והעדינות, לעזאזל, איפה העדינות
והעדינות, לעזאזל, איפה העדינות

 

הרפיסות הקהילתית הזו, שהיא צדו השני של האגואיזם הפרטי הברוטלי המאפיין את רמת השרון, היא המרקם החולני ההופך אותה למהות טפילית הנסמכת אך ורק על שירותיה התרבותיים של העיר הגדולה הסמוכה, ומטיל שיממון כה גדול על החיים המתנהלים בה

בשעות הערב מתחילה הנהירה הגדולה הביתה מהעבודה בתל אביב. מיד עולה השאלה שמכה בי שוב ושוב, כל פעם שאני חושב על העיר הזו שבה אני גר: והעדינות, לעזאזל, איפה העדינות? שלושה טורים של מכוניות מזדחלים לעבר הרמזורים בכניסה, השמאלי והמרכזי. תמיד, אבל תמיד ישאירו אחריהם, כשהאור נעשה אדום, סרח עודף של מכוניות החוסמות את הצומת ובולמות את מי שמבקש להיכנס אליו בנסיעה כשהרמזור שלו מתחלף לירוק.

אבל הסיפור המרתק שייך לנתיב הימני הנכנס, תחת עינו של רמזור מהבהב תמידית, לחלקה המזרחי של רמת השרון. כאן תמיד יהיו מכוניות שימשיכו לנסוע בנתיב המרכזי עד סופו כמעט ואז יידחקו בכוח, בחוצפה, באגואיזם טהור, שמאלה, בזים למעטים הממתינים בסבלנות בנתיב השמאלי. הרגעים הארוכים האלה, כשהשמש כבר נעלמת והפנסים דולקים ומאירים את המאמץ האלים, הבלתי מתחשב, הנובע מאיזו תהום נפשית מכוערת של בהילות שווא ואימה מפני היתפסות בעיני עצמך כפראייר ותרן ונינוח, אפילו כשמדובר רק על שתיים-שלוש דקות עודפות, מטילים בי דכדוך גדול, ששוקע ומצטבר יחד עם עוד שכבות של סלידה שמתעוררת בי בדברי על רמת השרון ואנשיה.

לכאורה, אין מקום להתרעמות מיוחדת. הרי מה שתיארתי אינו בלתי מוכר לישראלים, בכל מקומות מושבם בארץ. אבל כאן העלבון גדול הרבה יותר, על רקע התפיסה העצמית של רמת השרון ושל רוב תושביה את עצמם. שכן העיר הזאת נחשבת בעיני עצמה (והבה נודה, אף בעיני רבים מאלה שלא זכו להתגורר בה), כמקום אליטיסטי. אין בה כמעט חרדים, יש מעט מאוד עולים חדשים והגרעין המזרחי הקשה מוגבל לשכונת מורשה, שכבר החלה בה פלישה של בני המעמד הבינוני, הנהנים מהמחירים המתונים יחסית של בתיה. רמת השרון נחשבת למקום מאוד "צפוני", די עשיר, עם הרבה בעלי מקצועות חופשיים, הרבה עשירים, הרבה בתים צמודי קרקע ואף וילות ממש, הרבה ג'יפים ותחושה כללית של שפע. רוב מוחלט למצביעי ברק. מבצר של מרצ.

והעדינות, לעזאזל, איפה העדינות? עזבו את נתיבי הנסיעה האלימים, בואו לחנויות הספרים. במקום הדי גדול והלכאורה מאוד תרבותי הזה יש שלוש וחצי חנויות ספרים. אף אחת מהן אינה ראויה לשמה. חצי חנות, שביתרתה מסחר בצורכי כתיבה ומשרד וציור וצורכי בית ספר ולימוד. מהשלוש, אחת שומרת במרתפה ספרים די רבים בשיממון מוזנח. השתיים האחרות אינן אלא בתי מסחר קטנים המוקדשים בעיקר למה שהולך כרגע, ממש כרגע, עם הרבה מאוד בישול, מיסטיקה ושונד. בקיצור: שממה. בית קולנוע עלוב אחד, שהביקור בו מענה, כמה חנויות קטנות של דיסקים, בלי אופי ובלי מגמה. הרבה ספריות השאלה של סרטי וידיאו ודי-וי-די, שלעולם לא תמצא בהם משהו מיוחד, חריג מהשגרה של סרטי מתח-פעולה-רומנטיקה-פורנו. אין אולם של ממש לפעילות תרבותית. על לוחות המודעות אפשר לראות כרזות של הצגות מסחריות קטנות, הופעות מינוריות של זמרים, כמה הצגות ילדים זולות בחגים, והרבה, יותר ויותר מיום ליום, כרזות מתחומה של ש"ס: פעילות של החזרה בתשובה, טיולים לקברי צדיקים, הכנסות ספר תורה ושאר חגיגות דתיות, המיועדות כולן לתושבי שכונת מורשה.

בחנויות הספרים האלה ועל לוחות המודעות נחשף המעמד הבינוני-הגבוה במלוא עליבותו. בלי תזמורת קאמרית, בלי תיאטרון חובבים, בלי הרצאות מחכימות, אנורקסיה תרבותית ורפיון של פעילות עצמית. הרפיון גדול כל כך שגם בתחום שבו עינוגי הגוף מתערבבים בתרבות, אותו זרם קולינרי-גסטרונומי שסחף את המעמד הבינוני הגבוה בשנים האחרונות, לרמת השרון אין מה להציע. אף מסעדה ראויה לשמה, שום מעדנייה סבירה. אין מקום שניתן לקנות בו אפילו ירקות ופרות מתוצרת משובחת. כלום. רק שתי חנויות יין מצליחות איכשהו להרים ראש.

 *

ברחוב המסחרי הראשי, רחוב סוקולוב, נמתחת שרשרת של חנויות אופנה יקרות, כמו מחרוזת פנינים על צווארו של חזיר. בוטיקים ששמות כולם לועזיים ובהם נשים רזות בשערות משוחות ג'ל ממתינות לחברותיהן שיבואו לפטפוט וקנייה. הרחוב המסחרי הזה הוא כל מה שרחובות דומים במקומות שהם לכאורה דומים לו בעולם אינם. הכל עושה רושם דל, חדש מדי, ארעי, חמסני, חסר ביטחון עצמי, מרפרף ומכוער. למרות הריחוק מהמטרופולין אין תחושת מרחב ונינוחות. איש לא חשב על מרחבי חנייה בסמוך, והמכוניות מצטופפות בחנייה כפולה, חוסמות כניסות למגרשי חנייה ביתיים, או נוסעות באיטיות מרגיזה לאורך הרחוב, בתורן אחרי מקום לעצור בו, שלא נמצא כמעט אף פעם.

ההבדל הזה בין הטיפוח של הפרטי - הבתים, הגינות, מקומות החנייה בשפע בשכונות של הבתים הפרטיים - לבין המצוקה, המועקה, ההזנחה והגסות של הציבורי, שהוא כל כך אופייני לישראל כולה, זועק כאן מעט יותר; משום שבמקום כזה, עם חתך אוכלוסייה כזה, הדברים אמורים להיות אחרת. אבל הם לא. התחושה הקהילתית, שהיא חוט השדרה הבריא האופייני למקומות כמו רמת השרון במדינות מערביות שאני מכיר היטב, נעדרת כאן לחלוטין. כך, למשל, תוכניות של מועצת רמת השרון לבנייה, פיתוח ושינויי ייעוד במקרקעין, אינן מעוררות חזיונות הרגילים במקומות דומים בעולם, של התארגנויות לדיון ציבורי, השתתפות ערה ווכחנית של גורמים שונים באוכלוסייה, כינוסי תושבים, הפגנות. לא. הכל עובר ומרב המאמץ הקהילתי המושקע כאן הוא נכונות לעלעל במקומון, כדי לקרוא במידה של ניכור ושעמום על הוויכוחים בישיבת המועצה.

הנה, למשל, נפל דבר במקום הזה לפני שנה ומשהו, כשהתפוצצה פרשת  האונס הקבוצתי של הנערה מבית הספר אלון. קהילה בריאה באמת, המגלה סימני חיים, היתה מתכנסת בהרהור אקטיבי לבדוק את עצמה ואת דרכי התנהלותה. קל להניח שבמקומות דומים בעולם היו הבריות מתכנסות באולמות ציבוריים כדי לערוך בירורים וחשבונות נפש פומביים. אבל במקום שלנו, שאין בו אפילו צלו של יצר קהילתי, דבר לא קרה. הדיון התקיים רק בעיתונים ארציים ובמקומונים. יש יישובים בארץ, בעיקר עיירות פיתוח ושכונות מצוקה, שיש בהם התארגנויות קהילתיות, במיוחד בתחומי החינוך. דומה כי הפעילות הזו, שהיא חוט השדרה ההכרחי לבריאות קהילתית, מוקצית רק לאלה שעדיין לא "הגיעו". ואלה המגיעים - לאן בדיוק? - מרגישים שבאו אל המנוחה ואל הנחלה, ואין להם צורך להתעסק בכל מה שמעבר לגדר השיחים המטופחת של הגינה שלהם.

הרפיסות הקהילתית הזו, שהיא צדו השני של האגואיזם הפרטי הברוטלי המאפיין את רמת השרון, היא המרקם החולני ההופך אותה למהות טפילית הנסמכת אך ורק על שירותיה התרבותיים של העיר הגדולה הסמוכה, ומטיל שיממון כה גדול על החיים המתנהלים בה. יש הקוראים לחוויה הרמת שרונית בורגנות, אבל זה מוציא שם רע לבורגנות, היודעת ליצור ולטפח את התרבות שלה, לדאוג לעצמה, לסביבתה ולחיי צרכנות תרבותית וגסטרונומית. רמת השרון היא הרבה יותר נובורישית מבורגנית. חסרת שורש, גידול פרא תוקפני וחסר חן. והנה דווקא משום כך יש בה תקווה גדולה, שכבר באה לידי ביטוי של הגשמה פה ושם.

אין כמו מקומות כאלה, שרוח שממון מהלכת ברחובותיהם,  לפצור בעצביהם של צעירים רגישים. בשנתיים האחרונות קראתי דברים של אנשים שעקרו מכאן והמתבוננים אחורה אל הווייתה של עיר הולדתם, מתוך תחושה של מרד, מיאוס ודחייה שמפיקה התבוננויות חכמות, מדויקות ולעתים מזעזעות. אנשים רגישים, שהבולט בהם הוא תומר גניהר, שיודעים לספר את סיפור רמת השרון בכוח רב, הם התוצרת המלמדת שכמו מקומות רבים בעולם, בזמנים אחרים ואף בימינו, הוויית השיממון הברוטלי מייצרת את נוגדניה כשהיא מעניק לצעיריה שנים חנוקות שאחדים מהם מוצאים בהן חינוך חשאי לאופוזיציה חתרנית. ושוב אנחנו לומדים כי הזבל יש לו תפקיד במחזור החיים היצירתי. הנה דבר אחד טוב לומר על רמת השרון.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד