הסינדרלות החדשות
הסינדרלות החדשות

תמר ליבס מלמדת במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, ראש מכון סמארט לקומוניקציה

 

נערות מתבגרות נתונות היום במצב פרדוקסאלי, בגלל ההתפתחות הפנימית של התנועה הפמיניסטית, בכיוון לפמיניזם-מותרות. תרבות הצריכה הטלוויזיונית החוצה-לאומים הודפת את הנערות בחזרה לתפקידיהן הפרטיקולריסטיים, במסווה של הבטחות-שווא ומכירת חלומות בלתי אפשריים

הערה: מאמר זה  מבוסס על מחקר מאייך שנעשה בישראל, כשהוא מסונף למחקר כלל-אירופי על ילדים ואמצעי התקשורת. סיכום הממצאים הכמותיים ההשוואתיים של כל הפרויקט  האירופי מופיעים ב: (eds.) Sonia Livingstone, Moira Bovill and George Gaskell, Children in their changing media  environment (in press), London, Sage. (עורכים: סוניה ליווינגסטון, מוירה בוויל וג'ורג' גסקל,  ילדים בתוך סביבת תקשורת משתנה [יופיע בקרוב], לונדון: סייג'). שתי קבוצות חשובות - האוכלוסייה הערבית-הישראלית והיהודים החרדים -  אינם מיוצגים במחקר בשלב זה. אני מודה לדפנה למיש, רכזת-משנה של החלק הישראלי של הפרויקט האירופי, על  תמיכתה  ועצתה במהלך איסוף הנתונים וניתוחם  וכתיבת המאמר. הרבה תודות גם לגונן הכהן ולדויד לוין, שערכו חלק נכבד מהראיונות במסירות ובכשרון, ותרמו תרומה חיונית למחקר.

"כל  נערה יודעת" (Ask Any Girl) היא קומדיה רומנטית משנת 1959, שבה שירלי מקליין משחקת נערה טובה, שבלהט חיפושיה אחרי הבעל מגיעה לידי כך שתגדיר את עצמה כמוצר צריכה שיש לשווק לקונה הפוטנציאלי. אחרי  שהיא לובשת לניסיון סימני זהות שונים (בגדים, בושם, צבע  שיער) שהיא לוקחת בהשאלה מיריבותיה, במטרה למשוך את  הקונה, משיגה שירלי מקליין את מטרתה  רק כדי לגלות שאין היא יודעת עוד מי היא. בעיית  הזהות שלה נפתרת כשהיא  מבינה, שהאיש שהיא אוהבת באמת הוא בעצם אחיו של הקליינט, אדם שסייע לה באבירות במסע-הכיבושים, ולכן הצליח להכיר את  האני הפנימי שלה.

אי  אפשר לקרוא  למקליין המפתה "פמיניסטית". מקליין היתה אומללה משום שהבינה שרצתה שיבחרו בה בזכות מראה החיצוני, ולא  בזכות אישיותה. עם זאת,  כאשר הכירה בכך שהפכה למוצר צריכה, צעדה צעד ראשון לקראת פיתוח הגדרה נשית לזהות מגדרית  ולהגשמה עצמית. 

מאמר זה  מיוסד  על ההנחה, שאנשים משני המגדרים יגיעו למימוש עצמי אם יפתחו את כישוריהם וימלאו תפקיד פעיל בחברה. אבל, כפי שמזכיר לנו אנתוני  גידנס, כאשר שואפות הפמיניסטיות לזהות נשית שתכלול יותר מחיי המשפחה, הן מגלות שהאני הנשי מזוהה בעיקר עם ענייני הבית. עם כל צעד שהן עושות כדי להתרחק מן הבית מתברר להן, שכל הדגמים העומדים לרשותן מורכבים מסטריאוטיפים גבריים. כאשר הן מתמרדות נגד ההגדרה הקלאסית של  הזהות המגדרית, הדבר נעשה תוך בחינה של תהליכי חשיבה עצמיים.

מאמר זה בוחן את התהליך שבו נערות מתבגרות מטפלות בזהות המגדרית שלהן, כשהן מנסות לסגל לעצמן את הדימויים  שמציעה סביבתן התרבותית. גיל ההתבגרות הוא תקופה מכריעה בעיצוב  מושג ה"אני". זה השלב שבו נערות נמצאות עדיין בפיקוח הוריהן ומפלסות להן דרך החוצה; שלב שבו הן מתחילות לפתוח ולסגור דלתות לאפשרויות קריירה. הן  מתכננות את השכלתן העתידית, ונכנסות לתבניות יחסים שוויוניות פחות או יותר עם המגדר השני. בקיצור, זה השלב שבו הן מתחילות לכתוב את נרטיב הזהות של עצמן.

אני מסתמכת על ההנחה, שנערות מתבגרות בונות את זהותן באמצעות דו-שיח בין עצמן לבין דגמי-החיקוי שהן פוגשות בטלוויזיה ובחיים, ועיבוד מושגים אלה בשיחות עם חברים השרויים בתוך תרבות משותפת. ואולם הסביבה התרבותית שבה גדלות היום נשים צעירות שולחת מסרים שונים, ולפעמים סותרים. נכון, כל המערכות הסמליות תוססות מודעוּת פמיניסטית, אבל משמעות מונח זה בתרבות הפופולרית עברה תמורה: מדגש על מאבק הנשים למען שוויון חברתי, לדגש על מאבק הנשים למען התמסרות לתשוקותיהן. התרבות הצרכנית הפופולרית והחוצה-גבולות הותירה על כנו, בשינוים קלים, את המודל הרגיל של הנשיות כאובייקט מיני, והעניקה לו לגיטימציה חדשה בדמות "הפמיניזם הסלבריטאי".

נערות מתבגרות נתונות היום במצב פרדוקסאלי, בגלל ההתפתחות הפנימית של התנועה הפמיניסטית והצמיחה החיצונית המואצת של סביבת התרבות המסחרית הגלובלית. הפמיניזם הביא לבדיקה מחודשת של הגדרת הזהות  המגדרית. השאלה שעלתה היא על אלו הבדלי מגדרים יש לשמור. גידנס מכנה זאת "מדיניות הבחירה" המאפיינת את סוף המאה ה20-. התקינות הפוליטית תובעת להכיר בנשים כמיעוט תרבותי, שקולו צריך להישמע באמצעי התקשורת, בעולם האקדמיה ובפוליטיקה. התנועה הפמיניסטית שינתה את צורת המחשבה שלנו, ובוודאי את צורת הדיבור שלנו, על מגדרים. רעיונות וביטויים פמיניסטיים נעשו מטבעות-לשון נפוצים, כמעט שחוקים, וההכרה בזכות הנשים לשוויון הביאה לתמורות משמעותיות במערכות המשפט, החינוך והפוליטיקה. אבל המודל הפמיניסטי הזה חדר לחיי הנערות המתבגרות בצורה מוגבלת. בין היתר, מפני  שהמנהיגוֹת הפמיניסטיות עצמן חצויות בין אופציות זהות סותרות.

חשובה יותר לענייננו התפנית שחלה בכמה מגרסאות ה"פמיניזמים" בשנות התשעים. על אף שהמאבק על שוויוניות השכר עדיין לא הסתיים בניצחון, השתלב הפמיניזם בגרסתו הפופולרית הנוכחית, בצורה חשודה, עם התרבות המסחרית של הסלבריטאות, המאיצה בנערות לעסוק באובססיביות במראן החיצוני, בגופן ובאני שלהן, תוך נטישת הרצון להביא לתמורה חברתית.  עכשיו מדברים על "מין, לא כסף" (טיים, 29.6.1998). לעת עתה, הדימוי הפמיניסטי הפופולרי מורכב מ"מופעי אופנה, מסיבות גאלה דחוסות-פפראצי, ודיבורים חסרי-בינה על סקס", והוא נראה כמו מסע של יחסי ציבור ולא כמו מהפכה חברתית.

במקום להיפטר מהבעלים שלהן, מלמדים נשים איך להיפטר ממשקל עודף. קאמי פגליה, שחגגה בשנת 1990 את כוחה של מיניות האשה, נתנה את אות הפתיחה לתקופה של התפלשות בפנטזיות מיניות נשיות וב"פורנוגרפיה משחררת". אפילו להקות הרוק הנשיות - המחזירות את תחושת השליטה העצמית שנערות מאבדות בהגיען לגיל ההתבגרות - מיישמות את הפמיניזם שלא כהלכה. קבוצות כאלה, שמפגינות "כוח בנות" - עושות סקס, מתנהגות כמו בנים - מוגבלות בהשפעתן, משום שאין הן מכינות את המעריצות בנות העשרה להיות נשים בוגרות בעולם מורכב.

המשפחה ומערכת בתי הספר פועלים בתוך סביבה תרבותית משותפת, גלובלית וצרכנית בעיקרה, מורכבת מאמצעי תקשורת חופפים באופן חלקי או מלא, כמו רדיו, טלוויזיה, תקליטורים, עיתונים, כתבי עת. קיימת היום פתיחות חדשה לנושאים מגדריים כמו הפלות,  אונס והטרדה מינית, שבעבר היו טאבו, ויש תוכניות טלוויזיה ספציפיות שמופיע בהן סוג חדש של גיבורה פמיניסטית. אבל גם אם סדר היום הציבורי נפתח לבעיות הנשים, רוב הדימויים והנרטיבים שמנפיקות מערכות-העל של פרסום, טלוויזיה וכתבי-עת לנשים ולנוער, מציגים דוגמניות צעירות, סקסיות ואנורקטיות, מנחות-טלוויזיה זוהרות וכוכבות קולנוע וטלוויזיה, כנשים המבוקשות ובעלות המשכורות הגבוהות ביותר בעולם. הגטאות של ז'אנרים נשיים מופרדים שהיו בעבר - אופרות סבון, הרומן הרומנטי  וכתבי-עת לנשים  ולנערות - ממשיכים לשגשג,  בעוד הז'אנר הגברי (ספורט למשל) עדיין מרחיק ממנו נשים או  "שם אותן במקום" (למשל, סדרות פעולה ומשטרה בטלוויזיה).

מלומדים ביקורתיים כמו גרבנר ועמיתיו, העוסקים בניתוחי-מַקרו של הטלוויזיה כמופע מגה-טקסט, מראים שמבחינת ליהוק וגורל, לא שפרה מנת-חלקן של הנשים בעשרים השנים האחרונות.  גיבורות בוגרות רווקות מוצגות כנערות  מותשות, שקועות בעצמן. סוג חדש של דמות חתרנית, כמו מרפי בראון ורוזאן,  נמצא בקומדיות ולא בז'אנרים "ריאליסטיים" יותר. הנשים בסדרות הן רק מיעוט מבוטל בעולם תרבות הפופ, נוטות להיכשל בנרטיב, ו/או אף אחד לא מחבב אותן, ו/או הן לא נשואות, וכל זה מצביע על המחיר שהן משלמות על שלא יצקו עצמן בתבנית ההולמת. האופן שבו הנערות המתבגרות רואות עצמן, לאור הגיבורות המצליחות/טובות/נשיות שלהן, נותר כשאלה אמפירית.

*

המחק המובא כאן  מתבסס על ההנחה, שנערות מתבגרות מתחילות לעצב לעצמן נרטיב של זהות בכך שהן בודקות על עצמן, תוך עריכת ניסויים מנטליים, מודלים מגדריים המרחפים בסביבתן התרבותית. עיבוד כזה מתרחש בשיחות עם חברים, עם אחים, ולפעמים עם הורים. מכיוון שאין שיטה לצפות בתהליך זה בעת התרחשותו, ניסינו לעשות הדמיה שלו על-ידי ליקוט קבוצות מיקוד של אחים וחברים, הרגילים לשוחח זה עם זה. זוהי גישה אתנוגרפית-למחצה שתפקידה לקרב אותנו ככל האפשר למצב של שיחה יומיומית אותנטית.

הניתוח מבוסס על פענוח קפדני של תעתיקי קבוצות המיקוד, בניסיון לדלות מהם את המקורות האפשריים לתפיסות קונוונציונאליות ופמיניסטיות של זהות מגדרית, אספקטים בפמיניזם שהיכו שורש, וסימנים המצביעים על התנגדות מוצלחת  לשינוי. ניסינו להסיק אם נערות עדיין רואות את ההצלחה בתפקידים נשיים מסורתיים, אם יש פריצת-דרך בראיית העצמי שבעזרתה אפשר לחזות את העתיד בדרכים חדשות. האם הן מעדיפות קריירה על אמהוּת? האם הן מיישמות קריטריונים אוניברסליסטיים על הגדרת עתידן התעסוקתי?

ביקשנו מהמשתתפים בקבוצות המיקוד לתאר את העתיד שהם מקווים לו. מה הם מגדירים כהצלחה או כהגשמת משאלותיהם וציפיותיהם? מי הגיבורים (או הגיבורות) שלהם במדיה או בחיים? מה אומרים להם ההורים? האם הם מקשיבים להורים? שמנו לב במיוחד לדגמי החיקוי של הנערות שאותם הזכרנו בזמן התשאול, וכשהיו לנו רמזים העמקנו את החקירה. השתמשנו הן במודלים מתוּוָכים של זהות, כמו גיבורי תרבות, כוכבי פופ, דמויות דמיוניות מהטלוויזיה או הקולנוע, וגם במודלים לא מתוּוכים, כמו הורים, אחים, חברים.

שלושה טיפוסי התבוננות בזהות העתידית מסתמנים בקבוצות  הדיון שנערכו לצורך המחקר. האחד הולך בנתיב הכבוש של האשה המזינה - הן בבית (כרעייה וכאם),  והן מבחינה מקצועית - בעיסוקים נשיים קלאסיים, המאופיינים באלטרואיזם, שירות ואכפתיות, ותואמים את תפיסת המגדר הקונוונציונאלית. תפקידים אלה כרוכים בחלוקת תפקידים קפדנית בין הגבר לאשה. הגברים פועלים במשרות עם סיכויי קידום, והנשים -  במשרות חיוניות מבחינה חברתית, שהן הרחבה של תפקידן האמהי. הנתיב השני, אותו שקל המיעוט בקרב המשתתפים, הוא שבירת תקרת העיסוקים הנשיים המובהקים כדי לפרוץ לעיסוקים עם סיכויי קידום, שהיו שמורים בעבר לגברים בלבד.

הנתיב השלישי הוא צדו השני של מטבע האשה המזינה/האם, ומוליך לפן הזוהר, הסקסי והנחשק של הזהות הנשית. זהו דגם  קונוונציונאלי של זהות נשים, דגם שמטפחת תעשיית המדיה,  אבל, שלא כמו הדגם המזין, אין הוא מסתמך על הישגים אלא על תכונות גופניות ו/או מזל. שאיפה מסוג זה הולכת בנתיב חלקלק; הנערות עצמן אינן יכולות לשלוט בה, והיא מעוגנת בפנטזיות יותר מאשר במציאות. דימוי הצלחה זה, הנאחז בזהות האובייקט המיני, שהמודעות הפמיניסטית היתה אמורה לשים לו קץ, בולט בשיחות כדימוי השכיח ביותר. בעת ובעונה אחת מצאנו שדימוי זה חי בדו-קיום, מנקודת מבטן של הנערות, עם האמונות הפמיניסטיות. הוא נחשב כמפתח להעצמה -  מהיר ויעיל יותר מהטיפוס המסורתי בשלבי הסולם המקצועי.

מהשיחות בקבוצות המיקוד למדנו, שהנערות אמנם אמרו שיש להן מודעות מסוימת למושגים פמיניסטיים, אבל בסך הכל הן רואות את  עצמן - מבחינת משמעות הנשיות, מבחינת הערוצים האפשריים להצלחה ולסיפוק, ודפוסי אינטראקציה עם גברים - בצורה קונוונציונאלית.  כפי שנראה, סך כל הראיות העולות משיח הנערות (והנערים) אינו מורה שהמסר הפמיניסטי נקלט.

חיוני, כמובן, לבסס את הניתוח על הֶקשרי החברה הישראלית. נערות ונערים ישראלים גדלים בחברה שקועה בתרבות צרכנית גלובלית, עם ריבוי ערוצי שידור וכבלים בטלוויזיה. מחקר דפוסי גישה לאמצעי התקשורת, היחשפות להם ושימוש בהם בקרב ילדים ונוער -  שמאמר זה הוא חלק ממנו, ואשר נכלל במחקר גדול יותר, כלל-אירופי, מראה שבנות נהנות מגישה פחותה לטכנולוגיות תקשורת בחדרן, בהשוואה לבנים. ההבדל הדרמטי ביותר הוא בגישה למחשבים (16% מהבנות, 38% מהבנים) ולאינטרנט (6% מהבנות, 25% מהבנים). אצל שני המינים החליפו הטלוויזיה והווידיאו את הקריאה. בנות ובנים מבלים כשעתיים ביום בצפייה בטלוויזיה או בווידיאו (בנות בגילים 13-12 צופות יותר); רובם מבלים בקריאה רק 20 דקות. הקריאה מסומנת "לבית הספר בלבד".

 שני המינים צופים בטלוויזיה כעיסוק פנאי עיקרי, אך בנות מעדיפות אופרות סבון ובנים בוחרים במדע בדיוני וקומדיות מצבים (סיטקומים); בנות נשארות יותר בבית, בנים יוצאים לעסוק בספורט ולצפות בסרטים עם חבריהם. בנות מטפחות ידידויות בטלפון, ונראה שהן מפתחות תרבות נשית נפרדת, מבוססת על התעסקות בלתי פוסקת ביחסים, רגשות והרבה דיבורים. הנטיות הגוברות לפתח תרבות נשית נפרדת מתבטאות בפער המתרחב בכמות הזמן שמבלים בני הנוער עם המחשב (בנים מבלים פי שניים זמן בגיל תשע, ופי שלושה בגיל 16), בשיחות טלפון (זהה בגיל תשע, בנות מדברות בטלפון פי שניים בגיל 16), ובעלייה בצפייה באופרות סבון (7% בגיל תשע, 40% בגיל 16).

ממצאים אלה דומים לממצאים ב11- מדינות אירופיות שהשתתפו בסקר ההשוואתי הגדול יותר ולממצאיו של מחקר-האורך שעשה החוקר רו ב1998-. שני מאפיינים של החברה הישראלית משמעותיים במיוחד בקיצוץ התפתחותה של הזהות הפמיניסטית. האחד הוא מצבה של ישראל כמדינה בת 50 שנה, עם מהגרים ממדינות ערביות, בעיקר צפון אפריקאיות (דור ראשון, שני ושלישי), המרכיבים את רוב האוכלוסייה. קהילה צפון אפריקאית זו משכילה פחות ומסורתית יותר ממקבילותיה המערביות, מתייחסת יותר לתפקיד האשה במשפחה ונמצאת  בתהליך של הגדרת זהותה התרבותית לנוכח עלייתה של תנועה פוליטית דתית פונדמנטליסטית. המאפיין החברתי המשמעותי השני הפועל נגד הפמיניזם הוא הדומיננטיות של קונצרנים חברתיים. חרף מסורתה הדמוקרטית, יש בישראל חברה שוביניסטית במיוחד בגלל עברה, שבו השקיעה את רוב מרצה במלחמות.

*

קבוצות המיקוד שלנו נבנו כך, שיהיה בהן ייצוג לפילוג המעמדי/תרבותי/אתני (שהוזכר לעיל) המאפיין את החברה הרב-תרבותית בישראל. 24 קבוצות המיקוד התחלקו ל12- קבוצות מהמעמד הבינוני הנמוך, ממוצא מזרח-תיכוני והשכלת הורים נמוכה יותר, ו12- קבוצות מהמעמד הבינוני והבינוני-גבוה, ממוצא אירופי והשכלת הורים גבוהה יותר, ובתוך כל פרופיל היתה חלוקה לדתיים/חילונים.

הדוגמה הבאה מובאת כדי להראות, שהמושג הקונוונציונלי והסטריאוטיפי ביותר על הנשיות מושמע גם בפי נערות משכילות. הקטע נלקח מתוך דיון בין ארבעה אחים: טלי בת ה11- ושלושה מאחיה (בגילים 14, 13 ו10-) ממשפחה דתית. אמם, ממוצא מערבי, היא מנהלת-חשבונות מצליחה, ואביהם, ממוצא תימני, הוא מנהל בית-ספר תיכון. משפחתה של טלי נמנית עם קבוצה קטנה של משפחות, דתיות בדרך כלל, שההורים מצליחים לשלוט בפועל בצפייה בטלוויזיה. לילדים מותר לבחור בתוכנית טלוויזיה אחת ביום (אופרות  סבון ישראליות פופולריות אינן נמצאות ברשימת התוכניות המותרות).

טלי: תמיד כאילו חשבתי, ואי אני אהיה בתור מורה, וזה, אבל...

אורי:  זה לא קשה להיות מורה...

טלי: כן אבל זה לא אני, קודם כל אני מרחמת על התלמידים שלי... הנה, אני יכולה להיות דיילת, אבל מה...

איתן: אני רוצה להיות טייס.

אורי: חשבונאות אולי, כמו אמא שלי...

טלי: אני רוצה להיות דיילת, דיילת...

שאלה: דיילת ואחרי זה מורה?

טלי: אבל פשוט גם יותר מאוחר להקים משפחה, גם אם כבר יגיע מועד...

מהשיחה ברור, שהנערה כבר סימנה לעצמה את הגבולות שבהם היא יכולה להעז ולפעול. שלא כמו אחיה, שבשבילם השמיים הם הגבול - האחד רוצה להיות טייס, האחר רופא  מנתח -  היא פוסחת על שתי הסעיפים, בתוך מגבלות הבית והאמהות, בין מורה, אחות ומדריכה, ושיא ההרפתקנות הוא דיילת.

במהלך השיחה יש הסכמה בין כל האחים, שאמם היא דוגמה להצלחה מקצועית. דווקא האח אורי מבטא גאווה באמו, ורואה  בה דגם חיקוי לעצמו. טלי, העוברת על רשימה של  עיסוקים נשיים, מסרבת בעקשנות להבחין בדוגמה הלא-קונוונציונאלית המתייצבת בשר-ודם ממש לנגד עיניה. אפשר שהיא  מביעה ביקורת עקיפה על אמה.

שאלה: עם איזה מקצוע, אם תעסקי בו, תרגישי שהצלחת בחיים.

טלי: חושבת שאחות.  אחות.

שאלה: אחות?

איתן: גם אני כאילו גם רפואה מושך אותי.

טלי: אני חושבת שאחות.

שאלה (לאיתן): גם אתה רוצה להיות אחות?

איתן: לא אחות.

שאלה: אז?

איתן: מנתח או משהו כזה.

טלי: אני לא רוצה להגיע לדרגת רופאה, כי זה ממש מפחיד אותי כבר.

שימו לב איך חרף אמם, המתקדמת בקריירה המקצועית שלה, שיחת האחים נותנת ביטוי מחודש לקלישאה הקלאסית שבנות יהיו אחיות ובנים רופאים, כששני אחים מנסים ללא הצלחה לשכנע את אחותם הקטנה לפרוץ את תקרת המגדר.

אורי: טייס זה גם לא כזה פשוט להיות.

טלי: אבל אחד הדברים זה שאם אתה טייס, אז אתה גם, אתה רחוק מהמשפחה וזה מה שבדיוק אני, אני לא רוצה להיות רחוקה מהמשפחה, אני רוצה כאילו לעבוד בעבודה שאני אוכל להגיע כל יום בשעה סבירה הביתה.

זוהי האמירה הארוכה והשוטפת ביותר של טלי בשיחה. שלא כמו היסוסיה לגבי יכולתה, ואולי לגבי המוטיבציה שלה, לבצע תפקידים שונים המושכים אותה,  היא עוברת באופן מיידי לאמירה ברורה ולביטחון עצמי כשהיא מתארת את הקדימות האמיתית שלה: להיות אם טובה. אפשר שאין היא בטוחה מה היא רוצה  להיות, אבל היא בטוחה לגבי המחיר שאין היא מוכנה לשלם.

במקרה של טלי, האם מספקת מודל עבודה ליכולתן של נשים לפרוץ מגבלות מגדריות קונוונציונאליות בלי לוותר על המחויבות למשפחה. אף על פי כן, בתה בת ה11- חושבת  במונחים של רגרסיה. טלי אינה היחידה המגלה התנגדות לדוגמה של אמה. נערות נוטות להתבטא בחשדנות, בציניות או לחייך חיוך מתנשא כאשר הוריהם מבטאים רצון לראות אותן בקריירות בעלות אפשרויות קידום, ולהשתלב בתפקידים "קלאסיים". נראה כי ההורים קלטו את האפשרויות שפתח השוויון לנשים. אבל  הבנות מתנגדות לחלומם של הוריהן. שימו לב להיגד של נערה בת 17 מהמעמד הבינוני הנמוך, ממוצא מזרח תיכוני: "זה אצל פרימיטיבים בדרך כלל: תהיי רופאה, תהיי עורך דין". שתי אחיות מהמעמד הבינוני (האב טכנאי טלפון והאם רואה חשבון) ממוצא מזרח תיכוני במעמד בינוני-גבוה, נשאלו "מה ההורים רוצים שתהיו?" סיוון בת ה14- עונה בלעג "עורך דין ורופא" ואחותה מוסיפה "אין להם דרישות... מה שנרצה". השיחה נמשכת  כדלקמן: "הם נותנים לי יותר מרחב. ברור שאני אמשיך ללמוד והם לא יכתיבו לי מה".

מתבגרים תקיפים מאוד במחשבה שעצת ההורים אינה רלוונטית לסגנון חייהם. בעידן שבו אמצעי התקשורת ההמוניים מחקו כמעט לגמרי את מבנה המשפחה ההירארכי וכפו פתיחות חדשה ביחסים ההדדיים, התקדמו הצעירים צעד נוסף קדימה והשליכו מעליהם את הוריהם, כמי שאבד עליהם הכלח. אין להם עוד תפקיד מייעץ בחיי ילדיהם. הבנות עומדות על כך ביתר תוקף, אולי מפני שהורים נוטים להיות מגוננים ו/או חרדים יותר כלפיהן. בשיחה שבאה אחרי דברי אילאיל, חברתה בת ה14- נילי מעידה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, על פער בלתי ניתן לגישור בין הדורות (עמ' 14):

נילי: פעם אני כאילו אמרתי אני אנסה לגרום להם לחשוב  כמוני. עבדתי קשה נורא לשכנע אותם מה שאני חושבת, אבל מספיק כזה. כל אחד צריך לעשות מה שהוא רוצה.

אילאיל: הם [ההורים של נילי] חייבים כאילו לתת לה לחיות איך שהיא רוצה  עכשיו. זה החיים שלה  ויש גבול לכמה שהם יכולים להתערב.

הבנות סילקו הצידה בגסות את  הוריהן ופסקו עליהם שהם לא בעניינים, אבל אין זה אומר שאין הן מושפעות מהוריהן כאשר הן שוקלות  את זהותן העתידית.

אילאיל: היא [נילי] רוצה להיות רואת חשבון.

נילי: כן, אני רוצה.

שאלה: למה, מכל הדברים?

נילי: בגלל שאני אוהבת מתמטיקה.

אילאיל: אבא שלה גם רואה חשבון.

נילי: ובגלל הכסף.

מאבקיה השוצפים של נילי עם הוריה, בגין עצתם שלא  ביקשה, ודברי אילאיל על הפער התרבותי הבלתי ניתן לגישור, עומדים בניגוד ישיר לבחירה הטבעית של נילי, שלקחה את אביה כדגם חיקוי לקריירה העתידית שלה-עצמה, מתוך חוסר מודעות עצמית. נראה שעצות ההורים משפיעות פחות מאשר מעשיהם, או אישיותם.

רווית בת ה12- היא ממוצא מזרח תיכוני, מעיירה מסורתית ומעמד נמוך. היא יודעת שאמה רוצה  שהיא תהיה עורכת דין. "הם אומרים את  זה לכל אחד. כל פעם שאנחנו הולכים לדודים שלי, נגיד. אז הם אומרים: היא תהיה עורכת דין. היא תהיה עורכת דין". רווית עצמה מעדיפה לעסוק בהוראה מתקנת. דבר דומה אומרת אביב, בת 12, שהוריה היו רוצים שהיא ואחותה יכירו מגוון גדול של אפשרויות, דבר שלא ניתן להם-עצמם בילדותם. חברתה טוענת: "כשאני אמרתי שאני רוצה להיות בלשית או מזכירה, אז היא [אמא שלה] אמרה לי שאלו מקצועות נחותים. אנשים כבר לא עוסקים בהם הרבה כל כך כמו שהיו עסוקים פעם. והיא אמרה שהיא היתה רוצה שאני אהיה עם מקצוע כזה... למשל מרצה באוניברסיטה."

נערות אינן מביעות פחד מפני תחרות עם גברים במקצועות המסורתיים הגבריים, בני-הקידום, אך יש סימנים שמקצועות אלה מאבדים את כוח המשיכה שלהם. סימן  אחד כזה הוא מעמדם של המקצועות (במידת מה, מפני שנשים רבות יותר נכנסים אליהם), שכבר אינם נחשבים לבטוחים ובני-קיימא, ובוודאי לא כמספקים רווחה חברתית וכלכלית. לכך מצטרפת התחושה שיש שיטות להרוויח כסף טוב בקלות, והתייחסות לועגת לעבודתם הקשה של אנשי המקצוע. 

*

בניגוד לקריירות המקצועיות שיש החולמים עליהן, טיפוס שלישי של  הצלחה עתידית אינו קשור במקצוע מסוים, או בהגשמה העצמית הטמונה בעיסוק כזה, אלא רק בַשילוש הצלחה-כסף-פרסום. את שלושת מרכיבי השילוש אפשר להשיג רק באמצעות המדיה, והם מעוגנים היטב - במעורבות ישירה בעולם הבידור, הפרסום או המכירה -  בסביבת הצרכנות העולמית. דימוי הצלחה טלה-ויזואלי זה, המבטיח סיפוק מהיר, הוא גם רגרסיבי, כי הוא מבוסס על מאפיינים קלאסיים כמו זוהר ומראה חיצוני של נשים כאובייקטים מיניים. הוא גוזל מהנשים את השליטה בגורלן, מפני שההצלחה תלויה במזל ועלולה להישאר חלום בלתי ניתן להגשמה לרוב הנערות.

חלום הצלחה חדש-ישן זה אינו אלא גרסה חדשה של הצד השני של המטבע במודל קונוונציונאלי פרטיקולריסטי של ליהוק מגדרי, שניהם בשירות הגברים. מצד אחד של המטבע נמצאת האם או המזינה, עם שלוחותיה המקצועיות:  מטפלת/מורה/אחות. מצדו השני נמצאת הזונה, או האובייקט המיני, עם שלוחותיה המקצועיות: דוגמנית, החל בדוגמנות ביגוד וקוסמטיקה, המשך במכירה מדלת לדלת ובחנויות, וכלה בדגמון חושפני במופעים, בפרסומת, בסרטים פורנוגרפיים וכדומה. התפקיד המזין מאופיין יותר בהישגיות, ואילו תפקיד האובייקט המיני תלוי יותר במראה חיצוני ובמזל.

אמצעי התקשורת ממלאים תפקיד חשוב. הם גורמים לחלומות האלה להיראות אמיתיים, כי דגמי החיקוי שלהם -  דוגמניות אופנה ופרסום, מנחות בתוכניות טלוויזיה לילדים, ושחקניות באופרות סבון  - נראים כה נגישים על המסך, בראיונות אינטימיים בכתבי-עת, ברדיו ובטלוויזיה, ודומים כל כך לנערות-הצרכניות. אלה הן סינדרלות מודרניות שצריכות רק לוודא שיופיעו בארמון ברגע הנכון; כל היתר יסתדר מעצמו. בתשובה לשאלה את מי היא מגדירה כ"הצלחה", אמרה הדס בת ה13-, ממשפחה ממעמד בינוני-גבוה: "האסוציאציה הראשונה שעולה לי בראש זה, כן, זה כסף או פרסום או הצלחה, זה כן" (קבוצה 20). בת 16 ממשפחה בת המעמד הבינוני הנמוך  מסכימה: "היום הכל הכל זה כסף" (קבוצה 13).

כאשר הטלוויזיה מבליטה כל כך את הבנות, וחשוב מזה, כאשר היא משלמת להן משכורות עתק, היא מטשטשת את העובדה שהקריטריונים לבחירת גברים ונשים שונים, וכי נשים נבחרות בגלל מראן החיצוני, לא בגלל כישוריהן. בתרבות מסחרית זו, כאשר מבטיחים לצרכן נעורי נצח, יופי, חיוניות, גם הבנים מבינים שמצפים מהם להיראות טוב. אבל יש כמה הבדלים חשובים: הדרישות הגופניות קשוחות פחות: בנים יכולים לפצות על המראה החיצוני כשהם מצחיקים או  שנונים, ומפתחים טיפוסי גישה יותר מציאותיים  ומוכווני-ההישגים אל העולם הגלובלי החדש של העסקים באמצעות כישורים טכנולוגיים.

לשם השוואה, שלושה בני 14 מהמעמד הנמוך (קבוצה 18) מציינים מגוון של  דגמי חיקוי, שזכו להצלחה באמצעות קשת רחבה יותר של קריטריונים כמו מראה חיצוני (נתון), שכל (נרכש) ויכולת ספורטיבית (שניהם?). עם הדגמים נמנה ליאונרדו די קפריו, כוכב הסרט "טיטניק", שהצלחתו נמדדת במספר המעריצות  שיש לו. "אתה הצלחה אם אחרים מאמינים שאתה הצלחה". את ה"הוכחה" לכך שאינך חייב להיות יפה-תואר כדי להצליח מספק ארנולד שוורצנגר, שהוא, כפי שאומר ערן, "מכוער כמו לא יודע מה  ומצליח". ברשימה, אומר אריה, יש מקום למי "שהם ממש חכמים גאונים, ממציאים איזה תוכנה, יענו לא מהעולם הזה, כמו ביל גייטס לדוגמה ממיקרוסופט," או "כמו ההוא שפרץ לזה של וושינגטון, למחשבים", כפי שמוסיף ערן. קצת אחר כך רואה ערן את עצמו בתפקיד "דוגמן, או שחקן טייקוונדו", וציון בן ה14- רואה עצמו כאלוף עולם בטייקוונדו וכרואה חשבון. מאיר בן ה14- טוען: "אם  הייתי שחקן כדורגל, זה היה הצלחה בחיים", ורינת בת ה11- מאשרת ש"זה כמו  שיתגשם חלום בשבילו". כשהם נשאלים מי לדעתם הם האנשים המצליחים ביותר בתחום כלשהו, בועז בן ה14- ואחיו בן ה12- רם, ממשפחה  ממעמד בינוני-גבוה, חילונית ואשכנזית, נוקבים בשמו של ביל גייטס כסמל ההצלחה, ובשמו של  שחקן הכדורגל אייל ברקוביץ' כישראלי המצליח ביותר, במרוץ צמוד עם שחקן הכדורסל עודד קטש .

בעיני הבנות, הרעיון שאשה לא מושכת יכולה להיעשות דמות תקשורתית, או "להצליח" ככוכבת ספורט (לדוגמה שחקנית טייקוונדו) או בתחום היי-טק, אינו מתקבל על הדעת. הדרך שהן מפנטזות לעצמן להצלחה עוברת דרך מראה זוהר, פרובוקטיבי מבחינה מינית - דמותה של כוכבת הטלוויזיה פמלה אנדרסון (מ"משמר  המפרץ")  או המקבילה הישראלית שלה, יעל בר-זוהר - שעברו את מבחן אולפני הוליווד וחברות הפרסום בעולם כולו. ההערצה של  הבנות לפמלה אנדרסון או לשרון סטון פירושה, שהן מתאימות עצמן לפנטזיות של הבנים על כוכבת סקסית כזאת "קוסית, פצצה" ("הוא מה-זה רוצה את פמלה",  מאשר אחד משלושת הבנים מהמעמד הבינוני-הנמוך, קבוצה 18). הנערות עדיין רוצות להיות נערת החלומות של הבנים: "יש בנות שחושבות שהיא [שרון סטון] נשית מאוד, סקסית מאוד". אפשר שתפיסתן זו את עצמן בתוך הגטו הנשי היא ביטוי לסברה, שהדרך היחידה לצאת מהגטו היא בערוץ  הזה.

הנה שיחה בין נערות בנות 17 מהמעמד הבינוני-הנמוך, על דוגמנית ישראלית שנעשתה אשת עסקים מצליחה, מבוקשת בתקשורת, ועכשיו היא רצה לכנסת.

יעל: אני  למשל חושבת שמגיע כל הכבוד לאשה שמתפתחת.

כולן: נכון.

שאלה: פנינה רוזנבלום?

יעל:  כי כולן צחקו ממנה כל הזמן. היא שוברת את כל הסטיגמה של אשה הנחותה מהגבר. זה מאוד פמיניסטי הכל. אני חושבת שכל הכבוד לאשה שלאחר שכל הזמן צחקו עליה וכולם, הצליחה, ועכשיו היא אשה מאוד מצליחה. חוץ מזה אתה חשוף לפנינה רוזנבלום במשרדי פרסום והכל.

במלים אחרות, אם התברכתְ במה שמחפשת תרבות הצריכה ויש לָך מרפקים, את עשויה לטפס מעבר לחומה, להיעשות אשה בעלת הישגים; לא רופאה או עורכת דין,  אלא אשת עסקים, אולי אפילו חברת כנסת. המשתתפים שלנו מצביעים על כך שכללי המשחק הם כאלה, שתכונות גוף שהוכיחו עצמן פותחות לנשים צוהר למעמד החדש והמתפתח במהירות של העשירים והמפורסמים בעולם המסחרי בן זמננו. אחרי שהצליחו להיעשות אובייקטים מיניים (עניין המומחש בכך ש מלת התואר שהיתה צריכה להעליב, "קוסית", משמשת באופן חופשי בפי הבנות כמו בפי הבנים), הן רשאיות להשתמש בתהילה שרכשו כדי להצליח "באמת", בזכות  הישגיהן האישיים. הכתרת הצלחתה של רוזנבלום בתואר הישג פמיניסטי מדגימה את המושגים המבולבלים, הסותרים את עצמם, שיש לנערות על פמיניזם. להיות אשת מקצוע הוא דבר קשה, ואולי לא כדאי בטרחה. אבל דגמי החיקוי החדשים והנחשקים, שהחליפו את הדגמים הקלאסיים, מופרדים מגדרית ולא אוניברסליסטיים, מבוססים על תכונות פיסיות ולאו דווקא רוחניות, על תכונות נתונים ולא דווקא על הישגים, ועל מזל ולא דווקא על צורה כלשהי של שליטה.

באופן זה, ההצלחה הקלה-לכאורה, משום הצורך של תרבות הצריכה בפנים חדשות ובגופים חדשים, ועשיית יחסי ציבור לרעיון ההתעשרות הקלה, הודפים את הנערות לאחור אל תפקיד האובייקט המיני, ההולך יד ביד עם חלומות בלתי מציאותיים על פרסום ועושר.

*

בכל השיחות נתנו הבנות ביטוי לסברה שצורת ההצלחה המקובלת, הנורמטיבית אולי,  בין קבוצת השווים שלהם, היא להיות עשיר, מפורסם וזוהר. את היעד הזה ניתן להשיג בעיניהן בהופעה בטלוויזיה, ולחזק אותו בכך שייעשו  היעשות כוכב טלוויזיה מסוג כלשהו. אף על פי כן מצאנו רמזים לכך שיש למשתתפים ספקות בעניין נורמה זו. במלים אחרות, תהליך ההפנמה של דגם אובייקט המין בטלוויזיה/הצלחה/פופולריות/כסף אינו שלם כפי שנדמה.

עושר, זוהר ובולטות (בתקשורת), בנפרד או ביחד, מוזכרים כמרכיבי הצלחה. יש תשובות המבהירות שהשאלה ניתנת לכמה פרשנויות:  האם השאלה מתייחסת לתפיסה המקובלת בחברה, או לדעתם הפרטית? שימו לב, לדוגמה, לתשובה הבאה:  "מצליחן זה מישהו שיש לו הרבה כסף. אם אתה מדבר ככה, זאת לא דעתי, אבל זה  איך שזה נתפס". נערה זו מניחה, שהשאלה מתכוונת להגדרה הנורמטיבית של "הצלחה", ובכל זאת רוצה שהסתייגותה תירשם. דוגמה נוספת של אנשים המכירים בנורמה ויודעים שדעתם האישית סוטה ממנה נמצאת בהיגדים כמו "מעט אנשים מעדיפים אופי על יופי. אני למשל".

היעדרות רכיב ההישג מהדגם הנורמטיבי להצלחה מובע בדברי יעל, בת 14, ממשפחה מהמעמד הבינוני, שבתשובה לשאלה "מה תרצי לעשות כשתגדלי?" משיבה "אני בטח רוצה להיות מפורסמת, אבל זה כולם רוצים". היגד זה מדגים שהנערה הפנימה (או לפחות מקבלת כמובנות מאליהן) את הנורמות ("בטח"), אבל משדרת גם תחושת חוסר נוחות מהעובדה שדימוי ההצלחה אינו כולל שום דבר על הגשמתה העצמית הייחודית.

תשובה אחרת לשאלה מה היא הצלחה אמיתית היתה "להופיע בטלוויזיה" כמענה שבשגרה (הנורמה), אבל על התשובה הצפויה נוספו גם נימוקים להסתייגות אישית: "אני יודעת למה אתה חותר, שנגיד מישהו מערוץ הילדים או משהו כזה? כי תראה, אני חושבת שמבחוץ זה נראה הכל טוב ויפה, אבל מבפנים השאלה מה קורה". ספקותיה של יפעת  לגבי מה שמתרחש "באמת" מאחורי החזית היפה מביעים חוסר נוחות מאובדן הסובייקט, כמו דברי יעל. המסר התרבותי אומר "את צריכה להיות מפורסמת ולהיראות טוב". הרצון לחפש זהות, או מציאות משל עצמך, אינו חלק מהמשחק.

אם מודעותה של יפעת לפער בין עמדתה האישית לבין מה שהיא מגדירה כעמדת הרוב מייצגת מצב-עניינים אמיתי, אזי ההיגד שלה מייצג עמדת מיעוט. לעומת זאת, אם חלק גדול מהנערות הללו סוברות כך בלי לתת ביטוי למחשבותיהן, מפני שזה יציג אותן כ"לא בעניינים", או, גרוע מכך, כמי שמחפשות תירוץ לאי-יכולתן להתחרות, אזי לפנינו מקרה של מה שנקרא "בורות קיבוצית".

תיאוריה זו מסבירה מדוע, כאשר שתי דעות מתפלגות במידה שווה בתוך אוכלוסייה, אנשים שמאמינים שהם בדעת מיעוט עלולים להפסיק להביע את דעתם בפומבי, ובכך הם גורמים לכך שהדעה הנחשבת (בטעות) למקובלת תנצח בסופו של דבר. דבר זה מתרחש כאשר אנשים, שאין להם דעה משלהם, משתכנעים להצטרף לרוב, לא מפני שהם הולכים עם הזרם, אלא מפני שהמיעוט-בעיני-עצמו לא משמיע את קולו. יתר על כן, אפשר שהטלוויזיה אשמה בכך שהיא יוצרת דימוי (כוזב) של הדעה המקובלת. אם ניישם אנלוגיה זו לעניין הגדרת המודלים המגדריים, ייתכן שהגרסה החדשה להשגת הצלחה זוהרת וקלה, שאימצו הנערות המתבגרות, נובעת מקיום אינטנסיבי בתוך בועת החיים הווירטואליים של הטלוויזיה, עם הגיבורות  הנשיות הסקסיות, אמיתיות ודמיוניות.

אם הפוליטיקה, בית הספר ובמידת-מה ההורים נעשים לא-רלוונטיים, הרי שיחות החולין מוגבלות לדיון בגיבורות טלוויזיה ובקבוצת השווים בחיים האמיתיים, תוך הערכה הדדית של  הראשון לאור השני ולהפך. כך שעולם הטלוויזיה  נעשה מודל שהנערות מאמינות שהוא מקובל על חבריהן וחברותיהן, גם אם הן עצמן מתייחסות אליו בהיסוס, ונוצרת דינמיקה חברתית הגוררת את המהססים להסתגלות. נותרת בידן ברירה: להצליח בשיטה הקיימת, או להכיר בכישלונן.

*

הפמיניזם, שהתחיל כמהפכה חברתית, נדד בכמה כיוונים ונבלע בתוך סביבת התרבות הצרכנית וסביבת התקשורת העולמית, בלי להשאיר עקבות כמעט. תיוגים כמו "פמיניזם", "שוביניזם", "סקסיזם" נעשו נפוצים, אבל האופן שבו משתמשים בהם הופכת אותם לקלישאות, שהתועלת היחידה שלהן היא האפשרות לנזוף בחבר. שרידי המשמעות שנותרו ממונחים אלה קשורים להצלחה אישית.

הפמיניזם, שאיבד את צלילות קולו והתמסמס לכדי קשת שלמה של מסרים סותרים, מכזיב את הנשים הצעירות של היום. לא זו בלבד. הפמיניזם היפנה עורף למאבק על מדיניות חברתית כמו מתן קדימות למציאת דרכים שיאפשרו לנשים לשלב עבודה וטיפול בילדים, לטובת סוגיות  אישיות הקשורות באורח חיים. כתוצאה מכך התחלפו גיבורות התרבות הקודמות, שנאבקו למען טובת הכלל, בעיתונאיות מהטלוויזיה, שמצליחות לשכב עם גבר זוהר בין סקופ לסקופ. תפנית זו איפשרה לכוחות תרבות הצריכה בת-זמננו להשתלט על החזון הפמיניסטי.

תרבות הצריכה הטלוויזיונית החוצה-לאומים מנצלת את פמיניזם-המותרות החדש הזה ואת סיסמאותיו כדי להדוף נשים צעירות בחזרה לתפקידיהן הפרטיקולריסטיים, במסווה של הבטחות-שווא ומכירת חלומות בלתי אפשריים. אנו מוצאים ראיות לניסיון לבטא במלים מאבק פנימי בין הסתגלות הנערות לרעיון שעליהן לראות  את עצמן כפי שתרבות הצריכה  מגדירה אותן - דהיינו, כאובייקטים המשתקפים בעיני אחרים (בנים ובנות שמעריכים אותן מנקודת המבט הגברית) - לבין רצון שיראו אותן כפי שהן רואות את  עצמן, לא כאובייקט אלא כסובייקט. הערתו  של לוונטל, כי "כאשר מנחיתים על המוני הקוראים את אלילי הציוויליזציה שלנו, מדכאים כל ביקורת ואפילו דיון בתקפותם של סטנדרטים כאלה", מקבלת כנראה רלוונטיות חדשה.

מעבר לפמיניזם, הסוגיה הרחבה יותר המוטלת  כאן על כף המאזניים היא לא פחות ולא יותר: איך לשמר את תפיסות האובייקט/סובייקט בסביבה של  טלוויזיה פוסט-מודרנית. חוקרי תקשורת טענו שהטלוויזיה מאשרת את האגו שלנו כצופים - בונה אותנו כסוביייקטים "נורמלים", מוגנים בביתנו ומובדלים מהמשוגעים בחוץ, שאותם אנו רואים בטלוויזיה בסלון שלנו. בורדייה הולך צעד  אחד נוסף, כשהוא  חוזה עתיד אפוקליפטי קרוב. פלישת הטלוויזיה לעולם הפרטי, כאשר הכל שקוף וניתן מיד להראות,  פירושה שאין טעם להשקיע התלהבות, ועכשיו ה"אין" הוא זימה מגונה בצורת סקרנות קרה. כצופי טלוויזיה אנו פתוחים לכל, למרות רצוננו; אנו חיים בתוך בלבול גדול,  מזוהמים בזימה. אנחנו נעשים המסך שעליו מתרחש משחק המזל. אין אנו יכולים עוד לחלום חלומות פרטיים, משלנו.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד