היסטוריה בלי נטיות לב
היסטוריה בלי נטיות לב

ד"ר אלכסנדר ברזל מלמד באוניברסיטת חיפה

 

אירועי המציאות בימינו מהירי-תנועה ועמוקי-תמורות יותר משהיו אי-פעם בעבר. אין בכוונתי לטעון שאין אופק היסטורי. אבקש רק לקרוא להימנע מלהשליט את ההווה על העבר. עדיף לעסוק בתולדות ימים-עברו רק כדי להתבונן במעשי קודמינו, מבלי לחייב את ימינו ואת עתידנו ללמוד מהם * תרומה לדיון המתמשך אודות "ההיסטוריונים החדשים"

מוטו: Historia  non est magistra vitae                                                                   

                                                               ההיסטוריה אינה מורה לחיים

חרדות מהצפוי בעתיד מפנות את המבט אל העבר, כי מקובל לחשוב שלקחו מלמד על תוצאות ההתרחשויות. זה המקור והטעם של פיענוח אירועי העבר. מעבר לרצונו להבין את אשר קרה, ההיסטוריון מבקש לתת פירושים למצבי העבר ולהסיק מפירושיו מסקנות.

במעשה ההיסטוריון מגולמת ההנחה שעבר, הווה ועתיד מהווים מערכת הומוגנית במידה מספקת להסקת מסקנות מאירועים, בממד זמן אחד אל עבר אירועים בממד זמן אחר. לפיכך, זה שהיה נתון במצב כלשהו בעבר הבין את הדברים כפי שאמור להבין אותם גם המשקיף עליהם ממרחק זמן.

    הנחה שנייה היא שהמערכת הציבורית והחברתית - כלכלה, תרבות (במשמעות הרחבה: השקפה על העולם) ופוליטיקה ממוסדת -  הינה הומוגנית ולפיכך משקיף נבון ישיג את האירועים בהן בהקשרי-משמעות חופפים.

    הנחה שלישית מושתתת על ההכרה שהמעבר מן ההקבלות בין האירועים אל המסקנות שהוסקו ודאי ושהשוני בתנאים רק משני בחשיבותו לעומת הקרבה-הזהות של מרכיבי המצבים.

    הנחה רביעית היא שהיסטוריון חסר-פניות ועבודתו מעוגנות בעמדות ערכיות המשפיעות על השיטות שלפיהן הוא ממיין, ממקם ומפרש ממצאים.

    הנחה חמישית מייחסת מהימנות איתנה למסמכים מהעבר הרחוק והקרוב באותה המידה, עד כי מותר להתעלם ממסמכים שאינם בנמצא ומסיבת חסרונם.

    הנחה ששית היא שבשיקולים ובהכרעות של בני-האדם פעל היגיון המבטיח אחידות התפיסה בכל תהפוכות העתים ואפשר להישען על היגיון זה במתן הפירוש.

    על-יסוד הנחות אלו נוסחו תיאוריות, שמסיקות מסקנות על העתיד להתרחש ומנבאות אותו. מכאן הכלל העתיק: ההיסטוריה הינה מורה לחיים - של כל אחד ובכל מציאות. כלל זה אחוז בהשקפה המאוששת היטב שהאדם הוא ישות היסטורית, כלומר, שהווייתו משקפת רצף, שכל קטע בו ממשיך את קודמו - כך לגבי היחיד וכך לגבי המערכת החברתית שאליה הוא שייך.

ואולם קל לטעות: ההיסטוריות של האדם אכן מגולמת בתודעת רצף, אך אין להסיק מכך שהיתה, ויכלה להיות, זהות של מצבים ותכנים. רק עקרונות הרצף מתמידים, אך גם הם לא זהים אצל כולם, אלא מעוגנים בתרבויות שונות-מבנה ודפוסי-עיצוב. לפיכך, מהעקרונות יעלו פירושים שונים לאותו מצב עצמו. יש אינדיקציות חזקות לכך שבני-אדם קולטים תמורות ומגיבים עליהן לפי עקרונותיהם השונים, ולפיהם גם מעצבים את התנהגותם במצבים משתנים: משום-כך יש דפוסי התייחסות המאפיינים קבוצות. לדוגמה: הגלותיות מגולמת ביכולתם של יהודים להינתק בקלות ממקום ולא להעמיק שורשים.

היום, בתרבות הטכנולוגית, קבוצות רבות מתנסות במצבי נדידה בגלל תנאי-הקיום, תופעה שלא מופרך לאפיין אותה כנדידת עמים. הניסיון מלמד שקשיים רבים מתגלים בהיקלטותן בארצות המארחות, בדומה לקשיים שניצבו לפני יהודים בגלויות: טורקים מביאים אתם את תרבותם לכל ארץ ונשארים "פועלים אורחים";  פקיסטנים, הודים, שחורים, מתנסים בקשיי קליטה באנגליה. היסטוריון לא-זהיר עלול לקבל את ה"גלותיות" כיסוד רוחני אצל כולם, כאילו עובדה היסטורית שכיחה זו היתה "מורה לחיים", כאילו הגלותיות חבויה בתרבות היהודית, הצוענית, הארמנית, וניתן לפרש על-פיה תהליכים כלכליים וחברתיים. ואולם גם מול דפוסי התנהגות מושרשים עולים העקרונות המכוננים את מערכות השייכות השונות ומעניקים להן את משמעותן. בדוגמת הגלותיות, עיקרון כזה היא אחדות העמים היהודי והארמני, שהדבקות בה נשמרה בתודעת פזוריהם ככוח מפעיל. כך ניתן להסביר את שאיפת השיבה לארץ-ישראל בכל התקופות, את צמיחת הציונות, גם אצל אלה שאינם עולים, אבל שומרים על זיקת השייכות עד בוא עת עלייה.

    שש ההנחות טעונות עתה בדיקה.

                                         *

   הנחה הגורסת הומוגניות של ממדי הזמן הושתתה, עד סוף המאה ה18-, על ההכרה שהתמורות בחיי אדם הן מוגבלות-היקף. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל-חדש תחת השמש" נאמר בקהלת (א', ט'), וגם במערכות חשיבה אחרות הובנו  התולדות על-פי כללים דומים. לא רק האמונה באחדות עולמו של האל ביססה השקפה זו, אלא גם הוודאות, המאוששת בניסיון, שקיימת יציבות מופלגת בכל ממדי החיים. אין הגזמה במשל שישעיהו ליבוביץ הירבה להמשיל: לו התעורר איש העולם הקדום בפאריס בימי המהפכה, לא היו לו בעיות להתמצא: האדם שינה את מקומו ברגל או בעזרת רגלי בעלי-חיים; את משכנו בנה מאותם החומרים המצויים: אבנים, עצים, טיט; את גופו חימם, והתגנדר בלבוש עשוי מחומרים טבעיים; את מזונו הפיק ישירות מן הטבע והכין על אש פתוחה או מרוסנת-בתנור; את מחלותיו ריפא בעזרת חומרים טבעיים; תוחלת החיים לא השתנתה במידה מופלגת והחרדה מפני אובדן צאצאים ליוותה את האדם תמיד.

לעומת זאת, אילו התעורר איש פאריס מימי המהפכה בתקופתנו, לא היה מבין כלום: לא את המערכות המכניות, לא את החומרים הסינתטים, לא את ההתערבות במהלכי הטבע וכתוצאה מכך את יחסים בין הגבר והאשה, לא את תוחלת החיים המתארכת ומסקנותיה החברתיות.

    לכאורה, הנחת ההומוגניות מימי קדם ועד ראשית המהפכה התעשייתית היתה מושרשת בתודעה: היא חוללה דתות, עיצבה מבני-חברה ומשטרים פוליטיים מעוטי-שינויים. אך לאמיתו של דבר, רק מבט שטחי-מכליל ממרחק זמנים מגלה הומוגניות, שכן אין בסיס ליחס קצב אחיד לאירועים בכל מקום ובכל זמן. על חול בונה את ארמונותיו מי שמעתיק את ראיות מזמן רחוק וממקום אחר למאה ה19-, ועוד גם למאה ה20- המתפצלת לתקופה שעד מלחמת העולם השנייה ולתקופה שלאחריה, שבה דוהרים תהליכי תמורה בתדירות המפרקת כל רצף משוער. הציוויליזציה המכשירית החדשה יוצרת תשתית רוחנית שונה מזו שהיה ידועה ואף משוערת אי-פעם, ועל תשתית זו ניבנה ציבור: יחידים צבורים-יחד מכוחן של נסיבות, הנאבקים במלחמת-כל-בכל סמויה וגלויה, שתרבות התחרות מטילה על איש העידן לנהל. כלל לא ברור אם ציבור כזה יכול ורוצה להוות חברה - כלומר, להיות פרטים ביחסי-זיקה - שכן כבד עליו לחץ רוח השוק המפרק זיקות.

                                         *

     משבטלה הנחת ההומוגניות של הערב-רב החדש, אין יסוד להשערה שלכל מרכיביו יש אותה היסטוריה: לא כולם שולפים מן העבר אותם הנתונים, ולא אותם הפירושים הם נותנים לפרטי האירועים. "היסטוריונים חדשים" מסיקים מזה, שמכיוון שה"נרטיבים" שונים, לא יכול עוד להיות להם ערך-אמת אובייקטיבי (מוטב: אובייקטי, משמע, גלום במושא עצמו. אובייקטיביות עניינה היחס אל מושא החשיבה. אבחנה זו נפוצה בהגות החברה מאז שנות ה30-).  אבל, פרדוקסלית, כל "היסטוריון חדש" דורש להכיר בנרטיב שלו כאמיתי.

    זימוני הציוויליזציה המכשירית החדשה מרחיקים עידן זה מקודמיו בכל המערכות. נשמטת הקרקע תחת מסקנות ופירושים המושתתים על העמדת מצב על מצב. ביטול מופלג של המרחקים מבטל את ההבדל המסורתי בין עיר לכפר. מיסוד האחריות הציבורית עשוי היה לשנות את יחס הכלל אל החלשים שבתוכו, אלמלא ציוויי השוק הפתוח-פרוץ לתחרות בין הבלתי-שווים ביכולתם. כך גדל הפער הכלכלי והחברתי - הפנים-מערכתי והכלל-עולמי-אזורי. לעומת המעמדות, שבעבר היו מוצקים ומתמידים למדי, עכשיו מתעצבים מעמדות במבנים חברתיים נזילים. אלה רק אחדים מיסודות ההטרוגניות, שעליהם נוצרות מציאויות והבנות שונות, ומבוקשות מגמות-תמורה שונות. רק פשטנות דלת-אחריות תניח שמרכיבי כל החטיבות יכולים לפרש את עברם, ההווה שלהם ועתידם באותם ממדי-חשיבה.

    כבר במאה ה19- צצו תיאורי היסטוריה חברתית, כלכלית, תרבותית, נפרדים מתיאורי ההיסטוריה הפוליטית. אבל חזק הרושם שהם נשארו בשולי כתיבת ההיסטוריה הפוליטית, שהיא-היא העושה את ההומוגניזציה של ההטרוגני לשיטה שלטת והמרבה לנסח מסקנות כ"לקחי העבר". גם המשטר דמוקרטי - אף במשברו החמור - תורם למצב זה. זכות ההצבעה הכללית מטשטשת את הבדלי העניין וההשקפה. בתקופות של מתיחות ומלחמות  נוצרת אחדות מדומה, שכן הנושאים החברתיים נדחקים הצידה. תנועות פועלים חזקות ביבשת אירופה ובאנגליה כמעט נעלמו בשנות מלחמת העולם הראשונה והשנייה,כי במוקד עמדה תודעת הזיקה הלאומית. הפאשיזם והנאציזם הפכו את המתיחות והמלחמות לאידיאל ומיסדו את ה"אחדות" בארגונים: קורפורציות ענפיות במקום איגודים מקצועיים באיטליה, והמפלגה כארגון מקיף-כל בגרמניה.

    קשה לדרוש מהיסטוריונים לכתוב מיקרו-היסטוריה ממוקדת ומובחנת-תחומים,  גם אם בתקופה העתיקה כבר היו ההיסטוריונים מודעים להשפעת תנאי חיים ואקלימים שונים. עם הזמן גברה המודעות להשפעתם של מחוזות-חיים שונים: דת, אורחות-חיים, שכנות (לא הרי האיסלאם בסביבה נוצרית כאיסלאם בקרבת הבודהיזם וההינדואיזם), שבהם שזורים כלכלה, טכניקה, מדע, במידות שונות ועל-פי השקפות שונות. מאז המאה ה19- מתחדדים ההבדלים, כי התרחבו הפערים בין החטיבות, לפי זיקתן לציוויליזציה החומרית החדשה.

אלה החיים במערכות השונות מפרשים את אירועי העבר וההווה אחרת, ואין יסוד לתיאור האירועים כאילו יש בהם דפוס אחיד. דוגמה בולטת היה ניסיונו של המרקסיזם האורתודוקסי ושל תנועות "השמאל החדש", בשנות הששים והשבעים, לתאר את ההיסטוריה של ארצות שונות לפי דפוסים כלכליים אחידים ומושגים אחידים, כאילו המושג מעמדות זהה בכל מבני-כלכלה ושלבי התפתחות, וכאילו אפשר להתחיל מהפכה מאותה הנקודה. אין תמה שתחזיות לא התממשו וכמה כמו-מהפכות לא הפכו דבר, כי נאחזו במבני החברה הישנים. כך באפריקה ובכמה ארצות אסיה.

                                         *

    מלאכה אהובה על היסטוריונים היא להצביע על הקבלות בין תנאים,  מרכיבי אירועים,  נפשות פועלות, ולהסיק תחזיות לגבי מצבים חדשים ותנאים שונים. שימוש אחיד במושגים מסלף את ההקבלות. אין דמיון בין לאומיות משולבת בדת, כמו שהיתה הלאומיות היהודית מול יוון ורומי, או הלאומיות הסרבית, הקרואטית, הבוסנית והאלבנית במאבקים בבלקן, לבין הלאומיות המשולבת במסורת שבטית באפריקה. בעיקרו של דבר, יש כאן מעגל-קסמים, שהרי הקבלה נוצרת על-פי עיקרון שאינו כלול בנתונים אלא מובא אליהם על-ידי עושה. זו הקבלה שהיא פועל-יוצא של השקפה טרומית על המצב. כך גם לגבי המסקנות והתחזיות שפרשן האירועים "מלביש" על המתואר. כבר קדמונים הדגישו כי 'idem saepe non est idem' - אותו הדבר אינו אותו הדבר בתנאים שונים. ובאשר לתהליכים היסטוריים בכלל ובעתות תמורה עמוקה בפרט, נכון להרחיק לכת ולומר ש"אותו הדבר" אף פעם אינו אותו הדבר.

להקבלה פרשנית אין על מה לסמוך. לכל היותר, מותר לשער פירוש נקודתי ולהסיק מסקנות נקודתיות אחראיות-זהירות, כפופות להרבה "אם" ו"במקרה ש". ואפילו אלה לא יספקו חומר מבוסס דיו להשלכה על מקרים אחרים. פרמטרים בלתי יציבים רבים כל-כך פועלים בחשיבה על אירועים, שתקפות המסקנות מפוקפקת.

                                         *

    אין יסוד להנחה שההיסטוריון היה איזה "כלל-אנוש" נעדר-זיקות, חסר רקע ראשיתי ונסיבתי, ולפיכך רואה את המציאות בלא פנייה ונטייה. לגבי כתיבת ההיסטוריה בזמן העתיק, מקובל לחשוב שהיתה יצוקה בתבניות קבועות שלתוכן נדחסו אירועים שונים-במהותם ובמרכיביהם. גם תבנית פסלי קיסרים ומצביאים רומיים היתה מוכנה - רק את הראש היה צריך להחליף. דבר זה לא השתנה גם במאה ה19-: לא כל "יפהפיות" האצולה וגיבורי-הקרבות הרוכבים בגאון על סוסיהם נראו כפי שהצייר והפסל הוזמנו לתאר אותם. עלול היה להתקבל הרושם שהכותב אינו מעורב. לגבי ההיסטוריוגרפיה של ימי הביניים והמשטר הפיאודלי, אין איש מפקפק שכתיבתם היתה כתיבה-מטעם. כך גם כתיבת ההיסטוריה הסובייטית, שהאשימה  אחרים בכתיבת היסטוריה "בורגנית". כזו היתה גם כתיבת ההיסטוריה הנאצית.

    היסטוריונים נוטים לייחס למחקרים של האחרים מגמות פוליטיות וחברתיות. זו טענת "ההיסטוריונים החדשים" נגד ההיסטוריוגרפיה הציונית, בעוד שבמחקריהם שולט במודע "נרטיב" אנטי-ציוני. המכשלה אורבת בבעייתיות של עצם כתיבת ההיסטוריה. המדבר על "אמיתו" של מחקר היסטורי מנפנף במושג חסר-משמעות מעיקרו, שכן אמת יכולה להיות גלומה רק בעובדות מתוארות בקפידה, ולא בשום נרטיב שחובר לפיהן. היסטוריון שאינו מקבל את עקרונות המערכת הסובייקטיבית-אידיאולוגית של היסטוריון אחר, אינו מעמיד מולו עקרונות אובייקטיביים-אמיתיים, אלא סובייקטיביזם והאידיאולוגיה שלו עצמו. פירושים לא "יורדים משמים" של טוהר על-סובייקטיבי, שכן אין שמים כאלה, אלא הם מבנים מחשבתיים של החושב במידות ובהקשרים שבחר מטעמיו. לא תיתכן חשיבה שלא במערכות של משמעויות. אותה העובדה ואותם נתונים מקבלים את משמעותם מן המערכות ומעקרונות הכילול השונים שלהן. דבר זה לא מפחית מ"אמיתותם", אלא מבהיר אותה ביחס ל-, בהקשר ל-.

                                         *

     ההנחה החמישית כושלת במתן אימון מופלג במסמכים. המסמכים נכתבו בשעתם ובמקומם, בהקשרי מצבים ובזיקה לתפקיד שהכותב והמקבל הוצבו בהם, מסיבות ולמען מטרות שולחיהם, נדרשו למרקם פעולות אקטואליות וגם מסיבות ולמען מטרות הנמענים, לעתים הם שייכים למערכת, לעתים הם בעלי יחס דו-ערכי אליה, ולעתים המתנגדים לה, עם כל הוואריאנטים הרבים. כותבי המסמך היו בעלי כוונה וניצבו בתנאי מציאות נוחים או מכשילים. מסבכת עוד יותר את העניין העובדה שכותב מוסמך לא היה יכול לדעת את כל הפרטים שעליהם ביסס את חיבורו; גם המקבל קרא את המסמך בגבולות ידיעתו את הנסיבות וההקשרים. רק אחרי בדיקה קפדנית, צולבת וביקורתית, מותר היה להיסטוריון ליחס לכתוב מהימנות מספקת. אלא שזה כמעט בלתי-אפשרי. בוודאי לא ניתן לבצע את הבדיקות לגבי מסמכים מימים רחוקים. לו גם ידע ההיסטוריון את פרטי המציאות שבה נכתב המסמך, עדיין לא היה יכול לדעת אל נכון את היחסים ששררו בין הכותב לממוענים, המוכרים והלא-מוכרים, ולא את השקפות כולם בנפרד ובשפע הקשריהם. טמונה פה מלכודת: אפילו הדבר המשמש להכרת המציאות בשעת כתיבת המסמך נשאב ממקורות שמהימנותם אינה עולה על זו של הבודק העתידי והקשרי-מציאותו. לא כל מה שכתב פקיד במוסד נאצי על יהודים יכול להיחשב נאמן, ולא כל מה שכתבו אנשי צבא משדה קרב אבוד על האויב יכול להיחשב מהימן עד כדי הסקת מסקנות. אפשר לשער שחבויה במסמך הגזמה או פיחות בתיאור המצבים כבר ברמה האישית, כדי להעמיד באור רצוי את הכותב. קשה לשער שבאפשרותו של ההיסטוריון לאמת את כל פרטי הכתוב, גם אם הוא מתיימר להבין את הנסיבות נכונה.

    למיון החומר יש חשיבות ראשונית. הטענה הנפוצה, שעל ההיסטוריון לדון רק במסמך "חשוב" היא הטעיה, שכן מזדקרת התמיהה: חשוב למי? חשוב על-פי איזה קני-מידה? חשיבותו של אירוע ושל מסמך המעיד עליו היתה שונה לגבי המשתתף בו, לגבי המשקיף עליו בתוך הרצף, ולגבי העומד מחוץ לאירוע כעד או כשומע עליו מכלי שני, ולא-כל-שכן שונה לגבי המשקיף עליו ממרחק-זמן. בנוסף לכל זה, אין להיסטוריון כלים לשער את תוכנם של מסמכים שאינם בנמצא, וגם לא לנחש את סיבת חסרונם; אולי דווקא אלה שנעלמו או לא נכתבו כלל עשויים היו להיות חשובים לא פחות מהמצויים, ושמא אף יותר. ככל שהתקופה המתוארת רחוקה יותר, קשה יותר להבין יחסים אישיים ששררו בעת האירועים, את סבך האינטרסים, את דמויות-המשנה הנעלמות ששיחקו תפקיד. בלעדי מידע כזה אין להבין כראוי את המסמך הנמצא ואת סיבת חסרון האחרים.

                                       *

    לפי ההנחה הששית, שיקולים והכרעות הם פרי חשיבה הגיונית גורפת ולפיכך ניתן לפרש את השתקפותם בתוצאות ולנסח תיאוריות תקפות ומסקנות מתחייבות וגם לנבא השפעות באמצעות היסק הגיוני. גם אם נכון שהאדם תבוני ופועל באורח רציונלי, גם כשהוא נדמה שפועל ספונטנית-בלתי-רציונלית משוחרר "מכבלי התבונה", הרי שהחישובים הרציונליים ושל נסיבות יישומם מורכבים כל-כך שקשה לגלות את קו השיקולים וההכרעות המושתת על רצף חשיבה תבונית. ועוד: גם שיקול הגיוני צרוף אינו גורר בהחלטיות ודאית בחירה אחת ויחידה, אלא נפתחות כמה אפשרויות, שאל כולן מתייחסת אותה התבונה עצמה. כל האפשרויות תלויות-הקשר נסיבתי רב-זיקות והבחירה ביניהן נעשית בממד הזמן הזורם, שבו עשויים לחול שינויים, וממילא גם מרכיבי השיקולים עשויים לעבור שינויים. בחירת מעשה מסוים יכלה להיות שונה אם היה נותר זמן לשיקול נוסף.

היסטוריון המתעד ומפרש אירוע ממרחק-זמן אינו עומד בלחץ-הזמן כפי שעמדו השוקלים והמכריעים, הוא יכול להפעיל את תבונתו אחרת משהיה בכוחם של השותפים למעשים. פישוט התהליך בחקירתו ובכתיבתו מעוות את התמונה, כי בניגוד למשתתפים הוא אינו עומד לפני ברירות שעל תבונתו לתמרן ביניהן. הוא קיבל תמונה חד-ממדית-זמנית. מכיוון שאין להיסטוריון אותם הנתונים שהיו למשתתף בשיקוליו, אין לו זכות לשאול: "מה היה צריך לבחור לעשות?", ואין יסוד להשערתו: "אילו היה בוחר לעשות אחרת משעשה, אזי...". ואולי בשעתו לא היה שום "אילו", או היה אחרת מכפי נראה הדבר ממרחק הזמן, וייתכן שהיו כמה וכמה אילו-ים ואז יכולת ההיסטוריון לדעת אותם פוחתת עוד יותר.

    הגיונו של הנוכח במצב והגיון החוקר את המצב הם קטגוריות שונות בתכלית. מידות הרציונליות השוקלת והמכריעה אינן המידות של רציונליות המפרשת, שהרי זו אינה נתונה כלל במבחן השיקול והכרעה. הראשונה פועלת במערכת פתוחה, בעוד הרציונליות השנייה פועלת במערכת שנסגרה כבר, ולא רק מצד פרטי הדילמות שעמדו פתוחות לפני הנדרש לבחור, אלא גם מצד ידיעת התוצאות, שהרציונליות הראשונה לא יכלה להביאן בחשבון. אין תוקף להיסק לפי כללים זהים, כשערכי האמת של הטענות אינם קומנסורביליים.

    בהיסטוריוגרפיה היהודית החדשה יש לכך דוגמאות כאובות: רבים מכותבי תולדות השואה חסרים תודעת האחריות והצניעות המחייבת זהירות חמורה. לא מבינים שבשום מקרה הם אינם רשאים לפרש את האירועים, לשפוט את הנפשות הפועלות, ולייעץ-כביכול "מה היה צריך לעשות". היסטוריון כבר יודע את התוצאות ומשליך את ידיעתו על מה שקדם להיווצרותן, בעוד אלה שעליהם הוא כותב לא יכלו לדעת אותן. הבוז ל"הולכים כצאן לטבח" נשמע בפי אחוזי-תחושת-הגבורה שעמדו במאבקי היישוב והמדינה הצעירה. דפוסי השגתם השפיעו על היסטוריונים.

בולט העיוות בקשר לחקר שואת יהודי הונגריה, כשהיסטוריונים דנים בה לפי פרמטרים של שואת יהודי פולין (ויהודי הולנד וצרפת). הונגריה היתה מחוץ לאזור הסכנה עד 19 במארס 1944, ואף שימשה מ1939- מקלט לנמלטים מפולין ומסלובקיה.  כיבוש הונגריה על-ידי גרמניה הנאצית התרחש כשגרמניה עמדה על-סף ההתמוטטות והיהודים חיכו ליומה הקרב "ועד אז יוכלו להחזיק מעמד".  במאות הקהילות לא היו גברים בגיל ההתקוממות, רק נשים, ילדים וזקנים. גירוש 600 אלף היהודים נעשה בתוך כחודשיים, מבלי שהיו בגטאות חודשים ואף שנים כמו בפולין. הם שהו בריכוזים (שנקראו "גטאות"), לרוב באיזה מתקן רעוע וגם תחת כיפת השמים, יום-יומיים או מעט יותר. בעשור האחרון התפרסמו מחקרים אחדים בהוצאת "יד ושם" ו"מוזיאון לוחמי הגטאות", שבהם תוקן המעוות במידה רבה, גם אם לא בלי אי-הבנות.

   דוגמה אחרת היא פינוי כפרים ערבים בדרך לתל-אביב, שנעשתה לא בימי שלווה אלא כשצבאות מצרים עמדו בייבנה (היום יבנה), ודרכם לתל-אביב נראתה פתוחה. פינוי זה, והדומים לו בדרך לירושלים ומול הצרים על יישובי הנגב, אינו ניתן לתיאור בכלים של ימי שלווה וביטחון, שבהם ההיסטוריון כותב עליהם. שיפוט, וגם אבחנות-הערכה הם חסרי תוקף מכל וכל. הומניסטים למופת ובעלי לב רחום היו בין נותני פקודת הפינוי ויוצרי "האדמה החרוכה" ופירוק משאבות מים בדרך ההתקדמות המשוערת של הצבא המצרי, כשם שהיו הומניסטים חמים גם הולנדים שבמלחמת העולם השנייה הציפו במי-ים את שטחי התקדמות של הצבא הגרמני, וגם פרטיזנים רצחניים בצרפת וביערות פולין ו"הנוקמים" אחרי המלחמה. פרשיות אלו והדומות להן נופלות עתה לידי היסטוריונים "חדשים", יושבי "כס השיפוט" הרם והשלו, שתיאור המצב בשעתו אינו תואם את ה"נרטיב" שלהם.

  היסטוריון מבקש לפענח את הסיבות וטעם המעשים של הנוכחים באירוע המתואר, אבל אין לדעת אותם לאשורם ולא את משקל הסיבות והטעמים השונים של אירוע שהפועל בו ידע, או סבר שידע. ועוד גם ייתכן שאחרי זמן, הפועל באירוע מגלה שהנחתו היתה חסרת בסיס ולא היה קשר סיבתי בין פרטי האירוע למה שחשב בשעתו. משקיף ממרחק-זמן מנוע מלטעון שהוא מכיר את הסיבות והטעמים או מכיר טוב יותר משיכול היה להכיר זה שפעל במצב. היסטוריונים לא נמנעים מקביעת סיבות לתוצאות ידועות-כבר; לרוב הם מעדיפים "ליצור" סיבתיות שמקורה בהשקפות ובמגמות שלהם עצמם. לא מעט היסטוריונים מציגים עצמם כ"יועצים רטרואקטיביים", בעוד שאינם יכולים להבין אפילו את העובדות וקשרי הסיבות שהיו רלוונטיים בשעתם וקבעו את שיקוליו והכרעתו של הפועל במצב.  ה"עצה" מושתתת על הצבת תכלית למעשים, וטעמה הוא פועל-יוצא של כוונות קונקרטיות (6) והשקפתיות העשויות להיות שונות מאוד אצל זה שפעל במציאות.

   היסטוריון של הכלכלה אינו רשאי לתאר היווצרות תוצאות, כי לא ברור אם המגמות והסיבות הידועות בזמן כתיבת הדברים יכלו להיות מפוענחות על-ידי המשתתפים בשעתם. השואה האקולוגית המצטיירת בימינו במלוא אימתה לא עלתה באופק החברה הצרכנית עד ראשית שנות השבעים. וממילא אז אין ולתאר את תולדות הכלכלה כאילו הגורם האקולוגי היה אמור לקבוע מעשים. כלכלת היישוב דל-האמצעים והמשאבים בימי מלחמת הקוממיות והעליות הגדולות, שהיתה מצווה לחתור לעצמאות מרבית באספקת הצרכים הגדלים, אינה ניתנת להבנה ולביקורת בכלי המחשבה הכלכלית של זמנים שונים מכל-וכל. מה שנחשב לרנטבילי במצב של מצור קיים או צפוי ובמצב של תנופת ההתיישבות ועלייה המונית, אינו יכול להימדד במידות הרנטביליות של כלכלת ימי שלום. גם כאן, הקביעה "איך היה צריך לפעול'  חסרת הצדקה.

    דורנו היה עד לתוצאות החמורות של דבקות בהנחות של קרל מרקס, שהעתיק עקרונות כלכליים מתקופה שונה ומנסיבות שונות אל עידן המהפכה התעשייתית המתקדמת באירופה המערבית; ותלמידיו העתיקו אותם לעידן הטכנולוגי והצרכני. אותם עקרונות חברתיים טעונים עתה הפקת לקחים שונים לגבי מימושם (והחשוב שבהם: כינון מערכות שיתופיות עם אחריות משותפת עמוקה). לא הרי ההיסטוריון כהרי האידיאולוג: זה האחרון משליך אל העתיד מטרות שמקורן בהשקפות בממד העקרוני-מהותי שאינן תלויות-הקשר של זמן. ההיסטוריון אינו יכול לחרוג מן העובדות ולפרש את הנתונים על-פי מגמות שתוקפן רומז לעתיד.

    ועוד דוגמה לכשל האורב להיסטוריון, הפעם זה של דתות: הוא אינו יכול להשליך  מתופעות של פונדמנטליזם בזמן הזה על תופעות בעלות מאפיינים דומים בזמנים קודמים. תופעה שהיתה בזמנים שבהם פונדמנטליזם התיישב עם זימוני העת ועם אורחות חיים, שונה מזו שבעידן צמיחת התרבות הטכנולוגית, עם אמצעי תקשורת והפתיחות המקיפה-כל והחודרת-כל. הפונדמנטליזם - שמעיקרו משמר הוויה - נמצא עתה מנוגד לזימוני העת. לא ברור עדיין אם מגמות פונדמנטליסטיות בחברות איסלאמיות ישחזרו את העבר וינתקו את ערביי המרחב ממהלכי התרבות הטכנולוגית וידחקו אותם אל תסכול גובר, או שיתפתחו תהליכי שינוי וקרע בחברה הערבית, שלא חסרים סימנים לבואם. ניסיון השלטת העבר על ימינו, שלמענה מצויר העבר בפישוט נוסטלגי, דוחק גם את הציבור האורתודוקסי-חרדי היהודי אל מחוץ להווה ולאתגריו.

                                        *

    כתיבת ההיסטוריה מחייבת מבחן מתודי. יעלו כאן בעיות אחדות ביחס למה שכתבו על הציונות "היסטוריונים חדשים". למקרא דבריהם עולה הבעייתיות של מתן פירוש למציאותם של יהודים בעת צמיחת התנועה הציונית במרחבי גלות שונים זה מזה, ושונים מהמציאות שבה חי ההיסטוריון "החדש".

     היות הרעיון הציוני מוגדר היטב אינה אומרת שתנאים זהים מזמינים, בכל מקום וזמן, תפנית בהשקפת היהודים ואת קבלתם על עצמם את מסקנותיו. מופרכת חלוקת התקופות לפרקי-זמן שבהם צומחת השקפה ציונית ומוגשמת העלייה מן הגולה ובניין הארץ, לעומת פרקי-זמן ריקים ממחשבות ונטיות כאלה.  ה"חדשים" טענו שבעלי אינטרס "הגניבו" רעיונות ללבבות ה"תמימים". ההטעיה הכללית, זו שחלה על כל תנועה ועל כל רעיון, בכל מקום ובכל זמן, היא בכך שהמציאות במקום ובזמן מסוימים מוחזקת בעלת תוקף לגבי עצם משמעות הרעיון; כאילו הרעיון כרוך-מותנה בתנאים ובנסיבות.

    המונח האופנתי "פוסט-ציונות" מדגים את ההטעיה. למהויות אין ממד של זמן; רק להפעלת מעשי המימוש נחוצים תנאים היסטוריים מתאימים, ואלה שונים במקומות שונים ובזימוני-מצב שונים. אין למהויות גם ממד פרסונלי: המשמעות הנודעת להן אינה פונקציה של נטיות, הכרעות ומעשים של בעלי אינטרסים. רק המימוש כרוך ביכולת, בעוצמה ובהשפעה אישית. הרעיון הציוני עצמו לא השתנה כשיהודה הלוי ושכמותו חלמו על שיבת-ציון, בלי יכולת לממש זאת, לעומת בני דורו של הרמב"ן ואחר-כך אנשי המאה ה16-15-, שמצאו דרך להגשים זאת; הרעיון לא השתנה כשבני-טובים מרוסיה נשמעו לקריאה "בית ישראל לכו ונלכה", ולא כשנזעקה לשווא באוזני החלוץ אחוז-הדבקות הזעקה "אביך מת, אמך חולה - בוא הביתה לגולה" (ד' שמעוני); וגם לא כשניצולי-שואה קרועי לב הקדימו את חיפוש יקיריהם לעלייתם, בעוד אחרים נואשו ועלו; וגם לא בימינו, כשיהודי הגולה השבעה מסרבים למימוש הרעיון. כל ההכללות, וכל התיאוריות הבנויות עליהן, כמו גם גזירת מסקנות מהן, בטלות.

    רעיון הציונות מכיל בו-במהותו את תודעת אחדות העם היהודי ואת תודעת ההכרח של חידוש חייו בארץ, למען שמירת תרבותו בעולם מטשטש-ייחוד (ועל-פי הניסיון ההיסטורי, גם למען שמירת חייהם של יהודים). ההתעלמות מן הממד המהותי של הרעיון והשלטת מציאויות עליו, מתוך גישה סוציולוגית ופסיכולוגית, מגלות סתירה אורבת: אם קשיי מיזוג הגלויות, שנתרחקו אלו מאלו, הופכים את תחושת הכישלון הנוכחי לשלילת הרעיון, הרי שאז מוחל על העיקרון תוקף של מצב נתון. ואם מדביקים את הכינוי "ציוני" גם למי שאינו נושא בו את משמעות המהותי שברעיון, שכן אינו חושב לכלול באופק דבקותו בו את עלייתו ואת פעולתו בממשות הישראלית, אלא הוא רק "אוהד" ו"תומך", המושג מתרוקן מתוכנו המוגדר. בן-גוריון תבע לבטל את התנועה הציונית, כי לא הכיר בציונותם של "תומכים" ו"אוהדים", כמי שדבקים במהותה הציונות, שהרי אוהד יכול להיות גם לא-יהודי המביט על המפעל מבחוץ, לפי רעיונות אפוקליפטיים נוצריים, או על-יסוד רצונו להיפטר מיהודי ארצו, כפי שחשבו שונאי יהודים באירופה בסוף המאה ה19-.

   זרמים חרדיים שונים מתייחסים אל הרעיון הציוני באופנים מנוגדים: מצד אחד, תפיסת קדושת הארץ - יהיה תחומה בלתי-מוגדר כאשר יהיה - המחייבת מעשה-עלייה, במו חייו של נושא הרעיון; ומצד אחר, תפיסת הציוניות כעיקרון ערטילאי-אמוני שכלל אינו שרוי בזמן ממשי שבו מעשי אדם נגזרים "עדיין", לפי עקרונות-פעולה המתבקשים, אלא שרוי בממד של לא-זמן, שבו מעשי אדם חייבים להתארע רק על-פי גזירה אלוהית, לא מוגדרת בזמן היסטורי.

   תוקף הרעיון הציוני במהותו אינו פוסק להיות מוקד של תודעה כשבממד המעשה בולט המרחק בין נוכחותו הסמויה למימושו: אזרחי ישראל היהודים מממשים את זימוני הרעיון גם בשעה שהמימוש הוא שגרת יומם, שאינה טעונה עימות מתמיד ואישור חוזר.

   דומה שהחלק המכריע בטיעון ה"פוסט-ציוני" מקורו לא בעיון נטול-פניות אלא בנטיות-לב של היסטוריון, בקבלו את תוקפה של אידיאולוגיה הנראית לו עדיפה על זו שפעלה במעשי הנחקרים שלו. מקורו גם בסיגול אופנה רוחנית הנפוצה עתה, על פרשת הדרכים של תרבויות אוניברסליות מתחלפות, בתקופה המתאפיינת במבוכות. מקור הטיעון גם באינטרס פרופסיונלי אקטואלי: דור היסטוריונים מחפש ייחוד באיתור מהפכות רוחניות, ביצירת "אסכולה" מנוגדת לזו שהיתה שלטת בכתיבת ההיסטוריה עד עתה. מתוך כך יובן שוב יחס ההיסטוריון ה"חדש"  (וגם ה"ישן") אל מסמכים: אלה התואמים את השקפתו יזכו לאישורו וישולבו בטיעונו; מסמך שמנוגד למסקנותיו המוכנות מראש יידחה, כי מסקנות העיון אינן נלמדות, בזהירות ובצניעות, מממצאים, אלא מובאות אליהם.

    נכון שמצב היסטורי צומח ממצב שקדם לו, אולם אין ה"קדם לו" בר-קביעה חד-משמעית ולא בר-מיקום וזימון חד-משמעיים. הנתונים רבים, הנסיבות נזילות, מניעי המעשים באותו המצב עשויים היו להיות פועל-יוצא של השקפות שונות ואף מנוגדות, סיבות ונסיבות שונות יכלו להניב תוצאות זהות ולגרום להתפתחות דומה;  לעומת זאת, סיבות ונסיבות זהות יכלו להניב תוצאות שונות אילו פעלו בהן השקפות אחרות על  מטרות המעשים. ברגיל, דרך ההיסטוריון להתגבר על ריבוי האתגרים היא בחירתו בהנחות שכאילו מעוגנות בנתוני המציאות ולפיכך אינם יכולים להיעלם מעיני המשקיף עליהם, וכאילו נבחרו על-פי רעיונות הפועלים במציאות זו ומניעים אל-עבר מטרות שההיסטוריון מציג כוודאיות. כך מצטייר מרחב עשייה שקוף, שבו ה"קודם" וה"לפיכך" אמורים להיות מובנים מאליהם.

   אולם סיבתיות היסטורית אינה כסיבתיות בטבע, וממילא אין לדבר אז על "מדע" ההיסטוריה. אין בהשגות אלו משום ניהיליזם מתודי, אלא רק ניסיון להעמיד את כתיבת ההיסטוריה על מקומה, לעומת היומרות להבין את מצבי העבר טוב יותר משהבינו אותו אלה שפעלו בו, במבחני זמנם ומקומם, הציבורי והאישי. יש סיבות מתודולוגיות טובות להסתייג מהפוזיטיביזם בתחומי עיון רבים אחרים, אך לגבי כתיבת ההיסטוריה יש הצדקה מלאה להכשיר את השיטה הדבקה בתיאור מדוקדק של ממצאים גולמיים כנתינתם, ומסתייגת מפיענוח "חיבורים" משוערים בין פרטי האירועים לממצאי המקורות.

הפוזיטיביזם מבטיח נאמנות לעובדות יבשות לכאורה, שכן אותו "יובש" מחזיק את ערכן הסגולי. מוטב לעובדות המתגלות עתה להישאר "יבשות" מלהשתכשך במים סעורים של  עמדות ומגמות אקטואליות. מוטב לא להציב את עובדות העבר כמחייבות את ההווה ואת העתיד, גם אם אפשר למצוא בהם רמזים להבנת מצבים שהמקביל בהם תקף אולי לגבי פרטים אחדים, אבל לא לגבי אופק השיקולים וההכרעות.

אירועי המציאות בימינו מהירי-תנועה ועמוקי-תמורות יותר משהיו אי-פעם בעבר. הם בעלי השפעה סמויה על עיצוב העולם, על יחסי עמים, על בניין החברה. אין בכוונתי לטעון שאין אופק היסטורי. אבקש רק לקרוא להימנע מלהשליט את ההווה על העבר. עדיף לעסוק בתולדות ימים-עברו רק כדי להתבונן במעשי קודמינו, מבלי לחייב את ימינו ואת עתידנו ללמוד מהם. ספק אם ההנחה הישנה, ש"ההיסטוריה הינה מורה לחיים", עומדת בתוקפה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד