדות מקצועיים שרבים מהם לא איתגרו את התורה כבר דורות רבים בשאלות חדשות. השמירה החרדית על הנחות היסוד היא שחוטאת למושג 'תלמוד התורה ' המסורתי ואינה מקיימת אותו.

י"ג. היחס ל'דתיים'

החילוניות והיחס אל הכתובים כאל יצירה אנושית כבר אינם בגדר חידוש הדורש מאבק. אולי בזכות החופש ללמוד כאדם חילוני, בתי המדרש שלומדים בהם בוגרי ישיבות לצד בוגרי החינוך הממלכתי מעודדים סקרנות בין 'קולגות' וסיכוי לשיחה פוריה, למחלוקת מעניינת. עבור לומד התורה, המפגש עם עולם פרשנות זר הוא מתנה. לשני הצדדים נראה כי לימוד לצד מי שבא מעולם תרבותי אחר הוא רווחי.

קרבה שנוצרת בלימוד עשויה לסבול, אם כי לא לטשטש, הבדלים בתפיסות פוליטיות ובהשקפות עולם.  בעוד מדברים רבות באלוהים ובדמותו בבית המדרש, נדמה כי אין זה המקום לנהל ויכוח על עצם קיומו או אי קיומו. גישתם הרלגיוזית של הלומדים מכובדת ומעולם לא נעשה מאמץ להחזיר בתשובה או לעודד לכפירה. מהלך הלימוד המשותף מתחיל כאשר הויכוח החילוני-דתי מסתיים או לפחות נח.

י"ד. תפיסת האלוהים

בניגוד למקובל, היחס לאל איננו הקו המפריד בין חילונים לדתיים בישראל.

אני נוטה להגדיר את היהודי החילוני הישראלי, כיהודי לא-הלכתי ובהגדרה זו יש פנים רבות  של חילוניות: מכופרים מובהקים עד מסורתיים, ועד אלה שיש בעולמם נוכחות אלוהית, אך אינם מקבלים סמכות רבנית או אינם משתייכים לקהילה או אינם מקיימים מצוות.  גם ה'דתיים' אינם עשויים מקשה אחת, מגמות ליברליות שונות מחדשות דפוסי מנהג וטקס ואינם מנועות מביקורת תיאולוגית. הרצף המתמשך בזמן מלומדי התורה הקלאסיים,  יוצרי המשנה הגמרא והספרות המדרשית ועד אלינו, איננו רצף בתאור האל,  אלא הרצף במעמדו של האדם הלומד, היחיד המפרש אל מול הטקסט. ללומד היתה  חרות, ואולי מחוייבות, לקרוא בטקסט כל דבר שהוא אמת בעיניו.  לא פעם העזו לצאת כנגד ערכים מקובלים ואף לפרש טקסטים שלא נכתבו , כלומר הוסיפו משלהם. מעולם לא נרתעו תלמידי חכמים מחופש מחשבה, מאיתגור הטקסטים הקלאסיים בדרכי המחשבה של זמנם המושפעות מהתרבויות איתן באו במגע . תפיסת האלוהים המשותפת ללומד בן זמננו ולחכם תלמודי היא בהבנת האל כשותף האולטימטיבי ללימוד, זה ש'שתל' בטקסט 'סימני דרך': רמזים כתרים וקוצים, שעל ידי פיענוחם במהלך השנים יכול הלומד להתקרב לדעתו, להכיר את מחשבותיו, להשיג תחושה של אינטימיות עם היוצר הראשון.

בעיני הכותב בן המאות הראשונות ואף בעיני,  הטקסט הוא מקום מפגש עם המקור המוחלט של התרבות, המכונה, בשם חיבה, אלוהים. 

 

 



* תודה למדרשה באורנים שבזכות לוח השנה שלה בנושא דיאלוג נופלות השורות על לשוני

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד