לדמיין אומה בדמות ילד
לדמיין אומה בדמות ילד

ד"ר סֶלינה משיח היא מרצה לספרות ותיאטרון לילדים במכללה לחינוך על שם דוד ילין בירושלים

 

ספרות הילדים העברית השתתפה בהבניית דמות הלאום המתחדש בארץ ישראל. ניתן ללמוד ממנה את האסטרטגיות שבאמצעותן הובנה קלסתרון קולקטיבי ל"ילד", ונרקמה לו זהות תאומה בדמותה של אומה. ילד ואומה המטמיעים  את מיתוס הילדות המודרני

אל הרעיון הציוני נהוג להתייחס כמו לתוכנית פעולה שבאה לתת מענה למצוקות עם נרדף; תרשים שנועד לכונן בית-לאומי, תוך שהוא מזכיר כי "פלשתינה היא מולדתנו היסטורית הבלתי נשכחת" (הרצל, "מדינת היהודים"). אלא שהציונות לא דנה בעניינים מדיניים-טריטוריאליים בלבד. היא התחבטה בסוגיות פסיכו-פוליטיות והתיימרה לעצב זהות קולקטיבית חדשה, שתביא לכינונה של מדינה יהודית מודרנית. מטרתה היתה, לכן, לצרוף מיעוט אתני מפולג ומפוזר ללאום הומוגני שלשונו אחת ודיוקנו אחד. להביא לכך שמיליוני יהודים, החיים מרחק אלפי מילין אלו מאלו, ידמיינו את עצמם כאורגניזם לכיד וחי, שדמותו דמות אדם. הציונות שימשה מעין תא אנזימטי שפירק מושגים מופשטים כ"חברה", "קהילה", "עם", ושב ובנה אותם כזהות אחידה, קונקרטית ונגישה לדמיון.

מיהו יהודי? שאלה הציונות, והשיבה מתוך מילון המושגים של הלאומיות המודרנית. זה סיפק לציונות תמונת-עולם צלולה שבמסגרתה יכלה לדמיין מציאות קיומית אלטרנטיבית, שתחולל תמורה בלי שתביא לביטול לשד קיומו הדתי-היסטורי של העם היהודי. היהודי הוגדר כ"עברי חדש"  וכאדם מודרני, שהיה בה בשעה  שטוף הילה מיתולוגית.

בנדיקט אנדרסון, שראה בלאומיות פנומן מודרני, הציע להגדיר אומות כקהילות פוליטיות מדומיינות, שתחושת הסולידריות שלהן נרקמת באמצעות מתווך המתואר כדימוי של שותפות. לעומתו טוען אנתוני ד' סמית שהלאומיות איננה תופעה מודרנית, שכן היא מותנית בקיומה של קהילה קדומה וטרום-לאומית, המכונה בפיו אתני. קיומו של אתני, על-פי סמית, איננו תלוי בקשר ביולוגי-אורגני, בגזע או בטריטוריה, אלא במורשת תרבותית משותפת, הנשענת על זכרון קולקטיבי, היסטוריה משותפת, סיפורי אבות, זכרון מולדת, שם משותף ואשכול מיתוסים וסמלים. שתי העמדות מבטאות את החיוניות של המיתוס, הסמל והדימוי בקיומו של אתני, בבניין אומה, וביצירת התשתית לתחושת הסולידריות בקהילה.

החברה הפקידה את הספרות לילדים על משמר הפולקלור והמיתולוגיה וראתה  בה שופר להפצת הרעיון הלאומי. ברוח זו תפסו אף האינטלקטואלים, בוראי הלאומיות העברית, את הספרות לילדים כסוגה "אשר בלעדיה אי אפשר להתקיים לכל ספרות מתוקנת", כהגדרת י"ח רבניצקי.  בה בשעה הם לא נמנעו  מלהתייחס אליה כאל ספרות שולית, "מפל-עט", בלשונו של ביאליק. עד היום אין הכרה בחשיבותה של הספרות לילדים בריבוד המערכת התרבותית, ובתשתית המשותפת שבינה ובין הספרות ה"קנונית". בנוסף לכך, הרעיון הלאומי, שנתפס כביטוי לרוח המודרנית, עמד בסתירה לדפוסי חשיבה אלטרנטיביים, "לא-תבוניים", שביטוים בפרסוניפיקציה, דימוי ומטונימיה, המאפיינים את הספרות לילדים והמנוגדים לחשיבה הלוגית והדעתנית של המבוגרים.

המחקר שעסק בהבניית זהות עברית-לאומית, התייחס רובו ככולו אל הספרות העברית למבוגרים, ספרות התחייה, כתבי אבות הציונות והספרות הארצישראלית. מתוכם שוחזר דיוקן היהודי כ"אדם חדש". בתוך כך התעלם מחקר זה מהספרות העברית לילדים, שתרמה לא פחות, ואולי אף יותר, להבניית זהות לאומית קולקטיבית. זאת, חרף העובדה שהספרות לילדים חובלה באירופה בתקופת ההשכלה והיתה פועל יוצא וגם קטליזטור להתעוררות הלאומיות העברית הלטנטית. על סף המאה ה20- התגייסה ספרות זו לעגלת הציונות ופעלה ברוח חזונו של הרצל ב"מדינת היהודים", שהאמין שבבתי-הספר, ובלב העריסות, "מתנמנם עתידנו ורוד ומחייך".   שהרי "את הילדים אנו מחנכים כבר מלכתחילה, כפי שאנו מבקשים שיהיו", כלומר, כ"נוער שאנו זקוקים לו. הנוער הסוחף עמו את הזקנים, נושאם החוצה בזרועותיו האיתנות והופך את נימוקי התבונה להתלהבות".

הספרות שנכתבה לילדים בארץ-ישראל ולאחר קום המדינה נחשבה לספרות מקורית ו"טבעית", שהמירה "גיוס" באסתטיקה. הספרות הזו הציגה ילד שהוא כביכול סובייקט נוכח ומדבר, אבל בפועל אין הוא אלא אובייקט מדובר, פרי תשוקתו של מבוגר, המבקש להידמות לילד, תוך שהוא מעצב אותו בדמותו החלומה. ספרי המבוגרים הכותבים לילדים עשויים על כן לשמש מסמך היסטורי, שמתוכו ניתן לעמוד על האופן שבו המבוגרים מבנים, ממחזרים ומשמרים את דימויי תרבותם. מתוך הפוליטיקה של ספרות זו אבקש ללמוד את האסטרטגיות שבאמצעותן הובנה קלסתרון קולקטיבי ל"ילד", ונרקמה לו זהות תאומה בדמותה של אומה. ילד ואומה המטמיעים  את מיתוס הילדות המודרני.

ראשיתו של מיתוס הילדות המודרני בתנועה הרומנטית, ובמשנתו החינוכית של ז'ן  ז'ק רוסו. רוסו קרא מצד אחד לחינוך "טבעי", המשוחרר מהטיותיהם התרבותיות וההרסניות של המבוגרים. מצד אחר, הוא הטיף לחינוך לאומי ולא ראה בכך סתירה וקבע בכתביו הפוליטיים כי  "ילד, מרגע שפקח את עיניו חייב לראות את המולדת, ועד מותו אין לו לראות אלא אותה". רומנטיקה, פדגוגיה ולאומיות חברו, אפוא, ביצירת פולחן הילדות והם שהפיצו במאות ה19- וה20- את רעיון האוטונומיה של "עולם הילד". החבירה הזו  מעוררת ספקות האם "ילד" אידיאלי, הומוגני ואידילי, הוא דמות ממשית ואוטונומית. נראה שהחברה שהכריזה על האוטונומיה של "עולם הילד" לא העמידה את רווחת הילד בראש סולם קדימויותיה. מיתוס הילדות שימש לה כמנגנון הסתגלות, שבאמצעותו סיפקה את צרכי המבוגר, הניצב לנוכח מציאות חברתית, כלכלית ופוליטית חדשה. מנגנון זה נתן לגיטימציה לדפוסי חשיבה פרה-לוגיים, פרימיטיביים וילדיים, בעולם דעתן, רציונלי ושכלתן. הוא איפשר אסתטיקה לשונית וויזואלית שהשתמשה ב"פרימיטיביזם" וב"נאיביות" כאמצעי מחאה וכדרך לביטוי סלידתם של האמנים ה"ילדיים" מאורחות החיים המודרניים.

לקראת סוף המאה ה20-, בתרבות שהביאה לאינפנטיליזציה של המבוגר, קם מיתוס הילדות על יוצריו. תחת מכבש האידיאולוגיות הלאומיות התגלגלה הפואטיזציה של ה"ילדות" בפוליטיזציה של ה"ילד". לגילויים האלה השתקפות מפתיעה בספרות העברית לילדים. עם עליית הלאומיות העברית סוגל מיתוס הילדות לצרכיה של הציונות, ו"ילדי-הקולמוס" גויסו להשגת כמה מטרות לאומיות. הם סייעו לכינון זיכרון קולקטיבי חדש, שיעורר מודעות פוליטית וידרבן לפעולה. הם העניקו לגיטימציה לערוצי התנייה מודרניים בחינוכו של הילד העברי, כמו חילון ודמוקרטיזציה של החינוך היהודי. מוסדות אלה היו לזרוע המבצעת של המדינה ושל האידיאולוגיה שלה, והם שביטאו את השליטה בילד, ואישררו את סמכותו של המבוגר. באמצעות "ילדי הקולמוס" ניתן היה להבנות  "ילד" כדימוי של אחווה, וכמטאפורה של שותפות. באמצעות דימוי זה עשוי היה הקולקטיב הציוני לחוות את תחושת הסולידריות, הלכידות והלידה המחודשת של העם כולו, ולבנות  זהות לאומית בדמות דיוקנו הטהור, הבראשיתי, הנכסף ומלא החיוניות של "ילד".

הספרות, שהופקדה כזכור על הפצת האידיאולוגיה בחדר הילדים, ואשר נצרה את המיתולוגיה בידי הפעוטות, היתה לכן למנגנון תקשורת מודרני שנרתם להגשמת היעדים הציוניים. מעבר לכך היה כאן ביטוי תרבותי כולל המשקף את נוכחותו של המיתוס הקמאי בלב האידיאולוגיה המודרנית.

להלן חמש יצירות לילדים שישמשו כדגם מייצג לרוח ששטפה את הספרות העברית לילדים, בישראל ובגולה, בשנים 1950-1898. כפי שנראה, המיתולוגיה הנוכחת ביצירות אלה מנדבת להן שלושה מושגים, שרווחו בשיח הלאומיות המודרני: "ילד" (ילדות); "אדמה" (מקום, טריטוריה); ו"גיבור" (גבורה, פטריוטיזם). באמצעותם הובנה "ילד" עברי וישראלי, ונבנתה אומה.

                                            *

"ילד" :  ילדות-עם, הולדת-אומה, אומה בדמות "ילד"

מיתוס הילדות המודרני, שבטבורו "ילד" מטאפורי, מבטא את האופן שבו השתקף ארכיטיפ הילד מבעד לתודעת התרבות המודרנית. ה"ילד", שאיננו מתבגר, מתגלה בדמות אל דוגמת פאן, הרמס, ארוס, או הרפוקרטס, הוא ה"ילד הורוס" במיתולוגיה המצרית. אך יש והוא מתגלגל בדמות "פלא יועץ" מספר ישעיהו (ט' 5-6) , ינוקא גיבור, אצבעוני ומשיח, שהוא תינוק בעל תכונות מאגיות ופלאיות.

נסיבות לידתו וחייו של הילד האלוהי פלאיים, ובדומה לכך אף כישוריו העל-טבעיים, ויכולתו לגאול את המבוגר ממצוקותיו. תכונות אלה מבטלות כל דמיון אפשרי בין ה"ילד" המיתולוגי ובין הילד במציאות, והן משקפות, לכן, פנטזיה של מבוגרים. משמעותו הסמלית של ה"ילד" נובעת מתוקף הווייתו הכפולה. מחד הוא פיגורה מקובעת שאיננה מתפתחת מבחינה מינית ופסיכולוגית, ובה בשעה יש לו תובנה נסתרת, כוח פלאי וגבורת-על. אלה סותרים את כל מה שהיינו מייחלים מהילד, ומכאן מעמדו של ה"ילד" כסמל ציורי או כהבנייה אידיאולוגית. ארכיטיפ הילד המגלם, בלשונו של יונג, "עתיד בפוטנציה", מבטא אם כך את הכיסופים להתחלה, להתחדשות ולעתיד חדש. לא ייפלא אפוא שהקולקטיב הציוני, שביקש לנטוש עולם ישן ולברוא עולם מודרני וחדש, שיחזר, שיכתב וביטא את ארכיטיפ הילד, וייחד לו בתרבותו תפקיד מרכזי.

פעולתו של ה"ילד" על התודעה היתה כפולה. כדימוי ספרותי הוא פרש לפני הקולקטיב עתיד מלא אפשרויות, ואיפשר לו לדמיין באורח ציורי וקונקרטי הולדת-עם. כהבנייה אידיאולוגית הוא היה למכשיר, שבאמצעותו ניתן היה לעצב "אדם חדש" מרגע לידתו, ולגבש את ילדי דור העתיד בתבנית חלום הוריהם.

בשנת 1899, כשנתיים לאחר כינוס הקונגרס הציוני הראשון, פירסמה הוצאת הספרים תושייה "סיפור אגדה לילדים" ושמו "העצמות היבשות".  האלגוריה, שנכתבה בידי הסופר והמחנך י"צ לוין, משקפת את האופן שבו מיחזרו האינטלקטואלים ושתלו בתודעת התרבות העברית החדשה את ארכיטיפ הילד. באמצעותו המירו אומה "מתה", "זקנה" ו"מפורקת", שנידמתה ל"עצמות יבשות", באומה שדיוקנה רענן ופניה כפני "ילד". האלגוריה מצטיינת באופן שבו היא מציירת לפנינו את דפוסי החשיבה של מבוגר, המעצב את תדמיתו העצמית של הילד. היא חושפת את ההקשרים שלהם נדרש המבוגר בבואו לדמיין לעצמו ולילדיו את העם היהודי כאומה פוליטית, מדומיינת ומודרנית.

"ילדים שאננים.../בואו אלי והטו אוזניכם /ואספר לכם מעשים שהיו /בעצמות יבשות שקמו וחיו"... בחרוזים אלה פתח לוין את האלגוריה. בסיפורו מתח אנלוגיה פופולרית בין גולי בבל בסוף המאה ה6- לפנה"ס ובין יהדות הגולה, באירופה שעל-סף המאה ה20-. מתוך ריבוא הסיפורים המיתולוגיים בחר לוין למחזר את מיתוס העצמות היבשות. בכך לא היה יוצא דופן, שכן כאינטלקטואלים אחרים השתמש במיתוס המקראי כבאספקלריה, שבתוכה ניצודה בבואתם הספרותית של גולי אירופה ברסיסי דיוקנם המדומיינים של גולי בבל. זהות מתפוררת, א-היסטורית וחסרת תקווה, התבוננה בדיוקנה התאום, המקראי והקדום כמושא הערצה והזדהות. כך ראו גולי אירופה את עצמם כחוליה ברצף היסטורי, וכפי שארע אף לדמות המשתקפת מתוך המראה, שסיפור חייה הסתיים בשיבת-ציון, מובטח סיום אופטימי ותיקון דומה לאלה המזדהים עמה.

לאחר שהזמין את ה"ילדים השאננים, היושבים בגנים ומשחקים בשושנים", להטות אוזן לתקתוק עלילות ההיסטוריה, עימת לוין את קהילת גולי בבל עם אוכלוסיית גולי אירופה. כך הציג אומה קדומה בדמות עצמות יבשות, שלא שכחו לדבר בלשון אדם, ומנגד קהילה יהודית בדמות מת-חי המתוארת במלים "אמנם מתים אנחנו, רוחות מחצר מוות ומשם נשלחנו להיות 'נע ונד' על פני תבל, בדמות בטלנים שוממים". כאן הפעיל אסטרטגיה של דימוי ופרסוניפיקציה. באמצעותם תאר את מצבם הקיומי של שתי קהילות הגולים, המצטיירות בדמות אדם. האחת כאדם מת, שעצמותיו מפוזרות בעמק הבכא, והאחרת כמת-חי, הנודד על פני יבשת אירופה. לוין המיר את דימוי האומה לאדם זקן (יהודי נצחי), או לנווד בטל (יהודי נודד), בדימוי ממרחב אסוציאטיבי שונה, המזכיר ילדות, נעורים, שורשיות ויצירתיות, ואשר באמצעותו ניתן היה לדמיין אומה בדמות ילד. ובלשון יהודי הגולה "האח! ומי יתננו כימי ילדותנו המאושרים... הימים שהיינו כעזריאל וכמיכה, וכמוהם שובבנו ורקדנו ויהי הגות ליבנו אך שמחה ושעשועים"...

האסטרטגיה השלישית של לוין היא שכתוב קל אך משמעותי של המיתוס, כך שיתאים לצורכי האקטואליה. לעלילת ה"עצמות היבשות" מוסיף לוין את ארכיטיפ הילד בגלגולו המודרני. כך משתפים גולי בבל את אחיהם גולי אירופה בסודה של תחייה לאומית. הם מגלים ליהודים ולקוראים כאחד את בשורת הגאולה, שמילת הקסם שלה "ילדות". תגלית זו מאפשרת לגולי אירופה להבין את הגורמים שהביאו לקללת הגלות, ואף לדמיין את ימי ילדותם הקולקטיבית, המקראית והקדומה, כאומה ריבונית החיה באושר ובשלווה על אדמתה, טרם שגלתה מארצה. "...בטרם דקרו אויביכם אתכם ויגירו דמכם ויוציאו נשמותיכם אז, בימים ההם, זכרתם ימי טובה וימי ילדותכם אשר פרחתם כציץ רטוב לפני שמש, כי בדמות ילדים רכים, רעננים קרא אתכם ה' לחיות בארץ ביום הבראכם, וכצמח השדה צמחתם".  הסיבה האולטימטיבית לאורך הגלות מוצגת כ"אובדן" הילדות. כפי שמבהירים גולי בבל לגולי אירופה, "יען כי לא הייתם ילדים וצעירים"... כי "לא החילותם לחיות בדמות ילדים ולצמוח ולגדול ככל האדם"...

לאור נימוקים אלה, מבינים גולי אירופה מדוע זכו גולי בבל לשוב למולדתם, שעה שגאולתם שלהם מתמהמהת. לכן הם קוראים בצער "אוי לנולדים כמונו, שנולדנו מעפר ארץ פתאום בדמות אנשים מגודלים ורמי קומה, בלי ילדות, בלי חן... הה! חרפה כזאת מי יוכל שאתה?..." נראה שהלאומיות העברית כמו הפנימה את תורת החינוך של רוסו ואת אידיאל הילד ה"טבעי", הלומד ומתפתח בהדרגה ומתוך משחק ושעשועים. וכך, כשם שילד מלומד וידען תואר בידי רוסו בספרו "אמיל" כמבוגר זקן ודקדקן, כך הילד היהודי העוסק בלימוד תורה וסופו ילד-זקן, וכך אף העם היהודי כולו, ששכח ילדות מהי והריהו כעדה זקנה, שנגזר עליה לנדוד לנצח.

משהתוודעו גולי אירופה ל"ילדות" במשמעותה הגואלת, המשמשת כקטליזטור לתחייה לאומית, הם מייחלים להסרת קללת הזקנה והבגרות. הם מתפללים לברכת יום-הולדת, למטמורפוזה פלאית שתהפוך אותם מזקנים נצחיים לילדים שובבים הפותחים דף חדש בביוגרפיה הלאומית והמודרנית של העם. ואכן, האל הטוב נעתר לתחנוניהם, ומרדים אותם. בתום ימי התרדמת נולדים היהודים לא כמבוגרים ובדמות "אנשים מגודלים", כבחזון הנביא יחזקאל, אלא כילדים. רק "ילד" עשוי היה לפתוח זיכרון לאומי חדש ורק "ילדות" עשויה לבטל את כתם הגלות וקללת הזקן ה"נצחי".

כיאה למי שעברו טרנספורמציה לאומית-קולקטיבית, שבמהלכה זכו בזיכרון, במודעות ובנרטיב חדש, שב העם ה"זקן, וה"מת", שנולד מחדש בדמות ילד, אל המולדת. התינוקות, הם ה"עם הקטן וה"טבעי" שנולד בארצו, גדל במרחביו כיליד וכצמח, כי מינקות "חמדו לשכון רק תחת רקיע השמים בחוץ". לכשבגרו הילדים, עבדו את האדמה והיו לכורמים וליוגבים "בני חיל משכילים לכל צורכיהם גם בתורה וגם בעבודה". שהרי "רק הילדים בימי ילדותם והצעירים בימי צעירותם ילמדו תורה ומלאכה". לכן רק הם יממשו את חלום העתיד של החברה הציונית המדומיינת. חברה ריבונית, יצרנית, מאושרת, משוחררת ובעיקר ילדית.

                                             *

"אדמה": זהות ילדית תלוית מקום

מיתוס הילדות וארכיטיפ הילד שימשו את התודעה היהודית-לאומית באירופה כמחק וכקולמוס, כאמצעי לטשטוש דמותו של היהודי הגלותי, הממוקם בשולי הזמן וההיסטוריה, וכחרט המכתיב לו נרטיב חדש. בארץ-ישראל היה זה סיפור שבמרכזו זהות אקטיבית ומחוללת היסטוריה. דמות ה"ילד" נגזרה כאן מן האדמה (טבע), הטריטוריה, הגיאוגרפיה והמקום. "ילדי הטבע" האוניברסליים, תוצרי הרומנטיקה והפדגוגיה המודרנית, הם עתה בני המקום וילידי האדמה והארץ. התודעה התרבותית שנרתמה בארץ-ישראל להבניית "ילדי-טבע" כילידי אדמה, ביקשה להתמודד עם כמה צרכים. דובריה רצו למחוק את שרידי ה"אינטלקטואליות", ה"רוחניות" הנוודית, והעליבות מזהותו של היהודי, ולבנות דור "גופני", שורשי, עובד אדמה וגיבור. הם רצו ליצור זיכרון רציף בין היהודי השב לארצו לבין העברי הקדום, היליד ובן הארץ, להעניק לגיטימציה לזכות היהודי על האדמה, המקום והטריטוריה. מטרה נוספת היתה להבנות סנטימנט לאדמה ולמקום כחלופה לנוסטלגיה למחוזות הגלות ולתבנית נופיה המוכרים.

מיתוס הילדות יצר קשר אסוציאטיבי בין "ילד", מולדת, "ילדות" האומה, וערש לידתה. עתה, לנוכח צורכי המציאות הארצישראלית, הצטלב מיתוס הילדות במיתוס האוטוכטוני שעל פיו היליד, "ילד-האדמה" ה"טבעי", נתפס כבעליו ה"אותנטי" של המקום. תפיסה זו חברה לקשר הרומנטי שבין ה"ילד" והטבע. היליד המקומי הוא בן דמותו של ה"ילד" הטהור והאוניברסלי. נער תמים ולא-מיני, בעל תובנה הנסתרת כביכול מעין המבוגרים, שלידתו במיתוס הילדות. קונבנציה אוניברסלית זו, שניפתה את ה"ילד" ממוץ מיניותו ויצריו הטבעיים, אומרת דרשני, אך היא תאמה להפליא את המיתוס שראה באדמה אם בתולה, רחומה ולא נושבת, אשר בדומה לבנה התמים הוצגה כאדמת בראשית וגן-עדן. בספרות הארצישראלית למבוגרים היתה אדמה זו למושא כיסופיו של ה"ילד", אשר גם בבגרותו נשאר נער; בוגר שהוא ילד-נער, המשתוקק לאמא-אדמה ולא אל האשה, המייצגת "אדמה" ורחם מסוג אחר.

ה"ילד", שראשיתו בספרות העברית לילדים בגולה ובמיתוס הילדות האירופי, התגלגל ביליד, בן-אדמה הממלא בתודעה הקולקטיבית את הפונקציה שמילאו קקרופס ואריכטוניוס, שני מלכיה האגדיים של אתונה, שנולדו מתוך בטן האדמה, בתודעת האתונאים. האדמה שמתוכה כביכול נולדו העניקה להם עליונות על פני הנוודים, הכובשים והמהגרים, שהגיעו לארצותיהם מבחוץ.

האינטלקטואלים העבריים, שנרתמו להבניית דיוקן הדור ש"יצמח מן האדמה", העתיקו בספריהם לילדים את מרכז הכובד מ"ילד הטבע" הרומנטי אל יליד האדמה והטריטוריה, בלי שהתנתקו לחלוטין ממקורותיהם הראשוניים. בשנים תרנ"ח-תר"ס פירסמה הוצאת "תושייה" את "כל אגדות ישראל" בשני כרכים שנכתבו עברית ועובדו לילדים. מטרת הספרים היתה לשעשע את הקוראים הצעירים, לחשוף לפניהם את מכמני מורשתם התרבותית, ללמדם עברית ולקרבם אל הבורא.

את האגדה "פלאי-יה" יש לקרוא כעלילה, שמטרתה העיקרית לרומם את נפלאות האל. היא מתארת בחלקה הראשון את כוחו של הבורא, שלנוכח הגזרה המצווה על השלכת ילדי-העברים ליאור מצרים, מציל את העם משמד. הוא מזמן לנשים העברית דגי-ים קטנים, ובאמצעותם הן מתקינות לבעליהן מטעמים. לאחר מכן הן מאכילות את בעליהן ומעוררות אותם להאמין בישועת האל. "וישעשעו התנחומים האלה את נפשות בעליהן ויתאוששו ויוסיפו לבטוח בה'!" ואז, במעבר מהיר, עובר השיח האמוני לתיאור סוף השעשוע. "והיה במלאת ימי הנשים העבריות ללדת ויצאו השדה וישבו תחת התפוחים... ובהקיצן ראו כי ילדים יולדו להן ועזבו אותם בשדה מיראתן את המצרים". כך תרצה האגדה את כוחו של הליבידו העברי ואת נס הריבוי הטבעי התמוה בקרב קהילת עבדים עברית, מדוכאת ומושפלת.

חלקה השני של האגדה מתרכז באירוע אחר, שבו הופכים הילדים למושא הסיפור. לאחר שניטשו בשדה, תחת שיחי התפוח, שולח אלוהים את מלאכיו הטובים לשמור על התינוקות האסופיים, לרחוץ, לחמם ולהזין אותם. וכך יונקים העוללים חלב ודבש, המטפטפים אל תוך פיותיהם מפטמות שני חלוקי אבנים, שהמלאכים הניחו בכפות ידיהם. לתפקיד האומנה מצטרפת אמא-אדמה, המצווה בפקודת האלוהים ליטול חלק בהגנת הילודים "ויצו ה' ותקבל האדמה את הילדים העזובים שבקרבה ויהיו שם עד אשר גדלו... וישכבו באדמה ויחם להם. וכאשר יגדלו הילדים האלה וקאה (פלטה) אותם האדמה ושבו עדרים עדרים אל הוריהם... ויהי כראות המצרים את הדבר הנפלא הזה ויצאו כולם לחרוש את האדמה, כי אמרו תגענה מחרשותינו בילדים הטמונים בארץ והמיתו אותם! ויעש ה' אשר לא נגעה המחרשה גם באחד מהם לרעה, וירבו בני ישראל ויעצמו במאוד מאוד!".

אף כי היה לילדים, לאדמה ולנס תפקיד מרכזי בהתעצמותם ובשרידותם של העברים, הרי שאין האגדה מדגישה את ארכיטיפ הילד הגואל, את מיתוס הולדת הגיבור, או את מיתוס ילדי האדמה. עיקר עניינה בנס האלוהי ובהפצת הלשון והמורשת האתנו-עברית. למרות זאת, אי אפשר להתעלם מההקשרים הציוריים, היוצרים זיקה בין אמא-אדמה, ילד ויליד, המקנים לאגדה את כוחה הפיוטי והקלאסי. כוונתי לתיאור הילודים הגדלים בתוך חיק פונדקית ורחומה, הניזונים מפטמות חלוקי אבנים "זבות חלב ודבש" ויונקים "לכל אוות נפשם ויתעדנו וישמנו ויחזקו". זהו תאור המזכיר עלילות מיתולוגיות אחרות, המהדהדות מתוך זמנים רחוקים, ומבעד לתודעות תרבותיות זרות. ואכן, האגדה שומרת על חיוניותה אף בימינו, בשל דימוייה המיתולוגי והארכיטיפי.

בשנות ה50- ובארץ-ישראל זכתה אגדה זו לשני עיבודים שנכתבו לילדים בידי רפאל ספורטה. בראשון המיר ספורטה את הכינוי "פלאי-יה" ב"ילדי-אדמה", ואילו בעיבוד השני הפכה האגדה לדרמה, וכונתה בשם "משה וילדי השדה". שני השכתובים מעידים על צורכי המציאות החדשה בישראל שלאחר קום המדינה. הצרכים המשתקפים מהשינוי בשם האגדה מצביעים בתוך כך על העתקת מרכז הכובד מכוחה של השגחה עליונה לגבורתו של ילד ויליד-אדמה. ברוח זו מציג ספורטה את מוטיב הגאולה בזיקתו לארכיטיפ הילד, ומסיים את גרסתו לעלילת "פלאי-יה" בשורות "כשבא יום הגאולה, נבקעה האדמה, יצאו אלפים רבים של ילדים, באו לאבותיהם ואמרו 'קומו ונצא, הגיע זמן חירותנו!" בכך הצביעה האגדה "ילדי-אדמה" על ילדי הדור החדש והחופשי כעל חיל החלוץ הגואל, שעל שכמו הוטל גורל השחרור הלאומי.

המוטיב הרואה בילידים גואלים קיבל משנה תוקף במחזה "משה וילדי השדה". כאן, בניגוד לסיפור המדרשי, נפלטו הילדים לא מתוך רחם אדמת מצרים, אלא מתוך אדמת ארץ-ישראל. ספורטה, שהעצים את דמות הילידים הילודים ותיארם כגיבורים לאומיים, חשף את האופן שבו הועתקה התודעה הלאומית בארץ ישראל, מ"המקום" במובנו הדתי ל"מקום" הגיאוגרפי, ומילדי הטבע של מיתוס הילדות הרומנטי והאוניברסלי, למיתוס ילדי האדמה. הדרמה נפתחת במקום שבו סיים י"ב לבנר את אגדת "פלאי-יה". התינוקות, שינקו מפטמות אבנים, הפכו בגרסת ספורטה לילדים שובבים, ולגיבורים המהתלים בשוביהם המצרים.

ילד שדה א': "...המצרי רץ אלי נושף ושואף בכבדות ועיניו כעיני שור בצוהרי תמוז. כמעט שלח המצרי ידו לתפשני - פתאום נפתח לי הסלע כשער, ואני נפלתי בחושך עד שדרכו רגלי באדמה..."

ילד שדה ב': "...מצרי אחד הביא מחרשה והתחיל חורש את האדמה. הם בכה ואנחנו בכה, מבצבצים וצוחקים".

"ילדי השדה", שנולדו מתוך אדמת מצרים, פוגשים בקבוצת ילדים אחרת, המגיעה מארץ ישראל. תפקידם של ילדים אלה, המכונים אף הם "ילדי-שדה", הוא לשכנע את משה (הרצל), שהעם נכון להיגאל ושהגיעה שעת הגאולה. משה נדהם למראה הילדים החופשיים ושואל -

משה: "מי אתם? זקופים ויפים אתם, אין פניכם כפני עבדים".

ילדי השדה: "ילדי ישראל אנחנו, הדור החדש".

משה: "ולמה זה בשרכם ירקרק כצמח השדה?"

ילדי השדה: "ילדי השדה אנחנו, בשדה ילדה אותנו אמנו וכצמח השדה גדלנו".

ילד שדה: "בכפות רגלינו חודי שורשים. כשאנו רעבים אנו עומדים על אדמה רטובה ויונקים ממנה כוח ולשד."

ילד שדה: "... בהר הנשרים אנו גרים. עם גוזלי הנשר גדלנו..."

לאור טיעונים אלה משתכנע משה שאכן הגיעה שעת הגאולה, והוא מסיים את הדרמה בבשורת הולדת היליד ובמלים "אכן יש תקווה לעם הזה ואני לא ידעתי. בזכות ילדי אדמה אלה יגאלו גם אבותיהם".

האסטרטגיה שנוקט ספורטה ברורה. הוא מפעיל את מיתוס העבר בהווה ומתאר את היציאה משעבוד לגאולה כאירוע שהיה ועל-כן גם יהיה. הוא מעמיד בראש המחנה הלאומי "ילד", המוצג כגואל ומשמש כאב-טיפוס לדמותו של היליד הישראלי, בן הדור החדש: זקוף, יפה, גא, מלכותי, חופשי כ"נשר" ושורשי כ"צמח השדה". ילדי האגדה בעיבודו של לבנר, שינקו דבש וחלב מאבני אדמה, היו עדות חיה לכוחו של נס אלוהי. בגרסתו של ספורטה הופכים ילדים אלה לילידים, עטורי הילה מיתולוגית, ספק ילדים ספק צמחים. בשר גופם ירקרק כצמח רענן ובכפות רגליהם חודי שורשים. השורשים ממלאים תפקיד דומה לזה שמילא זנב-גופו של ארכיטוניוס האגדי, כלומר ליניקת לשד וכוח מטבור האדמה. שהרי זנב נחש, כשורשי רגליים, מסמלים את הקשר הפיזי, הדיפוזי והעורקי עם  האדמה, ואת המגע הבלתי אמצעי, שבינה ובין היליד "ילדי ישראל... הדור החדש".

לפנינו פרסוניפיקציה חזותית ומטאפורה תיאטרלית, המגלמים את התשוקה הקולקטיבית לראות ב"ילד"  שורש ויליד, בן לדור שהובנה כהיפוכו הקוטבי של היהודי הזקן והנודד, דור שהוא יליד, גיבור וילד.

האגדה "ילדי-אדמה" והמחזה "משה וילדי השדה", משמשים כאמור דוגמה למעבר מ"המקום" ו"מפלאי-יה", לילד ול"מקום". בה בשעה הם מסמנים את המהפך מתודעה לאומית יהודית  "גלותית", לאסטרטגיה ארצישראלית. יצירות אלה מצביעות על דפוסי המחשבה והדמיון שנקטה התודעה התרבותית, בבואה להבנות זהות לאומית קולקטיבית בדמות "ילד", וזהות ישראלית תלוית גיאוגרפיה, שהוצגה כ"יליד". ביטויה הקולקטיבי והמוחשי ביותר של זהות זו היא בדיוקן ה"צבר", שגיבושו בספרות לילדים, מעיד על התשתית המשותפת ועל יחסי הגומלין שבין ספרות זו לספרות העברית למבוגרים.

בשנת תרצ"ח (1938) פירסם "דבר לילדים" את שירו של יעקב כהן, "צברים". אף שיצירה זו לא היתה הראשונה להבנות את דיוקן ה"צבר" בספרות לילדים, הרי שניתן לראות בה גילום תמציתי ומגובש של הפרסונה הילידית. מקומו של השיר בשער החוברת מלמד על החשיבות שהעורך והמבוגרים יחסו לבבואת ה"ילד", כיליד פיוטי ומדומיין. בבואה זו היתה מצד אחד אובייקטיביזציה של חלומו הכמוס של המבוגר והשלכה קולקטיבית שמילאה את ליבו גאווה. עם זאת, היתה זו רשת מניפולטיבית שביקשה לצוד את עין הילד, ולגרום לו לדמות שהוא צופה בציפור נפשו. חשוב לשים לב לא רק למשמעות הדימויים שהיבנו את הקלסתר הילדי, אלא לפוזה הסמכותית והכפייתית ולמוסיקה המצטלצלת מתוך מבחר המלים. השיר פותח בטור רועם ואקסטרווגנטי, המגדיר בשתי מלים את התכונות, שיפורטו בשלושת הבתים הבאים "הננו אשר הננו צברים".

"הנה אנו מה שאנו", מתריסים ה"צברים" וחושפים דמות גברית אקסטרוברטית, בוטה וחלולה. הדמות אונסת את חותמה הפאלוצנטרי על הקוראים הנערים, כמו כדי להבדיל בין כל מי שמזוהה עמה ושייך ל"אנו", ובין כל מי שמסומנים כ"הם", כל אלה שאינם "יליד" ("צבר"), "רבים", "זכר", "ילד". הבנות-הילדות נזכרות בלשון שוביניסטית ואגבית, המזכירה לאוהבים ולמביני הדבר ש"אף יפיפיות יש בנו!". זו גבריות הנגועה בסינדרום פיטר-פן ומציגה ילד נחרץ, היודע לקרוץ כגבר ולנכס לו "יפיפייה", ועם זאת הוא מקובע בעמדת ה"ילד" שאיננו מתבגר. עובדה זו מתבהרת לנוכח השימוש בדימוי המסורתי, המתאר את הילד כצמח רענן "ירק רק (רך), רענן שמח". דימוי זה מחזיר את הילד, שנקט בפוזה של גבר, להתבצר במחסום ה"ילד" הרומנטי התמים, הבתולי והרך כצמח בר, כגבעול וכפרח.

ה"צברים" זוכים להילה מיתולוגית מכוח האזכור הרומנטי למיתוס הילדות. אך להילה זו סיבות נוספות. תורמים לה הן הדימויים המתארים את הילדים כ"יצורים", כ"בני-שמש" וכ"פראים" ("חן פראי שלנו"), והן עוצמתו הפיוטית והמיתית של צמח ה"צבר". הקקטוס שהיה למטאפורה מזכיר את הקשר לנופי המקום ה"פראי"-בראשיתי, ומעורר את מיתוס ה"פרא", היליד ובן המקום האוטוכטוני. למיתוס נמזגו נימי פטריוטיזם הרואי ולוחמני, שביטויו בווידויים הקולקטיבי והמסכם של ה"צברים": "אמנם כן, קשים אנחנו/ וממרים/שור וחמור אל יגע-בנו,/ כי דוקרים!"

שתי השורות האחרונות של ההמנון שבות אל הפתיח וחותמות אותו בסימן קריאה "הננו אשר הננו/צברים!". בכך הן מציירות תבנית ממוסגרת, לכידה, נחרצת והדוקה, שכל המבקש לחלוק עליה יחליק על גב חרוזיה האחרונים הישר אל חיק הראשונים, וחוזר חלילה. תבנית זו הופכת את המחרוזת כולה לתעודת זהות פומבית, המעמתת פרופיל ילדי צודק, הרואי, נישא ובלתי מתפשר. פרופיל של "ילד" שהיה לדיוקנה של אומה.

                                             *

"גיבור": הולדת הגיבור ה"ילד"

הספרות העברית לילדים הטמיעה, כפי שראינו, את מיתוס הילדות המודרני, שעה שדמיינה אומת "עצמות יבשות", הנולדת מחדש בדמות "ילד". באורח דומה היה המיתוס נוכח גם בבואה להבנות את דיוקנו של ה"ילד" כגיבור לאומי. בכך בישרה על הולדת מיתוס הגיבור ה"ילד", תוך שהיבנתה זיכרון עתיד שיונקותיו במיתוס הולדת הגיבור, ובעבר.

מיתוס הולדת הגיבור זכה להארה מודרנית בפרשנותם הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד ואוטו ראנק. ראנק ראה בהולדת הגיבור ביטוי למאבק אדיפלי, המתחולל בין הילד והאב, וסופו בנצחון הבן. על-פי פרשנות זו, מסמנת לידת הבן את ראשיתו של הסכסוך, שילך ויתעצם בתבנית שמהלכיה, דפוסיה ואחריתה קבועים: לידה (לאחר קשיים, שמקורם בהתנזרות או בעקרות), נטישת הילוד, אימוץ (בידי אם חלופית בת המעמד הנמוך או בעל-חיים), בגרות - גבורה וניצחון (שיבה הביתה). לענייננו חשובים מהלכיה של תבנית זו יותר מהפרשנות הפסיכואנליטית שניתנה לה. היא מייצגת תפיסה קולקטיבית, שראתה בילד הישראלי ילוד אסופי ונטוש. קורבן שנגזר עליו להיות גיבור חרף נסיבות לידתו וגדילתו, ואשר בו תלוי גורל העם.

שתי היצירות שלפנינו מצביעות על האופן שבו הוטמע מיתוס הולדת הגיבור, כארכיטיפ הילד, בדיוקנו של ה"ילד" הישראלי. הן גם מאירות את התודעה שביקשה לראות בילדי הדור הצעיר גיבורים בעלי יכולות על-טבעיות, לוחמים קטנים, שבאישיותם, בכישוריהם ובנאמנותם למפעל החיים של הוריהם, עתיד היה החלום הציוני להתגשם או לחדול. בדומה ליצירות הקודמות, בולט אף ביצירות אלה אופייה תלוי-הפוליטיקה של הספרות העברית לילדים.

"ילדי העברים" מאת דוד שמעוני פורסם לראשונה ב"דבר לילדים" בשנת 1939. בשל מבחר דימוייה, מצטיירת יצירה זו כתשובה אולטימטיבית לשואה שהתחוללה באירופה, וכרשת הצלה מדומיינת שהושלכה לעבר הקוראים, הניצבים לנוכח עתיד מעורפל בארץ-ישראל. מול המציאות השברירית והמאיימת הציב שמעוני גזרה שהתרחשה בחיי העדה העברית הקדומה, טרם היותה לעם, אסון שמניעיו דומים לאלה שהתרחשו במחצית המאה ה20-, ומטרתו השמדת עם, אך סופו הולדת אומה.  "ילדי העברים" מותחת אנלוגיה בין מיתוס הולדת הגיבור משה ובין הילד הישראלי, שנתפס כילד אסופי, אך כגיבור ומנהיג שיוביל את עמו לישועה, כמשה. מתוך אנלוגיה זו מצטייר דיוקן ה"ילד הלאומי" כגיבור מיתולוגי, שגבורתו בילדותו ולא בבחרותו. שמעוני רקם את הביוגרפיה של "ילד העברים", והציגה לפני הילדים הישראליים כאספקלריה המשקפת את הביוגרפיה האישית-קולקטיבית שלהם.

אלא שלשון השיר ודימוייה הנמלצים מעידים, שמקומם של המבוגרים לא נפקד אף הוא מקהל הקוראים. אף הם הביטו במראה וראו בסיפור חיי הילד הישראלי במציאות דגם אנלוגי לזה המתואר בספרות. שמעוני מתאר ביצירתו ילדים שלא גדלו בארמון ולא טופלו בידי בת-מלך, אך זכו שהטבע הקוסמי יהיה להם לבית גידול ולאומנת. סיפור הצלתם של ילדי העברים מאפיל אף על אגדת חייו של התינוק המופלא משה. בדומה לו, אף הילדים הנטושים זכו בגבורת עולמים. "חולצים הסלעים לילדים שד / חלב סלעים ימלאמו לשד,/ לשד ועוצמה, לא יסופו לעד".

הפואמה, שפתחה בזמן עבר, מסתיימת כזכרון עתיד, הבטחה השואבת לגיטימציה מפלימפססט תרבותי מרובד להפליא. ניתן להתייחס אליה כאל הארכיאולוגיה האינטלקטואלית של התודעה העברית, שבקרקעיתה עלילת הגיבורים המיתולוגיים, מעליה שכבת הטקסט המקראי (שמות ב', ג'-ו'), עליו הקאנון המדרשי (שיר השירים רבה, ג'), האגדה ולבסוף הספרות לילדים. כל אלה חברו ליצירת מיתוס ה"ילד" הגיבור, המכונן זיכרון קולקטיבי, שנתפס כאמת מיתולוגית היוצרת המשכיות בין עבר והווה, בין מיתוס הולדת הגיבור משה, ובין מיתוס הולדת ילדי ישראל הגיבורים.

הילדים משתקפים כבבואה משוכפלת, קולקטיבית ומועצמת של המנהיג הלאומי, שראשיתו ילדות אסופית ואחריתו - גבורה וכינון אומה. מתוך זיכרון מדומיין זה נבנית תמונת הזיכרון של ילדי ישראל בהווה, הנתפסים כילדים קטנים ואסופיים, שסופם, כמשה וכ"ילדי העברים", לכונן אומה. מכאן ההיגיון המצווה על התודעה את הזיכרון הבא "מאז בנשימת ילד עברי / ינוו תאומים - בגלוי או בדמי -/ הזך העליון והעז הסלעי..." "זך עליון" מזכיר את תכונות ה"צבר" הילד, שהכריז בטוריו של יעקב כהן "רק לטוב נאיר פנינו". "עז סלעי", המהדהד כמטאפורה מתפייטת לצלילי ההמנון ההרואי "אמנם כן, קשים אנחנו, וממרים;/ שור וחמור אל יגע-בנו,/ כי דוקרים!" אין זאת אלא ש"טוהר" ו"כוח", "תום" ו"עוצמה", היו התכונות להן נדרש הילד הישראלי, בגלגולו כגיבור.

כשנתיים לפני פרסום "ילדי העברים", ביטא פאלק הילפרין מגמה דומה לזו שהשתקפה מתוך יצירתו של דוד שמעוני, דהיינו תיאור ילדותם של נפילים מיתולוגיים, לצורך הצגתם כילדים-גיבורים. בניגוד לשמעוני, הנשען על מקורות תנ"כיים ומדרשיים המתארים את ילדותו של הגיבור, בחר הילפרין  בגיבור הרואי אחר, שמשון, שהמקרא דילג על פרטי ילדותו, אף שהירבה לקלס את גבורת בחרותו, והשלים את הפרטים החסרים כיד הדמיון והאידיאולוגיה הטובה עליו. שחזור דמותו של שמשון התינוק מאפשר להילפרין לפנות אל שני נמענים ובכך לכבוש שני יעדים גם יחד. תחילה הוא פונה לחינוך המבוגרים, הורי הילדים התוהים "איך מתחנך גיבור של עם!"... "הה! איך חנך גיבור מושיע!" תשובתו: "גיבור של עם" בונים באמצעות חינוך לאומי, וראשיתו של חינוך זה בבית ההורים. את עיקרי החינוך הלאומי המוטל על כתפי האמהות, מדגימה אמא צללפונית, החורזת לפני שמשון, בנה הפעוט, את סיפורי האקטואליה: "סבל עול עמך סובל,/ חרפת עבדות, חרפת כושל,/ והוא נדכא, מרדף, שפל. / והוא נואש והוא אבל, / ומי ממנו יסיר עול - / אין, אין בתבל!/ עד שבני, שבני יגדל. / אז יעמוד בראש עמו. / ובכוחו וגבורתו / מהעבדות אותו יגאל"... ועל-מנת למנוע מהפעוט בהלה, מוסיפה  אמא ומסבירה "... אך לא ירא בני, לא יחת. / מאורב לו לא יפחד. / פחים ישבור, / יקרע רשתות - / רק לא ישוב בלי ניצחון. / ישכח הדרך אל בית אב / ברגע שיצא לקרב - / עד שיהי עמו חופשי, / עד שחופשו ישיב לו בני".

לאחר שחינך את ההורים, פונה הילפרין לכבוש הילדים, וכך הוא מציג לפניהם גיבור-על שדמותו ילד: שמשון. שמשון, הילד הגיבור ניכר כבר בינקותו בגבורתו, בעצמאותו ובעצמתו הפיזית. ומכאן תמונת שמשון הפעוט המורד בחיתוליו ("... לא מסכים כבר הגיבור / לשכב דומה לאסיר בבור!"), שמשון הילד המטלטל גושי סלעים ומשחק בהם כבכדורים ("מיד עקר גבעה שלמה"), שמשון העוקר עץ תמר ושב ושותל אותו בגינת אמו ("כאילו היה זה רק בצל"), ובעיקר שמשון הגיבור, ילד בן שמונה השש אלי קרב, "אשכח הדרך אל בית אב/ ברגע שאצא לקרב! / אלחם בלי אם, אחות!/ רק כאשר אגמור הכות / את כל אויבינו שוק על ירך - / או אז אשוב אמצא הדרך".

"שמשון הגיבור בילדותו", כ"ילדי העברים", משמש דוגמה לפוליטיזציה של המורשת התרבותית, לאופן שבו גויסו האגדה והמיתוס לצורכי האקטואליה ולתחבולה שבאמצעותה ניבנה זיכרון קולקטיבי חדש. אסטרטגיה זו נועדה לעורר אנרגיה פוליטית המתרגמת תודעה תרבותית לפעולה פיזית-כוחנית. גיבורי מורשת התרבות הלאומית הפכו בספרות לילדים ובתודעת הקולקטיב הישראלי לילדים גיבורים, ולגיבורים -גברים שהם ילדים.

ה"אנטי-מיתוס": בקע בדיוקן לאומי מונוליתי

היצירות שבהן דנתי שימשו דגם מייצג לרוח הדומיננטית המגולמת במיתוסים ובאתוסים המרכזיים ששטפו את התודעה התרבותית בארץ-ישראל ובגולה. לצדם התקיימו שטפי תודעה סמויים שצללו אל תוך שבולת האידיאולוגיה הציונית. זרמים שלא חברו למקהלת האידיאולוגיה המוצהרת, או שחתרו תחתם באורח גלוי, והם משתקפים ביצירות שקולם נעדר מן הזיכרון. ביצירות ספרותיות אלו ניתן לראות את גילומו של ה"אנטי-מיתוס".

שתי היצירות הבאות, שנכתבו לילדים בשנים שבהם הובנו דיוקנו של הילד הישראלי כיליד וכגיבור, שקעו בתהום הנשייה. הן נכתבו באירופה באותן השנים ממש שבהן הובנו בארץ-ישראל קלסתרו של "ילד", ודיוקנה של אומה. בשנת 1937, כתב יאנוש קורצ'אק את מדרשו הפיוטי "ילדי התנ"ך משה", ואילו הסאטירה הפוליטית מאת י"ל קצלנסון (בוקי בן-יגלי), "בין אדני השדה" פורסמה בשנת 1901. שתי היצירות נכתבו במיוחד לילדים. האחת מתריסה, שלא במודע, נגד מיתוס הולדת הגיבור ה"ילד", והאחרת קוראת תיגר בגלוי על המיתוס האוטוכטוני ודיוקנו של "בן-האדמה".

באיגרת שכתב לדב סדן (8.8.1937), תאר קורצ'אק את "ילדי התנ"ך משה" כ"מבוא לתנ"ך של הילד, כ"פרוש למשה", וכטיוטה.  כלומר, כרישום הנזהר מכפיית קול אחיד ודורסני, המגייס את מיתוס ילדותו של המנהיג הלאומי משה לעיצוב אישיותם של הילדים במציאות. קורצ'אק טען, שעל היצירה לילדים לצייר פתח למילוט הדמיון הבורא פרשנות אינדיבידואלית, ולפתוח את המרחב לביטויי רצונו העצמאי של כל קורא וקורא. "חשוב מה הילד יאמר מה יוסיף מעצמו - מכריעה השקפתם, שאלותיהם", כתב. משה, בגרסתו המודרנית של קורצ'אק, מוהל לאומיות אתנית-לטנטית בסוציאליזם ובין-לאומיות.. הוא מוזג הרואיזם וקוממיות בהיסוס, בחמלה ובהתחשבות. קורצ'אק, שראה בילדים עם חלש המשועבד ל"קול" המבוגרים (הרגליהם, מיניותם, חוליהם), חתר נגד האידיאליזציה שהפיץ מיתוס הילדות המודרני, ואף הטיף לפירוקו. הוא עודד את הילדים לחפש את האמת שבמיתוס, אך לשמור נפשם מהמיתוס כאמת. תפיסה זו, שבמרכזה הילד כאדם ועיקרה שוויוניות, הוקרה הדדית, כיבוד עצמאותו של ילד כמבוגר, זר ונוכרי כמקומי, וחיפוש תמידי אחר האמת, מגולמת בברור ב"ילדי התנ"ך משה".

הדיאלוג המתקיים בין הדובר המבוגר והילד העלום מותח שוויון ערך מוחלט בין שני בני האנוש, שגילם ומעמדם שונים, אך האמנסיה של ילדותם כופה עליהם גורל אחד: חיפוש סיזיפי אחר אמת שאבדה להם לנצח. כךהופכת הילדות למטאפורה לגעגועים ולכמיהה לידיעה ולאמת, שחולקים מבוגר וילד. המבוגר הופך חסר אונים כילד, הילד הופך לסמל האדם שואל השאלות, ולכן למבוגר.

מהי האמת? שואלים שניהם, מהי הידיעה והילדות מהי? "אביט בילד קטן" חושב קורצ'אק כמבוגר וכילד, "פעוט כל-כך. טרם ידע להלך. ובהביטי אראה ואדע. אדע כי גם אני הייתי כן. גם אמא היתה כן. גם אבא היה כן, וכן יהיו בני ובתי, בני ובנם. וכולנו מבקשים את האמת... ספרי, נא, אמא איך היה בהיותי קטן. הגידי, מה היה בטרם היותי?"

האם קיימת תשובת אמת לשאלה זו? האם המבוגר זוכר באמת את ילדותו, או שמא הוא שבוי בהמצאת ילדותו? היש לו זכות לתאר את האמת המוחלטת של ילדותו של מישהו אחר? של משה רבנו? משיב קורצ'אק: "אספר על משה, ואם אומר איני יודע - תאמין לי. ואם אומר 'אני יודע שהיה כך - אתה שואל שאלותיך, חשוב מה היה, אך חשוב איך אני יודע זאת. איך אני יודע לעצמי ואיך אתה יודע לעצמך, כי כך אתה רוצה לדעת ולזכור מה שהיה". מכאן ואילך נפרשת מסכת פרשנות פיוטית המציירת למשה הילד דיוקן אפשרי, אחד מני רבים, השולח כל קורא וקורא להבנות את דמות "משה".

"לא מלומד אני ואיני יודע, מה ארמונות ומקדשים היו במצרים, כי שונים היו בזמנים שונים. אך ידעתי כי במשכנות ילדים עניים היו מאז, מיצר ואפלה ודוחק. גם בימינו עתה רבות דמעות ילדים ראיתי בבכיים, כי אין להם אם, כי אמם רחוקה, עניה, עצובה, בוכיה". מכאן, שלא ילדי טבע אידיליים, גיבורים ואידיאליים, ישתקפו מתוך דמותו של הילד הנטוש  משה, אלא דווקא ילדי עוני, כיבוש, עבדות. בני עיר ותרבות הבונים משכנות לשועים ולרודנים. ילדות אסופית, משועבדת, זרה, המתמודדת בו זמנית עם "כובשים" מבוגרים, פוליטיים, וגם עם רוע ליבם, שחיתותם ואכזריותם של הילדים עצמם. הרי לנו גבורה מסוג אחר – זו שאיננה תלויה ב"יופי", ב"עז" ב"זך עליון", בשרירים ובאדמה.

מיתוס "ילדי השדה", שהם "ילדי האדמה", המצטלבים בזכרון "הולדת הגיבור" במקרא ובאגדה, ביטא את הרצון הקולקטיבי להבניית זהות לאומית שורשית, פרודוקטיבית ולוחמנית. אך לרגליו של מיתוס זה מתנפצת תודעה אחרת, המיוצגת בדברי הסיכום של דוד פרישמן, הסופד לגליונו האחרון של ה"דור": "והספרות, למה אכחד מכם? - היתה שקולה בעיני לא פחות מקולוניה שלמה... הספרות היא מקור החיים אשר לעם". ובקולו של אחד-העם במאמרו "תחיית הרוח" -  "יסוד בית מדרש אחד גדול בארץ ישראל לחכמה או לאמנות, יסוד אקדמיא אחת שם ללשון ולספרות - זהו על כן, לפי דעתי, מפעל לאומי גדול ונשגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה".

על רקע דברים אלה יש לקרוא את הסיפור האלגורי לילדים "בין אדני השדה", שכתב  י"ל קצנלסון (בוקי בן יגלי), בתקופה שבה היסס בין ציונות מדינית לרוחנית, בין טריטוריאליזם לארץ ישראל. שכן מצד אחד ראה עצמו "נביא האדמה... כי שקר ההון והבל הכסף, ורק האדמה לבדה לעולם עומדת; כי רק אדני האדמה יוכלו להיות גם אדוני הארץ, כי רק עובד אדמתו לא ירא מיום מחר כי יבוא". עם זאת ידע כי "חוט האמונה, הלשון והרוח", חיוניים לא פחות מחבלי הטבור והבשר, המחברים עם אל אדמת הטריטוריה, ומשווים לו אופי גשמי, נטול כל צביון רוחני. על-כן הציג לקוראים הילדים גיבור שהחיבור לקרקע נתפס בעיניו כאינוס אנושיותו, כקשר ברברי ההופך אדם לבן כלאיים, ספק צמח, ספק חיה.

בשנת 1909 ביקר קצנלסון בארץ ישראל והיה לציוני גמור. אך בשעה שכתב את "בין אדני השדה" (1901) ידע שהסיפור "לא יניח את דעתם של הציונים". מכאן, שהיה מודע לאופייה החתרני של האלגוריה, שביטאה בעיות לאומיות שהטרידו את המבוגרים, אף שנכתבה לילדים. הספקות ביחס לדרכה של הציונות תורגמו לעלילה דמיונית המספרת על מלחמתו של איש הרוח ביצורים מיתולוגיים, הניזונים מן האדמה באמצעות חבל בשר ארוך, שניתוקו גורם למותם (ירושלמי כל"א. ל"א, ג'). יצורים אלה מזכירים את ילדי השורשים בדרמה של רפאל ספורטה, אלא שהם מוארים עתה בגוון גרוטסקי.

קצנלסון תיאר שתי קבוצות של דמויות מקוטבות המצויות בעימות דרמטי. בסופו, אמור הקורא לפצח את החידה האלגורית, לחשוף את המסר הסמוי ולנקוט עמדה. בקבוצה האחת מוצג הפרוטגוניסט, נווד חסר שורשים, המחפש מנוח לנפשו ונקלע לארצם של אדני השדה. בעיניהם נתפס הנווד כיצור תלוש, מת-חי ובעל מום, החסר את חבל הטבור שיחבר את גופו לאדמה. גיבור פיקרסקי זה, המנותק מכל הוויה פיזית-רכושנית, מייצג חיפוש וחופש, יושר, חסד וגעגועים טמירים אל האדמה, הנתפסת בעיניו אף כמקור אחדות ויניקה רוחנית. ברמה הקולקטיבית, מסמל הנווד אותו פלג בעם היהודי הקורא לציונות רוחנית, אף שאינו מתכחש לחשיבות עבודת האדמה והכפיים.

אדני השדה האנטגוניסטים מייצגים את היפוכו הגמור של הנווד. הם לבושים "כאחד מבני פריז הענוגים", ויכולים היו להיחשב לבני תמותה רגילים אלמלא חבל הטבור המוזר, המשתלשל מתחת לבגדיהם, ומשווה להם אופי דמוני, "שריר בשר וארוך... משזר תכלת וארגמן יורד מתחת למדיהם ארצה, סרוח כנחש עקלתון על פני הארץ, קצהו האחד מחובר אל טבוריהם... וקצהו השני שרש בארץ כצמח ושיח השדה".

אופיים החייתי של אדני השדה מתחדד לנוכח העובדה שבהיותם אוכלי אדם לשעבר (טרם זרחה להם "שמש ההשכלה") הם ממשיכים לקיים את הנוהג הקניבאלי בעת המלחמה. אזי רשאי כל אחד מהם להרחיב את גבולות הטריטוריה הפרטית שלו, ובדו-קרב טקסי, הנערך לעיני קהל נלהב, טורף החזק את החלש ומספח אליו את אדמתו. אות התרבות היחיד בנוף מולדתם של אדני השדה הן היתדות הפוצעות את המרחב ומשמשות תוואי גבול, כעדות לרצח ולגזלת האדמות.

דמות ביניים נוספת ניצבת בין הפרוטגוניסט לאנטגוניסטים ותפקידה לשמור על הנווד וגם להגן עליו מפני שוביו. אלה מבקשים לקבור אותו חיים בטענה שללא קשר אינפוזי אל האדמה הוא נחשב למת, "ופגרו יעלה באשה". אך לשומר זה תפקיד דרמטי נוסף. בהיותו דמות נייטרלית ומגוננת, הדומה בחיצוניותה לאדני השדה וברגישותה לנווד, הוא משמש כפרשן, המבהיר לקוראים ולאדני השדה את עמדת המחבר-הדובר. "חבל טבורו ניכרת", הוא מלמד סניגוריה על הזר, האחר, "אבל לא ברוח. כי בחבלי רוח, בחבלי אהבה וגעגועים הוא קשור עוד אל האדמה... ומי יודע אם לא היו הגעגועים אשר הוא מתגעגע אל האדמה, המקור האחד למחייתו?"

טיעון זה, המציג את "חבל הרוח" כאיבר מזין, השווה בערכו לחבל הבשר והטבור, חורץ את דינו של הנווד. הוא לא נקבר חיים, אך כגוליבר בין הליליפוטים הוטל אל האדמה, אליה ביקשו שוביו לחבר אותו בכוח הזרוע, באמצעות משיכת והארכת טבורו. סופה של הסאטירה בסצנת הסיוט הטראגי-קומית, שבה משכו אדני השדה האלימים בחבל טבורו הזעיר של המספר הנווד וכמעט וסרסו את דמותו ואת תפיסת עולמו. אך אז התעורר הנווד מחלומו וגילה שבטנו כואבת, אך רוחו וטבורו עמו.

"אדני השדה" מטילים את צלליתם הדמונית על "ילדי השדה" ההרואיים, נוסח ספורטה. ילדים שבכפות רגליהם "חודי שורשים", וכשהם רעבים הם "עומדים על אדמה רטובה ויונקים ממנה כוח ולשד". נראה לי, על כן, שבדומה למדרשו הפיוטי של יאנוש קורצ'אק, חותרת אף יצירה זו תחת אושיות האתוס המרכזי, שהפיץ את בשורת הלידה הלאומית וצייר את דיוקן היהודי כ"אדם חדש" ובדמות ילד גיבור.

אפשר שדווקא בימינו, לנוכח ערעור המיתוסים הישנים, עשויות יצירות אלה להתגלות כרלוונטיות מתמיד. שכן יש ומתוך השוליים המצומקים ניתן לדלות צימוקי השראה ולהאציל אתוס לאומי חדש. אתוס שבמרכזו אומה שאיננה מבקשת להידמות ל"ילד", אלא מבוגר התר אחר האמת שבדיוקן ה"ילד" העברי המיתולוגי ונוצר נפשו ממיתוס הילדות כאמת.

ביבליוגרפיה

הרצל, ב', ז. מדינת היהודים ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים. תל-אביב, מהדורת "ידיעות אחרונות", 1978, עמ' 28.

רבניצקי, י.ח. (חתום בר-קצין), "ספרים חדשים", פרדס א', אודסה, תרנ"ב (1892)

אופק, א', ספרות הילדים העברית 1948-1900, כרך II, תל-אביב, "דביר", 1988, עמ' 622-621.

סלינה משיח, ילדות ולאומיות דיוקן ילדות מדומיינת בספרות העברית לילדים. הספר יראה אור בקרוב, בהוצאת צ'ריקובר.

לוין, י"צ, העצמות היבשות סיפורי אגדה לילדים, פיעטרקוב, הוצאת "תושיה", תרנ"ט (1899)..

לבנר, י"ב, "פלאי-יה", בתוך כל אגדות ישראל חלק I, פיעטרקוב, הוצאת "תושיה", תרנ"ח (1898), עמ' 284-282. האגדה "פלאי-יה" מבוססת על שיכתוב מדרש רבה שמות, פרשה א', י"ב.

ספורטה, י', "ילדי האדמה" (אגדה), בתוך חג ומולדת כרך ג', תל-אביב, ללא תאריך, (בין השנים 1950/60), עמ' 64.

ספורטה, י', "משה וילדי השדה", שם; שם; עמ' 69-67.

כהן, י', "צברים", בתוך ברכת בקר שירים לילדים, תל-אביב, "מסדה", 1946, עמ' ע"ד. השיר פורסם לראשונה בשער "דבר לילדים" (24.3.1938).

שמעוני, ד', "ילדי העברים", שירים ג', תל-אביב, "מסדה", תשי"ד, עמ' קמ"ד

הילפרין, פ', שמשון הגיבור בילדותו תל-אביב, הוצאת "יזרעאל", ש. שרברק, תרצ"ח (1938), עמ' 77.

קורצ'א'ק, י', "אגרות", בתוך דת הילד בית לוחמי הגיטאות, ע"ש קצנלסון והוצאת הקבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 209.

קורצ'אק, י', "ילדי התנ"ך משה" (1937), בתוך דת הילד שם; עמ' 169-139.

פרישמן, ד', "מכתב מאת העורך", הדור גל. נ. (50), 26.12.1901, עמ' 11.

גינצבורג, א', (אחד-העם), "תחית הרוח", השלח כרך י', חוב. ס, תרס"ג, עמ' 482.

קצנלסון, י', ל', (בוקי בן-יגלי), "סוד האדמה" (1893), בתוך חזיונות והרהורים, א', עמ' 49.

קצנלסון, י', ל', (בוקי בן-יגלי), "מכתב מקרית רעב", שם; עמ' 29.

קצנלסון, י', ל', "בין אדני השדה", כל כתבי קצנלסון, א', סנט-פטרבורג, תרס"ה (1905), עמ' 146

.Anderson, B, Imagined Communities Reflections on the Origin and Spread of Nationalism, London & N.Y. Verso, 1991.

Smith, A, D, The Ethnic Orisins of Nations UK. Basil Blackwell Ltd, 1986` “The Ethnic  Sources of Nationalism”, Survival Vol. 35, no. 1, (1993) pp. 4-62` “The Nation Invented,  Imagined, Reconnstruction?” Millenium Jouranal of International Studies, vol. 20, no. 3 (1991) pp. 353-368.

Rousseau, J.J. “Consideration sur le Governement de Pologne”, The Political Writings of J.J.  Rousseau, Vol. II.

Rousseau, J.J. Emile, Ou de L’Education Paris editions garnier Freres, 1964.

 Rank, otto, The Myth of the Birth of the Hero N.Y. Vintage Books, 1959.29

Jung, C.G,  Kerenyi, C, Essays on a Science of Mythology the myth of the Divine        child and  Mysteries of Eleusis, Princeton, Bollingen Series, 1971, pp. 70-s100.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד