המורים החלוצים
המורים החלוצים

פרופ' אמריטוס לבלשנות באוניברסיטה העברית

דוד יודלוביץ הוא אבי החינוך העברי הלאומי, שהתפתח בארץ ישראל מאמצע המאה ה19-.  הוא וקבוצת מורים אחרים הביאו את בשורת העברית אל בתי הספר, ובדרך היו צריכים להתגבר על חרמות של רבנים, על אמצעים דלים ועל העדר שיטת הוראה

הערה: המאמר מתבסס על הרצאות של פרופ' הרמתי במסגרת האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל

היסודות לחינוך העברי לאומי בארץ ישראל הונחו בתקופה שמשלהי המאה ה19- ועד מלחמת העולם הראשונה. ליתר דיוק, משנת 1887 עד 1913. בתקופה קצרה זו, בת 26 שנים, הצליחו המורים החלוצים להניח יסודות לכל שלבי החינוך, מגן הילדים ועד בית המדרש למורים. אני קורא לחינוך החדש "עברי לאומי" מפני ששני התארים האלה מאפיינים אותו. מצד אחד הבסיס, הדגש על הוראת העברית, ומצד אחר היתה זאת עברית מדוברת ולא עברית כתובה, משום שהמורים רצו להחיות את הדיבור העברי בארץ ישראל. עשיית העברית ללשון החיים בארץ לא היתה מפעל יחיד של אדם אחד. אמנם היוזמה יצאה מירושלים, מאליעזר בן-יהודה ועמיתיו, אבל מי שעשה את העבודה למעשה היו המורים החלוצים.

המורים האלה שאפו אל הבלתי אפשרי, כי באותה תקופה העברית המדוברת חסרה כל כך הרבה מלים לצורך הוראה. ולא רק העברית, אלא גם מקצועות אחרים בעברית. המורים האלה התעקשו ועשו והצליחו.

                                                     *

במשך מאות שנים היה החינוך היהודי מסורתי ודתי, כלומר, עיקרו לילדים הקטנים היה החומש והסידור, ולילדים המבוגרים יותר המשנה והתלמוד. כך היה גם בארץ ישראל במאה ה19-. בחו"ל היו או מורים פרטיים או "חדר", והעניים למדו בתלמוד תורה. בחו"ל היה תלמוד תורה מוסד רק לעניים. לעומת זאת, כאשר הקימו את התלמוד תורה בארץ ישראל היה זה מוסד ציבורי תחת פיקוח ציבורי.

ב1840- הוקם בירושלים התלמוד תורה הראשון של העדה הספרדית, שהיתה העדה הגדולה בארץ. שנה לאחר מכן פתחו גם האשכנזים תלמוד תורה ציבורי. החסידים בירושלים באותה תקופה היו מעטים ומפוררים לחסידויות רבות, ולכן לא היתה להם תלמוד תורה משלהם. בתלמוד תורה למדו תורה, משנה וגמרא, כלומר, אך ורק לימודי קודש. רמת הלימודים כנראה לא היתה גבוהה ביותר, אף כי בתלמודי התורה בירושלים היה פיקוח ציבורי. כל יום חמישי היה בא נציג של העדה אל התלמוד תורה, כדי לבחון את הילדים. לפעמים הוא גם בחן את המלמד שלימד אותם. אם הוא לא היה מוצלח, היו מפטרים אותו.

עדות מעניינת מאוד היא של לודוויג פרנקל, שהיה שליח הקהילה היהודית בווילנה , קהילה שרצתה לפתוח בירושלים בית ספר של ממש. בספר שהוא כתב ושתורגם לעברית, בשם "ירושליימה", הוא תיאר את התלמידים בתלמוד תורה בצבעים קודרים: "בחדרים חשוכים מלאי חלאה בילו הילדים המסכנים את ימיהם העגומים, תחת שבט מלמדים מסכנים עוד יותר, מחוסרי כל הבנה פדגוגית". יש להניח שיש כאן הפרזה רבה מאוד, אבל ודאי שהמלמדים לא היתה להם הכשרה פדגוגית והתנאים הסניטריים לא היו כל כך טובים. מכל מקום, חשוב מאוד להזכיר כבר עכשיו שהחינוך המסורתי הזה נמשך בכל המאה ה19-. במשך כל התקופה הזאת, רוב הילדים למדו בחינוך הדתי, גם אם התפתח במשך הזמן חינוך מתקדם יותר. בשנת 1886, 81%  מהתלמידים למדו בתלמודי תורה וב"חדרים" ורק 19% מהתלמידים למדו בבתי הספר. בראשית המאה, ב1904-, שני שלישים מן התלמידים עדיין למדו בתלמודי תורה.

החינוך הלאומי שהתפתח בארץ ישראל לא בא במקום החינוך הדתי, אלא התפתח בצדו ולפעמים אפילו בצלו. אפילו במושבות אנחנו מוצאים לעתים קרובות מאוד, שמצב ה"חדר" טוב יותר ממצב בית הספר באותה מושבה. מאמצע המאה ה19- התחילו נסיונות לשפר את החינוך המסורתי, ובעיקר להוסיף מקצועות חול. קודם כל לשון זרה, הלשון המקומית, קצת חשבון, ואולי קצת כתיבה. הנסיונות האלה  נעשו בכמה שלבים. לשלב הראשון אני קורא היוזמות הראשונות. שני אנשים פעלו בתקופה הזאת: אלברט כהן ומשה מונטיפיורי. אלברט כהן היה מחנך הילדים של הברון ג'יימס דה-רוטשילד והיה ממונה על הצדקה בבית רוטשילד. מי שרצה תרומות היה צריך לפנות אליו. הוא בא מהונגריה. הוא למד בישיבה של הרב משה שרייבר, הידוע בשם החת"ם סופר, שעודד את תלמידיו לתמוך ביישוב ארץ ישראל וללמוד עברית. אמנם, אותו אלברט כהן ידע עברית מדוברת עוד לפני שהגיע אליעזר בן-יהודה לארץ ישראל.

בשנת 1854 בא אלברט כהן לירושלים, בשליחות רוטשילד , להקים בית חולים. בית החולים נפתח באותה שנה ב26- ביולי, בירושלים. אחר-כך התפתח מזה בית החולים "הדסה". באותה הזדמנות החליט אלברט כהן שהגיע הזמן גם לחנך את הילדים. הוא הסתובב וראה את המצב הקשה. רוב היהודים אז בירושלים לא עבדו, הם התפרנסו ממה שאנחנו קוראים "חלוקה". הוא הקים שני מוסדות קטנטנים, קיקיוניים, אחד לבנים, אחד לבנות. למוסד לבנים הוא קרא "משען מלאכה", שם לימדו את הילדים בעיקר מלאכה, כדי שיוכלו להתפרנס אחר-כך. למדו בו 40 נערים וכדי למשוך  ולשכנע את ההורים לשלוח את הילדים לבית הספר, שילמו להם את הכסף שהילדים היו צריכים כביכול להרוויח, לשם כלכלתם. במוסד השני למדו 50 נערות תפירה וגם קצת תפילות וקצת חשבון.

שנה לאחר מכן, ב1855-, נכנס לפעולה משה מונטיפיורי. הוא בא  אז לארץ ישראל בביקור הרביעי שלו, וקנה את האדמות שבנו עליהן את  "משכנות שאננים" ב1860-. את הכסף לאדמות האלה הוא קיבל מנדבן יהודי בארה"ב בשם יהודה טורא.  הוא בא  עם מזכירו, אליעזר הלוי, שידע גם עברית, ואליעזר שכנע אותו שכדאי לעשות משהו גם לטובת החינוך. החרדים לא התנגדו כל כך לחינוך של הבנות, וכך זה היה גם באירופה עד מלחמת העולם השנייה. גם בנות של חסידים הלכו לבתי ספר ללמוד. הבנים לא כל כך הלכו ללמוד. והוא החליט שהוא ילמד אותן תפירה, רקמה, מלאכות בית, וגם קצת חשבון. במוסד הזה ביקרו 149 נערות כאשר הוא נפתח. 400 נוספות שביקשו להירשם לא יכלו להתקבל, כי לא היו הנתונים ולא היה בית. המוסד הזה התקיים רק שנתיים. החוקרים טוענים שמאחר שהתחילה להתעורר תגובה של הרבנים, מונטיפיורי לא רצה לריב אתם, ונסוג. זה השלב הראשון.

                                                     *

לשלב השני אני קורא "תורה עם דרך ארץ". כלומר, כאן היתה כבר מגמה לא רק לשפר את התלמוד תורה, אלא להקים מוסד חדש, מעין בית ספר. בסופו של דבר, בשלב הזה לא הצליחו להקים בית ספר. לכל היותר הצליחו לעשות מעין חדר מתוקן. הרקע היה מלחמת קרים, בין 1853 ל1856-. בסיום המלחמה הזאת, חיפשו רוב מדינות אירופה דרכים להתבסס בארץ ישראל ועשו זאת על ידי הקמת כנסיות, מנזרים, אבל גם בתי חולים ובתי ספר, כדי שתהיה להם השפעה במקום. כאשר חזר אלברט כהן לאירופה ובא גם לווינה, הוא הרצה שם לפני הקהילה. בקהל היתה אשה בשם עליזה הרץ לבית למל, שהקימה קרן ב1855-, לציון יום ההולדת הכ"ה של הקיסר פרנץ יוזף. היתה כוונה לעשות משהו בארץ ישראל כדי לחזק שם את המעמד הדיפלומטי של אוסטריה. כאשר היא שמעה את ההרצאה של אלברט כהן היא התרשמה שכדאי להקים בית ספר בירושלים. לשם כך היא שלחה את לודוויג פרנקל.

פרנקל היה רופא ומשורר בגרמנית, ברמה גבוהה מאוד. מבחינה דתית הוא נטה יותר לרפורמים, אבל בשיריו יש גם תכנים יהודיים. הוא הגיע לירושלים כדי לפתוח בית ספר ולקרוא לו ע"ש למל,  אביה של עליזה הרץ. הוא ידע כמובן על ההתנגדות של הרבנים בירושלים להקמת בתי ספר, ולכן עשה מה שעשה אלברט כהן: אסיפה של רבנים אשכנזים וספרדים. בספרו "ירושליימה" הוא מתאר את הפגישה הזאת ואומר: היו מוכרחים לדבר עברית כי זו היתה השפה היחידה שכולם ידעו אותה ויכלו להבין אחד את השני.

בית הספר נפתח בראש חודש תמוז של אותה שנה, 1856. יוסף בנטוויץ', שכתב ספר גדול על החינוך במדינת ישראל, אומר על בית ספר "למל" שהוא היה בית הספר הראשון במובן המודרני של המלה. אני מפקפק בהגדרה הזאת, משום שההיסטוריון צבי גרץ, שבא לארץ ב1872-, כתב: בתי ספר במובן האמיתי לא מצאתי כאן. כך שיש להניח שגם למל, בתחילתו, היה לא יותר מאשר "חדר" מתוקן. כלומר, התנאים הסניטריים היו טובים, היו כיתות, היה ריהוט, היה לוח. למדו בעיקר לימודי קודש, אבל הצליחו קצת להכניס גם לימודי חול.

מדוע היתה התנגדות כל כך גדולה? מפני שהיהודים שישבו אז  בארץ ישראל, מה שאנחנו קוראים "היישוב הישן", באו מאירופה לאחר המאבק הגדול בתנועת ההשכלה, שלדעתם הם נכשלו בו. ההשכלה הצליחה הרבה יותר וכל מי שעבר, או רבים שעברו להשכלה, זנחו את הדת ואת המורשת היהודית. הם חשבו שארץ ישראל היא קו ההגנה האחרון שלהם. כאן הם לא יתנו להשכלה דריסת רגל. לכן, כל ניסיון קטן ללמד את שפת המקום עורר מיד התנגדות. סופר של "המגיד", עיתון נפוץ מאוד באותה תקופה, כתב כך: אילו קמו משה רבנו, שמואל וישעיהו ושאר הנביאים והציעו לרבני ארץ ישראל להקים בה בי"ס לתורה, ללשון ולחכמות חיצוניות, היו הרבנים מחרימים אותם. וכך היה גם בירושלים. כל מוסד חדש שקם, החרימו אותו. וכך קרה גם לבי"ס למל. אבל לודוויג פרנקל הסתייע בשגריר האוסטרי בירושלים, והיהודים בעיר פחדו מהשגרירים הזרים. מכל מקום, זה היה בי"ס קטן, כנראה "חדר" מתוקן. למדו בו מקסימום שלוש שנים. בתחילה למדו רק בנים, ולאחר שנים רבות זה היה בי"ס של בנות. זה היה המוסד הראשון בשלב השני.

המוסד השני הוקם ב1864-. פה חידשו והרחיבו את בית הספר לנערות שהקים אלברט כהן עשר שנים קודם. ומי היו המחדשים? נדבנים בריטים, אנגלים, משפחת רוטשילד האנגלית. בית הספר נקרא אבלינה דה רוטשילד והוא קיים עד היום, אחרי כל מיני גלגולים. ההתקדמות שלו היתה מהירה מאוד. ב1867- למדו בו 50 תלמידות, בשנת 1871 למדו בו 175 תלמידות, ב1873- למדו בו 235 תלמידות. אחר-כך התפתח בית הספר הזה, וכאשר אליעזר בן יהודה בא לארץ, אשתו דבורה לימדה באבלינה דה רוטשילד עברית מדוברת.

המוסד השלישי של השלב השני נקרא "דורש ציון". הוא הוקם ב1863-. הרב קלישר, ממבשרי הציונות, כתב ספר בשם "דרישת ציון" בשנת 1862. בספר הזה הוא הציע להקים בארץ ישראל בתי ספר חקלאיים, ואני מצטט ממנו: לחנך נערי ישראל ללמדם עבודת שדה וכרם. והוא השפיע על חברת כי"ח, כל ישראל חברים, הנקראים גם אליאנס, להקים מוסד כזה בארץ ישראל. ואנחנו יודעים שב1870- הוא הצליח והם פתחו את בית הספר מקווה ישראל.

1866 היתה שנה קשה מאוד בירושלים: מגיפה, הרבה אנשים מתים, הרבה מאוד יתומים מסתובבים ברחובות ואין להם מה לעשות. באותה שנה בא מפאריס נדבן יהודי בשם יוסף בלומנטל. כאשר ראה מה שקורה שם, החליט לעזור לאלה שלא יכולים לשלם את שכר הלימוד. בעיתון "הלבנון" שהופיע באותה תקופה כתוב כך: לעזור לאלה שלא יש להם לשלם שכר לימוד.

המנהל היה יצחק פראג, דמות מעניינת מאוד. הוא עלה לארץ ב1838-, בהיותו בן 18, מהונגריה, היה תלמיד של החת"ם סופר (שעודד את תלמידיו לעלות לארץ), והתקרב בארץ דווקא לספרדים, שינה את שמו לאופלטקה, נשא אשה ספרדייה והיה המנהל של המוסד החדש.  אגב, הוא סב סבו של א"ב יהושע.  אף על פי שהוא היה חרד, וגם הנדבן היה חרד, איימו עליו החרדים בירושלים. לא נתנו לו חלוקה ואיימו עליו במוות, בלילה שמו ליד דלתות ביתו את מיטת המתים. אבל הוא החזיק מעמד.

השלב הבא היה קצר מאוד: שתי יוזמות מקומיות של אנשים להקים בית ספר דווקא לילדים אמידים, כדי שילמדו שפות, כדי שיוכלו לעסוק במסחר ולהשתלב בארץ. אבל זו היתה אפיזודה די חולפת.

בשלב הבא הוקם בירושלים בית ספר ראשון, ב1882-, על ידי חברת כי"ח. זה היה בית הספר המודרני הראשון שנפתח בעיר. שלחו לירושלים את נסים בכר, מחנך יהודי יליד ירושלים ובוגר בית המדרש למורים של כי"ח, והוא פתח  את בית הספר, שנקרא "התורה והמלאכה". הוא הזמין אליו את בן-יהודה ללמד עברית מדוברת. יוסף בנטוויץ טוען שבית הספר הזה היה הראשון לחינוך העברי בארץ ישראל. איני מקבל זאת משום שנסים בכר לא היה מעונין בחינוך יהודי לאומי. הוא היה מעונין בחינוך משופר, וגם כאשר הכניס את העברית לתוכנית הלימודים הוא היה מעוניין בה יותר מבחינה דידקטית מאשר מבחינה לאומית. לכן לא נראה לי להתחיל את תולדות החינוך העברי בארץ ישראל בבית הספר הזה.

                                                   *

עקב הקשיים שהיו למחנכים שניסו לשנות, לתקן ולחדש בתחום החינוך, החינוך הלאומי התפתח דווקא במושבות ולא בירושלים. תחילתו במושבה ראשון לציון.  תחילה היה החינוך במושבה מסורתי, כלומר הילדים למדו לימודי קודש ב"חדר". אחד המייסדים, אהרון מרדכי פריימן, הביא מירושלים מלמד, ועל השטח של פריימן הוא הקים סוכה ממחצלות, והמלמד לימד את הילדים לקרוא בסידור וקצת חומש. השוחט ובודק במושבה לימד את הילדים המתקדמים יותר גם משנה. והיה שם רב, חיים טוביה רפופורט ,שלימד גם גמרא את המתקדמים. כל זה היה בשנת 1883.

שנה לאחר מכן בא מפאריס בחור שידע גם צרפתית, הצטרף לחדר הזה ולימד גם צרפתית, אבל רק שנה אחת. שנה אחרי זה בא בחור אחר ולימד צרפתית. בשנת תרמ"ז, ראשית 1887, החליטה הפקידות של הברון, שפיקחה על כל המושבות, שהגיע הזמן להקים בי"ס במושבה. הם פנו אל מרדכי לובמן שיקים בי"ס וינהל אותו. לובמן נולד ברוסיה, קיבל חינוך מסורתי וגם חינוך כללי גבוה. הוא סיים לימודיו כמודד מוסמך. ב1884- עלה לארץ ישראל ועבד כמודד במושבות. מאחר שהיתה לו גם השכלה יהודית וגם השכלה כללית, פנו אליו פקידי הברון ואמרו לו לפתח את ה"חדר" הזה לבית ספר. השיגו בניין והוא התחיל ללמד.

בשנה הראשונה הוא היה מורה שלימד לבדו. הוא לימד עברית, אבל השתמש עדיין בתרגום באמצעות היידיש, שהיתה השפה המקובלת על כולם. בשנה השנייה הוא כבר לימד עברית בלי תרגום, מה שאנחנו קוראים לפי שיטת עברית בעברית, וגם חשבון בעברית וגם טבע בעברית. במשך מאות שנים לימדו בכל העולם שפות באמצעות תרגום. הבסיס ללימוד היה ספר, בדרך כלל ספר קלאסי, ולמדו באמצעות תרגום. קוראים לזה שיטת התרגום. ובשיטה זאת גם הוסיפו דקדוק פורמלי שיטתי. כך נהגו גם אצלנו.

 במשך מאות שנים קמו אנשי רוח, מהם הקשורים לחינוך, מהם הקשורים לפילוסופיה ולדת, שטענו שהדרך הזאת מיושנת וצריך לחפש דרך אחרת, ללמד שפה יותר בצורה חיה, לא רק ספר אלא גם קצת דיבור. בין המתנגדים לשיטת התרגום אזכיר את לותר, מונטיין, קומניוס, שנחשב לאבי החינוך המודרני, והפילוסוף האנגלי ג'ון לוק. אבל התנאים עדיין לא היו בשלים לשינוי השיטה הזאת. רק במאה ה19- היו תנאים שאפשרו לשנות את כל הכיוונים. המסחר והיחסים הבינלאומיים התפתחו מאוד והיה צורך בידיעת שפות כדי לדעת לדבר. בד בבד, במאה ה19- התפתח מדע הפונטיקה ואפשר לתכנן את הוראת הדיבור. גם הפסיכולוגים הדגישו חזור והדגש את עניין ההתעניינות של התלמיד, והרי לימוד באמצעות טקסט לא כל כך מעניין כמו לימוד בדיבור. וכך התחילה להתפתח שיטה שניסתה לחקות את הדרך שבה אם מלמדת את התינוקות לדבר. איך היא מלמדת אותם? הרי אינה יכולה לתרגם. לכן קראו לשיטה הזו השיטה הטבעית, או שיטת האם.

הראשון שיצר שיטה כזאת היה הגרמני גוטליב הנס, ב1841- בגרמניה. הוא ויתר על התרגום,  על לימוד הדקדוק, אם היה צריך דקדוק, והכניס רק דקדוק פונקציונלי. הוא ויתר על הספר ואמר שהדגש צריך להיות על הדיבור. בשנת 1866 הוא עבר לניו הייבן בארה"ב ופתח שם בי"ס פרטי ללשונות,  שבו הדגש היה על דיבור. אחר-כך הוא הקים, עם החבר שלו, סובר, אולפני קיץ. באולפנים האלה למדו לדבר במשך חמשה שבועות, בלימוד אינטנסיבי. זה מזכיר קצת את האולפן שלנו שנוצר שמונים שנה אחר כך.  הרבה מאוד מורים לשפות בארה"ב התרשמו מהדרך הזאת ובאו לאולפנים הללו. אנשים פרטיים ראו כי טוב והתחילו לפתוח בתי ספר פרטיים ללימוד הדיבור. אחד הידועים ביותר הוא ברליץ.

ב1860- פתחו בפאריס בית מדרש למורים מטעם חברת כי"ח. הזמינו מורים שהכירו את השיטה הזאת, כדי שילמדו את הסטודנטים ללמד צרפתית, כי כי"ח היתה מעוניינת להקנות את השפה הצרפתית בכל בתי הספר היהודים באגן הים התיכון.  אחד התלמידים באותו בי"ס היה נסים בכר, זה שפתח את בית הספר "התורה והמלאכה" בירושלים. הוא סיים את בית הספר למורים ב1869- והיה מורה בבתי הספר של כי"ח. בשנת 1874 הוא היה מנהל של בי"ס של כי"ח בפרבר של קושטא בשם בלאטה. שם היה מורה לעברית בשם חיים בבני. נסים בכר חשב שהגיע הזמן לנסות את השיטה הזאת בעברית.  הוא הסביר לבבני שאפשר ללמד בלי לתרגם, והציע להדריך אותו. בבני הסכים, ובסוף השנה היתה הצלחה עצומה. המורים האחרים ראו כי טוב וביקשו מבכר שידריך גם אותם. וכך היתה לו הצלחה רבה מאוד. ב1882- חברת כי"ח שלחה אותו לירושלים להקים את ביה"ס ובכר קרא את מאמרי בן-יהודה והבין שהוא רוצה שהעברית תהיה שוב שפה מדוברת. הוא הלך אל בן-יהודה. בן-יהודה תיאר זאת באוטוביוגרפיה שלו "החלום ושברו": "ביום גשם דופקים על הדלת, נכנס בן-אדם, מתחיל לדבר עברית". נסים בכר דיבר עברית שוטפת. והוא הציע לבן-יהודה לבוא ללמד עברית. זה אמר לו, אבל אני לא מורה, למה אתה מציע לי? אמר לו בכר: שמע, יש היום שיטה חדשה, שלא מתרגמים ולכן אני הזמנתי אותך.  ובן-יהודה אמר: אני הרי לא אשתמש בשום שפה אחרת להוראת העברית. אמר בכר: לכן אני מזמין אותך. בן-יהודה הסכים ולימד כמה חודשים. אחר כך חלה והפסיק. בין התלמידים היו דוד ילין ויוסף מיוחס ואחרים. דוד ילין הרשים מאוד את בכר, והוא הדריך אותו בהוראה לפי השיטה הטבעית.

בכר היה מאוד מעוניין בשיטה הזאת, לא כל כך מפני שהיא אפשרה לחנך דוברי עברית, אלא מפני שהיא היתה יעילה יותר מבחינה דידקטית. אבל המורים במושבות, במיוחד לובמן ויודלוביץ, חשבו שהשיטה טובה מאוד להשגת המטרה הלאומית שלהם, להפעיל את הילדים בדיבור. הם חשבו שהילדים יבואו הביתה, ידברו עם ההורים עברית וכך יתפשט הדיבור העברי.

                                                  *

דוד יודלוביץ נולד ברומניה, בתמוז 1863, קיבל חינוך יהודי מסורתי והשכלה כללית, ולמד לשונות מפי מורים פרטיים. ב1883-, בהיותו בן 18, עלה לארץ עם קבוצה של יהודים שעמדו להקים את המושבה זכרון יעקב. אבל ההנהלה הכושלת שם הרתיעה אותו והוא החליט לעזוב, ועבר לירושלים.

באותה שנה ישב בירושלים הסופר הדתי יחיאל מיכל פינס, שהיה מראשי חובבי ציון, ושנשלח לארץ ב1878- כנציג של קרן מונטיפיורי, לחנך את הצעירים לעבודה חקלאית. פינס עזר מאוד לבילויים. באותן שנים ישבו בירושלים בילויים ספורים, שלמדו מקצוע, לא רק חקלאות. פינס קרא לקבוצה הזאת "שבעת החרש והמסגר". או בקיצור, שה"ו. יודלוביץ הצטרף לקבוצה ולכן יש כאלה שכוללים אותו בין הבילויים. הוא למד ייצור סכינים וכלי ניתוח אצל אמן גרמני. הלימוד הזה נמשך שנתיים. באותה תקופה הוא הכיר את אליעזר בן-יהודה, התרשם מאוד מן האישיות שלו והתרשם מהמטלה שהוא לקח על עצמו, לדבר אך ורק עברית . יודלוביץ החליט לעשות כמותו ולדבר רק עברית.

אחרי שלמד שנתיים בירושלים, נסע יודלוביץ לפאריס, שהה שם שנה וחצי והשתלם במקצוע שלו. הוא שמע שם הרצאות על תורת ישראל וחכמתו מאת הפרופ' הרב ישראל לוי, שמאוחר יותר נעשה הרב הראשי של יהודי צרפת.  ב1888- הוא חזר לארץ. לובמן הזמין אותו להצטרף לבית הספר בראשון לציון, להיות מורה. והוא הסכים והסביר את זה בזכרונותיו: "ההשפעה של אליעזר בן-יהודה נביא תחיית הלשון אפפה את כל הווייתי ובבוא לידי שדה עבודה חשוב כזה במושבה ראשון לציון, התמסרתי למלחמת תחיית הלשון בפי התלמידות והתלמידים בבית הספר, ברחוב ובבית האבות ובכל מקום".  הוא לימד מבוגרים בהתנדבות, עסק בפעולות תרבות והציג הצגות, הוא היה מעין תרבותניק שעשה הכל בהתנדבות, מלבד עבודתו בבית הספר. הוא ביקש ללמד את המבוגרים אחרי שעות הלימוד בבית הספר. פקידי הברון לא אפשרו לו להשתמש בבניין בית הספר ולכן כתב: "כמובן סידרתי את השיעורים בחדרי הפרטי".

 בסוף השנה הראשונה לשהותו בראשון לציון כבר התארגנה קבוצה של עשרה כורמים, כפי שאני מוצא בעיתון "הצבי". עשרת הכורמים האלה החליטו שהם מדברים עברית, גם בבית וגם בחוץ, וכאשר הם יפגשו איש את רעהו ברחוב יאמרו שלום בעברית. כך נולדה האגודה הראשונה במושבה לדיבור עברי.

יודלוביץ החליט שהוא הולך בדרכי בן-יהודה. אשתו היתה צריכה לדבר עברית. כל אדם שהוא שמע מדבר בשפה זרה ברחוב, הוא רץ אחריו וביקש לדבר רק עברית. אפילו עם העוזר הערבי שלו הוא דיבר עברית. נחמה פוחצ'בסקי, הסופרת הארץ ישראלית הראשונה, שבאה לארץ עם בעלה ב1889-, סיפרה שבאה לבקר חברה שלה שהיתה בחוג שדיברו עברית, ושהיה  לה חום גבוה. פתאום נכנס יודלוביץ והחולה פנתה אל נחמה ודיברה אליה רוסית. נחמה מספרת שלחברה היה קשה לדבר עברית בחומה, אבל יודלוביץ  כעס והורה לדבר עברית. היתה לו הצלחה גדולה מאוד, הן בבית הספר הן מחוץ לבית הספר.

מלבד העבודה בבית הספר, הוא הנהיג גם הצגות בעברית. ההצגה הראשונה  הועלתה בירושלים, בבי"ס "למל", בשנת תר"נ, סוף 1889. המורה דוד ילין תרגם אז מחזה בשם "זרובבל" או "שיבת ציון", שכתב לילנבלום, כי התוכן התאים לתקופה שחיו בה. ילין כותב שהוא עיבד את המחזה וכתב אותו בעברית קלה, כדי שהתלמידים וגם המבוגרים יבינו. בסוכות תר"נ הציגו אותה בפעם הראשונה. באו הרבה אנשים מהמושבות שביהודה, היתה חגיגה עצומה וההצגה עשתה רושם כביר, כנראה על כולם. בן-יהודה היה נוכח שם וכתב אחר כך בעיתונו, ש"הלשון העברית בצאתה מפי עורכי החיזיון, כלומר השחקנים, מעל הבימה, היתה נשמעת כלשון חיה לגמרי. יפי ההברה הספרדית ועוזה נתן ללשון נועם ועוז". הוא כל כך התפעל שאנשים כולם צעקו ברוו, ובן-יהודה הקטן והצנום עלה על כיסא והתחיל לצעוק בעברית: הידד! ומאז נתקבלה המלה הידד. ההשפעה שלו היתה כל כך חזקה, שבביתו הוא החליט לכתוב מחזה. הוא כתב בעמידה, עד שסיים בלילה אחד את כולו. המחזה הוצג בחנוכה אותה שנה, בירושלים ובבתי הספר של כי"ח ולמל, ואחר-כך גם במקומות אחרים.

שנה לאחר מכן, בתרנ"א, העלה יודלוביץ מחזה עברי בראשון לציון. שם המחזה היה מיכה יוסף לבינזון: חזיון על השפה העבריה. בעיתון "האור" של בן-יהודה נכתב על ההצגה בראשון לציון : "בכ"ב בשבט בערב התענגו אחדים מתושבי ראשון לציון עונג רוחני וברגשות נעלים ועדינים לראות החזיון על ידי האדון יודלוביץ. בקסם שפתותיהם לקחו הילדים שבי את כל אחד מהנאספים. כמו חיות ראינו לפנינו את התמונות אשר אביר משוררינו יל"ג מתאר לנו בכוח מליצתו".

שנה אחר כך, בתרנ"ב, העלה יודלוביץ את המחזה "זרובבל", שהועלה שנתיים קודם בירושלים, בבי"ס למל. באמצעות המחזות ביקש יודלוביץ לעודד את אלה שלא ידעו עברית ללמוד אותה, ואת אלה שידעו עברית להתענג מן הלימוד העברי.

בתרמ"ח, 1888, לימדו ליבמן ויודלוביץ עברית בעברית, וגם את המקצועות בעברית. באותה שנה לימדו באותה שיטה, עברית בעברית, גם דוד שו"ב בראש פינה והמורה שמרקין בזכרון יעקב. הדוגמאות האלה עודדו מורים אחרים במושבות האחרות ללכת בדרכם. שנה אחרי זה, בתרמ"ט, לימדו כך עברית אליהו ספיר בפתח-תקוה, זאב יעבץ בזכרון, יהודה גרזובסקי בעקרון, ויהודה גרזובסקי לימד גם מדעים אלמנטריים בעברית. גם ישראל בלקינד, אבי הבילויים, הוא ואביו פתחו בי"ס ביפו ולימדו שם את כל המקצועות בעברית.

                                                   *

בתרנ"א הצטרפו עוד מורים לשיטת הוראה זו, בהם יצחק אפשטין, בצפת. בתרמ"ב, 1892, לימד יעקב מרדכי זינגר בראשון לציון תלמוד בעברית. זה היה הניסיון הראשון ללמד תלמוד בעברית.  באותה שנה החליט קומץ המורים בארץ ישראל,  12-15 בסך הכל, להתארגן. הם קראו אסיפת המורים, שהיתה לארגון המורים הראשון, שהוקם בארץ ישראל. הסתדרות המורים הוקמה רק ב1903-. כותב יודלוביץ: "זה היה בראש השנה תרנ"ב. ואותו מורה קל תנועה יהודה גרזובסקי התגודד עם דוד יודלוביץ עבדכם כותב הטורים האלה, וגזרו והחליטו ביניהם לייסד הסתדרות המורים ולאסוף את כל המורים שהיו אז בארץ ישראל לאסיפה בשם אסיפת המורים".

האסיפה הראשונה התקיימה בי"ט בחשוון של אותה שנה. השתתפו בה ששה מורים: לובמן, יודלוביץ, רוזן, בלקינד, גרזובסקי וחומה. באסיפות הבאות היו קצת יותר מורים. הם דיברו על הקשיים העצומים שיש להם, לא רק ללמד עברית,  אלא גם על כך שחסרות להם מלים, שאין להם ספרי לימוד ושאינם יכולים ללמד מקצועות האחרים. היה ויכוח גדול והם אמרו שצריך ספרי לימוד, והחליטו שיש צורך גם בעיתונות לילדים. והם באמת פנו לבן-יהודה והציעו לו להקים עיתון לילדים. בן-יהודה ענה שהוא וחמדה אשתו כבר חשבו על זה, וכך קם בירושלים העיתון לילדים "עולם קטון", נספח לעיתון "האור" של בן-יהודה. העורכים היו בן יהודה, יודלוביץ וגרזובסקי. את רוב העבודה עשה יודלוביץ.  יודלוביץ גם יזם הקמת גן ילדים עברי.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד