הייקים ו"יהודי המזרח" בין דת ו
הייקים ו"יהודי המזרח" בין דת ו

מיכאל ששר הוא עיתונאי והיסטוריון

דווקא בגרמניה, ולא ביהדות מזרח אירופה,  התחולל תהליך של עימות בין היהדות למוֹדֶרנה, מתוך ניסיון של סינתזה. מנהיגות הציונות הדתית של היום מסמנת נסיגה מסינתזה זו, שבה מצויה התשובה לשאלה כיצד חוזר עם ישראל לתפוס את מקומו בהיסטוריה, כעם נורמלי, על בסיס ההלכה.

כבר נאמרו ונכתבו דברים הרבה על השתלבותם המהירה והמופלאה של יהודי גרמניה במדינה זו, החל בתקופת האמנסיפציה ועד לשואה, עד שניתן לא פעם לומר עליהם, שהיו פטריוטים גדולים יותר אפילו מן הגרמנים עצמם. אצל רובם שכבר עמדו על סף התבוללות התבטא הדבר בחדירה של ממש לאורח החיים הגרמני בתחומי השפה, התרבות, הספרות, האמנות, העיתונות, הכלכלה, המסחר, המדע ועוד, תוך זניחת דרך החיים היהודית מסורתית. ועדיין עומדת על הפרק השאלה אם תאווה זו להידמות לגרמנים, תוך טשטוש כל זהות יהודית, סייעה למחיקת תופעת האנטישמיות או שמא דווקא הגבירה אותה, מתוך שהחברה הלא-יהודית כלל לא היתה מעוניינת בקבלת היהודים, שנכפו עליה שלא לרצונה. מבחינה זו ייתכן מאוד שדווקא אותם יהודים שהמשיכו לשמור על אורח-החיים היהודי לא רק בבתיהם פנימה, אלא אף בלבושם ובמגעם ומשאם עם הסביבה הלא-יהודית, "תרמו" פחות לאנטישמיות הגרמנית, בהיותם מודעים לשונותם מן החברה הסובבת אותם, וכך גם נתפסו בעיני הסביבה הלא-יהודית, שלא ראתה בהם איום על "טוהר הגזע" שלה.

ועם זאת, גם מגזר זה ביהדות גרמניה (שבו כבר היו לא-מעט יהודים שמוצאם ממזרח אירופה), לא הסתגר ולא הסתייג לחלוטין מן החברה הסובבת ולא נרתע מאכילת התוך של התרבות הגרמנית. גם אצל אלה שחרתו על דגלם את סיסמת "תורה עם דרך-ארץ", בפירוש זה או אחר (תוך שהם ממשיכים לקיים בקפידה את אורח החיים הדתי), נטמע והופנם הטוב והיפה שבתרבות גרמניה ההומניסטית, בצורה מושלמת כמעט. די לציין, למשל, שעל שולחנו של יצחק ברויאר, ממנהיגי אגודת ישראל בגרמניה ואחר כך בארץ ישראל, ניצבו זו לצד זה תמונותיהם של שמשון רפאל הירש ושל עמנואל קאנט.

                                                  *

תופעה זו, דומני שהיא מיוחדת במינה, שכן במזרח אירופה, שם חי רוב מניינה ובניינה של יהדות אירופה עד לשואה, לא התרחש תהליך דומה של סינתזה בין היהדות לחברות המקומיות, ומה שחשוב אף יותר, בין היהדות לבין  "המודרנה". שם, או שאנשים המשיכו להסתגר פחות או יותר בדל"ת אמותיה של היהדות, כמימים ימימה, בתנאים של בידוד, או שנטשו הכל והלכו והתבוללו, אף שלא תמיד עלה בידם לאמץ את תרבות העמים (הרוסית, או הפולנית) באותה צורה יסודית שאיפיינה את יהודי גרמניה, כולל הדתיים ואפילו החרדים שבהם. אומר על כך יוסף ולק, בספרו "כיום אתמול": "סיסמתו של הירש – 'תורה עם דרך הארץ' – יצרה את הטיפוס של היהודי בעל ההשכלה הכללית, שהוא יחד עם זה בן תורה ומקיים מצוות, טיפוס שיהדות מזרח-אירופה השיגה אותו רק לעתים רחוקות (בליטא בעיקר) ובאיחור רב".

אבקש שדברי לא יובנו שלא כהלכה: גלוי וידוע שהיהדות כמקור חיים, כמעיין מפכֶּה, המרווה  את המוני בית-ישראל, מקומה היה במזרח אירופה. רבים מיהודי גרמניה, לאחר שגילו יהדות זו, בזמן שירותם בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה, התפעלו ממנה ולא פעם אף ביקשו רבנים לקהילותיהם מקרב ה"אוסט יודן". אבל בכך עדיין לא היתה ערובה להמשך קיומה בתנאים החדשים שנוצרו בעקבות האמנסיפציה.

יתר על כן, כפי  שהוכיח מרדכי ברויאר בספרו "עדה ודיוקנה" (על קהילת פרנקפורט החרדית), אין זה מובן מאליו שקיימת קורלציה בין תלמוד תורה לקיום מצוות ויראת שמיים. ומכאן, שחשיפה לתרבות הכללית אינה אומרת בהכרח אפיקורסות, אפילו, ואולי דווקא כשמדובר בעמי ארצות. אבל בניסיון זה, כאמור, כמעט לא נתנסתה יהדות מזרח אירופה באופן רציני.

במלים אחרות: דווקא בגרמניה, ובעצם כמעט אך ורק בה, התחולל תהליך של עימות בין היהדות למוֹדֶרנה, מתוך ניסיון של סינתזה. נטלו בו חלק לא רק יהודים שחיו כבר דורות בגרמניה, אלא גם אותם צעירים מן המזרח שבאו לגרמניה ולא נטשו את דת אבותיה.

אנשים כמו אויגין מיכאליס, המנהל הראשון של כפר הנוער הדתי, משה אונא, רודי הרץ, ממייסדי הקיבוץ הדתי, (וייבדל לחיים ארוכים, ד"ר יוסף בורג), אם להזכיר רק אחדים, הם דוגמאות קלאסיות לנצחון הסינתזה (אם תרצו, ההֶגליאנית) שבין תזת היהדות עתיקת היומין לבין אנטי-תזת החילון והתבוללות, שבה בחרו רוב יהודי גרמניה. יש להניח שרוב זה היה אובד לעם ישראל במשך הזמן, גם לולא עלה היטלר לשלטון, וראו מה קורה היום בקרב יהדות ארצות הברית.

תיאור קודר זה עומד לכאורה בסתירה למה שהתרחש במזרח אירופה, אבל למעשה אין זה כך. התמונה האידילית והאידיאלית, כאילו לא נפגעה יהדות זו מקריסת חומות הגטו וכאילו המשיכה לקיים אורח חיים מסורת כימים-ימימה, למרות חילופי העתים, רחוקה מלשקף את המציאות לאשורה. ומכיוון שיהדות זו לא חשבה, מלכתחילה, ואולי אפילו לא היתה מסוגלת לחשוב, במונחים של סינתזה בין קודש לחול, נפרצו בה בקיעים שאין מרבים לדבר עליהם היום, אבל איננו פטורים מלחשפם.

מתברר, למשל,  שמערכת החינוך היהודית, בייחוד כשמדובר בבנות ישראל, כמעט עמדה לפני התמוטטות בפולין וברוסיה. ואל מי אם לא אל יהודי גרמניה פונים שלומי אמוני ישראל באותן ארצות, על מנת להציל את המצב? כך נקרא לפולין המחנך הדגול, הרב משה אויערבאך, שלו זכויות שאין להן שיעור בהקמת רֶשֶת חינוך דתית-מודרנית בארץ ישראל (בימי מלחמת העולם הראשונה)  על-מנת להקים בה רשת חינוך נוסח "בית יעקב" לבנות, ולהציל את הבית היהודי שהלך והתפורר.

 בגרמניה היתה כבר (גם בקרב יהודים שומרי תורה ומצוות) מציאות של שוויון גובר והולך בין בני שני המינים, שאחד מסימניה היה גם חינוך הבנות לתורה, כנאמר בגמרא: "חייב אדם ללמד את בִתו תורה" (סוטה, כ, ע"א) במובן הרחב של המונח "תורה". ואילו בפולין משלה עדיין בכיפה האמרה "כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפילות" (גם כן סוטה, כ, ע"א), והתוצאות היו הרסניות. וכך כתוב הרב אויערבך בספרו "מהלברשטט עד פתח-תקוה":  "מצאתי מצב מוזר (בוורשה). המורות באו אומנם ממשפחות חסידיות, אבל לא כל אב היה שורר בביתו. היו בתים אשר בשבת, האב והבנים ישבו בחדר אחד ועסקו בתורה ובחדר השני ישב הבת וחיללה את השבת בכתיבה, להכין שיעוריה באוניברסיטה. מזכירת הגימנסיה אמרה לי שכמעט אין סטודנטית יהודית שאינה כותבת בשבת". דברים קשים אלה, שהיום בוודאי לא היו עוברים את הצנזורה של מועצת גדולי התורה, אינם נכתבים על-ידי עוכר ישראל, רחמנא ליצלן, אלא על-ידי רב ומחנך חרדי למופת, בנוסח "תורה עם דרך ארץ", שבוודאי כתב מה שכתב בלב פצוע ועין דומעת.

מוסיף עליהם דוד פוליקר, חוקר יהדות פולין, הכותב: "בערים הגדולות (פולין) היו הבנות משכילות בעלות תרבות, אבל תרבות שונה וזרה לזו של אבותיהן ובעליהן....מקופחת האשה, שאינה מוכשרה ללמוד תורה, תקבל  נא תגמול בלימוד הלשון הפולנית ותורת החשבון. ההשקפה הזאת חדרה גם לבתי החסידים, עשירי ורשה האדוקים שהרחיקו את בניהם מכל שמץ של השכלה חילונית...  הבנות עשו חַיל בלימודיהן והתוצאות באו מאליהן".

דברים דומים שמעתי גם מפיו של הרב שלמה גורן, שהיה הרב הראשי לישראל, בספר שיחות שהתחלתי לכתוב עמו. הוא אפיין את דמותן האנטי-דתית של העלייה השניה והשלישית בייחוד בכך שהנשים הורחקו על-ידי אבותיהן מעולם התורה, ואפילו במודע, לטובת ההשכלה הכללית, שהיתה לא פעם אנטי-דתית.

במלים אחרות, במזרח אירופה התחולל תהליך שהייתי קורא לו "עקדת שרה". לאמור, הקריבו את הבנות כדי להציל את הבנים. אבל עד מהרה התברר שבמידה רבה יצאו ההורים קרחים מכאן ומכאן; לא רק לגבי הבנות, אלא גם לגבי הבנים. ואין צורך להכביר בדוגמאות של בני רבנים ואדמו"רים שנעשו אפיקורסים גמורים. מאוחר מדי, ורק בדיעבד, פנו ראשי הקהל אל יהודי גרמניה, שבקרב חלק מהם התגבשה כבר סינתזה בין תורה לדרך ארץ, על מנת שיצילו את עצמם. אבל בתנאים כאלה היתה ההצלחה חלקית בלבד.

                                                          *

הסינתזה בקרב יהודי גרמניה התרחשה לא רק ברשות היחיד, אלא גם ברשות הרבים, ובכך תרומתה הכבירה לחיים הדתיים עד היום. בשל הראיה הכוללת ובשל ההשכלה והגישה לעולם גדול כמות שהוא, שאינו מצטמצם אפילו מבחינה דתית בדל"ת אמותיה של ההלכה בלבד, החלו דווקא במערב אירופה המחשבות הראשונות ביחס ליישומה של ההלכה; לא רק בבית ובמשפחה, ואפילו לא רק בקהילה, שחיה את חייה במידה רבה מחוץ למערכת החיים הכללית, אלא גם בחברה היהודית בכללה, ובה דתיים וחילוניים כאחד. ומאוחר יותר, גם במסגרת מדינתם של היהודים, בארץ ישראל.

כאן, אין צורך לומר, שמור לקיבוץ הדתי, שגם ראשיתו בגרמניה, מקום בכותל המזרח; ובאותו הקשר גם לכפר הנוער הדתי בכפר חסידים, שבין כתליו חונכו רבים מחברי הקיבוצים הדתיים. מן הראוי, בהקשר זה, להביא את דבריו של משה אונא, בספרו "החברה החדשה":

"דתיותנו אינה פרטית ואינה מתייחסת ליחיד בלבד... מחייבת היא צורה ציבורית שתכניס את הפרט בכל ישותו אל תוך מסגרתה. הציבור והיחיד גם יחד נעשים נושאי הערכים הדתיים. ועוד, הדת כמו שאנו מבינים אותה, נתבעת להשיב על שאלות הזמן, כי לדעתנו צריכה הדת לשמש יסוד לכל החיים. אין לנו להסכים לעמדה דתית המעלימה עין מכל שאלה שהמציאות מעוררת אותה. עמדתנו הדתית תובעת מאתנו לחתור השכם וערב לקראת הפתרון לבעיות חיינו, אפילו אם יסכן דבר זה את המבנה הקבוע של החיים המסורתיים".

מי שקורא הצהרה-הכרזה זו בקפידה, יבחין בעוז הרוח הטמון בה. נאמר בה: "אפילו אם יסכן דבר זה את המבנה הקבוע של החיים המסורתיים", והדברים באים מפיו של יהודי הנטוע בשתי רגליו בעולמה של האורתודוקסיה היהודית. ייתכן לפרשם בנוגע לשאלת מעמדה של האשה, במסגרת ההלכה, שבה הלך הקיבוץ הדתי כחלוץ לפני המחנה. אבל ניתן לפרשם גם בנוגעים לשאלות ההלכה במדינת ישראל, עד עצם היום הזה, על סיפה של המאה ה21-. ראוי להזכיר בהקשר זה כי אונא היה שנים רבות יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת.

כאן מן הראוי להביא דברים גם מפיו של מורה והוגה לרבים, שהיה קרוב מאוד לקיבוץ הדתי, הלא הוא ישעיהו ליבוביץ. לכאורה, הוא איש מזרח אירופה שנולד בריגה, בירת לטוויה, אבל למעשה ניתן לראות בו יהודי מערבי, ובוודאי איש הסינתזה, החי בדרך התורה והמצווה, תוך עמידה איתנה בעולם המודרני.

אעיד עלי את שאמר לי באחת משיחותינו, כשביקשתי לכלול אותו בין דיוקנאות יהודי גרמניה, בספרי "כחלום יעוף". הוא הרהר קמעא לפני שהשיב לבקשתי ולבסוף אמר: "אני חושב שכן". זאת, למרות שלא התבקש, כמובן, למוצאו ולמקום לידתו. הוא אף סיפר לי שלפני שנישא לאשתו הייקית, אמרו הבריות בקלן, עיר מגוריה:  "חבל על גרטה וינטר, עכשיו היא נישאת לאוסט-יודה".

ליבוביץ היה לדעתי הרוח החיה והמובילה בעימות שבין היהדות למודרנה, וניסה ליישם את ההלכה במדינת ישראל הרבה יותר מאשר רבים המתיימרים לעסוק בכך, בלא הכשרה מתאימה, ומכאן חשיבותו העצומה בעולם ההגות היהודית במאה ה20-. הוא כתב כבר ב1953- את הדברים הבאים, המובאים  בספרו "תורה ומצוות בזמן הזה": "ההיסטוריוזופיה הדתית המניחה שרק בעבר הרחוק היו ענייני עם ומדינה חלק של המציאות הדתית ושרק בעולם אוטופי, בעתיד היפוטתי, עתידים עניינים אלה לחזור לתחום ההסדר ההלכתי, ואילו בתקופת הביניים - שהיא למעשה כל ההיסטוריה הריאלית - אין, מבחינה דתית, לעם ישראל פונקציות ממלכתיות, היתה מוטעית ומטעה מבחינה דתית. היא גרמה לכך שהיהדות הדתית בגולה השתיתה את קיום התורה על מציאותו של העולם הגויי, והיא עושה את התורה במדינת ישראל לעניינה של כת דתית הדורשת את מציאותו של עם ישראל לא דתי".

     וב1954- כתב: " התורה המתגלמת בהלכה, לא ניתנה ליהודי כדי שיקשט בה חיים המוגדרים על ידי גורמים שאינם כפופים לתורה, אלא היא ניתנה לעיצוב החיים עצמם על פי התורה. אם זוהי התורה, הרי לא ייתכן להגשימה - ואף לא לנסות להגשימה - אם לא נהיה אדונים לעצמנו ולגורלנו ונקבע את משטר חיינו, רק אז נעמוד במבחן האש. אנו יכולים להקים את היסודות לקיום חברה ועם על פי התורה, מתוך החייאת ההלכה כחוקה בפועל והפעלתה לגבי בעיות וצרכים ריאליים של קיום האדם והחברה בשעה זו".

                                                  *

דומה שמבחינה זו ניכרת, בשנים האחרונות, "עייפות החומר" בציונות הדתית, ובייחוד זו שבאמת, ואולי בתמים, חשבה במושגים של "מדינת הלכה". מה לנו הוכחה טובה יותר לכך מן המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל), שאמורה היתה להיות במידה רבה נושאת דגל זה.

יורשה לי, בהקשר זה, לצטט דברים שכתבתי בעת הקמת ממשלת נתניהו, באמצע שנת 1996, כשמונה הרב יצחק לוי לשר התחבורה. כתבתי אז ב"מעריב": "אין להימנע מן השאלה: האם באמת יכול שר המייצג מפלגה דתית ליטול עליו, מבחינה דתית, אחריות מיניסטריאלית על משרד שמעצם מהותו אינו יכול להתקיים אלא תוך חילול שבת המוני? עצם העובדה שמינוי זה עבר ללא דיון כלשהו בציבוריות הדתית-לאומית (ולמעשה כבר הפך למסורת, שכן אחריו ירש שאול יהלום נחלה זו, כדבר מובן מאליו), מעידה יותר מכל על כך ששאלות דת ומדינה במדינת ישראל - שרוב אזרחיה היהודיים שוב אינם מקפידים על קיום המצוות - אינן מעניינות את נציגי המפלגות הדתיות באופן רציני, וכל תאוותן היא עוד משרה ועוד כסא בממשלה, אפילו מדובר בסתירה הזועקת לשמים מבחינה דתית אמיתית".

אינני רב ואפילו לא בן רב ולא באתי לפסוק הלכה בשאלה זו, אבל עצם העובדה שכלל לא נערך דיון הלכתי כלשהו בסוגיה זו בציבוריות הדתית-לאומית, היא מדהימה ומעידה, בניגוד למראית עין של התחזקות הציבור הדתי, על המבוכה הנוראה שבה נתונה דווקא היהדות הדתית-לאומית בשאלות הרציניות באמת של דת ומדינה. היא גם לא תיפתר בטריקים הטכנולוגיים של מכון "צומת", המצוי באלון שבות ומטפל בשאלות הנוגעות להלכה וטכנולוגיה. סוגיות אלו מונחות היום בקרן זווית ואין מי שטורח לדון בהן ברצינות.

יתר על כן, המגמות המסתמנות היום בציבור הדתי, ובוודאי בחרדי, הולכות וחוזרות, הולכות ונסוגות אל עולם המחשבה המזרח אירופי. עולם זה גורס התבדלות והסתגרות נוסח "עם לבדד ישכון ובגויים אל יתחשב", ו"כל העולם כולו נגדנו", במסווה של גאווה לאומית (ואפילו דתית) מזויפת, שעומדת בניגוד כה בולט לנסיון הסינתזה שביקשו, ועדיין מבקשים, יהודים שגדלו על ברכי הציונות הדתית בגרמניה לטפח, לאו דווקא במישור הפוליטי, אלא הרבה יותר במתן תשובה לשאלה: כיצד באמת חוזר עם ישראל לתפוס את מקומו בהיסטוריה האנושית, כעם נורמלי החייב לפתור את כל בעיותיו בעצמו, על בסיס ההלכה, מבלי להיות סמוך של שולחנם של אחרים, אומות העולם מזה ויהודים מפירי תורה ומציאות מזה. כל זאת, תוך גילוי אחריות כלפי עולם ומלואו ולא תוך גילויי פטריוטיזם מזויף, של הסתגרות, לגמרי לא מפוארת, מפני משפחת העמים.

דומה שבחינה זו הולך הציבור הדתי-לאומי ומדמה עצמו יותר ויותר להשקפת העולם החרדית. משום כך גם חולשתו ההולכת וגוברת בקרב כלל שומרי תורה ומצוות. נכון אמנם שרבים והולכים חובשי הכיפות הסרוגות ברבות ממערכות חיינו, אבל תופעה זו אין לפרשה אלא על בסיס של היחיד ולא על בסיס ציבורי דתי שבו, כאמור, אין קולה של הציונות הדתית נשמע ברמה.

מבחינות רבות ניתן לדמות מצב זה להבדל שבין המושב הדתי לקיבוץ הדתי. מושבים דתיים הוקמו בארץ ישראל עוד לפני שקם הקיבוץ הדתי הראשון. אבל בשל העובדה שמקומות אלה נאלץ בעצם כל יחיד ויחיד להיאבק ולמצוא בעצמו פתרונים לבעיות הדתיות שנתעוררו (חליבה בשבת, שמיטה/כלאיים ועוד), לא ניכרה כמעט השפעתם הדתית של המושבים על הפרהסיה היהודית בארץ. רק עם השתרשות הקיבוץ הדתי, ששם לו למטרה להיאבק על דמות ההתיישבות בארץ, התחולל מפנה מסוים מבחינה זו. היו לכך השלכות לא מבוטלות גם על ההתיישבות הלא דתית בארץ. אלא שגם הקיבוץ הדתי שוב אינו צועד מבחינה זו בראש המחנה, בשנים האחרונות.

דומה שאפילו ישעיהו ליבוביץ, שביקש לעורר את הציבור הדתי, ובייחוד את הרבנים, להתייחס למציאות זו של חיים בעולם פתוח ולא מסוגר במלוא כובד הראש ההלכתי, נחל כישלון חרוץ. לקראת סוף ימיו כתב-אמר לי, בספרו "ישעיהו ליבוביץ על עולם ומלואו": "ההלכה כפי שאנחנו מכירים אותה, אינה מכירה במציאות של עם ישראל שאיננו עם התורה. אבל זאת היא המציאות של העם היהודי החל מהמאה ה19-. משום כך אי אפשר לדון - ואין צורך לומר להכריע - בשום בעיה ציבורית שלנו לאור ההלכה... עם יהודי שאינו עם התורה משול בעולם החשיבה ההלכתית למשולש שאין לו שלוש צלעות. אין מובן לשאלה: כיצד מדינת ישראל, שאינה מכירה בסמכותה של התורה, צריכה לנהוג בהתאם לתורה, למשל ביחס לשטחים הכבושים".

ובלשונו הציורית והחדה הוסיף הוגה דעות גדול זה: "שאלה זו למה היא דומה? לקצב טריפה, שבא לרב לשאול שאלה על כשרות הסכין לשחיטת החזיר... מאחר שמדינת ישראל היא מדינה שחילול שבת בה היא מציאות מוכרת וליגאלית, אין כלל לשאול: כיצד צריכה המדינה הזאת לנהוג על פי התורה, בפוליטיקה ובמלחמה".

דומני שהקיבוץ הדתי, ובדרך דומה גם עליית הנוער הדתית, שרבים מבוגריה נעשו חברים בו, היו מן הגופים הדתיים המעטים, ואולי אפילו היחידים, שניסו להתמודד בכנות עם שאלה נוראה זו. כאן שמור מקום של כבוד לאנשים כמו משה אונא, איש שדה אליהו, רודי הרץ, צוריאל אדמנית ודוד בית אריה מקיבוץ יבנה, שמחה פרידמן מטירת צבי, אהרון נחלון משדה אליהו, זכר כולם לברכה , ואחרים מאנשי הקיבוץ הדתי.

כבר בשנות העשרים כתב רודי הרץ: "השאלה כיצד יסגל העם היהודי את חייו החברתיים לתנאים הרוחניים והכלכליים המשחקים, כיצד יצמח מתוך ההתפוררות הכללית ציבור יהודי חזק - קרובה ללבנו כל-כך, שהיא חייבת להיכלל במסגרת עבודתנו. אמונה ויראה כתביעות ליחיד יישארו גם להבא האלמנטים החשובים ביותר של חינוכנו. אך לא נוכל לקבל את האחריות על כך שחברינו יעסקו בהצלת נפשות בלבד. עלינו לומר להם כיצד והיכן עליהם לנצל את כוחותיהם לשם עיצוב החברה היהודית העתידה. אלה הן מטרותינו החדשות".

האם ניתן לומר, בלב שלם ובלא דאגה מקננת, שבכוח הציונות הדתית כיום להמשיך בדרך זו לאורך ימים? רק לאלקים פתרונים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד