"מי רוצה להיות בן אלמוות? זה מ
"מי רוצה להיות בן אלמוות? זה מ

רוביק רוזנטל; צילומים: רובי קסטרו

 

אחת הדמויות הבכירות בעולם בתחום הביולוגיה פורש בראיון ל"פנים" את סיכויי התגברות על המחלות המאיימות על האדם המודרני, את סכנותיה ויתרונותיה של ההנדסה הגנטית, ואת הגבול הדק שבין האמן והמדען

יש טענה שהמאה ה21- תהיה "המאה של הביולוגיה". אתה מקבל את הטענה הזו?

הייתי אומר שהמאה המסתיימת עכשיו, המאה ה20-, היתה המאה של הפיזיקה, אבל במחצית השנייה שלה, התגליות החשובות היו בתחום הביולוגיה. הפירות של התגליות האלה יבואו לידי ביטוי ב50- השנה הבאות. בשנות החמישים גילו את הצופן הגנטי, והתגלית הזו הביאה עכשיו לתעשיית הביו-טק. התגליות הגדולות והחשובות התחילו רק בעשור האחרון, ואין ספק שהן התחזקו. יש מי שחושב שתמיד ההיי-טק הוא הקובע, והוא העתיד, ואת הביו-טק קשה לפתח מסיבות אובייקטיביות. בהיי-טק, אם אתה מצליח, אתה יכול תוך שנה להפיק מוצרים. בביו-טק זה נמשך הרבה יותר, אבל נדמה לי שלמרות זאת הביו-טק יהיה תחום חשוב יותר.

היית אומר שהמהפכה המדעית הגדולה של המאה היא גילוי הדנ"א?

הגילוי החשוב הוא קודם כל של קריק ווטסון, גילוי מבנה "ההליקס הכפול", המראה איך הדנ"א מסודר בסולם מסתובב המראה שזהו חומר תורשה. כמה שנים לאחר מכן שבר מרשל נירנברג את הצופן הגנטי. היום, לאחר שנים, הגענו לכך שאפשר לבודד מטיפה של רוק או משרידי מומיה מלפני 5000 שנה את הדנ"א ולתגבר אותו, והדבר משמש גם בזיהוי פלילי.

לאן עוד אפשר להגיע?

הדבר הכי חשוב בראשית המילניום הוא, שתוך כמה שנים תהיה לנו נוסחה שלמה של הגנום האנושי. ביליונים של אבני בניין המסודרים כמערכת שלמה. זהו הישג עצום, אבל גם הוא ראשיתה של דרך, זה הים שמתוכו צריך לצוף. המעניין הוא למצוא לכל קטע בגנום את התפקיד שלו. התועלת מתהליך הגילוי היא, שכשיהיה המידע יהיה קל לזהות נתונים רבים. זה יהיה המצבור, ואין ספק שזה יגרום תוך זמן קצר להמצאת תרופות חדשות ולפתרונות חדשים. מזה נובעות שתי שאלות. הראשונה, האם זו תהיה רפואה כל כך יקרה שכל התוצר הלאומי יכסה אותה בקושי. השנייה, מה יהיה אם הילודה תקפיץ את מספר האנשים בעולם ל18- מיליארד. זו לא בעיה מדעית אלא שיקול אנושי.

מה בתהליך הזה יגרום לעליית גודל האוכלוסייה?

אנשים יהיו בריאים ויחיו עד גיל 80-90. לכך יש להוסיף את ההתקדמות העצומה בחקלאות כתוצאה מהגילויים בתחום הגנטיקה. וגם אז אני לא אומר שזה יהיה הגבול. איזה עולם זה יהיה? זה מוכרח להיעצר היכן שהוא.

לאן מובילה ההנדסה הגנטית בחקלאות?

לפי דעתי, זה תהליך שכולו חיובי. הפחדים שיש לאנשים מפני זה שמגדלים צמח דגן בהנדסה גנטית הם שטות. מה אנחנו עשינו אלפי שנים, בדרך של ניסוי וטעייה? ניסינו לעשות הצלבות בין מינים של תירס ולקבל מין טוב יותר. מה זה אם לא הנדסה גנטית? ההבדל הוא שעכשיו אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. עכשיו אפשר לבודד את הגן. זה כבר לא מתרחש כל כך באקראי. באמצעות ההנדסה הגנטית אפשר יהיה לשפר ולגדל צמחים שיהיו עמידים למזיקים, ופירוש הדבר שאפשר יהיה להשתמש בפחות חומרי הדברה. בכך אני רואה הרבה תועלת.

אז היכן הסכנה?

בכל הדברים האלה קיימת תמיד סכנה שמישהו ישתמש בזה בכיוון רע, ואת זה לא ניתן לעצור בינתיים. אפשר רק להשתדל שהיתרונות יהיו הרבה יותר גדולים מהסכנות. אני זוכר ערב עם החוקר ארווין צ'רגף, שהיה איש מלא הומור, ומאוד מריר. למעשה הוא החוקר שהיתה לו כל האינפורמציה הדרושה להגיע למסקנה של "ההליקס הכפול" והוא לא עשה זאת. אחר כך היה כותב בהומור שכאשר בני האדם יגיעו להנדסה גנטית, לא יהיה בור מספיק עמוק שאפשר יהיה להסתתר בו. אני, לעומת זאת, סבור שהיתרונות המושגים בהנדסה גנטית עולים בהרבה על הסכנות.

אתה חושש מהתפוצצות האוכלוסייה, אבל במערב יש תופעה של ירידה בילודה.

נכון. מה שקורה הוא שמספר האירופים והאמריקאים והיפאנים יירד לאט לאט לשיעורים קטנים של האנושות. 90 אחוז מהאנושות יהיו בעולם השלישי.

*

איך משפיעה המהפכה הביולוגית על ריפוי המחלות?

יש כ30- אלף מחלות שיש בהן פגם רק בגן אחד. ייתכן שאנחנו קרובים לכך שבחלק מהמחלות האלה נוכל למצוא את הגן ולמצוא תרופה למחלה, לתקן את זה. אלא ששיעור החולים בכל המחלות האלה יחד  בעולם הוא פחות מאחוז אחד. 99 אחוז מכל החולים בעולם חולים ב30- מחלות, ובראשן כל סוגי הסרטן. אלה אינן מחלות נדירות שיש בהן פגם בגן אחד, אלא כאלה שיש בהן פגם לפחות בחצי תריסר גנים, ויש בסיבות להתפרצותן השפעה עצומה של הסביבה. הרבה יותר קשה לטפל בהן. בכל זאת יש חברות גדולות שמשקיעות את כל הכסף ואת כל המאמץ דווקא במחלות האלה, בהנחה שכל תרופה שתימצא למחלה כזו תהיה דבר עצום.

הסרטן הוא אכן הנושא הבריאותי המעסיק ביותר את האנושות.

נכון, אבל מכיוון שאין סרטן אחד אלא הרבה סוגי סרטן, לא תהיה תרופה אחת לכולם. הנקודה הקרובה כאן ביותר לתחום העיסוק שלי היא נקודת הספציפיות. כל אחד יודע שאין חיסון אחד נגד כל המחלות המדבקות. יש לשיתוק ילדים חיסון מתאים. יש חיסון לשעלת. ברור לגמרי, שבכל מחלה יש גורם למחלה ובן דוד מולקולארי שהוא המרפא והמחסן שלה. שיתוק ילדים הוא דבר נורא, אבל אם אתה הורג את החיידק או מפתח נגיף דומה לו, אבל לא מסוכן כמוהו, אתה יכול לייצר לה חיסון. הבעיה קשה יותר במחלות אוטואימוניות, שבהן אתה מתחיל להגיב באופן אימונולוגי נגד עצמך. בלופוס, היא מחלת הזאבת, החולה מתחיל להגיב באופן אימונולוגי נגד הדנ"א של עצמו.  כך זה גם במחלה ששמי קשור בה, הטרשת הנפוצה. עד לאחרונה היו לה רק טיפולים כלליים. התרופה שפיתחנו, הקופאקסון, היא הדוגמה הראשונה של תרופה הטובה רק לטיפול במחלה הספציפית הזו, בגלל הקרבה שלה לגורם המחלה. אני רואה בכך התחלה. יש סיכוי שמעתה, בכל מקרה של מחלה אוטואימונית, אם ננחש את הסיבה לה, את האנטיגן הגורם לה, יהיה אפשר למצוא בן דוד מולקולארי שיבלום אותה.

רעיון הספציפיות נשמע כמעט מובן מאליו.

כן, אבל זה לא כל כך פשוט. בחיפוש אחרי התרופה לסרטן, הבעיות אחרות והכיוון שונה. ניתוחים עקב סרטן נהדרים כשהם מצליחים, טיפול רדיותראפי מצוין כשהוא מצליח. הכימותראפיה מצליחה במקרים מעטים מאוד, כמו במחלת הוצ'קין, ובמקרים אחרים פחות, כי החומרים הכימו-תראפיים רעילים. כדי לרפא סרטן לגמרי צריך להרוג את התא האחרון שלו. אם תיתן לחולה כמות כזו של תרופה כימו- תראפויטית שתהרוג את התא הסרטני האחרון, הוא ימות מרעל. ובכל זאת, סוג הטיפול הזה הוא הנפוץ והמקובל ביותר.

יש מקרים כמו סרטן הכבד, שבהם, בינתיים, גם הכימותראפיה לא עוזרת. סוג אחר של טיפול, שנעשה מקובל יותר ויותר, הוא האימונותראפיה הלא ספציפית, באמצעות חומרים שהתאים שלנו מייצרים ומתברר שהם עוזרים. ובכל זאת, אני אומר שיהיו לנו גם חיסונים ספציפיים לסרטנים ספציפיים. יש כבר סרטנים, כדוגמת סרטן המלאנומה, שבהם גילו כמה אנטיגנים שנמצאים למעשה רק במלאנומה. התהליך יימשך 10 עד 15 שנה, ובסופו תסייע לריפוי גם הגישה הגנטית שדיברתי עליה, וגם הגישה החיסונית.

יש מחלות קשות נוספות. האלצהיימר, למשל.

כאן התהליך נשמע קצת כמו מדע בדיוני. לאחרונה הופיעו כמה עבודות המוכיחות שבאלצהיימר ייתכן גם ריפוי חיסוני. החוקרים הראו שניתן ליצר נוגדנים לגורמי המחלה שיפעלו בחיות. אנחנו לא יודעים אם זה יעזור או לא. מחלה נוראה אחרת, אם כי לא כל כך נפוצה, קרויה ALS, או בשם הפופולרי יותר "מחלת לו גריג", על שם שחקן הבייסבול הידוע שלקה בה. זו מחלה נוראה וקשה, החולה מאבד את יכולת תפקוד השרירים, עד שאינו יכול לבלוע והוא מת. אני מכיר במקרה כמה אנשים החולים בה. כאן אנחנו רחוקים מלמצוא את גורם המחלה או דרך ריפוי. יש דברים שבהם יש תקווה ואחרים שאין. בחלק גדול של המחלות יש התקדמות בכך שניתן להגיע לדיאגנוזה בשלב הרבה יותר מוקדם. לדוגמה, יכולה להיות מחלה שלפני 15 שנה, שמיום שהיא היתה מתגלית, החולה מת תוך חמש שנים בממוצע. עכשיו זה יקרה תוך 10 או 15 שנה. זו התקדמות עצומה, אבל כאן לא מדובר בריפוי טוב יותר אלא בעיקר בזיהוי טוב יותר.

מה קרה לאיידס? מתחילים להתגבר עליו?

אני לא ממעיט בחומרת האיידס. הוא קוטל אנשים צעירים רבים, היום בעיקר באפריקה. זה קיים וזה מסוכן באירופה המערבית ובארה"ב ובישראל, אבל יחסית זה צומח בקצב הרבה פחות מהיר מבעבר, בעוד שבאפריקה ובהודו זה נכנס וקשה מאוד לעצור אותו. הממית העיקרי היום בעולם היא השחפת. יש קרוב לחמישה מיליון מתים משחפת בשנה.

השחפת עברה אם כך מהמערב לעולם השלישי?

כן ולא. נכון שבהודו יש הרבה מקרים של שחפת שאי אפשר היה לטפל בהם בחומרים אנטיביוטיים או תרופות, אבל באמריקה אולי בגלל האיידס התחילו להתפתח זנים חדשים של שחפת, שעמידים לכל מה שידוע לנו, ומתים מזה בהמונים. רוב האסירים הנמצאים בבתי הסוהר ברוסיה חולים בשחפת, ותשעים אחוז מהם בזן השחפת העמידה. כך גם המלריה, שממנה מתים שלושה מיליון כל שנה.

אז לא נהיה בני אלמוות באלף הבא.

מי רוצה להיות בן אלמוות? זה משעמם נורא. בדרך כלל, הרצון איננו לחיות יותר זמן, אלא להגיע לכך שכל עוד האדם חי הוא יהיה בריא ויהנה. היום כולם שמים לב להתעמלות ומשתדלים להיות בכושר פיזי ראוי. אני מאמין גדול בזה, אבל ללא כל ספק ההתעמלות של המוח לא פחות חשובה. מי שמשתמש בחומר האפור שלו במוח נשאר הרבה יותר זמן ער. מי שמפסיק לעסוק בכך ומתעייף גם לא יהיה בריא. אני מגדיר אושר בתור הכושר להיות סקרן. הסקרנות היא דרך לאושר. כאשר אתה מאבד את הסקרנות אתה הופך להיות צמח.

*

אתה אינך חושש ממגמה של שיבוט בני אדם?

אני חושב שהסכנה קטנה עכשיו. האם בעוד מאה שנה יגיעו לכך? ברגע שהאפשרות נפתחה, אני מאוד מפחד מכך שזה עלול להתרחש. הייתי מעדיף להסתפק בהנדסה גנטית בצמחים, אבל זה לא תלוי בי. הדברים יוצאים משליטה. מדענים צריכים ללכת קדימה מתוך הסקרנות, ובכל זאת יש להם מחויבות עצומה כלפי החברה. הם אינם יכולים להכתיב מהלכים כמו הפוליטיקאים, אבל יש להם מחויבות להזהיר בפני סכנות. ניקח את הדוגמה של המדענים שפיתחו את פצצת הגרעין. ברגע שהם פיתחו אותה, הם צעקו שאסור להשתמש בה. רק לפני זמן קצר למדתי, שלמעשה פוצצו אז את הירושימה ונגסקי בצורה כל כך הרסנית כי לא היתה פצצה שלישית. אם בעקבות הפצצה השנייה הם לא היו משכנעים את היפאנים להיכנע, לא היתה להם פצצה שלישית. כשהתקדמה ההנדסה הגנטית, הראשונים שהכריזו על מורטוריום במחקר הזה עד שנוכל לראות את כל ההשלכות האפשריות שלו היו המדענים מקסין זינגר  ופול ברג. כמה שנים אחר כך ישבה בקליפורניה קבוצה של מדענים בכירים וקבעה מעין קוד אתי של המדענים בנושא הגנטי.

ובכל זאת, המדע הוא עולם הנוטה להיסגר ולענות על שאלות שהוא שואל את עצמו.

דיברתי קודם על האחריות של המדענים כלפי החברה. אבל אני גם לחמתי על כך, שפרט למחויבות הזו צריכה להיות מחויבות של המדענים כלפי מדענים אחרים, בעיקר מדענים צעירים. הוויכוח מתמקד בשאלה הידועה של "המדע למען האדם". כל מה שאני עוסק בו, כל נושא ריפוי המחלות הוא "מדע למען האדם". כל הממשלות רוצות מחקר מיידי שיעזור לאזרחים. ובכל זאת אני אומר שזה לא כל כך פשוט. לא יהיה מדע שימושי אם לא יהיה מדע כדי להשתמש בו. כבר במאה ה17- נכתב, שמי שמצפה לתוצאות מעשיות בכל מחקר, הוא טיפש כמו זה שמצפה שבכל עונה יהיה קציר. אין שום ספק שהתקדמות המדינה והכלכלה במאקרו קשורה במישרין במדע וטכנולוגיה. במיקרו הדבר הפגום ביותר הוא המדען הבודד המכריז שהוא פועל להמציא המצאות ולקדם את הטכנולוגיה. זה לא ילך. מי שמצליח זה המדען שעובד ומנותק ממטרות שימושיות. זו גם המדיניות של מכון ויצמן. המכון  נועד למדע לשמו, מדע בחזית המדע. יחד עם זה, אנחנו מאוד מצליחים בפעילות במסגרת של חברת ידע. ואנחנו בודקים את עצמנו, אם יש משהו במחקרים שלנו שיכול להיות טוב למדינת ישראל, ובמקרה כזה נפרסם את זה, אך נתגונן בפטנטים. כשסיימתי את עשר שנות הנשיאות שלי ב86-', היו למכון חוזים למחקר בהיקף של כ10- מיליון דולר בשנה. אני לא יודע אם היום היקף החוזים גדול בהרבה. לעומת זאת, התמלוגים על מוצרים שפותחו כתוצאה ממחקרים שלנו היו אז בהיקף של 400 אלף דולר בשנה, והיום התמלוגים הם בסביבות 18 מיליון דולר בשנה. הסכום הזה מתקרב לעשרה אחוז מתקציב המכון, ואסור שזה יהיה יותר. המכון לא בנוי לכך שמישהו יבוא ויאמר, "תפתור לי בעיה".

דווקא תרופת הקופאקסון שפיתחת התגלתה כבעלת תועלת ורווחית.

אני מתגאה לספר, דווקא בעניין זה, שלא רצינו לרפא אף אחד. רציתי ליצור מחלה. קראתי שיש מין מודל לטרשת נפוצה, שבו אפשר להזריק באיזו דרך חומר שמבודדים מהמוח, הגורם לחיות מחלה הדומה לטרשת. התחלתי להזריק לחיות את החומר במשך שנה שלמה, ולא הצלחתי לגרום למחלה. רק כשלא הצלחתי לגרום למחלה אמרתי, אם זה ככה, אולי החומר הזה יכול לרפא אותה. זה היה השלב השני. השלב הראשון היה סקרנות ודמיון.

הבעיה הזו הרבה יותר חריפה בחקר החלל. אפשר לעשות מחקר אינסופי, לשלוח לוויינים, להשקיע מיליארדים, והתועלת של כל זה לאנושות היא בספק.

הסקרנות, זה הדבר הכי חשוב שיש. אין ספק שמחקר החלל חשוב כדי להבין טוב יותר את התחלת היקום. המטרה הראשונה של החיים היא לחיות, אבל המטרה השנייה היא שיהיה כדאי לחיות. אתה רוצה תרבות. אתה רוצה בלט. אתה רוצה שירה. בשביל זה כדאי לחיות.

אתה מוצא דמיון גדול בין מדע לאמנות?

כן, אבל בהבדל עקרוני אחד. באמנות האמן הוא, כדברי הפתגם, אי לעצמו. במדע כל אחד מוסיף לבנה לבניין הגדול, וככל שאתה יותר מוצלח, ככה השם שלך נעלם. אני לא מדבר על ניוטון ועל איינשטיין, אלא על כלל קהילת המדענים. אם אני עושה חומר מעניין באופן כלשהו, אחרים עושים את העבודה על החומר שלי ומצטטים אותי. בשלב הבא החומר מקבל מעמד דומה לזה של מלח בישול, ואז אף אחד לא זוכר אותי. אתה הגעת עד הנה, ובאו אחרים. אתה שמח להיות חייל בתוך גוש גדול של מדענים.

אז המדענים הם עם צנוע?

בכלל לא. הם פרימדונות, אבל בצורה אחרת מזו של האמנים. אני קרוב מאוד לאמנות, קשור ללהקת בת שבע זה 25 שנה, אני מאוד אוהב מוזיקה, אבל אני מסתכל על מנצחי התזמורת ורואה שכל אחד מהם הוא אי לעצמו. הם אפילו לא מזדמנים לשמוע זה את זה. מדענים, לעומתם, חייבים להיפגש ולקרוא זה את זה, ויש להם שפה משותפת. וכל מקום הוא בשבילם בית. אני יכול לפגוש אנשים שאני לא מדבר טוב את שפתם, אבל ברגע שאנחנו נפגשים יש בינינו שותפות. מכון ויצמן ידוע כמכון עם מעט מאוד מריבות פנימיות. אני מכיר את מכוני המדע החשובים בצרפת ובגרמניה, והם נוהגים לומר שמכון ויצמן זה כמו קיבוץ. כך, למשל, כאשר אחד מהמדענים אצלנו מועמד לאקדמיה או לפרס, השני שלא כל כך אוהב אותו קופץ כדי לעזור לו. ויש עוד הבדל. בין ציירים יכולות להיות שתי דעות. אמן יכול להיות בעל שיעור קומה בינלאומי, אבל אני יכול להבין שיש מישהו שלא אוהב את האמנות שאמן כזה מייצג. לעומתו, כשאתה כמדען חוקר ומוצא משהו, יש שתי אפשרויות. או שהמחקר בלתי חשוב ואיש אינו מתייחס אליו גם אם הוא נכון, או שהוא מעניין ואז הוא זוכה לניסויים חוזרים כדי לאשר או להפריך אותו. מה שמפתחים במדע זה אובייקטיבי.

*

יהיו במאה הבאה תגליות גדולות דוגמת הדנ"א?

אני חושב שכן. בעוד 50 שנה נצא ממה שהיה בעבר. ההתלהבות הגדולה ביותר במדע בעוד עשר שנים תהיה סביב דברים שהיום אף אחד לא חושב עליהם. טבעי לדבר היום בביולוגיה על התחום הכי מתקדם, הנוירוביולוגיה. השלב הבא יהיה האם נוכל להבין באופן ביוכימי את המצפון. חקר המוח, שאני שמח מאוד שאנחנו במכון ויצמן פיתחנו אותו מאוד, ילך שלבים שלבים. אנחנו מבינים יותר ויותר בחקר מיפוי המוח. אבל אנחנו רוצים לדעת בזמן אמת מה קורה במוח.

אתה מאמין באלוהים?

נסים משעל שאל אותי את השאלה הזו. אמרתי לו שיש דברים שאני לא מבין, אבל אני יכול לחשוב שייתכן ואפשרי להבין אותם בעתיד. למשל, כאשר מדובר על התחלת החיים. אני עוד לא יודע מה ואיך, אבל אני מסוגל לחשוב שייתכן שפעם נבין זאת. אבל כשאומרים לי שבהתחלה היה המפץ הגדול, כאן בא הרגע שאני לא רק לא מבין, אלא אני לא מסוגל לחשוב איך זה היה.

העולם המדעי אינו הולך ומצטמק? נשארו די נושאים לחקור?

 יש הבדל גדול בין כיבוש שטחים לבין כיבוש מדעי. בכיבוש שטחים, כשאחד כובש אז לשני יש פחות שטח. לעומת זאת, במדע כשאני כובש ומתחיל להבין משהו, גדל כל העולם של הבלתי מובן הניתן להגדרה.

ומיהם חוקרי העתיד?

שמחתי לראות שפרופסור חיים הררי חזר להיות אחראי על החינוך למדעים. הבעיה שלנו היא מורים. אפילו ההיי-טק, שכולם הולכים אליו, נמצא בסכנה גדולה. כל מי שגומר תואר ראשון מתחיל לעבוד בתעשייה. בטכניון אין מורים להיי-טק. בחור צעיר צריך להיות אידיאליסט עצום כדי להישאר בהוראה. הוא גם לא ירצה ללכת לתואר שני, כי הוא יכול לעשות אלפי דולרים בשנה בלי זה. למה שילמד? כל זה יגרום לתחום ההיי-טק להתייבש בסופו של דבר. נתחיל להביא מהנדסים מלטביה וקרואטיה והודו, וביום מן הימים הם ייסעו ויעשו מה שעשו כאן אצלם בבית.

המדען של העתיד הוא הילד של היום. איך הוא צומח בבית הספר הקיים?

דווקא במכון אנחנו עושים הרבה בעניין. נערים שיש להם נטייה למדע באים הנה אחרי הצהריים בהמוניהם. אפשר לומר שאחרי שעה ארבע, האיי-קיו של המכון עולה. הם באים פעם בשבוע לכמה שעות, חלקם ממרחקים, אבל זה אלה שמעוניינים. ההרחבה החשובה היא לא להסתפק באותם האחוזים שמעוניינים במדע, ויש להם אפשרות ללמוד, אלא איך לפתח את התיאבון לכך שגם אחרים יבואו.

משבצת:

פרופ' מיכאל סלע, יליד פולין, 1924. חוקר במכון ויצמן מאז 1950, בשנים 1975-1985 היה נשיא מכון ויצמן. כן שימש כחוקר אורח בשורה של אוניברסיטאות ומכונים בעולם, והוא נשיא המועצה המשותפת של מכון פסטר בפאריס ומכון ויצמן. חתן פרס ישראל לביולוגיה, 1959, ושורה ארוכה של פרסים בינלאומיים. פירסם למעלה מ700- מאמרים וספרים בתחומי האימונולוגיה, הביכוכימיה והביולוגיה המולקולרית. פרופ' מיכאל סלע היה שותף לגילוי תרופת הקופאקסון, שהביאה לפריצת דרך בטיפול בחולי טרשת נפוצה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד