גן מלבלב בגיא ההריגה
גן מלבלב בגיא ההריגה

ד"ר פניה עוז-זלצברגר מלמדת בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

 

במאה העשרים קרסו האידיאות הגדולות בנות המאה ה19- שהתיימרו לפתור את חידת ההיסטוריה, כמו המרכסיזם והפאשיזם. הלאומיות עדיין כאן, מפרפרת אבל עונה על צרכים אנושיים. בצד הדתות בנות אלפי השנים, שררה דווקא אותה אידיאה מודרנית שהיתה המינימליסטית מכולן: הדמוקרטיה הליברלית

סמוך לסופה נראית המאה העשרים כמו גיא הריגה רחב מימדים של אוטופיות, תקוות ואמונות. הפאשיזם והנאציזם מטילים עליה גם במותם צל ענק של זוועה. בעיבורה מיתמר שלד האדירים של הקומוניזם כדינוזאור מת. אקספרימנט מרהיב שכשל. הפציפיזם והאנרכיזם וחלום העולם העל-לאומי קבורים תחת נוף שונה בתכלית מזה שקיוו לו חולמיהם. ממשלות ריכוזיות, מעצמת-על בודדת, גלובליזציה כלכלית מטעם המערב. הרבה שחיתות, הרבה דיכוי, מלחמות מקומיות קשות, שיטור בינלאומי כוחני ומוגבל. מדוע קרסו האידיאות הגדולות? מה בדיוק התמוטט, ומתי?

אל חידת הרעיונות המתים מצטרפת תעלומת הרעיונות השורדים. שהרי המאה הזאת, כפי שאנו משקיפים עליה ממגדל התצפית של קיצה, היא לא רק גיא הריגה. יש היום בעולם המערבי ובעולם הלא-מערבי יותר אנשים שבעים, יותר אנשים קוראים, יותר תינוקות בריאים משהיו אי פעם בעבר. יש יותר שותפים בתהליכים המדיניים ובחיי השוק מכפי שהיו אי פעם. יש יותר נוסעים ומטיילים, יותר כותבים ומתקשרים, יותר לומדים ומלמדים, מכל תקופה אחרת בתולדות העולם. מהם הרעיונות שהישקו והזינו את הנוף המלבלב הזה? במה הם שונים מן הגוויות המוטלות בשדה הקטל של האידיאות, וכיצד הם נבדלים מן הרעיונות שהרגו בני אדם?

במאמר זה אבקש לשרטט אבחנה בין האידיאות הגדולות שהתמוטטו, רובן פרי המחשבה התבניתית של המאה התשע עשרה, לבין אידיאות שדווקא לא התמוטטו, עתיקות כחדשות. כל חברה אנושית באשר היא זקוקה לרעיונות-יסוד, לאמונות-מנוע, להפשטות מצדיקות. לא רק חברות מסורתיות ושמרניות כי אם גם החברות החילוניות הפוסט-תעשייתיות, המכוונות לטובתו של הפרט עושה הרווחים, גם הן חדורות אידיאות ומשלמות להם מסי שפתיים ומסי אמת.

*

מהי אידיאה? הנה הגדרה אפשרית, שמישה לדיוננו כאן: אידיאה היא רעיון חברתי-מוסרי גדול, תובעני, מלהיב. גדול, כלומר מכוון להבנה חדשה ויסודית של טבע האדם וגורלו. תובעני, כלומר דורש פעולה ושינוי בסדריה של חברה, מדינה ותרבות. מלהיב, דהיינו רעיון שהצליח בזמן מן הזמנים לרגש מספר גדול של אנשים, עד כדי כך שהם אכן ניסו לכוון את מהלכיהם ולשנות את סביבתם על פיו. האם אידיאות הן עניין מודרני במובהק? לאו דווקא: רעיונות מופשטים הניעו בני אדם לפעולה רבת-היקף מאז היות הכתב, ואולי עוד קודם לכך. האם יש אידיאות מודרניות חשובות בתכלית מקודמותיהן? לכך נשוב.

ההפתעה הראשונה המזומנת לתצפיתני סוף המאה העשרים היא זו: בעולם הדרוויניסטי של האידיאות יש כושר חיות מפתיע דווקא לזקנים ביותר. יש אידיאות שחיות עימנו היום וגילן כגיל המילניום כפול שניים או כפול שלושה. שימו לב אל השורדים: כל המערכת המורכבת ועוצרת-הנשימה של האידיאות הדתיות לא קרסה. היא כאן איתנו היום, הרעיונות הגדולים של בודהא וזרתוסתרא ושל נביאי היהדות ואבות הנצרות ונביא האיסלם. זוהי קבוצת אידיאות מסועפת ונהדרת בעוצמתה. נדרש כשרון קולקטיבי אדיר של הפשטה והכללה כדי לברוא אותן. נדרשו כוח דמיון וכוח סיפור עילאיים כדי להפיץ אותן. ונדרשים אסונות מזדמנים ואסונות שגורים ונצחיים כדי לקיים אותן: רעידות אדמה, שלטון דיכוי, עוני, עליבות, ומעל לכל המוות הפרטי שמחכה לכל אדם. טרם הומצאה הנוסחה המדינית והכלכלית והחברתית שמוטטה את האידיאות הללו. כוחה של האמונה הממוסדת אולי נחלש, אבל לא נגמר. כוחן של אמונות פרטיות, כיתתיות או קהילתיות, חי וקיים. יש כוח עצום באמונה.

אילו חייתי בשנת 1000 לספירת הנוצרים ונתבקשתי לבחור בין תפקידיהם של קיסר, מצביא, פילוסוף ואפיפיור, הייתי שואלת את עצמי מי מהם יניח יסודות לפרוייקט ארוך טווח ביותר, מי משקיע באופן משתלם ביותר בקופת ההיסטוריה. התשובה מובילה אל הפילוסוף ואל האפיפיור. שניהם שרדו את המילניום. האפיפיור גם עומד בראש המערכת שהמציאה את מושג המילניום עצמו ואת לוח התאריכים המצורף לו. כדאי להזכר מדי פעם בעובדה פשוטה כזאת, כשאנחנו חולפים ביעף על פני קבוצות הצליינים בואכה ירושלים ונצרת.

וישנה גם אידיאה גדולה אחרת, וגם היא עתיקה וחזקה להדהים. זו התודעה הלאומית, הרעיון שלעם, לעם שלי, יש סיפור ותפקיד בהיסטוריה. אידיאה זו גילה אולי כגיל הדת, ולפעמים קיימו ביניהן השתיים יחסי גומלין מורכבים. אמת, יש הרואים בלאומיות המצאה של המאה התשע עשרה. בעיני זו טעות. יצר ההישרדות ויצר העליונות ותחושת השליחות של עמים, תחושת הרעד של "במת ההיסטוריה" תחת רגליהם של נביאים ולגיונות, הריגושים האלה מתוארים לפרטי פרטיהם בתנ"ך ואצל הרודוטוס וטקיטוס. הרגש הלאומי הוא עתיק יומין, לעתים מתפרץ, לעתים גנוז תחת עולה של אימפריה, אבל בינתיים הוא שורד נפלא. ההתפרצות החדשה והגדולה שהחלה בשחר המאה התשע עשרה היא גרסה חדשה של עניין עתידי. התופעה המודרנית הזו, שהיסטוריונים מייחדים לה את המונח-הנגזר לאומנות, באה לעולם בעיקר של נפוליאון בונפרט, ויש שיאמרו קצת קודם לכן. היא הופיעה תחת קולמוסיהם של פוליטיקאים בריטיים ומשוררים גרמנים והיסטוריונים צרפתיים. היא טקסטואלית יותר, תקשורתית יותר, מרוכזת ואכזרית יותר מביטויים קדומים יותר של רגש לאומי. אבל ייתכן מאוד שהמפתח להישרדותו, המפתיעה רבים, של יצר הלאום בשלהי המילניום הזה טמון דווקא בעתיקותו. אין זו אדווה חולפת על מימי המודרנה.

ועם זאת, הישרדותו של הרגש הלאומי היא אחד הנושאים המבלבלים ביותר בדיוני קץ המילניום בעשור האחרון. יש הצופים שהסחר העולמי, תרבות ההמונים הגלובלית או האינטרנט ימוטטו את מדינת הלאום. בינתיים ברור שהאידיאות האוניברסליות של המאה העשרים לא מוטטו אותה, ושכל נוסחאות הסולידריות העולמית, זו של הפועלים וזו של הדיפלומטים וזו של הסוחרים, לא יכלו להתפרצויות התקופתיות של האדם שמרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. חלקי איפוא עם הספקנים: כשאראה את התודעה הלאומית קורסת, אאמין למראה עיני. עד אז, מוטב לראות בה עניין אנושי ישן ועמוק שלא ייגמר מהר.

נעבור עכשיו מן השורדים אל המובסים: מהן האידיאות הגדולות שאכן התרסקו במהלך המאה העשרים, לפחות התרסקות זמנית ואולי התרסקות מוחלטת ובלתי חוזרת? לא האידיאות העתיקות, אלא דווקא החדשות יותר, אלה שנוצרו ונסקו במהלך המאה הקודמת, הן שקרסו אחרי כמאה שנות קיום. כדי לחדד עוד יותר: סוג מסויים של אידיאות חדשות הוא שקרס. הסוג שהיה יציר מוח אחד, או יציר קבוצה קטנה של מוחות, שהיו משוכנעים שפיצחו את צופן הקיום האנושי.

*

"הקומוניזם" אמר קרל מרכס הצעיר ב"כתבי השחרות" שלו, הוא "הפתרון האמיתי של כל הניגודים בין האדם והטבע ובין אדם לאדם. הוא הפתרון האמיתי לכל העימותים בין קיום ומהות, בין שימוש בזולת כחפץ לבין הגדרה עצמית, בין חירות והכרח, בין הפרט והאנושות. הקומוניזם הוא פתרון חידת ההיסטוריה". הדברים כתובים שחור על גבי לבן. הם מפליאים. מרכס הבטיח הכל. העיתונאי המושחז הזה, המבקר הפוליטי עז הרוח הזה, אכף על תובנותיו המבריקות והמועילות התחייבות לפתרון טוטאלי. חוש הביקורת החד שלו כמאבחן רעות חולות  בחברה ובכלכלה של זמנו לא עמד לו כאשר העדיף להעשות נביא.

מדוע העמיס מרכס על הסוציאליזם המאבחן שלו התחייבות מטא-הסטורית מסובכת כל כך? משום שבכל הנוגע בעתיד, בענייני ההיסטוריה ופתרון חידתה, שאב מרכס, ושאבו גם אבות הפשיזם והנאציונל-סוציאליזם, השראה מכרעת ממסורת פילוסופית גרמנית אחת, ובעיקר ממוחו של גאון אחד, גיאורג וילהלם פרידריך הגל. מערכות שלמות של מדינה וחברה וכלכלה הוקמו על שיטה אחת של הבנת ההיסטוריה. הרעיון ההגליאני שהאנושות מתקדמת לפי תכנית רבת-שלבים אשר מתגלה בהדרגה לפני התבונה האנושית.

הגל ותלמידיו פעלו בעידן ההמראה הגדולה של מדעי הטבע. הם רצו ליצור מדעי רוח, שאולי לא יהיו שווים למדעי הטבע, אבל מאוד דומים להם מבחינת היכולת לקיים תצפיות מדוייקות על ההיסטוריה, לחלק את ההיסטוריה לשלבים ברורים של התפתחות, ולהסיק מסקנות מדעיות וחד-משמעיות. גם אם הגל עצמו נזהר מלגעת בתחזיות לעתיד, וראה הבדלים עמוקים בין מדעי הרוח האנושית למדעי הטבע, תלמידיו לא נזהרו. לא מרכס ולא לנין ולא תלמידיו הפשיסטיים מימין. הם העזו ליטול על עצמם התחייבות אדירה בכך שגזרו מסקנות מחייבות מאוד מן ההיסטוריה לגבי העתיד לבוא. הם בנו תאוריות שהתבססו לחלוטין על סיפור של התקדמות הסטורית באמצעות קונפליקטים, עד לעלייתו של מעמד הפועלים, או עד לעלייתו של עם אדונים, או עד לעלייתה של תרבות מנצחת או של גזע עליון.

הזן הספציפי הזה של אידיאות בנות המאה התשע עשרה, האידיאולוגיות, האידיאות-המתיימרות-להיות-מדע, הוא שקרס במהלך המאה העשרים. זה הזן שמבוסס על הנסיון לגזור מההיסטוריה האנושית תובנות  מדעיות על-הסטוריות פרי מוחם של אינטלקטואלים מבריקים, יוצרי-שיטות, מתכנני-תוכניות, שדיברו באמצעות כריזמטורים פוליטיים הישר אל לב ההמונים, וכך לברוא אדם חדש בעולם חדש. זה הזן האידיאי שלא הוציא מאה שנות חיים.

בתוך קבוצה זו ראויה לעניין מיוחד, אולי לקינה מיוחדת, היא האידיאה המרכסיסטית, אידיאה עם מרכיבים הומניסטיים ואוניברסליים, אבל גם תיעוב עצום כלפי הנשאים האנושיים של מנגנוני הרוע והניצול. אידיאה מסובכת, עתירת טקסטים, מושגים, הערות שוליים ומראי מקום. את הקנון המרכסיסטי אפשר להשוות אל הדת היהודית מרובת הכללים, או אל הדת הקתולית עם המטען המצטבר של דוגמאות מחייבות. אבל הקתוליות והיהדות למדו להגמיש את נבואותיהן, ואת קיום ההבטחות דחו אל ביאת המשיח או אל חיי העולם הבא, ואילו המרכסיזם והקומוניזם הבטיחו שמחר הכל.

שאיפת הצדק האותנטית שביסוד האידיאה המרכסיסטית, הזעקה לשוויון, התעלמה ממרכיבים אנושיים שהם כנראה חזקים מכל תאוריה. התאורטיקנים המרכסיסטים התעקשו, למשל, להגדיר את האדם בראש ובראשונה כיצרן. מכאן הזעם על מרכס עצמו ותלמידיו כלפי המעמדות הלא-יצרניים, הטפילים כביכול. את רצח הקולאקים ברוסיה הבולשביקית אפשר לגזור מן המשפטים הברוטליים שמייחד מרכס ב"קפיטל", שבעים שנים קודם לכן, לבעלי ההון הנצלנים, עושקי פועליהם, מתעשרי הערך המוסף. מרכס זיהה בין מגמות כלכליות לקבוצות חברתיות, כלומר בין הליכים של עושק וניצול לבורגנים בשר-ודם, והוא חזה את סילוקם האלים והמהיר מעל במת ההיסטוריה. חיסול המעמד? חיסול האנשים? תלמידיו לא התעכבו על ההבחנה. גם תיאוריה של צדק יכולה להרוג.

בסופו של דבר, את הקומוניזם נטש האדם-הצרכן, לא האדם היצרן. זה שרצונותיו רבים ושונים וחדשים לבקרים, זה שרוצה לטעום מאכלים חדשים, לראות נופים אחרים, לקרוא ספרים אסורים, להתנסות בחירויות שמחוץ לתחום. וכך ערערו את האידיאולוגיות ההגליאניות הגדולות גם אויביהן מבחוץ וגם יצרי לב האדם ורצונותיו הקטנים מבית.

מפתה למצוא כאן ממד טרגי-קומי. אותה היסטוריה  שהגל הילל את עורמתה, צחקה גם בפרצופו שלו. הנה הבדל מעניין בין ההיסטוריה והפיזיקה: הפיזיקה נענית באהבה לתאורטיקנים שלה. גליליאו, ניוטון, איינשטיין ובוהר עדיין חיים עמנו היום ומקיימים יחסים טובים עם הדיסציפלינה שאת סודותיה ביקשו לגלות. ההיסטוריה, לעומת זאת, התכחשה לתצפיתניה  כשהעזו להמיר תצפית בתחזית.

מדוע הצליחו הפיזיקאים במקום שנכשלו ההיסטוריונים והפילוסופים והכלכלנים? המדע המדוייק ומדע הטבע מסוגלים להציע לנו תחזיות שקולות על סמך תצפיות זהירות וניסויים נבונים. זה מה שניסו לנין ומאו ומוסוליני לעשות: להעביר את הסגולות האלה של מדעי הטבע אל שדותיו של מדע האדם, ועל סמך תצפיות ואנליזות של ההיסטוריה לחזות את הפאזות הבאות שלה. אבל התצפיות נכשלו, והניסויים שפכו דם. לא קמה דיקטטורה אמיתית של הפרולטריון, לא עלתה אימפריה מנצחת של עם האדונים, ולא נוצר עולם חדש ואמיץ של צדק חברתי. ההיסטוריה צחקה כך בפרצופם של בעלי השיטות, של המלומדים שרצו להיות קופרניקוס של מדעי החברה. כי ההיסטוריה, בניגוד לפיזיקה, היא בת-כלבה המערימה על התיאורטיקנים כולם.

*

לא במקרה דמו האידיאות הגדולות של המאה העשרים לאידיאות דתיות, ואף סיפקו תחליף זמני לאידיאות דתיות. היה בהן סיפור מעשה שראשיתו בקדמת דנא, במחוזות של ציידים ורועים ואכרים, ואחריתו באוטופיה של שלמות וצדק חברתי טוטלי. היה בהן כוח קוסמי שמכוון את מהלך ההיסטוריה, יד משגחת על דברי ימי האנושות, וכת כהנים קטנה המסייעת בהסברתו של אותו כוח לאלה שעתידים להיגאל. מכאן נגזרה גם פנורמה של איקונות וסמלים וטכסים ומנגינות ושירי לכת. והדמיון לתבניות דתיות מסורתיות הוא לא מקרי, כי הגל ומרכס צמחו בעולם נוצרי-יהודי, דובר גרמנית, שהיו בו מבני עומק דתיים איתנים.

אבל במה היו הגל ומרכס ולנין שונים ממייסדי הדתות הגדולות? מדוע האידיאות הדתיות, שמבטיחות לא מעט, שהן מוחלטות לא פחות, שהן מתיימרות לא אחת לתפור את חידת ההיסטוריה, האריכו ימים הרבה לפני בוא הקומוניזם ויאריכו שנים אחריו? התשובה הקצרה היא שהדתות הגדולות היו זהירות דיין להבטיח נצח וגאולה לאחר המוות או לאחר בוא הגואל. יש בהן, במערכות החכמות והערמומיות האלה, מנגנון מתקן או מסיט שפוטר אותן מרוב ההתחייבויות שהאידיאות החדשות, "החילוניות", נטלו על עצמן בתמימות של חולמים. מי שהבטיח גאולה בעולם הזה, הכזיב. לעומת זאת, לא ידוע לנו על מקרה אחד ויחיד שבו הופרה הבטחה לגאולה בעולם הבא. מרכס ראה בדת הממוסדת רמאות פשוטה. האם יכולה רמאות פשוטה לשרוד שלושת אלפי שנים? אבל חלקי עם הסבורים שהאמונה הדתית, ממוסדת או לא, מסוגלת להעניק חסד של אמת. שהדתות נתנו למאמיניהן רגעים רבים של אור ונחמה דווקא בעולם הזה. מכאן שממסדיה וכוהניה של האמונה, אלה שהרוויחו ממנה עושר ועוצמה בעולם הזה, מיזגו שתי תכונות שאינן מוציאות זו את זו: עורמה וחוכמה.

תבונתם הפסיכולוגית של הכריזמטורים הקומוניסטים, וגם של אלה הפשיסטים, היתה קצרת טווח בהשוואה לזו של נביאי ישראל ושל אבות הכנסייה. המאפיינים הפסיכולוגיים של האידיאות גורפות-ההמונים, שהם כביכול תוצר מובהק של המאה העשרים, גם להם יסודות עתיקים יותר. סוג של סוגסטיה הרמונית אנחנו מוצאים בפירנצה הרנסנסית של הנזיר-הרודן סאבונארולה. כעבור זמן קצר קמה בז'נווה הקלוויניסטית מעין כת כהנים שסוחפת אחריה קהילה שלמה. טירוף המוני כזה נמשך דור או שניים וכלה והולך. אז מתרחש שבר אידיאי או כיבוש מבחוץ או שהעניין נשחק בקול דממה דקה. ואז, כשהתפזר עשנן של האידיאות החזרות וקצרות הימים, אפשר לראות מהם הרעיונות ששרדו והקימו להם זרע ואחרית.

*

מתי, בעצם, התרחש השבר האידיאי הגדול במאה העשרים? קל להצביע על תאריכים מדוייקים של תזוזה סייסמולוגית: 1918, או 1945, וכמובן גם 1989. אבל השנים הדרמטיות הללו לא מסמלות שבר אידיאי, אלא מדיני. לדידי, השבר האידיאי הגדול ביותר במאה המסתיימת קרה בנקודה עמומה אי שם בשנות השבעים, כאשר אפקט מצטבר של שלוש מלחמות נתן את אותותיו. בשנות השבעים נגמרו לנו האוטופיות והאפוקליפסות. זה לא קרה עם שוך מלחמת העולם הראשונה, כאשר מצעדים חדשים ודגלים חדשים היסו את הסרקזם של אומני המודרנה, רמסו את הפציפיזם המגומגם של המשוררים והחיילים בעל-כורחם. זה לא קרה כשוך מלחמת העולם השניה, כאשר האידיאה הליברלית-דמוקרטית חושלה לכלל רטוריקה מיליטנית, בת תחרות לזו הקומוניסטית שממול. ואילו קריסת הגבולות והמשטרים ב1989- היא שבר שלאחר מעשה, בבחינת קריאה שהמלך עירום, המהדהדת רק שנים ארוכות אחרי שהמלך התפשט מנכסיו.

למן שנות השבעים שלנו ועד היום, לא היתה עוד תקומה במערב לאידיאות הכריזמטיות הגדולות. רק אז, אי שם בין פראג לאפגניסטן, אזל קסמה האחרון של האוטופיה הקומוניסטית. האפקט המצטבר של שתי מלחמות העולם ושל המלחמה הקרה הוביל כמעט כל מי שעיניו בראשו לראות שהמלחמות במאה הזו לא היו מלחמת מעמדות ולא היו מלחמת גזעים, אלא היו מלחמות בנוסח הישן, מלחמות של יצרים, מלחמות על כוח, על שליטה, על בצע, על הגנתם של שארי-בשר ועל נכסים.

שבר אידיאי מתחולל כאשר יצרי לב האדם מראים עד כמה הם חזקים מן האידיאות. גם יצר הטוב וגם יצר הרע, ובעיקר יצר הקיום: עגלת התינוק שניצבת על ההריסות העשנות, כמו בדימוי הנפלא של נתן אלתרמן. והרפלקס הקיומי הפשוט, שוב במלים של אלתרמן, של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל. וגם יצר המרדנות הבין-דורית: סירובם של בנים ובנות ללכת בתלמי המהפכה של הוריהם. הארוטיקה של החדשני, הזר. היצרים הם אנטי-אידיאות הגדולים מכולם, מפרקי האידיאות ושוחקיהן.

על כן, אידיאה בת קיימא היא זו שמביאה בחשבון עמוק את התאבונות והחשקים והמוזרויות והלכי הרוח של בני אנוש לדורותיהם. כך עשתה היהדות: היא ניגנה על יצרי הקיום והזהות וההמשך כדי לנטרל את פיתויי הזר והחדשני. היא העניקה חום ושובע וקהילה ועונג שבת ותענוגות של קריאה כדי להשכיח את שירת-הסירנות של הרפתקה וחשקים אסורים ותענוגות אסורים של קריאה. היא סיפקה יצרים כדי להשתיק יצרים אחרים, ותכופות השכילה לעמוד בפרץ דווקא משום שלא חסמה שור בדישו. לכן הקומוניזם כשל, והיהדות עוד כאן.

אבל  ישנה עוד אידיאה שורדת, שייחודה דווקא בכך שהיא אידיאה מודרנית ולא עתיקה. מקורה במאה ה18-. היא טוטלית פחות, כריזמטית פחות מן האידיאולוגיות הגדולות. חזון המדינה והחברה שלה כללי מאוד, מעומעם במקצת, גמיש בכל הנוגע למודלים כלכליים ותרבותיים. היא מחוברת כנראה טוב יותר ליצרי לב האדם מאשר הקומוניזם והפאשיזם.

הדמוקרטיה הליברלית שרדה. זו אידיאה שמבוססת על תרכובת בין רעיון שלטון העם, או הכלל, או הרוב, לבין התפיסה הליברלית המגינה על המיעוט מפני הרוב ועל חירויות הפרט מפני הכלל. האידיאה הליברל-דמוקרטית קיימת ומשגשגת בגרסאות שונות למן סוף המאה התשע עשרה. גם לה היו פילוסופים-מכוננים, בעיקר ג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל, וכריזמטורים כמו וינסטון צ'רצ'יל. אבל אין לה יומרות מדעיות-היסטוריות נוסח הגל, מרכס ולנין. אין מניפסט ליברל-דמוקרטי. אין אינטרנציונל ליברל-דמוקרטי. בגרעינה של האידיאה הזאת אין אוטופיה של השתלטות קבוצה אחת, מעמד, אומה, על מהלך ההיסטוריה, אלא כללי-יסוד לארגון חייהם של פרטים רבים ושונים, הפועלים מתוך שאיפות והעדפות שונות, זה לצד זה, בתוך ההיסטוריה, ללא נצח וללא נצחון.

האידיאה הזאת גולשת, אני מקווה, אל המילניום הבא. אם תאריך ימים זה יהיה דווקא בשל כלליותה וקמצנותה בענייני הבטחות. הדמוקרטיה הליברלית עוסקת בכללים של משחק פוליטי בהווה, לא בהוויה של שלמות לעתיד לבוא. היא מסוגלת  לסבול את אותן תאוות  שרבים מאיתנו נגועים בהן כנראה מלידה, את אותן תאוות שאף אידיאולוגיה או דת לא השכילה לחסל: הבצע, הקניין והתחרות. היא מסוגלת לשרת, פחות או יותר, את היצר האנושי להתבודד, לחיות חיי פרט, להיות מוזר. היא מסוגלת לאזן, פחות או יותר, בין יצרי ההמון, אהבת הקהילה, יחסינו המורכבים עם הזולת. פגמיה גם הם בולטים לעין. היא עדיין מאפשרת לעשירים להתעשר יותר, ולחזקים לתמרן ולנצל את החלשים. אבל היא מקשה מאוד על ביצוע עניינים שאידיאות אחרות הקלו בהן למדי: מאסר ללא משפט, שלילת חירותו של אדם בשם האינטרס הכללי, רצח בשם רעיון. מלבד זאת אפשר להעריך אותה על דרך השלילה. האידיאה הליברל-דמוקרטית היא אידיאה לא-אוטופית - לא מציעה גאולה, לא מתחייבת לפתור את חידת ההיסטוריה.

ואולי אפשר בלי אידיאות בכלל? הפילוסוף השנון וולטר, אויבן של השיטות הגדולות, אמר בסוף ספרו היפה "קנדיד" שכעת, לאחר חיים של טלטלה ומכאוב וסקס ואלימות, בשם הדת ובשם הכוח ובשם התאווה, לא נותרה לגיבורו קנדיד אלא תאווה אחת: לשבת בשלווה בביתו ולעבוד בגינתו. חיים ללא אידיאות? לא בדיוק. שהרי כדי לשבת בבית ולעבוד בגינה צריך האדם דבר מה משותף עם שכניו, עם בני קהילתו, ולו גם כדי להגן על ביתו ועל גינתו ועל פירותיה מפני חמתם של בעלי אידיאות גדולות שעלולים לעלות  עליהם לכלותם. העניין המשותף הזה יכול להיות מינימלי, בסיסי: התאגדות לצורך הגנה, קהילה לצורך חיי פרט שקטים. אבל לשם כך יש צורך באידיאה של קהילה, בנוסחה של איזון וחלוקת תפקידים בין קנדיד לשכניו, בין הפרט והכלל.

הדמוקרטיה הליברלית היא גלגול מודרני מתוחכם, אולי מתוחכם מדי, של הרעיון הבסיסי הזה. מכל מקום, תמיד יהיה צורך ברעיונות. רעיונות אינם יכולים לבטל יצרים, אבל הם תמיד יידרשו כדי להגן על יצרים מפני יצרים אחרים, או מפני יצרים של אחרים.

*

דיברתי בשבחיה של הדמוקרטיה הליברלית כאידיאה מודרנית-שורדת. לא הכל יסכימו איתי. יש הטוענים  שהדמוקרטיה הליברלית מתאימה רק למדינות המערב. מורשת הנאורות והרציונליזם, אומרים המקטרגים, היא מסורת אירופית מתנשאת, שיומרותיה האוניברסליות לא נועדו אלא להנציח את עליונות המערב ואת שלטון בעלי המאה בכלכלה העולמית. היא מדכאת דרכים אחרות, לא-אירופאיות, לארגונה של חברה פוליטית.

יש שתי תשובות אפשריות, והן שלובות זו בזו. האידיאה הליברל-דמוקרטית היא גדולה מאוד בהיקפה, והיא מצומצמת מאוד בדרישותיה. בכל הנוגע למספר המשתתפים האפשרי. זהו מועדון החברים הגדול בתבל, מפני שהוא מושתת על העיקרון - גם אם אינו מוגשם תמיד בפועל - שכמעט כולם יכולים להשתתף. הדמוקרטיה הליברלית לא משאירה מחוץ למשחק את הכופרים, ולא את הקפיטליסטים, ולא את הבלתי-יצרניים, ולא את הנשים, ולא את נחותי הגזע. היא מקדשת רק רעיון אחד: הרעיון שמעגל הזכאים להחשב כאזרחים מלאים ובעלי זכויות מלאות הוא מעגל שהולך ומתרחב, עד שיקיף אולי יום אחד את כולם, באמת את כולם.

אבל היא גם דורשת ממשתתפיה מעט: לא תודעה מעמדית, לא עבודה, לא פולחן, לא צבע עור, לא שותפות גורל, לא זהות. רק זה, שמדי פעם ינצלו את זכותם להיות שותפים בהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לכלל. שיראו מדי פעם את פניהם ברשות הרבים וישתתפו בדיון ובהצבעה, ללא תרמית, ללא אלימות וללא אדישות.

במובן זה, הדמוקרטיה הליברלית היא אידיאה מינימליסטית. אידיאה לא גדולה. טעות לקשור אותה ללא-הפרד אל מנגנוני הממשל המנופחים המוכרים לנו בעידננו. אפשר לבנות דמוקרטיה ליברלית על מנגנון מדינה קטן ובסיסי. מגמתה היא לתפעל את ההווה ולהבטיח את העתיד הקרוב, לא להוביל אותנו אל חזון גאולה רחוק. היא לא עתירת הבטחות. היא לא תובעת שנהיה משהו גדול, שנעשה משהו חזק, שנשתנה, שניטהר. היא כן תובעת שניתן לזולת לחיות ושנשתתף בהליך דמוקרטי פשוט אחת לכמה שנים. כל השאר פתוח לדיון: כלכלת שוק, מדינת רווחה, מדיניות מיסוי, חלוקת הנטל הציבורי. העניינים האלה הם פרי משא ומתן בין כולנו. אין דרישה שנשנה את טבענו.

אף אידיאה אחרת, לא הנצרות ולא האיסלאם ולא הלאומנות ולא הקומוניזם, לא קיימה את העקרון הגדול-קטן הזה. עקרון הצדק החברתי התובע מספר רב ככל האפשר של אנשים ששותפים לקבלת ההכרעות. האידיאה שמקיימת מגע גם עם יצר הצדק שלנו, אבל גם עם האינטרס העצמי ואהבת הקניין, גם עם הצורך האנושי בפרטיות, וגם עם יצר החברתיות הבלתי מאולצת. והיא משאירה לנו הרבה חופש תנועה בין רצונותינו. לאידיאה הזאת, שיונקת משורשים אירופיים, אבל מחוברת למה שמתרחש בחברות בני אדם בכלל, ייתכן שיש סיכוי טוב יותר להיות גלובלית באמת, בהשוואה לאותן אידיאות אוניברסליות כביכול שקרסו והתמוטטו.

איך כתב המשורר הרומי לוקרטיוס: Tanum religio potuit suadere malorum רעות שכאלה הצליחה הדת לדרבן. ורעות שכאלה, כולנו יודעים, הצליחה הלאומנות לדרבן, והצליח הקומוניזם, אותן אידיאות שהוגיהן לא בהכרח התכוונו לדרבן את חסידיהן להרע, ועל אחת כמה וכמה האידיאולוגיות שהתכוונו בהחלט להרע. אבל מהו קטלוג הרעות שאת ביצוען הצליחה, בינתיים, הליברל-דמוקרטיה לדרבן? מכל האידיאות הגדולות היא זו שקשה ביותר לשבץ אותה במכתם הרומי העתיק.

בשלהי המאה העשרים למדנו משהו מן ההיסטוריה הלא-רחוקה. למדנו להתייחס בכבוד, אם גם בלית ברירה, לעניינים העתיקים שעדיין שולטים בחיינו, שנאת זרים, אמונה, לאום, מיסטיקה, תשוקה, הערצת מנהיגים, כוח עירום. המצב הפוסט מודרני כרוך במפגש מיידי יותר עם כל הדברים הללו, שתאוריות הנאורות והתבוניות ניסו לנתב אל צינורות הניקוז של ההיסטוריה. האידיאות שמכירות בקיומם של החומרים האנושיים שאלה, בקיומו של הרוע, בקיומה של החולשה, בכוחה של האהבה העצמית, שרדו והתחזקו. מכאן הנוף המבלבל, המזוויע-מרגיז, של קץ המאה העשרים. במאה הזאת, בפרפרזה על ביאליק, השוחט שחט והשיטה פרחה. השיטה שפרחה היא השיטה הפחות שיטתית, זאת שלא הבטיחה לפתור את חידת ההיסטוריה. נניח אותה בלתי פתורה.



חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד