תן חוות גז, קח אוניברסיטה
תן חוות גז, קח אוניברסיטה

עו"ד יובל אלבשן הוא מנהל המחלקה המשפטית של עמותת "ידיד" למען זכויות חברתיות

 

למרות הכוונות הטובות והתכנון המשתף, ממשיכים בעלי היכולת והמידע להרחיק מקירבת מגוריהם מטרדים כמו בתי עלמין, בתי חולים ואנטנות סלוליריות, ולקרב אליהם מוסדות השכלה גבוהה ומפעלי היי-טק. ישובים חלשים סובלים ממה שנדחק לחצרם, ומתרחקים ממה שעשוי לקדם אותם ולקרבם אל לב החברה הישראלית. על תופעת  ה-NIMBY נוסח ישראל

"והענק לקח אבנים גדולות ובנה חומה מסביב לגן. עכשיו   הגן היה סגור ואף אחד לא יכול היה להתקרב אליו"

 (מתוך מעשיית "הענק וגנו" ע"פ אוסקר ויילד)

בעתיד הקרוב יועתקו, לפי התכנון, שני מוסדות ממשכנם באזור רמת אביב לכתובות חדשות באזור המרכז. האחד הוא האוניברסיטה הפתוחה, שנשיאותה הודיעה על כוונתה לעבור לעיר רעננה עד לסוף שנת 2001. האחר, חוות הגז בפי גלילות, שלאחר שכשלו המאמצים להעבירה לאזור ראשון לציון, הודיע ראש העיר אשדוד על הסכמתו לבחון אפשרות לקבלתה בתחומי עירו. סמליות טובה יותר מזו לא היתה: מוסד להשכלה גבוהה, המעלה את ערך הנכסים בסביבתו, מועבר לאחת הערים החזקות ביותר במרכז. לעומתו מתקן הגז, המוריד את ערך הנכסים בסביבתו, מועבר לאחת מהערים החלשות ביותר המרכז. והכל לכאורה במקרה.

אבל לא יד המקרה שלחה את חוות הגז לאשדוד ואת האוניברסיטה הפתוחה לרעננה. בשפה המקצועית מכונים המהלכים האחרונים בכינוי "אפרטהייד תכנוני". הכוונה היא לשימוש שנעשה בדיני התכנון והבנייה כדי ליצור הפרדה בין אוכלוסיות המכונות "מעוטות יכולת" לאלה המכונות "חזקות" מבחינה סוציו-כלכלית. מה שעשו חוקי האפרטהייד בדרום אפריקה באופן גלוי, באוסרם על האזרחים השחורים להתגורר מחוץ לבנטוסטנים, עושים חוקי התכנון והבנייה בישראל באורח סמוי. התוצאה הרסנית באותה המידה.

חומת ההפרדה מושגת בעטיו של הפער הנשמר בין ערכם הגבוה של הנכסים הנמצאים באזורים ה"חזקים" לערכם הנמוך של הנכסים באזורים ה"חלשים". כדי לשמור על הפער מורחק מהאזורים החזקים כל מה שמוריד את ערך הנכסים בסביבתם: בתי מעצר, בתי קברות, מזבלות ו...מתקני גז. תופעות אלה מכונות בשפה המקצועית בשם NIMBY (ראשי תיבות של Not In My Back Yard) . בעברית ניתן לכנותן בכינוי לקל"ב ("לא קרוב לביתי"). בה בעת נשאב לאותם אזורים מה שמעלה את ערך הנכסים שבסביבתם: משרדי ממשלה, חממות מדעיות, מפעלי היי טק ו...מוסדות להשכלה גבוהה. תופעות אלה מכונות LDLU (ראשי תיבות של Locally Desirable Land Uses).  בדרך זו מאמירים מחירי הנכסים באזורים החזקים ויורדים מחירי אלה הנמצאים באזורים החלשים. וכך הופך מעבר האוכלוסייה מהאזור החלש למשנהו לבלתי אפשרי בפועל. חומת ההפרדה פשוט גבוהה מדי.

ההעברות המתוכננות, שצוינו בפתח הדברים, אינן חריגות, גם לא באזור שבו דובר, מצפון לירקון. לפני יותר מ12- שנה הצליחו תושבי שכונות עבר הירקון ורמת השרון לסכל הקמת בית קברות בין רמת אביב ג' לרמת השרון, תוך הצעת חלופות מדרום לבת ים. המניעים היו דומים. הצעת התושבים התקבלה ושטח בית הקברות בחולון הורחב עד לקצה קיבולתו, סמוך סמוך לבתי תושבי חולון ובת ים. גם העברת האוניברסיטה הפתוחה לאזור השרון אינה חריגה. הקמת המרכז הבין-תחומי בהרצליה  ופיתוח אזורי התעשייה למפעלי ההיי טק ברעננה ובהרצליה מצביעות שהתופעה אינה מקרית. 

*

אחת מתופעות הלקל"ב המוכרות בעולם הם בתי החולים בכלל ובתי החולים לחולי נפש בפרט. מרבית בתי חולים העירוניים (בהבדל מאלה שמוקמו מלכתחילה באזורי ספר) לחולי נפש הוקמו באזורים חלשים. בית החולים לחולי נפש מהגדולים בארץ, אברבנל, נמצא בשכונת רמת יוסף בבת ים, שכונה חלשה בעיר חלשה. ניסיונות להקים בתי חולים לחולי נפש בשכונות חזקות נתקל כמעט תמיד בקשיים עצומים. דוגמה לכך היא פרשת בית החולים בלומנטל.

ברחוב פינסקר על הר הכרמל היה מבנה ששימש בעבר בית מלון. משנת 1974 החלו לשכן בו חולי נפש לצורכי החלמתם. השכנים לא ידעו מה נעשה בתוך המבנה וחייהם לא נפגעו משכניהם החדשים. השלווה נמשכה ארבע שנים, עד שהוגשה בקשה רשמית לקבלת רשיון של קבע לבית החולים. משפורסם הדבר בעיתונות, התארגנו דיירי השכונה והגישו התנגדויות בשל המטרד שמהווה בית החולים; מטרד הנובע מהתנהגות "חריגה", כלשון הדיירים, של החוסים. הוועדה המקומית קיבלה את ההתנגדויות, וצוין שהוועדה משקללת את חשש הדיירים ואת דאגתם מפני "אי הנוחות והפסד ההנאה מרכושם וכל זאת בשל קרבתם למוסד".  במלים ברורות יותר, הוועדה המקומית הכירה בלגיטימיות חששם של התושבים מירידת מחירי דירותיהם. לצורך הוכחת הטיעון האחרון נעזרו התושבים בחוות דעת  של אדריכל ושמאי בעל שם המרצה בטכניון. זה קבע כי "יש בקיומו של המוסד כדי להוריד את מחירי הדירות שבסביבה". באופן לא מפתיע היה אותו אדריכל תושב השכונה וחבר ועד הפעולה. בסופו של דבר, לאחר שבית המשפט המחוזי אימץ את עמדת תושבי השכונה, הגיע העניין לבית המשפט העליון וזה התיר את קיום המוסד בשכונה ואף חייב את התושבים בהוצאות שנגרמו לבית החולים.

לא בכדי תיארתי את גלגולי הפרשה הזאת. אנו רואים שמאבק התושבים מחייב אינפורמציה ביחס למה שעתיד לקרות, התארגנות דיירים, היכרות עם הפרוצדורות של ועדות התכנון, ובעיקר כסף, הרבה מאוד כסף: לעורכי דין, לעתירות לבתי המשפט, לחוות דעת מומחים ולהוצאות שמושתות מטעם בית המשפט. העובדה שבסופו של דבר נכשלו התושבים אינה שכיחה. אבל בדרך כלל לא מגיעות עתירות כאלה לבית המשפט העליון, הן נדונות בערכאות נמוכות יותר, בעיקר בבתי המשפט המחוזיים. וכאמור, שם דווקא ניצחו התושבים. האם ייפלא  שתושבי שכונת רמת יוסף בבת ים - שאין להם ידע, כסף וקשרים - לא עשו דבר נגד הרחבת בית החולים אברבנל? 

דוגמה מצוינת נוספת לחוסר האונים של השכבות החלשות היא השוואה בין המחלף שנבנה בצומת כפר שמריהו למחלף שנבנה בין שכונת ג'סי כהן בחולון לשכונת רמת הנשיא בבת ים. שניהם נבנו בפרויקט הרחבת כביש איילון ונועדו לפתוח צמתים פקוקים. הראשון, מצפון להרצליה לכיוון נתניה, השני מדרום לבת ים לכיוון אשדוד וראשון לציון. בניית המחלף בכפר שמריהו התעכבה, כזכור, זמן רב בשל התנגדות התושבים ששכרו עורכי דין מהשורה הראשונה. הוקם אפילו לובי בכנסת, לסכל את בניית המחלף. הלובי נעזר בחברי הכנסת תושבי האזור. התושבים התרצו רק לאחר שדרישתם לבניית מחלף תת קרקעי, העשוי מחומרים מבודדים אקוסטית, נענתה במלואה. התוצאה: לא רק שהמחלף החדש לא פגע באיכות חייהם של דיירי הווילות הסמוכות לו, הוא אף השביח אותה, שכן בזכותו פחת הרעש שהיה עד לפתיחת המחלף, בשל הורדת התחבורה אל מתחת לקרקע. ואילו בבניית המחלף בדרום איילון הוגשו רק שלוש התנגדויות רפות, שנדחו כלאחר יד. התוצאה: המחלף בדרום בת ים חולון הוא עילי, בנוי כה קרוב לבתי התושבים שכל מי שעובר בו מציץ למרפסות הדיירים. אור השמש מוסתר מחלק מהדירות, ושאון המכוניות לא נבלם גם אם החלונות עשויים זגוגית כפולה. ערך הדירות באותן שכונות, שממילא לא היה גבוה מדי, ירד פלאים.

בגדרן של תופעות הלקל"ב נמצאים לא רק מונומנטים כבתי חולים, בתי קברות וחוות גז. התפתחות הטכנולוגיה שהביאה למזעור מוצרים הקטינה לכאורה את התופעות הלא רצויות, אך גם הגבירה את הסכנות הטמונות בתופעות הללו לסביבתן. הדוגמה המובהקת לסוג זה של לקל"ב הן האנטנות הסלולריות, שסביבן התרחשה לא מזמן "האינתיפאדה הסלולרית" בכפר הדרוזי עוספייה. לכאורה, הן מחויבות המציאות, כי בלעדיהן אין קיום לרשת טלפונים ניידת  (ואיך יסתדר הישראלי בלי הטלפון הנייד שלו?). הן אמנם זעירות יחסית, אך משדרות בעוצמות גדולות, כך שהקרינה בסביבתן רבה מאוד. אף שיש מחלוקת על מידת הסכנה הטמונה בקרינה, אין חולק שיש סכנה כזו ושמוטב לא להיחשף לה. אפילו חברות הטלפון הסלולרי מסכימות שבטווח מטרים, הקרינה מסוכנת ומסרטנת. לטענתן, כשמתרחקים מהמעגל הראשון, רוב ההשפעה המזיקה נעלמת. בשנים האחרונות אנו עדים להצבת האנטנות הסלולריות, וכמעט תמיד באזורים חלשים. קוטנן של האנטנות מאפשר את הצבתן בקרב התושבים החלשים ביותר באותם אזורים חלשים.

הנה כמה דוגמאות: כאשר חברת פרטנר ביקשה להקים אנטנות בתוך העיר נשר, לטיוב שירותיה, היא בחרה לעשות זאת על גג הוסטל לעולים חדשים של חברת עמיגור. כל ניסיונותיה להציב את האנטנה על בתים אחרים, ברחובות סמוכים, נכשלו, בגלל התנגדויות התושבים. חולשתם ובורותם של מאה דייריו הקשישים והחדשים של ההוסטל, עניים-שבעניים, כאלה שאין להם חלופת דיור, עשתה אותם תורן אידיאלי לאנטנה. לא רחוק משם, בשכונת רוממה בחיפה, חזר אותו הסיפור במקבץ דיור לעולים. שוב הוצבה אנטנה אזורית באופן "מקרי" על גג מעון לעולים, שמרבית דייריו הם ותיקי מלחמת העולם השנייה שעלו באחרונה. מקרים דומים נמצאים בבאר שבע, בשדרות, באשדוד.

מפת הפרישה של האנטנות הסלולריות משקפת במידה רבה את מפת המצוקה והעוני בישראל. ההתאמה היא כמעט מלאה. אותם חלשים-שבחלשים, שאינם משתמשים בדרך כלל בטלפונים ניידים, משלמים בבריאות ובערך רכושם את מחיר פטפוטיהם של שאר הישראלים.

*

הישראלי החזק גם הרים תרומה משלו לעניין הלקל"ב. בעולם נהוג לכלול בתופעות הלקל"ב רק אותם הדברים שמבחינה אובייקטיבית אינם רצויים לאיש (בתי קברות, חוות גז, מזבלות) והן בגדר כורח. הישראלי האמיד לא מסתפק בזה. הוא מבקש לא לראות מחלונות ביתו גם דברים שאינן בהכרח בלתי רצויות, או שלפחות היה צריך להרגיש  לא נוח בעצם המלחמה נגדן. הדבר טעון הבהרה ודומה שסיפור עמותת בית לילד יעשה זאת היטב.

נהוג להציג אצלנו את הדאגה לילדים כעניין העומד מעל לכל מחלוקת, בכל שדרות החברה. אבל אפילו עניין ממין זה נכלל בגדר לקל"ב, כפי שעולה מהשתלשלות האירועים הבאה: עמותת בית לילד  רכשה בית מגורים שיהווה פתרון זמני לילדים שהורחקו מביתם. העמותה התכוונה לשכן בו עד 15 ילדים, לכל היותר שלושה חודשים כל ילד, עד שרשויות הרווחה ימצאו פתרון של קבע לילדים. תושבי האזור, שכונה חזקה בקרית אתא, התנגדו לשיכון העמותה בשכונתם, בטענה ש"ערך רכושם ואיכות חייהם ייפגעו". לא מדובר בילדים אלימים. הסברי העמותה, שעקרון הטיפול שלה הוא טיפול בתוך הקהילה, נפלו על אוזניים ערלות. בית המשפט העליון התערב, בעתירה שהגישה העמותה, וחייב את עיריית קרית אתא לשכן את הילדים בשכונה. לאחר שנתיים נסגר המעון והועבר לשכונה מהחלשות בחיפה. תושבי השכונה האמידה בקרית אתא "ניצלו" מעונשם של ילדים מוכים בני שש ושבע. במקרה אחר, תושבי שכונה אמידה בצפון תל אביב התנגדו להקמת בית אבות בקרבם בטענה שהוא אינו בית מגורים אלא עסק.

אבל מרבית המאבקים בישראל התמקדו בתופעות שאיש אינו חולק על כך שאינן רצויות. במקרים אלה הבעיה אינה נעוצה במאבק האוכלוסיות החזקות בתופעות הלקל"ב. כאן המאבק לא רק לגיטימי, הוא גם רצוי לקידום איכות הסביבה  לחברה כולה. בלי פעילותו הנמרצת של ועד תושבי שכונת רמת אביב ג', לא היתה פצצת הזמן של חוות הגז בפי גלילות מגיעה לתודעת הציבור. הבעיה היא מחדליהם של החלשים ולא מעשיהם של החזקים.

מקור מחדליהם של החלשים הם הדינים המסובכים של התכנון והבנייה. די להציץ בתוכנית מתאר אחת, על שלל נספחיה, או לקרוא פרוטוקול ישיבה אחת של ועדה מחוזית לתכנון ולבנייה, כדי להבין שבלי ליווי משפטי צמוד, הכרוך בהוצאת ממון רב, אי אפשר לפעול. כך, המשחק פתוח רק לבעלי ממון. שאר האוכלוסיות, ובמיוחד החלשות, אינן ערות למתרחש ולאפשרויות להיאבק בו. אפשר כמובן להטיל על האוכלוסיות החזקות חובה להיות "אזרחים טובים", לחייבן לשקול גם את טובת החלשים מהן. אפשר לעשות זאת (בדומה לחוק "אל תעמוד על דם רעך", שנחקק בכנסת הקודמת), אבל הניסיון מלמד שזה לא עובד. הנחת היסוד היא שאיש אינו רוצה באותן תופעות בסביבתו, אבל מישהו בכל זאת יהיה חייב לשאת בהן. כאשר הדילמה "אצלי או אצלך?" נבחנת בהקשר הזה, אי אפשר לצפות מאיש להיות אלטרואיסט.

דווקא בשל כך אמורים נציגי הציבור והרשויות בוועדות התכנון להיות הקול שמייצג את האינטרסים של משוללי הזכויות. הם אלה שהיו צריכים לומר: "נכון, חוות הגז אינה רצויה, אך היא לא רצויה לאיש ולא רק לתושבי רמת אביב ג'. לכן  יש למצוא פתרון שלא יפגע באיש". אותם נציגים היו צריכים לתמוה על החלטתה של האוניברסיטה הפתוחה לעבור דווקא לאזור השרון, הרווי מוסדות להשכלה גבוהה, במקום להעתיקה דרומה, לבת ים למשל. בהערת אגב אוסיף שהדבר היה נכון גם מבחינה תעסוקתית, שכן האוניברסיטה הפתוחה היא מבתי הדפוס הגדולים בישראל. שלא במפתיע, איש לא עשה כן.

יש מדינות שהבעייתיות הזו הניעה אותן לא לבזר את ועדות התכנון שלהן. שם הותירו את האחריות התכנונית כולה ברמה הארצית בידי גוף מקצועי, דוגמת רשות התכנון. בדרך זו נוטרלה עוצמת השכונות האמידות, ולא היה אפקט לחוסר האונים של השכונות החלשות. בישראל מתקיים ביזור. קיימת ועדת משנה לאזור, ועדה מקומית וועדה מחוזית, ושלוש הוועדות הללו משלבות נציגי ציבור מהאזור שעליו הן אמונות. המחוקק שלנו סבר ששילוב כוחות מקומיים עם כוחות מקצועיים הוא הפתרון המיטבי. הניסיון מורה שהשילוב הזה אינו עובד.

למאבק האוכלוסיות חזקות יש אפקט מצנן, שהשלכותיו חורגות מכל מקרה נפרד. הניסיון שנצבר אצל רשויות התכנון מלמד שהעברת לקל"ב לאזורים חזקים מחייב מלחמה ארוכה, שאת סופה אין לדעת. לכן תעדיף כל רשות תכנונית להימנע מראש מהעברות כאלה. כלומר, ההתנגדויות הצפויות מקבעות מדיניות תכנונית שמעדיפה מלכתחילה להפנות את הלקל"ב לאזורים חלשים. כך, כאשר מחפשים מקום חדש לחוות הגז הולכים המתכננים לחולות בת ים ומערב ראשון לציון, ואחר כך לחולות אשדוד, אבל לא פוקדים אתרים שמצפון להרצליה.

 *

האפרטהייד בין האזורים העניים לעשירים נוצר לא רק בגלל המאבק הלגיטימי של העשירים בלקל"ב, ולא רק בשל אוזלת היד של הרשויות התכנוניות. חומת ההפרדה נבנית גם מלבנים לא-לגיטימיות. מדובר במקרים שאוכלוסיות חזקות משתמשות בהשפעתן, ביכולת הארגונית שלהן ובכספן, לקבוע כללים שעל פניהם נדמים אובייקטיביים, אבל בפועל מטרתם למנוע מאוכלוסיות חלשות לחדור לאזוריהם. בלעז מכונים מהלכים אלו Exclusionary Zoning.

כך מנע הוועד המקומי של סביון, לפני כ20- שנה, את שינוי יעוד הקרקע החקלאית שגבלה בשכונה לקרקע לבנייה רוויה לזוגות צעירים, משיקולים של "חרדה ליעוד החקלאי". כפי שכתב במפורש שופט בית המשפט העליון (כתוארו דאז), מאיר שמגר, ביקשו תושבי סביון ליצור חגורת ירק שתבודד אותם מהסביבה ובעיקר מתושבי יהוד. כך קרה גם ביישובי יוקרה אחרים, שבהם נאסרה רכישת חלקה הקטנה ממידה מסוימת.  נדרש אפוא ממון רב לקנות חלקה באותו יישוב והומוגניות התושבים נשמרה.

דוגמה טרייה כזו היא שכונת עין כרם בירושלים, שנחשבת לאחת היוקרתיות בבירה, ומאוכלסת תושבים עתירי ממון. אלה ביקשו לשמור על ניתוקה מהשכונות העממיות יותר הקרובות לה, כמו קרית יובל. תושבי השכונה הקימו ועד פעולה ששכר אדריכלים והגישו מטעם עצמם תוכנית לשימור ופיתוח השכונה, אף כי החוק אינו מקנה להם סמכות לעשות כן, שכן הם אינם בעלי הקרקע אלא חוכריה. התוכנית מציעה להגדיר את עין כרם ומכלול האגן החזותי מסביבה כגן לאומי, נופי והיסטורי, ולמנוע בנייה בחגורה הירוקה החוצצת בינם לעיר החדשה (כפי שמבקש לעשות ראש העיר אהוד אולמרט). התוכנית מציעה להכריז על מטעי הזיתים המקיפים את השכונה כגן לאומי. ושימו לב לדובדבן שבקצפת: דיירי השכונה מבקשים להגביל את התחבורה הבין-עירונית במרכז השכונה, ובעיקר את מעבר האוטובוסים. הגבלת כניסת האוטובוסים לשכונה מסמלת היטב את הרצון לחסום את כניסת האוכלוסיות הנזקקות לתחבורה ציבורית. הוועדה המקומית קיבלה בינתיים את עקרונות תוכנית ועד עין כרם.

בעולם המערבי תוכניות משני הסוגים שפורטו לעיל נחשבות היום לנפסדות. הן נפסלות בערכאות מטעמים של איסור הפליה. כך, למשל, חוק צרפתי שאסר פשיטת יד ברבעים מסוימים בפאריס, בטענה שהם רובעי תיור, נפסל בבית המשפט בנימוק שהקבצנים יופנו בשל כך רק לרובעי העוני. השופט שפסל את החוק הוסיף ושאל באירוניה את נציגי עיריית פאריס: " ממי בדיוק אמורים העניים לקבץ נדבות באותם אזורים, מעצמם?"

ברוב המדינות מוקדשת מחשבה רבה דווקא לשימוש האפשרי בתכנון והבנייה לצמצום הפערים ויצירת סולידריות חברתית. כך בא לעולם מושג האינטרגציה הסביבתית, האומר שהדרך הטובה ביותר ליצור סולידריות היא מגורים זה לצד זה: עני לצד עשיר, ותיק לצד זר, לבן לצד שחור. רבים יותר מחזיקים בתפיסה זו לאחר כשלון האינטגרציה באמצעות מערכת החינוך. באזורים רבים בצרפת, קבלנים הבונים רבי קומות מחויבים לכלול בהם שיעור מסוים של דירות יוקרה, שיעור של דירות משפחה "רגילות", שיעור של דירות קטנות ושיעור של דיור לשכירות סוציאלית. עיריית ברלין אוסרה על יזמים הבונים מבני יוקרה לצד אזורי עוני (בעיקר במזרח העיר) להקים בגדרם פארקים סגורים, המשמשים את דיירי שכונות היוקרה בלבד. העירייה מחייבת אותם להקים פארקים פתוחים בין שני האזורים, כדי שישמשו מקומות מפגש לכל התושבים.

הגיון האינטגרציה הסביבתית פשוט: ככל שירבה המגע בין התושבים, ככל שירבה ילד עשיר לגלוש במגלשה אחת עם ילד עני, הבורות תפחת ועמה האיבה. אז גם רבים הסיכויים שאותם "שונים" יכירו בדמיון שביניהם: כולם נהנים מאותם משאבים של שמש ודשא ומשחקים, ובסופו של יום יבינו שכולם בני אדם. היכרות כזו תמנע את המלחמה מחר.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור תהליך ההסתגרות של אזרחי החברות המערביות  (יורדים פחות לרחוב, מתכנסים פחות במקומות פתוחים), בד בבד עם אובדן הסולידריות החברתית. אפילו בארצות הברית, שאינה מתיימרת לייצג דווקא סולידריות בין מעמדות, תהליכים כאלה נחשבים בלתי רצויים. לכן משתדלים שלא לאפשר הקמת פארקים סגורים באזורים עם בנייה רוויה. ולכן  מתומרצות אוניברסיטאות  להתמקם באזורים חלשים, כדי לחזקם. מיקום אוניברסיטת קולומביה בהארלם ואוניברסיטת דרום קליפורניה (USC) באזורי השחורים בלוס אנג'לס הן שתי דוגמאות לכך.

כל אלה נעלמים מעיני מעצבי המדיניות בישראל. הם מאמינים במנטרה (שהוטבעה בהקשר ליחסי החוץ של ישראל) האומרת ש"חומות גבוהות יוצרות שכנים טובים", גם בהקשר הפנימי חברתי. אך זו טעות שתעלה לנו ביוקר. דווקא בהקשר הפנימי, ההפך הוא הנכון. יעדי הצדק החברתי והסולידריות יושגו רק אם החומות ייהרסו. זה יקרה כאשר נציגי הציבור והרשויות ימלאו את חובתם כלפי כלל החברה, והליכי התכנון והבנייה יהפכו פשוטים ונגישים לכל.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד