לא גלות, לא גאולה
לא גלות, לא גאולה

ד"ר משה הלברטל מלמד מחשבה יהודית באוניברסיטה העברית, וחבר מכון  הרטמן בירושלים

לנוכח הצלחת המפעל הציוני היהדות איבדה, במובן עמוק, את מבנה הזמן הבסיסי שלה. ההיסטוריה לא באה אל קיצה, אלא עצם מושג הקץ בא אל קצו. התוצאה היא שאבד הכלח על ההבחנה בין אורתודוקסיה ציונית ללא ציונית, והחלופה שלו היא מאבק בין אורתודוקסיה מודרנית ולא מודרנית

עצם הדיון בשאלה "העם היהודי והיהדות לקראת המילניום" מלמד על התפנית שחלה במצבו של העם היהודי מראשית האלף. כשאלה פנימית למסורת היהודית, המילניום הנוצרי-מערבי הוא מושג ריק. ליחידת האלף במניין הזמן היהודי הוענקה אמנם, בזרמים מסוימים של ההגות היהודית, משמעות משיחית קוסמית מובהקת, אלא שבלוח העברי המילניום מסתיים בעוד 240 שנה.

מאז ומתמיד התנהלו היהודים בשני ממדי זמן, זה של ההקשר התרבותי והפוליטי הרחב שבו הם התקיימו, וזה של לוח השנה, כפי שהוגדר ונמדד על ידי המסורת היהודית. ואולם גם בזיקה אל ההקשר הרחב שבו מודד היהודי את הזמן שלו, חלה תמורה. לקהילות היהודיות בבגדאד או בקירואן שבצפון אפריקה, ולמרבית העם היהודי שחי באזור התרבות המוסלמי בסוף המילניום הקודם, סוף האלף הנוצרי "הראשון" לא ציין דבר.

העיסוק הבלתי נלאה בשאלת המילניום חושף אפוא עובדה שכנראה רק תלך ותעמיק לקראת האלף הבא. מעבר לממד הזמן היהודי הפרטיקולרי, שאליו מתייחסים היהודים היום בצורה מורכבת וסבוכה, בתודעתם של יהודים בארץ ובתפוצות נהפך ההקשר הנוצרי-מערבי להקשר הרחב הבלעדי שבו הם פועלים.  ההגירה של יהדות המזרח כמעט כולה אל מדינת ישראל, הרואה עצמה מנותקת מהקשר התרבות המוסלמי הרחב שבסביבתו הגיאוגרפית הוא מצויה, וקיומה של תפוצה רק במרחב הנוצרי-מערבי, בארצות הברית ובאירופה, מכוננות את זמן המילניום הנוצרי כנקודה שיש להיזקק אליה כלל ועיקר.

יש לכך מובן עמוק וחשוב יותר: בעולם היהודי, תפיסת הזמן עצמה עוברת שינוי מהותי לקראת סוף האלף. הזמן היהודי התנהל כתנועה בין שני קטבים בסיסיים, גלות וגאולה. עליית הלאומיות היהודית מסוף המאה הקודמת, ושגשגו של הריכוז היהודי הגדול בארצות הברית, מערערים את תפיסת הזמן הקיומית הזאת. השינויים הפוליטיים וההיסטוריים האלה מעמידים לפני המסורת היהודית שאלות חדשות, שברצוני להתמקד בהן.

המהפכה הציונית הציבה לפני שלומי אמוני ישראל מציאות חדשה לחלוטין, שהקטגוריות המסורתיות לא חלות עליה. התנועה הציונית הקימה מדינה יהודית שאינה לא גלות ולא גאולה. מדינה זו, שאמורה היתה להתהוות מתוך מאמץ אנושי שיטתי, שברה את התמונה ההיסטורית הבסיסית של היהדות, שראתה את העם היהודי מתנהל בין שני קטבים מוציאים וממצים של גלות וגאולה.

בעיה נוספת וחמורה לא פחות מקודמתה עוררה הציונות, בהציבה תחליף לאומי חילוני לזהותו של היהודי - זהות אשר עד להופעת הציונות הוגדרה באורח בלעדי, בשביל שלומי אמוני ישראל, במונחים של הנאמנות לתורה ולמצוות. ההופעה של קולקטיב יהודי שאינו מזהה את עצמו במונחיה של ההלכה, ועם זאת מעוניין לשמור על זהות יהודית פרטיקולרית בסיסית, היתה ונותרה חדשה לגמרי לבעלי ההלכה. אלה רגילים היו לעמוד במאבק מול תנועות התבוללות והסתגלות שהופיעו באירופה בעוצמה במאה ה19-. הקטגוריות המקובלות של מומר, מין או משומד, המציינות יהודים שהפכו לבני דת אחרת, או ששינו את השתייכותם הלאומית, הפכו לריקות בבואן להתמודד עם חברי התנועה הלאומית החדשה שפרקו עול מצוות.

בנוסף לכך, מדינה יהודית ריבונית מעמידה את בעלי ההלכה במצב הפוך מהמשבר של המאה ה19-. בראשית המאה ה19- ניטלו מן הקהילה אמצעי הכפייה שלה. המדינה האירופית הריכוזית פתחה אמנם אפשרויות השתלבות ליהודים בתחומה, אך המחיר שהיא גבתה מהם היה אובדן האוטונומיה של הקהילה. עכשיו ניתנים ליהדות המסורתית אמצעי כפייה, באמצעות מדינה ריכוזית יהודית, הרבה מעבר למה שהיה לקהילה היהודית האוטונומית של ימי הביניים. התנועה הציונית, על אפם וחמתם של מרבית גדולי התורה האורתודוקסים, נתנה בידיהם מכשיר שמעולם לא היה להם. מדינה, ובוודאי מדינת הלכה, אינה קטגוריה שההלכה מכירה. היא קטגוריה חדשה לחלוטין.

                                          *

בראשית הדרך, האורתודוקסיה שהתפצלה אל מול התנועה הציונית לשני זרמים, הציוני והא-ציוני, הגיבה עליה בהתאם לדפוסי תפיסת הזמן המסורתיים. דהיינו, במונחים של גלות או גאולה. האורתודוקסיה הציונית בחלקה הגדול ראתה במדינת ישראל אתחלתא דגאולה, והציבור החרדי ראה בה המשכה של הגלות, גלות ישראל ביד ישראל בארץ הקודש.

לשאלה כיצד מתממשת הגאולה על ידי יהודים פורקי עול תורה ומצוות, השיבה הציונות הדתית המשיחית במונחים דיאלקטיים. שלא מדעתם, מקדמים הציונים החילונים תנועה היסטורית בעלת ממד דתי אסכטולוגי. לפי תפיסת הרב קוק, המרד הציוני החילוני הוא שלב הכרחי, בעל ערך רוחני עמוק, בהוצאת היהדות מגבולותיה הצרים בגולה. סופו של התהליך יהיו שיבה ושילוב, בסינתזה גבוהה יותר, של המרד הציוני ויהדות הגולה החרדית.

היהדות החרדית, לעומת זאת, התייחסה למדינת ישראל כעוד גולה. ברוח זאת טען אחד מגדולי התורה האגודאים שיש לקבל את מרותה של מדינת ישראל, שהרי נאמר בתלמוד שאין למרוד באומות, ומדינת ישראל היא אחרי הכל אומה ככל האומות. אך שתי התפיסות הבסיסיות האלה (האחת שראתה במדינת ישראל חלק מתהליך הגאולה, והאחרת שראתה בה המשך של הגולה), שפיצלו את האורתודוקסיה אל מול הלאומיות היהודית, מתפוררות והולכות לנגד עינינו.

החברה החרדית עוברת תהליכי אינטגרציה עמוקים למדינה. התלות הכלכלית של החברה החרדית במשאבי המדינה משפיעה בכיוון זה. בנוסף לכך, קשה לאורך זמן, בעיקר לרחוב החרדי, להפנים תודעה של גלות במדינה יהודים ריבונית. הציבור החרדי, אולי למגינת לב מנהיגותו, רואה בישראל את ביתו ומזדהה עם היסודות היותר לאומניים של התנועה הציונית. לאומיות יהודית היא אחרי הכל עניין מפתה, שקשה לעמוד בפניו. מדינת ישראל בוודאי אינה גאולה מבחינתו של החרדי, אבל היא גם לא גולה. היא בית, או אם נרצה, מולדת.

משום כך, שאלת תכניה הנורמטיביים של המדינה והלגיטימציה של מוסדותיה תלך ותחריף בציבור החרדי. כל עוד ראה הציבור הזה את המדינה כריבון זר, לא היה לו כל עניין להשפיע על דמותה ועל מוסדות השלטון והשיפוט שלה. וכי אגודת ישראל ניסתה להפוך את פולין למדינת הלכה? עתה, משנוצרה הזדהות ומעורבות עם המדינה, מערכת המשפט הולכת ותופסת את מקומה של המדינה כאויב האידיאולוגי. השאלה של מדינה יהודית לא הטרידה את המנהיגות החרדית, משום שהיא הסתייגה מעצם רעיון המדינה. עם ירידת ההתנגדות והאדישות למדינה, הופכת שאלת התכנים החוקיים והמשפטיים שלה למוקד העימות. הציונות עלולה אפוא למצוא את עצמה כקורבן של הצלחתה.

תהליך הפוך, אבל בעל השלכות דומות, מתרחש במחנה הציוני דתי. התמונה המשיחית של תולדות הציונות הולכת ומאבדת את כוחה. השנים האחרונות, ובעיקר הסכמי השלום ועליית המעמד הבינוני הליברלי הישראלי, שחקו את האנרגיה הפנימית של התפיסה המשיחית. ההישג הצבאי הגדול של ששת הימים, שהצית את הדמיון המשיחי, נעלם באכזריות איטית, בפרוסות הדקות והמתישות של נסיגות הביניים בהסכם אוסלו. הציונות החילונית אינה ממלאת את התפקיד הדיאלקטי שיועד לה בסכמה של הרב קוק, והמבנה המשיחי איבד מעוצמתו. אנשי תנועת העבודה, שמבחינת הציונים הדתיים היו שמן בגלגלי המהפכה המשיחית שלא מדעתם, מסרבים לייצר את הדרמות הפוליטיות ההרואיות הנחוצות לתפיסה האסכטולוגית.

חוגים מסוימים, שוליים, בציונות הדתית, ינסו אולי לכפות את הדרמה המשיחית על הציבור בישראל שמחפש נורמליזציה. פיצוץ מסגדי הר הבית יכול להיות עילה להצתת היסטוריה ההולכת ומתקהה. אך לגבי רוב רובה של הציונות הדתית, התמונה המשיחית הולכת ומתפוגגת וההיסטוריה חדלה להוות מוקד של משמעות דתית מיידית. כל עוד ראו ציבור זה ומנהיגותו את המדינה כאתחלתא דגאולה, מוקד המשמעות הדתית של המדינה היה בזירה הפוליטית והמדינית, שייצרה את הדרמות המשיחיות. הסידור המשפטי והחוקי העכשווי נראו כעניין זמני, שיחלוף עם התקדמות התהליך המשיחי הדיאלקטי. גם בזרם זה יילך ויגבר העניין במוסדות ובמבנה המשפט הישראלי. דהיינו, לא במשמעותה ההיסטורית הדתית של המדינה אלא באופיה הנורמטיבי.

התנועות האורתודוקסיות הציונית והלא ציונית מתנקזות אפוא, ביחסם למדינת ישראל, אל נקודה אחת דומה, שאליה הם מגיעות משני קטבים מנוגדים. בשני החוגים, החרדי והציוני דתי, מדינת ישראל הולכת ונתפסת כמולדת שאינה לא גלות ולא  גאולה. על כן, קווי ההפרדה בציבור זה הולכים ומשתנים וקואליציות חדשות נוצרות. ההבחנה בין אורתודוקסיה ציונית ללא ציונית, אבד עליה הכלח. קו השבר בתוך הציבור הדתי יוחלף: מהפילוג בין ציונות לאנטי ציונות, לפילוג בין שומרי המצוות המקבלים עקרונית את הלגיטימציה של מוסדות שלטון וסמכות חילוניים, לאלה (ובכללם המנהיגות הרבנית של הציונות הדתית)  המאמצים את מודל הסמכות החרדי, ובעלי ההלכה שלהם תובעים לעצמם מעמד מוחלט ורחב. בצורה יותר רחבה, ניתן לומר שהאורתודוקסיה תתפצל בין אורתודוקסיה מודרנית ללא מודרנית.

העמדה הבסיסית של אורתודוקסיה לא מודרנית גורסת, שלמסורת יש מונופול על כל מה שהואבעל ערך. דהיינו, בעולם שמחוץ לחומותיה הבצורים של היהדות קיימים אומנם דברים מועילים, כמו מחשבים ומקררים, אבל התרבות החיצונית אינה יוצרת נורמות מחייבות ובעלות ערך. לעומת זאת, מובנה של אורתודוקסיה מודרנית היא העמדה, שיש מחוץ למסורת אמתות בעלות ערך דתי ומוסרי מחייב, ושהאינטראקציה של המסורת עמם סופה להעשיר ולהעמיק את העולם היהודי.

מעבר להשלכות החינוכיות והתיאולוגיות של עימות זה, על שאלות כמו מעמדם של לימודי "חול", יש לוויכוח הזה משמעות פוליטית מרחיקת לכת. בבסיסו עומדת השאלה אם מערכות סמכות שאינן מעוגנות בזיקה ישירה אל המסורת, כמו מערכות החוק והמשפט החילוניות במדינת ישראל, יכולות ליצור נורמות מחייבות או מציאות ערכית של צדק. התפוררות הקטבים של גלות וגאולה מעמידה אפוא  את המתחים הפנימיים בעולם האורתודוקסי בנקודה שונה לחלוטין. קו החזית שחצה את העולם הדתי היהודי ימוקם בזירה שונה מבעבר.

      לקראת תחילת המילניום, אפשר לתאר את המצב הפרדוקסלי הבא. הנרטיב היהודי הבסיסי, שהתנהל בין גלות וגאולה, נעצר בנקודה שהיא לא גלות ולא גאולה. לא גלות, משום שמדובר בקיום יהודי ריבוני בארץ הקודש; ולא גאולה, משום שקיום זה, כמו שברור לכל בר דעת, לא מימש את התקוות המשיחיות שנתלו בו, וככל הנראה גם לא יממש אותן. היהדות במובן זה עומדת לפני מצב חדש ולגמרי לא מוכר, שבו המרכיב הבסיסי ביותר של המחזה ההיסטורי שלה הסתיים בנקודה בלתי צפויה לחלוטין. בסוף המילניום אנו עומדים במצב שהוא מעין קץ ההיסטוריה, לא משום שההיסטוריה נעצרה בנקודה הסוף הרצויה שלה, אלא משום שהיא נעמדה ביציבות מחוץ למעגל התנועה שבין גולה לגאולה.

אכן, יש פה אירוניה לא בלתי צפויה של ההיסטוריה. לנוכח הצלחת המפעל הציוני היהדות איבדה, במובן עמוק, את מבנה הזמן הבסיסי שלה. ההיסטוריה לא באה אל קיצה, אלא עצם מושג הקץ בא אל קצו. הקיץ הקץ על הקץ.

הדברים נכונים גם לגבי הקיום היהודי העכשווי, במה שמכונה הגולה. ההגירה הגדולה אל ארצות הברית והשמדת יהודי אירופה יצרו מציאות היסטורית שונה מהקיום היהודי במדינות הלאום האירופיות. מנקודת מבטם של היהודים, מדינת מהגרים ליברלית כמו ארה"ב, השוללת את רעיון מדינת הלאום, ושבה באופן מובהק למדי מקפידים שלא לזהות את המדינה ומוסדותיה עם סממנים דתיים נוצריים, מהווה תחליף הולם למצב הגולה המסורתי, כמעט באותה מידה שמדינה ריבונית יהודית היא תחליף למצב הזה. היציאה מהגולה של היהודי בארצות הברית אינה נשענת על מדידה כמותית של רווחה ואיכויות חיים.

בטענה זו לא מסתתרת עמדה, שיהדות הגולה התנהלה לה מפוגרום לפוגרום, עד שהגיעה לחוף המבטחים האמריקאי. התפוגגות תודעת הגולה בתפוצה האמריקאית נוגע לתחושת הבית והשייכות של היהודי באמריקה, שאינה מחייבת אותו בשום מובן לוותר על ההגדרה העצמית היהודית שלו. המושג יהודי-צרפתי מכיל בתוכו סתירה עמוקה הרבה יותר מהמושג יהודי-אמריקאי. לא משום שרווחתו של היהודי-הצרפתי היא פחותה והממסד הצרפתי מתנכל לו, אלא משום שבצד היהודי-האמריקאי מצוי יווני-אמריקאי, איטלקי-אמריקאי ואפריקאי-אמריקאי. במובנים רבים, היהודי-האמריקאי רואה בצירוף הזהויות שלו צירוף טבעי ומובן יותר מאשר הצירוף יהודי-ישראלי. ארצות הברית, כמו מדינת ישראל, עוצרת את הזמן היהודי במצב שהוא לא גולה ולא גאולה. 

השינויים החריפים האלה, המתחוללים במבנה הבסיסי של תודעת הזמן, נוגעים לא רק לאופן שבו היהדות המסורתית מתמודדת עם התמורות החריפות שהתחוללו במחצית השנייה של המאה העשרים. שינוי חריף זה נוגע גם לאופיה של החילוניות היהודית והקשרה בתרבות הכללית. לתנועות החילון היהודיות הגדולות של המאה ה19- היה מרכיב היסטורי מובהק. ההשכלה, הבונד והציונות מיקמו את הפרט בתמונת זמן רחבה והקנו לחייו משמעות במסגרת תהליך שחרור היסטורי בעל אופי גואל. ההשכלה העמידה את תפיסת הפרוגרס של הנאורות, הסוציאליזם את התודעה ההיסטורית המהפכנית של שחרור מעמד הפועלים, והציונות זיהתה את עצמה כתנועת שחרור לאומית, שתחולל שינוי דרמטי במצבו הפוליטי והתרבותי של העם היהודי.

דווקא משום שתנועות אלה הציבו מסגרת זמן בעלת אופי כמו-דתי, הן היוו איום של ממש על המסורת היהודית. האליטה היהודית האורתודוקסית, שנכבשה על ידן, המירה למעשה מבנה דתי אחד במבנה כמו-דתי אחר. במעבר מהמודרניות אל הפוסט-מודרניות, הקיום החילוני איבד את אופיו ההיסטורי. החילוניות הפוסט- מודרנית אינה יוצרת אידיאולוגיה בעלת תפיסה ברורה של מיקום האני ברצף רחב יותר של זמן. משום כך, העולם החרדי העכשווי אינו מאוים על ידי התנועות החילוניות סביבו. עדיין יש היום, וימשיך להיות, מעבר מהעולם החרדי אל החילוניות, אך האליטה החרדית בישיבות כמו פוניבז' או מיר אינה מאוימת על ידי התנועה החילונית, באותה מידה שישיבות ליטא במאה ה19- ובראשית המאה עשרים התערערו אל מול ההשכלה, הבונד והציונות. היום, בין תלמידי החכמים המצטיינים של מיר ופוניבז' לא נחבאים ביאליק וברדיצ'בסקי הבאים.

הדת, רצוני לומר, מאוימת בעיקר על ידי אידיאולוגיות כמו-דתיות, המציבות ממד מיתי אלטרנטיבי של היחסים בין האני והזמן. כוחה של הדת נשאב בין היתר בהרחבת אופקי הזמן של הקיום הסופי של האני, על ידי ההבנייה של הזיכרון ושל הציפייה. משום כך, כפי שתיאר זאת בנדיקט אנדרסון, היתה ללאומיות עוצמה דתית. האיום האידיאולוגי הממשי שמציבה החילוניות העכשווית על העולם הדתי מצוי בתנועה הפמיניסטית. בין היתר, משום שזו תנועה שחרור שיש לה ממד מובהק של זמן. היא משנה באופן עמוק את היחס אל העבר ומציעה דפוס אחר של עתיד. העמידה של היהדות מול הפמיניזם, וההשפעה העתידית של כניסת הפמיניזם ללב המסורת היהודית, היא אולי השאלה המסעירה והמסקרנת ביותר בכל הנוגע לעתידה.

לקראת סוף האלף הנוצרי, שלכאורה הוא נקודת זמן בעלת משמעות סימבולית עמוקה, ניצב העולם היהודי בארץ ובתפוצות, על פלגיו השונים, לפני התרוקנות של מושגי הזמן היסודיים שלו. ממד הזמן הוא אולי הקטגוריה הבסיסית ביותר של התודעה, וריקונו פוגע ברקמות הפנימיות שלה. האם יימצא לה ליהדות מחזאי שיוכל לכתוב פרק חדש, לא ידוע, של מחזה שנגמר לו הטקסט? בתרבות שתיווצר, מהי יהיה מעמדם של זרמים יהודיים מהעבר, שהיו בעלי נטיות רוחניות א-היסטוריות, כמו הפילוסופיה והמיסטיקה? ואולי ההומוגניות בתנועת הזמן של החילון הפוסט-מודרני תוחלף בתמונה אחרת, שתציב לפני העולם היהודי הקשר מיתי נוסף. האומנם כלו כל הקיצים? 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד