נשאר השקט, נעלמה השלווה
נשאר השקט, נעלמה השלווה

 

מהקיבוץ נשאר רק כפר. כפר נאה בנוף נפלא. ומעליו עננת עצב וגעגועים, שספק אם תמטיר

את שני העשורים הראשונים של חיי חייתי כעירוני, בשתי ערים שונות מאוד זו מזו. אחת שהיתה כולה מזרח ואחת שהיתה כולה מערב; אחת גולה, גדולה ועתיקת יומין, ואחת עיר עברית בקסם צמיחתה. עשור בקירוב בכל אחת מהן.

הראשונה היא חלב הקוסמופוליטית, שיהודיה קראו לה ארם-צובה ובני אירופה קראו לה אלפ או אלפו. עיר בת מיליון תושבים אז ולמעלה משניים היום; עיר מסחר בינלאומי; עיר עמים רבים ושפות שונות; עיר עם קהילה יהודית עתיקה וגאה ומושרשת, שהחלה להבין שקיצה מתקרב. לאבי היה כוך צר ונאה באחד משוקיה ההומים והמופלאים, שהתמשכו והתפתלו לאורך 30 קילומטרים צבעוניים ופעלתניים. עיר ואם בישמעאל. עיר לכל דבר, עם טראמווי ברחובות הראשיים וחמורים טעונים בשוק ובסמטאות, ועדר עזים עובר ברחוב שלנו בג'אמילייה ונער הרועים חולב לי לתוך הסיר, בעוד אני מאכיל את העז בקליפת אבטיח.

בעשור האחרון, והיום יותר מאי פעם, אני חי בתקווה ובציפייה לשוב ולהתהלך בשוקיה, לשוב ולבקר בבית הכנסת הקדמון השמור בהדרו ובשיממונו, לנסוע בחשמלית לאורך רחובותיה, שבוודאי השתנו ללא הכר, לבקר במצודה העתיקה שבלבה, להביא את שלושת ספרי המתורגמים לערבית לספרייה העירונית ולספריית האוניברסיטה המפוארת שצמחה בה, ולבקר לראשונה לאחר 63 שנים את קברו של אבי ז"ל.

זיכרונותי מן העיר העתיקה הגדולה והיפה, שעזבתי בשמחה ובהתלהבות לטובת תל אביב הצעירה הקטנה והשובבה, מלווים אותי לאורך כל חיי ומזינים את עולמי הפנימי ואת יצירתי בכמות ובאיכות, שקשה לי להבין ולהסביר. יצאתי ממנה בניחותא, בטרם פורענות, לא כבורח ולא כמגורש, אך בפירוש כיהודי שאינו רצוי. מפונק בסרטיפיקט נחתתי נחיתה רכה, מרופדת במשפחה מגוננת, בתל אביב המשונה והמשתנה. ולא ידעתי אז להבחין בין העירוני לבין הגלותי לבין המזרחי, שהבאתי בתוכי משם.

בסוגריים ייאמר, שבירושלים, שבה ביקרתי כאורח אצל אחי לעתים מזומנות, מצאתי שילוב רב-יופי וטעון מתח בין כל מה שאהבתי בשתיהן.

תל אביב הקטנה, המזיעה מעמל ביום וחולמת עצמאות וגדולה בלילה, היתה התגשמות מאווייו האישיים-והלאומיים (שניים שהיו לאחד) של הילד בן התשע שהתקבל לבית הספר "ביאליק" והמשיך במלגה לגימנסיה "הרצליה". ביאליק והרצל הנערצים. וקפיצה אחת לעולם יהודי-עברי ומודרני-מערבי. אך דא עקא (כך אמרו אז, כשהתכוונו ל"זו הצרה"), שהעיר העברית הראשונה, המערבית בתודעתה, בחזונה ובמזונה, הסתכלה מלמעלה למטה, אם בזלזול ובהתנשאות אם בחיבה ובפטרונות; לרוב בחיבוק חייכני-סלחני שיש בו מזה ומזה.

עשור של נעורים, מלאים פעילות חיצונית והתמודדות פנימית, עבר עלי בעיר הזאת, שהיה בה חן שלא יתואר. תושביה חיו בהרגשה שהם בונים עולם חדש, נקי מאלימות ופשע ומחסור וניכור, חף מכל חוליי הערים הגדולות בעולם הרחב. מי שלא הסתפק בגזוז שתה צוף (או את "המיצים הטבעיים של האחים רובננקו" בקיוסק מול הגימנסיה), אך לא היה שיכור במקומותינו. הסתפקות במועט היה שם המשחק. עיר לכל-דבר, אך נקייה מחוליים עירוניים. עונג-שבת באוהל מועד והקהל לבוש חאקי מגוהץ וחלוצ'קה פרחונית. העניבה מחוץ לתחום, שהרי אינה אלא "דג מלוח", שלא יכירנו מקומו באקלים "האזיאטי" שלנו. הבתים בני שלוש קומות, מקסימום שלוש וחצי, עם חדר כביסה על הגג; שוב בגלל האקלים. המסעדה קואופרטיבית והמספרה קואופרטיבית. ומחלק התה בהסתדרות משתכר כמעט כמו המנהל. חולצה כחולה/ והיא עולה/ והיא עולה/ על כל העדיים.

והעברית שולטת בכל, למעט תבלינים באידיש שאין להם תחליף. קונץ! גדוד מגיני השפה. קנו רק תוצרת הארץ! תהלוכות האחד במאי, תנועות הנוער בראש. המק"ל של "ההגנה", שמגיעים אליו בהסתר. ההשבעה. הכרוזים. טיול השבת להר נפולאון ושבע טחנות. החול והחתיכות על שפת הים. החולין והחילוניות כאידיאה. מי צריך גינוני יהדות בארץ שכולה יהודים. עולם המחר. המדינה העברית שבדרך. חצי מיל כופר היישוב. הבית האדום והבית הכחול. תיאטרון "האהל" בתחתית אופרה מוגרבי. מאיר מרגלית משחק את החייל האמיץ שווייק.

כזאת היתה תל אביב של נעוריי בשנות הארבעים, בטרם הפכה לגודשן נוטף שומן; בטרם קניונים וחניונים ואביונים; בטרם כבו בה הכוכבים. עיר ולא-עיר. עיר ערנית ופעלתנית, אך לא עירונית. עיר ללא עבר, עם הווה צנוע ועתיד מרקיע שחקים, מי ישורנו. עיר חדשה המנסה לברוא חברה חדשה וצודקת בעולם חדש.

*

אך העולם החדש והחברה החדשה "על בא-מת!" היו מחוץ לעיר, בכפר הישראלי המקורי הקרוי קיבוץ. שם הילדים הולכים יחפים והפסוק "של נעליך מעל רגליך" קופץ מולך כמו מאליו, עם כל המשכו. כפר עם ערך מוסף, עם שאר רוח, עם נשמה יתירה. כפר שכולו עירוניים לשעבר, המתאמצים לשחק אותה איכרים. היחיד והיחד הופכים בו לאחד. המשיכה אל החדש, הטהור, הנאצל, התחברה עם הצורך להיות שייך ומשותף; שותף מלא. שייך למחנה והולך בראש המחנה; יעני חלוץ.

 העיר הסתכלה בהערצה על הקיבוץ, ולא רק משום שהיה כפר. הקיבוץ היה כפר לכל דבר, אבל גם הרבה יותר מזה. כפר העתיד, היצירה המקורית של עם סגולה, מופת ואור לגויים. בלב ים של אסונות וכשלונות - הניסוי שלא נכשל. גאוות התנועה הציונית. כיבוש השממה. עבודת האדמה. שיבה אל הטבע. שיבה אל מחוזות התנ"ך. אל חזון הנביאים. האיסיים. דוד הרועה בשושנים. עמוס אשר היה בנוקדים.

שנים ארוכות ונפלאות הייתי נוקד, רועה צאן. הדבר הקרוב ביותר לכפר, לטבע ולגיבורי התנ"ך. על אדמות קבוצת-הרועים האגדית בחמארה ועל שפת החצבני רעיתי את הצאן. "א-ני רועה בין הרי הגליל / על שכמי התרמיל..." שירי רועים ושירי זג ושירי שה-וגדי ואל-השוקת בקעו מן הרדיו יום-יום. בחלומות הכי נועזים לא חלמנו אז על טרנזיסטור, שינעים לנו את השעות הארוכות-ארוכות של המרעה.

ספק אם הייתי מתגבר על קשיי הקימה בשלוש בבוקר, על ריחות הדיר ועל ריצה אחר העדר בשרב ובגשם, אלמלא התלכדה סביבי חבורה של אידיאליסטים עירוניים שגמרו אומר בלבם, שאם לחיות בכפר הקיבוצי, "אז עד הסוף!". אנשים שהמלים חיי כפר מוכרות להם רק מן הספרים. עירוניים גמורים. אם לא אחשוף שמות של כמה מהם, לא תובן כוונתי. היו אלה עזרא סדן ונחמיה לבציון ושמואל שי ונורית גוברין ומנשה קדישמן ובוקי שוורץ ושכמותם, שרעו וחלבו את הצאן במעין-ברוך. מחבורה כזאת, שבה מדברים לא רק על חציר והמלטות, שאבנו את כוחות הנפש לגבור על חולשת הגוף ועל צחנת הרפש. היתה זו חבורה גדולה (הזכרתי רק את הידועים בציבור) שהמניעים, המודעים והלא-מודעים, של כל אחד ממרכיביה לעבוד בצאן היו זהים; הם לא היו בתחום הריאליה. בכפר הקיבוצי היו מעט מאוד כפריים. ותנועה "מהעיר אל הכפר" יכלה להיות רק בארץ אחת עלי אדמות.

חמישה עשורים משנות חיי חייתי חיים מלאים אמונה וגאווה בקיבוץ. תחביר המשפט הזה מאפשר שתי משמעויות; שתיהן נכונות.

הכל התחיל בגימנסיה, שחינכה לערכים ובתנועת הנוער שחינכה להגשמתם. מהגימנסיה לתנועת הנוער. מתנועת הנוער להגנה. מההגנה לפלמ"ח. תמיד אנו-אנו. (לימים אכתוב באחד השירים "אני שרתי אנו-אנו/ ונשארתי אני") "לעבודה להגנה לקיבוץ ולהכשרה", שרנו וגם רקדנו. ולמרבה ההפתעה, גם עשינו. "הגשמנו". הדרך אחת ואין בלתה. קשה. רבת אתגרים. הסיפוק גובר על הקשיים, צומח מהם. אידיאליזם משולב ברומנטיקה. נכונות להקרבה. קראו לזה חלוציות. אחר כך הוסיפו מרכאות. על מה לא שמו מרכאות. הקיבוץ היה כפר במרכאות.

למעלה מיובל שנים אני חי בכפר גלילי, שהיה קיבוץ מפואר, קיבוץ של ממש, עד לפני שנה-שנתיים. חמישים שנה חיינו בשקט ובשלווה. היום נשאר השקט, נעלמה השלווה. חיינו בכפר נושא חזון ואמונה וערכים. היום אנחנו חיים בכפר.

אני מתעלם במתכוון מן הימים והלילות הרבים שבהם הופר השקט ונופצה השלווה על ידי קטיושות וחדירות מוקשים. זה נבע ממיקומו של היישוב, על הגבול, לא מאופיו; זה קרה בכפר ובעיר.

לשמחתי, הכפר הקיבוצי שלי הוקם ונמצא בגליל, בקצה הציפורן של אצבע הגליל. זה האזור הכפרי היפה ביותר שראיתי אי פעם. מדי בוקר אני מוקסם מחדש מיופיו. גם רבבות הציפורים, המתעוררות לפני, שרות לו, מוקסמות, שירי הלל. בכל פעם שאני שב אליו, ממסעות ארוכים או קצרים, מתגלה לפני הגליל בכל הדרו הכפרי ומשרה עלי מרוחו. הגליל הוא שמורת הטבע של ארץ ישראל היפה. תרבות חיים בגליל, ובפריפריה הכפרית בכלל, תהיה פעם אלטרנטיבה לתרבות החיים הגודשנית מזה ולתרבות החיים הירושלמית-חרדית מזה. כשם שהמיד-וסט בארצות הברית שונה מהותית מניו-יורק ופרובאנס שונה מפאריס, כך מתפתח כאן שוני בריא באורח החיים, באיכות החיים ובתרבות החיים.

שנה מתוך העשור השמיני של חיי אני מסתכל סביבי ורואה שמהקיבוץ נשאר רק כפר. כפר נאה בנוף נפלא. ומעליו עננת עצב וגעגועים, שספק אם תמטיר. גוף בלי נשמה, יאמרו הפסימיסטים. בלי נשמה יתירה, יאמרו האופטימיסטים. תהליך בלתי הפיך, יאמרו הראשונים. ירידה לצורך עלייה, יקוו האופטימיסטים; זו דרכו של עולם; תמיד יהיו אנשים שנפשם תצא לחברה מתוקנת ולעולם טוב יותר, ויהיה להם ממה וממי ללמוד. יש עבר מפואר, יאמרו הראשונים, ויקוננו על כי נשכח ונעדר מכל סיכומי המאה שחלפה; המאה של מאות הקיבוצים. יש גם עתיד, יאמינו האחרונים, וגם אם יהיה שונה מן המסגרת שבנינו, הוא יהיה ברוחן.

הכפר הקיבוצי במאהה21-, האם ישחה עם הזרם של הכפר הגלובלי? האם ייסחף בזרם? האם יעמוד לו כוחו לעמוד נגד הזרם? האם יעלה במעלה הזרם כאותם דגי הסלמון בצפון?  ימים יגידו. מכל מקום, אלטרנטיבה לעיר בכלל ולגודשן בפרט הוא יהיה. כפר הוא יהיה; אם-לא-למעלה-מזה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד