והיכן האש, פרומתיאוס?
והיכן האש, פרומתיאוס?

ד"ר דוד אוחנה ממכון ון ליר בירושלים מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית

 

הכל היה מוכן לקראת המאה העשרים, המאה של השחרור החילוני, המאה של פרומתיאוס. אלא שפרומתיאוס קם כגולם על יוצרו, חלום השחרור החילוני הפך למסע השמדה, הטכנולוגיה לא אימצה את התבונה, המודרניות לא הגשימה את הנאורות. האש שגנב פרומתיאוס כבתה

המאה העשרים, המאה של ההשמדה ההמונית, הותירה נחמה פורתא: קוצר ימיה. היא החלה מאוחר, ב1914-, והסתיימה מוקדם, ב1989-. ראשיתה במלחמה טוטאלית וטכנולוגית ראשונה מסוגה, שביטלה את המחיצות בין חיילים לאזרחים, מלחמה ללא תוכן, "הרפתקה ניטשיאנית", כדברי אחד ממשתתפיה, וסופה בהתמוטטות האידיאולוגיה הטוטליטרית האחרונה שנותרה מאלה שצמחו בין שתי מלחמות העולם. התשוקה הפרומתיאית של האדם המודרני, שהתגלגלה מ"רצון לעצמיות" ל"רצון לעוצמה" נטול כל הגבלה עצמית, מייחדת את תקופתנו ותובעת שנפרש אותה. מה אירע להבטחה שגילם פרומתיאוס? האם האדם הריבוני, נטול צללי האלים, מימש במאה העשרים את הבטחתו על עצמיות וריבונות, חירות ושוויון?

סיפור פרומתיאוס הוא המיתוס על הטיטן הגונב את האש מהאלים, מפיץ את האור לאנושות, מלמד בני אדם מלאכות ואמנויות, ויוצר זן אנושי נאור וביקורתי. זהו סיפור הולדת האנושות וניסיונה להתנתק מהמיילד המטאפיזי ומגבולות האדם. זהו סיפור על מרד, על חטא ועונשו, ובעיקר על יצירת אדם חדש. המיתוס, שהפך לחלק בלתי נפרד מהמחשבה המודרנית, מאפשר לקורא בן המאה העשרים להתרחק מהאמונה התמימה ולהאזין מחדש ואחרת למסר שבו.

 

                                        *

 

“האדם החדש" הוא רעיון נושן. אי הנחת מהסדר האנושי הזינה, לכל אורך ההיסטוריה, את החלום על אנושות חדשה: באורח פרדוקסאלי, תמיד ביקש האדם להמיר את עצמו. המהפכה הצרפתית, האידיאולוגיות של המאה ה19- והמיתוסים הפוליטיים של המאה העשרים היו כולם בגדר הכרזה על האתגר המודרני של האדם ליילד את אנושיותו מחדש. המודרניות היתה מעבדה לאפשרויות קוטביות של דגמים אנושיים. חיפוש זן מודרני של אנושות היווה חלק מהתרבות הפוליטית באירופה, החל ב"האדם החדש" כפסגת פרויקט הנאורות, עבור ל"אדם העליון" הניטשיאני כעוּבר שטרם יצא לאוויר העולם ועד ליומרתם של הוגים ואמנים בעידן הטכנולוגיה לבנות "אדם-מכונה".

כל המתבונן בעולם הפוסט-טוטליטרי - עשר שנים לאחר קריסת הקומוניזם הביורוקרטי וכששים שנה לאחר תבוסת הפשיזם האידיאולוגי - איננו יכול שלא להתמלא אימה מיכולת ההרס של האדם שהתגשמה במאה העשרים; ובה בעת, איננו יכול שלא להתמלא תקווה ואמונה בסגולות האנושיות לחיסון עצמי. שתי תכונות בולטות באו לידי ביטוי מקביל במאה העשרים: הרצון לאיין את האדם ההיסטורי והתשוקה לבנות "אדם חדש". שתיהן אפשריות הקיימות רק בשיח המודרני. ככל שקרבים אנו לסוף המאה, הולכת ומתבהרת מהותה המיוחדת של המודרניות, קרי: היכולת של האנושות בעת החדשה לעצב את גורלה במו-ידיה, ותודעתה שכך הדבר.

כמו במיתוסים אחרים של התרבות המערבית (הגולם, פאוסט ופרנקנשטיין), גם כאן באה לידי ביטוי סמלי דו-המשמעות של הידע האנושי: תשוקה אנושית חסרת גבולות, על השלכותיה המבטיחות אך גם מאיימות. במציאות שבה מתקיימים ערכים מוחלטים מעבר לאדם, סימל פרומתיאוס את האדם היווני הקורא תיגר על אבי האלים.

יש שני יסודות להבטחה הפרומתיאית: המודרניות והנאורות. יש המזהים מודרניות עם נאורות, אך אלה מושגים שונים ולפעמים גם סותרים. המודרניות היא התודעה, האתגר והיכולת של האנושות לעצב את עצמה במו ידיה. יש שרצו לעצבה ברוח החירות ויש שרצו לעצבה ברוח השעבוד. ואילו השקפת העולם של הנאורות הצביעה על המגמה הערכית של העיצוב הזה, לפי הנחות יסוד מוכחות מאליהן של חירות ושוויון הברואים. המודרניות היא ציון נייטרלי של תקופה, הנאורות היא השקפת עולם נורמטיבית: המודרניות עשויה להיות נאורה, אך היא עלולה להיות גם מרד בערכי הנאורות.

דרכי המודרניות מפותלות ושורשיה אינם מצויים ברצון לנאורות או במגמה לקידמה, אלא בתשוקה הפרומתיאית של האדם המערבי להיות אדון לעצמו, לכונן את תבונתו-שלו ובאמצעותה לשלוט בטבע ולעצב את עולמו. התשובה הזאת עמדה ביסוד המדע, הטכנולוגיה והאידיאולוגיות הפוליטיות במאה העשרים, שביקשו למסד את המציאות הפוליטית והחברתית בצלמו ובדמותו של האדם.

האם המודרניות, המגמה לעיצוב עצמי של האדם ועולמו, והנאורות, המגמה הערכית לעיצוב הזה בכיוון אוניברסלי, הלכו יד ביד בעת החדשה? או שמא נפרדו דרכיהן במאה העשרים? האם חל קרע בין המודרניות לנאורות, בין הפוליטיקה ההמונית, הטכנולוגיה, התקשורת והתיעוש לתכנים האנושיים שכל אלה נועדו למענם?

המאה שלנו, הפרומתיאית, היא עדות לתהום ההולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי, בין הנאורות למודרניות. דוגמה לכך הוא המתאם הגדל והולך בין יכולת הייצור האנושית לבין ההשמדה ההמונית, צמיחת הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת הצריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיות, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הלאומנות והפונדמנטליזם הדתי, העוני, הניוול והאלימות. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל, לפי הכללים האוניברסליים של הנאורות. התבונה קמה על עצמה. פרומתיאוס, משחרר האנושות, הפר את ההבטחה הגלומה בו והפך קיסר המשתוקק לרשת את האלים.

האמצעים המירו את התכליות, ובני האדם נעשו תלויים ומותנים בעוצמה הפוליטית, הכלכלית, הטכנולוגית והתקשורתית, שהם עצמם יצרו ואותה היו אמורים לכוון. מה אירע לו לאדם המודרני שמממש את עצמו? הוא מסוגל לפעול ללא כוחות מדריכים, מכוונים, מרסנים? הוא מסוגל לשלוט בכוחותיו שלו, שפרצו מעבר לאופק? מה אירע לאדם הפרומתיאי משעה שניפץ את אזיקיו?

פרנקנשטיין הוא בנו בכורו של פרומתיאוס המשוחרר מכבליו. שנתיים לפני פרסומו בעילום שם של הספר "פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני" (1818), נסעו המשורר שלי, אשתו מרי והלורד ביירון להרי האלפים השווייציים. שני הגברים שוחחו על האפשרויות המדעיות לייצורו של אדם מלאכותי. רישומה של השיחה על מרי שלי היה עמוק כל כך, שבאותו לילה חלמה חלום בלהות על בריאת מפלצת אדם רצחנית. ברומן התריעה הסופרת מפני מודרניות החותרת תחת הנאורות, והזהירה את המדען מפני יציר כפיו המפלצתי, שקם עליו.

הגולם שקם על יוצרו ומשתולל מאפיין הן את אגדת הגולם של הרב אליהוא מחלם והן את הבלדה של גתה על שוליית הקוסם. הבלדה נכתבה אחרי ביקור המשורר הגרמני בבית הכנסת אלטנוי שול בפראג, שבו התרחשה האגדה המיוחסת (קרוב לוודאי בטעות) למהר"ל מפראג. הגולם היה לסמל כוח ההרס שבאדם, הגדל מעבר לכל שיעור ועלול להחריב את העולם.

המדע מגלם את הגולם המודרני, שנברא בכוח התבונה. דווקא בפעילות המדעית והיוצרת מממש האדם את מלוא אנושיותו, שהרי המחקה את האל שואף לשלמות. האדם רוצה להמשיך את מעשהו של האל מקדמת דנא. ומהו המעשה האלוהי המובהק אם לא לידת האדם והיקום? לפנינו אפוא 'צלם כפול': בצלם אלוהים נברא האדם, ובצלם האדם נברא הגולם.

המדע עבר מאידיאל של הגות לרצון לעוצמה, ולבסוף להשפעה על המציאות. למשל, הוועדה המייעצת לביו-אתיקה של ארצות-הברית, המליצה לקונגרס להתיר שכפול עוברי אדם לצורכי מחקר. בעקבות ההצלחה לשכפל כבשה בשיבוט גנטי, עלתה לדיון הסוגיה של השבחת תכונות בהנדסה גנטית. הניסויים שעשו הנאצים היו ניצנים ראשונים של מציאות עוועים, שבה מתרחשת דה-הומניזציה בשעה שהמודרניות קמה על הנאורות.

                                         *

רק מאז המהפכה הצרפתית נוצרו התנאים לפוליטיקה והחינוך המודרניים ליצור דגם חדש של אנושיות. מעולם לא זוהה הוגה יחיד עם מהפכה, כמו במקרה של אבי "האמנה החברתית" ומהפכת 1798. שני עקרונות יסוד של המהפכה, שליטת הפוליטיקה והחינוך הכללי, שאבו את השראתם מז'אן ז'אק רוסו.

נהוג לראות את רוסו כאבי החינוך החופשי. בספרו "אמיל, או על החינוך" (1762), עומד "החינוך הטבעי" במרכז שיטתו החינוכית-האנתרופולוגית. יש כמה יסודות לחינוך המודרני-הפרוגרסיבי של רוסו: אוטונומיה של גיל הילדות, הדגשת האינדיבידואל, הכנת הילד והנער בשלבים לחיים חברתיים, חינוך בהתאם לטבע. אך בניגוד לפרשנות הליברלית הצרה של "אמיל", ניתן לראותו כחיבור לחינוך טוטליטרי, לשעבוד ולקונפורמיות.

אמיל, החניך, הוא יתום שגדל בכפר מרוחק מהציביליזציה ונתון לפיקוח בלעדי של מחנכו ז'אן ז'אק. זהו כמובן שמו הפרטי של רוסו. ז'אן ז'אק קובעשהחניך "מותר לו לעשות מה שהוא רוצה, אך מותר לו לרצות רק מה שאתה רוצה שהוא יעשה". רוסו מתמקד בחניך ממוצע כדגם אנתרופולוגי ראוי. לא אמיל, החניך המסוים, האמפירי, עומד במרכז, אלא הדגם של "האדם החדש".

ההורים חייבים לספק "אנשים לאנושות, אזרחים למדינה". ולכן "יש לאלפו כשם שמאלפים סוס רכיבה, לעקמו לפי אופנה שבידו, כאילן שבגנו". האמצעי היעיל ביותר הוא ההתניה, לא האיסור: "לא לאסור עליו את הרע אתה צריך, אלא למנעו מזה". רוסו משחרר את הילד מחובת ההבחנה הערכית: "להבחין בין טוב לרע, לעמוד על נימוקים של חובות אדם, לא עניין הם לילד". משמעות "החינוך השלילי"  היא למנוע מהילד את האפשרות לדעת את הטוב ואת הרע. עיקר החינוך אינו הבחנה, לימוד, ברירה, אלא התניה: "בשביל שהרע לא יולד". ההתניה אינה נעשית כאופן של הטפה, איום או הבטחה, אלא כמעשה של פיתוי, מניפולציה, הכוונת החניך לתוצאות שמתוכננות מלכתחילה על-ידי המחנך: "מכוון אני את דרכי שיהא הוא המציע ולא אני".

העניין המרכזי הוא זיהוי חירות החניך עם הצייתנות למחנך: "תנו לו להיות חופשי על מנת שייעשה צייתן". החינוך הוא אמנות הפיתוי בכמה אמצעים: לעודד את הילד לסקרנות, אך כזאת שתכוון על-ידי המחנך, לעצב את עתידו, לקבוע את משאלותיו, לחרוץ את גורלו, לעשותו ל"מפעל חייו" של המחנך. פרויקט החינוך הזה אפשרי, אם המעקב אחר החניך הוא אינטנסיבי, מבוסס על הכרות עמוקה, פיקוח מוחלט ואמון בלא סייגים. העיקר הוא שהשעבוד והפיקוח יתחפשו לחירות, לאשליה של חופש: "הניחו לו להאמין תמיד שהוא האדון, אך היו אתם למעשה אדוניו. אין שעבוד מושלם מזה שמותיר למשועבד את מראית-העין של החירות; בדרך זו משתלטים גם על רצונו".

אמיל הוא דגם של מעבדה אמפירית לאדם המודרני הנבנה בשלבי התבגרות, צעד אחר צעד, מודרך מתחנה לתחנה, עד הגיעו לבשלות. "האדם החדש" מתעצב בתוך ההיסטוריה, אך זוהי היסטוריה חדשה, שאת נסיבותיה יוצרים המהפכנים והמחנכים בעצמם. החינוך הוא תכליתי, ההתניה היא מוסרית, ההכוונה היא טוטלית. התשוקה והאתגר לכונן אנושות חדשה, הם שהציבו את המהפכה הצרפתית כדגם למהפכות עתידיות ולמשטרים רבים ב200- השנים הבאות. המצדד בכינונו של "אדם חדש" אף גורס את ביטלה של ההפרדה בין האני לקולקטיב, מכריז מלחמה על מתנגדיו, ונבלע כל כולו באסטרטגיה הפדגוגית על פרטי פרטיה.

כמו אצל רוסו, בלטה ביצירתו של פרידריך ניטשה התשוקה הפרומתיאית ליצירת אנושות חדשה, תשוקה שאימץ האוונגרד הגרמני והרוסי. הוא סימל בשביל האוונגרד את החדש, את המאבק בניוון ואת החתירה להחריב עולם ישן. תובנותיו המודרניות באו לידי ביטוי בגרמניה וברוסיה בתחומי עניין מגוונים, באוונגרד האמנותי, בפסיכולוגיה, במחול, בארכיטקטורה, במוזיקה, בדת, בלאומיות, במלחמה ובאידיאולוגיה הנאצית מכאן והבולשביקית מכאן.

באוונגרד הגרמני והרוסי ניכרה המגמה ליילד אדם חדש. האמנים טשטשו את ההבחנות המסורתיות המקובלות של ימין-שמאל, רציונלי-מִיסטי, אמת-שקר, והאוונגרד חשף את יצירותיו כמצויות מעבר לטוב ולרוע. כל אמן צבע את חזונותיו האמנותיים בצבע פוליטי אחר.

אירוני הוא שניטשה, שהיה ידוע בבוזו לשוויון ולסוציאליזם ובמשטמתו להמונים, אומץ על-ידי הסוציאליזם הימני והשמאלי בגרמניה. רדיקלים סוציאליסטים נמשכו לניטשה מפני שניאץ את הבורגנות ומכיוון שנתן לעולם שפה נגדית, רטוריקה של שינוי טוטלי באמצעות "האדם החדש".

ההכרזה הידועה על "מות האלוהים" אינה סותרת גם את הצד הרליגיוזי בהגות ניטשה: "זרטוסתרא" כתוב ברוח תנ"כית. מולידו של הנביא הפרסי המודרני ביקש ליצור לוחות חדשים, העמיד את דיוניסוס מול הצלוב וכונן את "האדם העליון" כיורשו עלי אדמות של האל הישן. התיאולוג האנס גאלוויץ שילב פרוטסטנטיות ואמונה ניטשאנית. אלברט קאלטוף היה המטיף המושבע ביותר להמרת ניטשה אל תוך הכנסייה. לנצרות הפרימיטיבית ולניטשה משותף הדחף הרדיקלי: הם ביקשו לשנות את כל הערכים.

אם במלחמת העולם הראשונה היה ניטשה גורם בעל השראה לחוויה הרואית נעדרת תוכן, הרי במלחמת העולם השנייה גויס רשמית לאידיאולוגיית המלחמה של הנציונל סוציאליזם. עוד לפני המלחמה ביקר היטלר בארכיון ניטשה והסכים להשתתף בתקציב בניית אודיטוריום לזכר פילוסוף "הרצון לעוצמה". ואילו מוסוליני שלח מתנה לאליזבט פורסטר-ניטשה, אחות הפילוסוף: עשרים אלף לירטות.

אם היו ילדי ניטשה רבים ומגוונים בגרמניה, מולדתו של ניטשה, נוכחותו ברוסיה מפתיעה. השפעת ניטשה ניכרת ברוסיה בייחוד בתקופת המעבר מצאריזם לבולשביזם, בשעה שהוגים ואמנים ביקשו להחריב עולם ישן ולבנות עולם חדש ואמיץ. ניטשה, פילוסוף לכל מורד, סימל את התשובה: למחוץ את לוח הערכים הישן ולסמן את הנתיב לבניית "האדם החדש".

החיפוש של גורקי אחר "אדם עליון" רוסי – שדמה לניסיון הבולשביקי לכונן "אדם חדש" קומוניסטי – שאב את השראתו מהגותו של ניטשה. השפעת ניטשה ברוסיה נעה מתחומים אסתטיים, מוסריים ופסיכולוגיים בשנות התשעים למאה ה19-, לנושאים אקזיסטנציאליים, פילוסופיים ודתיים ב1900-, ועד נושאים פוליטיים וחברתיים ב1905-.

המרכסיסטים ברוסיה ראו עין בעין עם ניטשה את ביקורת החברה הבורגנית. ליאון טרוצקי, קומיסר הצבא האדום, כתב שהסוציאליסט "אינו יכול אלא להעריץ את המקוריות המבריקה שבאמצעותה הראה ניטשה כמה שבירה האתיקה היומיומית הרגילה של המעמד הבינוני". האם לא היה לנין האנשה של הרצון לעוצמה הניטשאני? אישיותו של לנין, הרצון המחושל, המשמעת העצמית, הנחרצות, ההתמדה, יכולת ההבקעה, כל אלה הם קווי אופי מובהקים של הגיבור הניטשאני.

בדיסרטציה "ההבדל בין הפילוסופיה של דמוקריטוס ואפיקורוס על הטבע" (1840) כתב מרכס: "פרומתיאוס הוא המלך הנחשב ביותר והקדוש המעונה של הלוח הפילוסופי". פרומתיאוס הוא מלאך הפילוסופיה, ופילוסופיה בשביל מרכס היתה ערך מקודש, שביטא חתירה לחירות מוחלטת ותשוקה לשוויון מוחלט. הפילוסופיה הפרומתיאית של מרכס דחתה אלים, וכפועל יוצא חתר האתיאיזם המהפכני שלו להעביר את הקדושה מעולם האלים לאדם המודרני. האדם הריבון קם על משעבדיו במהפכה ומבקש לעצב את ההיסטוריה שלו.

המהפכה הפרומתיאית המודרנית היא המהפכה הפרולטרית. ב"הקפיטל" ניתח מרכס את הכלכלה המודרנית שמשעבדת את הפרולטריון: החוק הכלכלי של הצבר ההון "כבל את הפועל יותר מאשר כבלו הסלעים הוולקנים את פרומתיאוס". הפילוסופיה הכלכלית של מרכס ספוגה בסיפור המיתי של פרומתיאוס כדגם לשחרור הפרולטריון והאנושות כולה מכבלי עולם הקפיטל.

האידיאליזם הפרומתיאי של הגל היה אצל מרכס למטריאליזם פרומתיאי. מכיוון שההוויה קובעת את התודעה, השאלה החשובה היא בידי מי נמצאים אמצעי הייצור: הפועלים קמים על מעבידיהם ועושים אוניברסליזציה של העוצמה. ניתוח החברה המודרנית-קפיטליסטית והפתרון בדמות מהפכה חברתית הם תרומתו של מרכס לדימוי של פרומתיאוס הפרולטרי.

הפרולטריון הוא פרומתיאוס הכבול והוא פרומתיאוס המושיע. הפרולטריון, שמאניש את האידיאה האוניברסלית, מגלם את הכוח הייחודי שיכול להשיג מהפכה שוויונית, כלומר גאולה. לפרולטריון נועדה משימה של גאולה אוניברסלית, והוא נאלץ להקריב את עצמו למען האנושות כולה. יש דמיון רב בין הקדוש המעונה של הנצרות לפילוסוף השוויון של הנאורות: שניהם מוּנעים על-ידי תשוקה לצדק, סבל וחיפוש הגשמה עצמית.

מה יעשה הפועל הפרומתיאי המודרני משעה שניתץ את כבליו? מנקודת המבט של הנבואה המרכסיסטית, ערכים אותנטיים יכולים להימצא רק בקץ ההיסטוריה: עד אז הערכים משועבדים למהפכה. עד שהמעמד הבורגני יעלם, מושגים פוליטיים כמו דיקטטורה ואלימות הם בשירות המהפכה, משמע, הם יחסיים. בכל כתביו היתה למרכס ההשראה הפרומתיאית לשחרור האנושות: מכבלי פרשנות היסטורית שמצדיקה את הסדר הדכאני הקיים; מאמצעי ייצור שנמצאים תמיד אצל האחר; מהזולת שמנכר אותך לצרכיו; מהסחורות שמנצחות את רוח האדם ומתנות את אופיו.

לפתחו של הדחף הפרומתיאי המרכסיסטי עמדו לנין וסטלין. הם הקימו אימפריה חמושה, עשו מהפילוסופיה דוקטרינה, יִסדו כנסיית-מפלגה, השליטו אומה אחת, רוסיה, על אחיותיה השכנות, הפעילו טרור מדינתי כמכניזם קבוע, צימצמו את הדגם האוניברסלי לסוציאליזם במדינה אחת, העמיקו את הניכור שבין אדם לחברו ובין אדם למדינתו, מדינת המשטרה. החזון העל-מעמדי עוות למצב של מצור מתמיד. המהפכה הפרומתיאית קמה על בניה: פרומתיאוס שב וכבל את עצמו אל הסלע.

שבעים שנות בולשביזם ברוסיה הן עדות היסטורית לשעבודו של פרומתיאוס הפרולטרי במדינת מצור חמושה וענייה. איך היה מרכס מביט על המהפכה הבולשביקית? קרוב לוודאי שהיה מגנה את שדה הניסיון הכושל של מהפכה קומוניסטית טרם זמנה בארץ אחת; קרוב לוודאי שהיה מבקר את המהפכנים הבולשביקים, שלא הפנימו את לקחי הכישלונות של המהפכות הפוליטיות בצרפת במאה ה19-. הוא היה חוזה שמודרניזציה מואצת וכפויה בארץ לא מודרנית תגרור התניה משעבדת של המציאות ההיסטורית לדגם תיאורטי. החטא הקדמון היה ההיבריס של אוקטובר 1917: הניסיון לכבול באזיקים מדינה שלמה למעבדה אידיאולוגית שהתגלגלה לשלטון של מפלגה.

אליטה בולשביקית ביקשה לתרגם הלכה למעשה תיאוריה היסטורית התפתחותית לפרקסיס מהפכני. היא שילבה יסודות מהפכניים מהמרכסיזם עם תנאיה המיוחדים של רוסיה: תיעוש מואץ, רוסיפיקציה של האוכלוסייה, דיקטטורה של המפלגה, טרור מעמדי כשלב מעבר בין קפיטליזם לסוציאליזם, סוציאליזם של המדינה, אינדוקטרינציה של החינוך, קולקטיביזציה של האיכרים, השמדתם והתנייתם. קומוניזם בארץ אחת הצדיק את כל האמצעים המהפכנים.

בניגוד לאופי התיאורטי של המרכסיזם, היתה הדוקטרינה הבולשביקית המהפכנית פרקטיקה פוליטית באמצעות ארגון מפלגתי, צבאי ומשטרתי. המאמץ המהפכני התרכז בהרס שאריות המעמד הבורגני ובבניית יסודות החברה הקומוניסטית. בניגוד לקאוטסקי, שטען כי חברה קומוניסטית תצמחעם התמוטטות המבנה הקפיטליסטי, סברו הבולשביקים שהקומוניזם הרוסי הוא שלב-מעבר מהפכני, ורוסיה של 1917 בשלה למהלך הזה.

שלב המעבר המהפכני היה למציאות טוטליטרית במשך 70 שנות בולשביזם. קאוטסקי האשים את לנין והבולשביקים בשימור פוליטי עצמי באמצעות הטרור: הדיקטטורה של הפרולטריון, שמרכס החשיבה כשלב ביניים פוסט-מהפכני, היתה לדיקטטורה של המפלגה. הסכנה הגדולה בשימוש בלתי מבוקר של האמצעים המהפכנים היתה במיסוד הכוח המהפכני עד כדי מרכוז הכוח הביורוקרטי, האלימות, הטרור והצבא; האיום התיאורטי היה למציאות היסטורית.

 

                                          *

 

הנציונל-סוציאליזם גילם את פרומתיאוס במהופך: טיטן מיתולוגי שגונב את החושך מהאלים כדי להטיל עלטה על רעיון האוניברסליזציה של האנושות, מהפכתה של הנאורות. היטלר ניכס את פרומתיאוס לתשוקת עוועים מודרנית, שמבקשת לשוב למצב-טבע של גזעים אנושיים כתשובת-נגד לנאורות אוניברסלית. ב"מיין קאמפף" כתב היטלר:

"פרומתיאוס של האנושות, שמתוך מצחו הזוהר מזנק הניצוץ האלוהי של גאוניות כל הזמנים... הוצא אותו - וחשכה גדולה תרד על האדמה, ואולי אפילו בעוד כמה אלפי שנים תאבד התרבות האנושית והעולם יהפוך מדבר".

כת היטלר היתה הניסיון הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית להפוך מיתוס למציאות, להתנות באמצעות פוליטיקה מציאות מדומה, חלופית. פרט לשימוש מודע במיתוסים, שרווח בכל המשטרים הפוליטיים במאה העשרים, העמיד הנאציונל סוציאליזם אתגר מדהים בתעוזתו, לכונן את היצירה הפוליטית של הרייך השלישי כ"עבודה טוטלית של אמנות" (Gesamtkunstwerk בלשונו של ואגנר).

האתגר הנאציונל סוציאליסטי היה אם כן טוטלי. כל התנגדות לו לא התאימה מלכתחילה למבנה האפריורי, ומכאן שהיצירה העצמית הזאת היתה כרוכה בהרס, שנאה, טרור, מלחמה והשמדה. המבנה הטוטליטרי היה חייב לאיין את כל הפרספקטיבות החלופיות, כמו האוניברסליזציה של האנושות שהציעה הנאורות, או המוסר היהודי-נוצרי שהציעו הדתות המונותיאיסטיות. הנאצים, שהתיימרו להיות שומרי החומות של תרבות המערב, למעשה איינו את יסודותיה התבוניים (הפילוסופיה מסוקרטס ועד קאנט), המוסריים (האתיקה היהודית-נוצרית) והאוניברסליים (הנאורות). הנאציזם דילג לאחור אל המיתולוגי, והיה בעצם פגניות פוליטית חדשה.

המולך הנאצי של הפגניות הפוליטית החדשה דרש קורבנות בלא הפסק. המכניזם הנאצי, שנבנה על עימות מתמיד, יהא זה חיצוני (מלחמה), פנימי (טרור) וקוסמי (הפתרון הסופי), היה שונה במהותו מהאנטישמיות האידיאולוגית הנוצרית, שראתה בנחיתותו של היהודי עונש על אי קבלת המשיח. הפרפטום-מובילה הנאצי של השמדה-בשביל-השמדה לא היה אידיאולוגי, אלא ניהיליסטי.

בנאציזם נעשה שימוש בטכנולוגיה המודרנית כדי לעשות מהפוליטיקה אירוע אמנותי: המיִסטיפיקציה נועדה לחפות על חוסר שינוי ביחסי הקניין והמבנה החברתי למרות האירועים "המהפכניים". לאמיתו של דבר ביקש הנאציזם ליצור רושם של מהפכה בלי לחולל מהפכה. הפשיסטים באיטליה והנאצים בגרמניה האמינו שההמונים הפרולטריים יכולים לבוא על סיפוקם אם יינתנו להם צורות חדשות לבטא את עצמם בתהלוכות, במצעדים ובצלבי קרס. המחזות האלה נתנו להמונים הרגשה שהם שייכים למשהו גדול וחשוב מהם, ולכן הכפיפו הנאצים את הפוליטיקה לפרויקט אמנותי גדול מהחיים. הפרדוקס הוא שמי שנמשכו לאשליות האסתטיות של הנאציזם היו בדיוק אלה שהתיעוש והטכנולוגיה איימו עליהם - אומנים, חנוונים, זעיר בורגנים. מפוחדים מהמודרניות הם אימצו את המיתוסים והמבנים האי-רציונליים שהנאצים הציעו.

הפסטיבלים הנאציים חבו חוב לוואגנר: התפקיד המתקשר שיעד לאמנות, משיכתו לערכים ההרואיים ולעולם הגרמני-מיתי, נהייתו להרס ולמוות מסוגנן ויכולתו ליצור מציאות היפנוטית ואשלייתית. אפילו היידגר קיבל השראה מהמיתוס הרומנטי של "קהילת העם" (Volksgemeinschaft). ואגנר ניסה, באמצעות המוסיקה, לתפוס תפיסה ארכאית, בלתי אמצעית, את האחדות האורגנית של קהילה מיסטית, שנוצרה משילוב בין אמנות לפוליטיקה. האחדות הזאת גולמה באישיותו של היטלר, ששילב את תפקיד הפוליטיקאי, הכומר, האמן והגיבור המיתי הוואגנרי. התעמולה עשתה טרנספורמציה של החלום הוואגנרי בדמות האמן-הפוליטיקאי הראשון של הרייך.

הנאצים ביקשו תיאטרון פוליטי שמתגבר על היכולת הביקורתית של הצופה, ונוכחו לדעת כמה קל לטעת אשליה של ניסיון אותנטי בלב ההמונים. באמצעות האמנות הם ניסו לשחזר את העבר, כדי שיתאים לדימוי שלהם על העתיד האוטופי של הרייך. התודעה העצמית האמנותית הזאת מחזקת את הרושם שביירוט של ואגנר היתה חזרה כללית לברלין של היטלר. במאי הסרטים האנס יורגן סיברברג אף הרחיק לכת, בשעה שתיאר את מלחמת העולם השנייה כ"סרט מלחמה עטור תקציב" שהיטלר מביים מהבונקר. הבונקר, כמטאפורה ניהיליסטית לגרמניה העולה בלהבות ב1945-, היה סצינה סופית במחזה היסטורי שמונע בדחף התאבדותי. פרק הסיום במחזה הנאצי היה יכול להסתיים רק בהרס עצמי.

                                           *

בסוף חיבורו הידוע ביותר, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936), מפענח ולטר בנימין את המהפך הפרומתיאי שעבר האדם המודרני: האנושות חווה באמצעות החיבור של הטכנולוגיה והתקשורת את השמדתה-היא כהנאה צרופה. האדם המודרני שכלל את התבונה והמדע לדרגת ניכור כה גבוהה שהוא חווה ניהיליזם עצמי כתופעה אסתטית מזוככת.

הפשיזם, התשליל של פרומתיאוס, אינו גונב את האור אלא מפיץ חושך צלמוות. הפשיזם הוא פגניות מודרנית, קהילה המטילה לזירה את בני-האדם וצעצועיהם ההרסניים להתכתש זה בזה, במציאות של קונפליקט תמידי. קרל שמיט, שמבחין בין "אויב" ל"ידיד", הוא עדות למהפכת-הנגד של המודרניות מאוניברסליזציה לעימות מתמיד, מנאורות לחוויה, מתוכן שוויוני לצורה לוחמנית. התבונה, במקום שתקדם את תכליותיו האוניברסליות של האדם המודרני, מאיצה את חורבנה-שלה בחגיגת היבריס. דעתה של התבונה נטרפה עליה והיא מגיעה לסיפוק-עצמי בשידור חי של רצח המוני. כך קמה המודרניות על הנאורות.

ההרס האסתטי הטוטלי מגיע לשיאו בתיאור ארנסט יונגר את לוחמת הגזים, שאינה מבחינה בין לוחם ואזרח: "ענן הגז הממית מרחף על כל יצור חי. אפשרות של איום כזה מניחה לפיכך לא גיוס חלקי או כללי, אלא גיוס טוטלי, שמרחיב את עצמו אפילו לתינוק בעריסה".  התיאור המנוכר הזה של לוחמת הגזים, כאחד מביטויי הגיוס הטוטלי, הביא את בנימין לנבא:

"מלחמת הגזים מבטיחה לתת דיוקן עתידי למלחמות, שימירו איכויות מלחמתיות באיכויות של ספורט; כל פעולה תאבד את אופיה הצבאי, ומלחמה תהיה כמו שיבוץ שיאים. האפיון הכולל הקבוע ביותר למלחמה מעין זו, שהיא נעשית באופן רדיקלי מלחמה תוקפנית. אנו יודעים שאין הגנה מתאימה נגד התקפות גז מהאוויר. אפילו במכשירים הגנתיים פרטיים, מסכות גז, אין תועלת נגד גז חרדל... מלחמת גזים תהיה בעתיד ניהיליסטית ומעורבת בדרגה אבסורדית של סיכון... מכיוון שמלחמת גזים מבטלת בהחלט את האבחנה בין אזרחים ללוחמים, הרי ניטלה כל חשיבות מהחוק הבינלאומי. המלחמה האחרונה כבר הוכיחה שהמלחמה האימפריאליסטית הלא-מאורגנת הטוטלית נמשכת, והצורה שבה היא מתנהלת מאיימת לעשותה מלחמה בלא קץ".

שש שנים מאוחר יותר ציטט בנימין ממניפסט הפוטוריסטים שפורסם לרגל המלחמה האתיופית: "המלחמה יפה, כי הודות למסכות הגז, הרמקולים הזורעים בהלה, הלהביורים והטנקים הקטנים, היא מבססת את שלטונו של האדם על המכונה המשועבדת. המלחמה יפה, משום שבה מתחילה ההפיכה הנכספת של גוף האדם למתכת". האסתטיזציה של מסיכות הגז ודימוי המלחמה לספורט או אמנות קשורים לדעת בנימין במהלך מהפכני; משעה שהמלחמה חורגת מאופיה המסורתי כאמצעי להשגת דבר מה מעבר-לה, ונעשית תהליך מענג חושים ומספק-לעצמו כמו אמנות או ספורט, היא נכרכת בכיוון של לאומיות חדשה, תוקפנית, ששה-אלי-קרב, שהקונפליקט המתמיד הוא תמצית קיומה וצידוקה. הלאומיות החדשה הזאת, שחוברת לטכנולוגיה המודרנית, מבקשת ליצור את "האדם החדש" הפשיסטי".

גם ברוסיה, עם פרוץ המהפכה הבולשביקית, החלה המפלגה הקומוניסטית לחזר במרץ אחרי המהנדסים, בתקווה למשוך אותם לשיתוף פעולה בארגון חברה חדשה. הסיסמה היתה: "פועלים בלי מהנדסים הם כחיילים בלי מפקדים". בסופו של דבר היתה האינטליגנציה הטכנית למודל ההתפתחות הראוי של החברה הקומוניסטית, וב1941- נעשו המהנדסים חלק בלתי נפרד ממנגנון השליטה בבריה"מ. הן בגרמניה והן בבריה"מ נמשכו המהנדסים לא לתוכן האידיאולוגי, אלא לצורה הטוטליטרית של הנדסת החברה.

משהו מתפלצת הטכנולוגיה של הגולם שנולד במעבדה של ד"ר פרנקנשטיין וההורס את כל הנקרה על דרכו, דבקה במלחמת המפרץ. המפגן הטכנולוגי הלא-אישי, ההוויה המופשטת של "פצצות חכמות" שפוגעות כירורגית, השאירו אותנו בוהים מול המרקע, נטולי רגשות אנושיים כלשהם. לא זו בלבד שנוטרלנו לחלוטין מכל השפעה שהיא על מהלך המאורעות, אלא אף פורקנו מכל יכולת של ביקורת ובקרה-עצמית. הטכנולוגיה ערטלה כל אמפתיה אנושית. העיתונאים פיטר ארנט במלונו בבגדאד ובוב סיימון, שנפל בשבי, גילמו את חוסר האונים של התקשורת במלחמה מעין זו, שבה הטכנולוגיה המערבית, בין השאר באמצעות נטרול התקשורת, טיפלה במלחמה טיפול חף מכל נימה אישית או אנושית. במלחמה הזאת לא רק משטרו של סאדאם חוסיין היה אלים. גם מולו, בצד בעלות הברית, עמדה טוטליטריות מתוחכמת וסובטילית של הטכנולוגיה המערבית, שמשעבדת את החושים האסתטיים לצרכיה, מעקרת את התקשורת מכל ביקורת, ועושה ממנה מדיום חד-ממדי של המסר הטכנולוגי הכל יכול. ואנו, הצופים, התענגו כשותפים סמויים באסתטיזציה של הטכנולוגיה.

                                       *

מפעלו המחקרי של מישל פוקו (1926-1984) הוא הגדרה מחודשת של השאלות "מהי מודרניות" ו"מהי נאורות" ובנייה מחדש של יחסי הגומלין ביניהן. פוקו נטל עליו משימת ענקים: להיות ארכיאולוג של תרבות המערב, לחשוף את מיניותה, וידויה, דרכי עשייתה, דיבורה, פטרונותה על תרבויות אחרות: לנתח את יחסי הכוח והידע המסתתרים תחת הסינר של כל אידיאולוגיה או ארגון, להיות פסיכולוג של הפסיכיאטרים, היסטוריון של היסטוריות, לתאר את דיסציפלינות המחקר המוכרות כבליל דביק שאבד עליו הכלח, וכמנגנון מתוחכם לשימור עוצמה.

 את השיח שלהן בחן הוא מהקתדרה שלו, שקרא לה בחוסר ענווה "הקתדרה להיסטוריה של מערכות המחשבה". הוא ביקש להיות ניטשה חדש, מעודכן: אם "מות האלוהים" בישר את הולדת האדם החדש מתוך האסתטיקה, כלומר המודרניזם, הפילוסוף מפאריס התיימר לנסח אמירה נועזת מאה מונים ממנה: "מות האדם" הוא לידתו של הפוסט-מודרניזם.

אין אמת, אומר פוקו הניטשיאני, יש רק פיקציות. אין טקסט, יש רק פירושים. אין מציאות, טובה או רעה, יש רק הבניות של כוח. המציאות החברתית שבה אנו חיים היא תמיד עולם שאנו מבנים, בנייה שרירותית של תשוקותינו, מאוויינו ועדות עצמית לרצון שלנו לעוצמה. האמת לגבי האדם היא, שהוא יצור ללא אמת, ללא זהות נתונה או קבועה. אדם הוא הפרויקט של עצמו, והוא סך הכל של יחסי הגומלין הדיאלקטיים בין כוח לאמת. כוח יוצר אמת, ואמת בצורה יוצרת כוח.

 בשלוש הגנאלוגיות, "תולדות השיגעון", "לידתה של הקליניקה" ו"לפקח ולהעניש", מתוארת החברה המודרנית כאנטי אוטופיה בנוסח 1984. אם מרקוזה דיבר במושגים מרכסיסטיים-פרוידיאניים מעודכנים על חברת צריכה דכאנית וחד ממדית, פוקו חושף מרחב שיח שהדיסציפלינה (במשמעותה האקדמית ובמשמעות משמעת) מתנה ומקבעת את תכניה וגבולותיה שלה. גנאלוגיה בשלוש מערכות של משמעת במאות ה18- וה19- - בתי חולים לחולי נפש, בתי חולים ובתי כלא - מגלה אכיפה עצמית והפנמה קולקטיבית. הסובייקטים, או מה שנותר לאחר פירוקם בידי פוקו, לכודים באתרים של כוח. גם במפעלים, בצבאות ובבתי הספר. המערכת הממושטרת נחשפת במיסוד סוציולוגי של ה"אפיסטמה" המוקדמת של פוקו, מבנים חברתיים של שיח שליט.

הקריאה הפוסט-מודרנית של פוקו היא סיומה של מסורת אינטלקטואלית ארוכה, שבה התבונה היתה הפנינה שבכתר האוניברסליות. אפלטון היה האינטלקטואל הראשון שדרש כוח להגשים להלכה למעשה את האוטופיה התבונית שבנה. המלך-פילוסוף חתר לאיחוד בין המעשה המדיני להרהור התבוני, בין הפוליטיקה לביקורת, בין הקיסר לכוהן. עתה הוסטה התיאוריה הפוליטית מהלווייתן- המדינה, שהעסיקה הוגים מאפלטון עד הובס ורוסו, לאתרי כוח חדשים. פוקו נטש את האתגר של רוסו והנאורות לאחד בין המחשבה הפרטיקולרית למחשבה האוניברסלית באמצעות "הרצון הכללי", והחל בניתוח אופנים מורכבים שבהם פרטים עוצבו כסובייקטים אנושיים. בעזרת ניטשה נזנחה המסורת של רוסו, הגל ומרכס, מסורת שביקשה לכונן, בשיטות הדיאלקטיות הגדולות, קהילות פוליטיות מוסריות המגשימות הרמוניה חברתית.

דא עקא, שתשוקה זו לאחדות והרמוניה, הבאה לידי ביטוי בחיפוש הטוב המשותף, יכלה להיות מושגת רק על חשבון דחייה טוטליטרית של האחר. מכך ביקש פוקו להימנע: במקום מטא-נרטיבים הציע צורות מגוונות של אחרות ומרחבי שיח.

לדרישה זו מצטרף ליטואר, הקורא לשים קץ לנרטיבים הגדולים. מה שנדחה הוא לאו דווקא תוכן האידיאולוגיות, אלא היומרה הנרטיבית של הניסיון האנושי. מכיוון שאין לסובייקט אחדות משלו ולא קיימת רציפות היסטורית בין הסובייקטים השונים, הטענה של תרבות המערב לאחדות המין האנושי נשללת על הסף. במקום סובייקטים שנחשבו מכונני ההיסטוריה, באה מערכת של סימנים ולשונות נעדרת הקשר היסטורי וחברתי. פרגמנטיזציה של החיים החברתיים הורסת לחלוטין את האידיאה של הסובייקט. רעיון זה חותר כמובן תחת המחשבה החברתית הקלאסית, שהרי בני אדם  חונכו להיות יצורים חברתיים, ריבוניים וסולידריים.

קריאתה של המודרניות הנאורה היתה לעבור ממצב טבעי למצב מדינה ולא להפך. המודל המודרניסטי ששלט בהגות המערבית מאז הפילוסופיה של הנאורות הגיע עתה לקצו. נכשלה הקריאה לחתור לאוניברסליזציה של המשפחה האנושית, לחזור לערכים ההומניסטיים הגדולים, או לשחזר משמעויות נאורות של ההיסטוריה.

המחשבה הפוסט-מודרנית מצמצמת את ההוויה האנושית לחברת שוק, שבה בני אדם נותרים ללא המשכיות היסטורית, זיכרון קולקטיבי או סולידריות חברתית. שהרי מהו האדם ללא מובנה של הפעילות התבונית? התוצאה היא אובססיה של חיפוש זהות והגדרה עצמית התופסים אחרים רק בהקשר לאחרותם ("דיפרנס"). החברה הפוסט-מודרנית מתקבלת כ"חברה של אחרים", שבה האחר הוא  האחר של האחר. עם דחיקתה של נקודת ההתייחסות האוניברסלית, עלול להיעלם גם המשקל הסגולי של "האנושיות", המשותף לכל הסובייקטים או "האחרים". דינמיקה כזו של "אחרות" עתידה להתגלגל גם לאיום הדדי, לניתוק הקשרים החברתיים, לביקוע ההמשכיות, לדרוויניזם חברתי ולראיית האנושיות במושגיו של קארל שמיט: הם או אנחנו, אויב או ידיד.

החברה הופכת לשדה קרב של תרבויות הזרות זו לזו, המקיימות יחסי כוח בין גברים ונשים, שחורים ולבנים, מאמינים וחילוניים. מאבקים חברתיים ומלחמות תרבותיות מובילים לקליידוסקופ אנושי. בני אדם מדומים לספינות חלל הלכודות בתרבויות הנבדלות בשונותן, רצונות קרים לעוצמה במערכות א-אנושיות. אדם לאדם (הוא) אחר.

האידיאה של המודרניות, שבאה לידי ביטוי בתפיסתה העצמית הביקורתית ובחתירתה לנצחון התבונה, עדה עתה לירידתה. חל פיחות ברעיון האוניברסליות שהחל באמונה המונותיאיסטית ובמחשבה היוונית, שטענו כי העולם נוסד בידי אל אחד או אמור להתנהל במושגי התבונה האובייקטיבית. הנחת יסוד זו סללה את הדרך לנצחונות של המוסר האוניברסלי, הרוח המדעית, כלליות זכויות האזרח ותוקף הדמוקרטיה, שנבע מהקריאה "קול אחד לכל אחד". כך הוכשרה הקרקע לבניית מחשבה מודרנית, שביקשה לפעול לפי החלטות חופשיות ותבוניוית.

אך נצחון התבונה סלל גם את המעבר מרציונליות של מרות לרציונליות של אמצעים, שהפך עד מהרה לרציונליות של הטכניקה. מהלך זה הותיר חלל ריק מערכים, שהתמלא עד מהרה בכוחות שצידוקם נבע מעצם נוכחותם, כמו כריזמה או אלימות.

המאה הפרומתיאית עדה לירידת המודרניות דווקא בשל הצלחתה. פרומתיאוס שהגשים את עצמו עלול, בייאושו, לפנות את הזירה לכוחות מיתיים א-אנושיים. ביסוד התשוקה הפרומתיאית היו המודרניות - פרויקט העיצוב העצמי של האנושות, והנאורות - קיום המתח המתמיד בין המצוי לראוי, בין היש לערך, בין המציאות לערכים. המתאם בין העיצוב העצמי להתכוונות לתכלית אוניברסלית עמד ביסוד החתירה המתמדת לאופקים חדשים. מאחורי העייפות, המיצוי העצמי והספקנות של הביקורת הפוסט-מודרנית, מבצבץ הסירוב להבחין באופקים פרומתיאים. ועם זאת, התבונה נותרה נשקה הביקורתי ובעל העוצמה של האנושות נגד אליליה שצמחו ממנה: הטוטליטריות, הפונדמנטליזם, גולם הטכנולוגיה, ההנדסה הגנטית, או כל רצון לעוצמה ללא גבולות. שאם לא כן, פרומתיאוס החדש עלול להשיב את האש לידי האלים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד