מחברת שירים צהובה
מחברת שירים צהובה

אריאל הלפרין הוא ראש מנהלת הסדר הקיבוצים, מחבר הספר "לאמור"

שנת 1973. כתה י"ב. הכתיבה באה לה פתאום. מהי שירה? מפלט מהמוות. חותם עולם שאשאיר אחרי כאשר אמות צעיר. ואם תאבד המחברת?

בת יפתח

הַשָּׁנִים שׁוֹתְקוֹת עַל קְבָרִים

הַכְּאֵב, הַצַּעַר, הַשְּׁכוֹל

הוֹפְכִים לְמִלִּים

מִמִּלִּים פְּצוּעוֹת וַחֲרוּתוֹת בְּלֵב אוֹהֲבִים

נוֹתָרִים מִסְפָּרִים.

וְהַמִּסְפָּר אוֹמֵר אֶחָד.

אָמְנָם בִּתְּךָ

אָמְנָם מִיָּדְךָ יְחִידָתְךָ.

וְלָכֵן לֹא אֶבְכֶּה

לֹא אֶשְׂמַח

רַק אַבִּיט עַל לִבִּי הַפָּצוּעַ

 שֶׁיּוֹצֵא בִּמְחוֹלוֹת לִקְרָאתִי

וּמָחָר יִהְיֶה שֶׁיַּאַסְפֵנוּ

יְחִידִי.

      [המחברת הצהובה, אביב 1973]

 

א.

מלחמת ששת הימים היתה ראשיתה של מלחמה בת שש שנים, קצת יותר. הייתי בן שתים-עשרה במלחמת ששת הימים. בן שמונה-עשרה - קצת יותר - במלחמת יום כיפור. בין לבין חלפו שנים של התבגרות ונעורים.

המלחמה נמשכה אל המרדפים ומלחמת ההתשה. הסדקים עוד לא הפכו לשבר. האמנו בצבאנו, במפקדיו, בבנֵינו ואחֵינו, שעמדו על הגבולות החדשים ואיפשרו לנו לנהל באין מפריע את הוויכוח הגדול על גורל השטחים. יש בי לעתים געגוע אל השנתיים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים. כיתה ז'. כיתה ח'. שנות החסד שבין הילדות לבין הנעורים. יכולת הלימוד האין-סופית. המאבק להורדת המשקפיים. העולם שכמעט אינו נסדק. אירועים קטנים ומסעירים - לישראל, אחי, יש חברה צרפתייה. החבר'ה מכיתה ט' ו-י"א עשו לי שמיכה. דודו ביטמן השתולל עם הטרקטור ופגע ברגל של בילי לוי. היא בבית חולים. בנובמבר 1968 התגייס ישראל. אבא היה מצחצח את נעלי הצנחנים האדומות בסופה של כל חופשה. כך כמעט עשרה חודשים. בשלהי אוגוסט 1969 נהרג אבא בתאונת דרכים. בפעם הראשונה בחיי ישנתי בבית ההורים. תמה הילדות. טעם מר לו למוות.

מוות במשפחה. אבא מת, אבא נהרג. ליפא איננו, האֵבל בתוכנו. באיזה צמד מלים אבחר? אמא חיבקה אותי והבטיחה שתהיה לי גם לאב, ואני עשיתי את עצמי ישן. כיצד אוכל להירדם בבית ההורים? ארבע-עשרה שנים בבית הילדים וכך פתאום לילה אחד? ואסור לבכות. ולא בוכים. ואחר-כך אני לא בטוח שאני בכלל רוצה לבכות. ואני חושב על כך שאבא מת. איך בדיוק פגע בו הטנדר. ועכשיו צריך לרצות לבכות. ולא בוכה.

ב

סתיו 1969. כיתה ט'. בית ספר אזורי. עשרות פרצופים חדשים. מנחם ליבר, המורה למתמטיקה, שואל על הנוסחה של טור חשבוני. אני יודע. יושב בשורה הלפני אחרונה. צד ימין. כולם בוחנים את כולם. מנסים להגדיר את מקומם. הקיבוץ מלא במתנדבים. שבדים, נורווגים, הולנדים, צרפתים, גרמנים, אמריקאים - -

ארץ ישראל, קיבוץ, שמש. כולם באים לראות את הפלא הגדול. מדינה צעירה וחדורת אמונה, שם עוצמתה. בריכה, קטיף תפוחים, חיים חופשיים ומשוחררים. מתווכחים. באיזה קיבוץ יש יותר מתנדבים, היכן החתיכות. לעתים מגיעות החדשות מרדף, מוקש, הפגזה בתעלה. מתווכחים. זכותנו על הארץ, שטחים תמורת שלום. עבודה ערבית חודרת לכל פינה. אין סוף פועלים מהשטחים בונים את הארץ בקצב חסר תקדים. עוד ועוד מתנדבים. כולם סקרנים. מאמינים בנו. אי אז גם אנחנו התחלנו להאמין שכל זה אמיתי. מסעות קסומים בהר הגבוה בדרום סיני. שוניות האלמוגים של ראס מוחמד. חומוס ביריחו. שלג בחרמון. בסתיו 1970 הושגה הפסקת אש במלחמת ההתשה.

ג

יוני 1970. הגיוסים שבאים אחר חג השבועות. שדה הכותנה המתארך. מעדרים קטנים עם ידיות ארוכות. שעת בוקר. החום עולה. הברחשים מזמזמים. מישהו קורא לי אל הטנדר. איננו שוכחים רגע שבו התבשרנו על מותו של אח או הורה. הרגע שבו נפצעה הנפש. הברחשים, החום, הקבינה של הטנדר, השתיקה המעיקה, הבעיות הזעירות שצצות פתאום. האם אחזור אל בית הילדים להחליף בגדים לפני ההלוויה. כולם יסתכלו עלי. אולי הוא בכל זאת ישוב. יפה, גברי, חזק. הגיטרה בידיו ונערות תלויות על כתפיו. מדברים על הפשיטה. כיצד חצו בסירות גומי את התעלה, תחת אש. ההגעה המפרכת אל היעד. המגיסט שנקטל מצרור בראשו. מעתה עלי לומר קדיש. עדיין אינני מבין את המלים. האורנים. הבור שמתכסה לאיטו. הזבובים שמטיילים על הרגל. האם מותר לגרשם. ואסור לבכות. ולא בוכים. מותר לצבוט את בשרך עד כאב.

ד

מותו של ישראל נטע בי את אֵימת השכחה. מה מותיר אחריו חייל צעיר. גלויה או שתיים. חיבור מבית הספר. אהבת ילדות. חברים המביטים בו ממרחק שנים וזכרונו הולך ועומם. אזכרה אחר אזכרה - יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום השנה, יום היחידה. מילות הקדיש מובנות זה כבר. אירוע רודף אירוע. טרור, חטיפת מטוסים, מינכן. יוזמה רודפת יוזמה. המצרים מתחמשים. הסורים מתחמשים. אנחנו מתחמשים. המלחמה בטרור חושפת מחדש את כוחנו. נועזים, קשוחים וצודקים. המשוואה ידועה זה כבר - שטחים תמורת שלום. על מה נתווכח בינינו? הערבים אינם מוכנים למשא ומתן ואנו נאחזים. ברמה. בבקעה. בפתחת רפיח. בירושלים. נאחזים ומתווכחים. אי משם באים הסדקים. חרישיים וחורצים.

השעות המתקתקות של ימי הלימודים. זמן שזורם. שלושה ימים בשבוע לומדים עד 12:00. אחר כך עבודה. שלושה ימים לומדים עד 2:00 אחר הצהריים. אל בית ההורים אני מגיע בחמש. ישנו מסך. חוצה לו נער מוכשר, מעורב חברתית, פנימה לו שברים אשר אינם מתחברים. עד מתי יקראו לי המורים בבית הספר וּותיקי המשק ישראל. חמש שנים הפרידו בינינו. גם בכיתה י' או י"א היה הוא האח הגדול. עתים ראיתיו רץ על הגבעות, ענק ושרירי, משא גדול בידיו. אין קץ לכוחו. ואולי. ואילו. ויכול להיות. ודמותו נעלמת. עדיין חמש שנים מפרידות בינינו. והוא, עלם בן עשרים, אחי הגדול.

ה

אחזתי את המחברת הצהובה בחרדה. שנת 1973. כתה י"ב. הכתיבה באה לה פתאום. מהי שירה? מפלט מהמוות. חותם עולם שאשאיר אחרי כאשר אמות צעיר. ואם תאבד המחברת? ישנה שירת אמת, אני יודע. בולע ספרי שירה. מסווגם בין אמת לשקר. הלא ברור - שירת אמת היא נבואת אמת. ואולי נכון הוא שהשירה, כמו האמנות כולה, היא "סובלימציה של האגרסיה". ואם כך, מה לשירה ולנבואה. איזו משמעות בכלל יש לצמד המלים "שירת אמת". ומה שנכתב, הוא עתים מהוסס. עתים כמו קורא תגר.

וְאָז -

אָז קָרָאנוּ לַמָּוֶת הֵידָד

שָׁלוֹם אָמַרְנוּ, בָּרוּךְ הַבָּא.

אֶת חֶשְׁכַת הַלַּיִל הַשַּׁחַר הֵאִיר

בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה שָׁכַבְנוּ

וְכָל זְבוּבֵי הָעוֹלָם אוֹתָנוּ כִּסּוּ.

הַשְּׂפָתַיִם יָבְשׁוּ, הַדָּם הִקְרִישׁ

הַגּוּף הָפַךְ לְעִסָּה

רַק שֶׁמֶץ חַיִּים עוֹד נוֹתַר

בַּסִּרְחוֹן שֶׁהֶחְרִיד אֶת קַבְּרָנֵינוּ.

אֲנַחְנוּ מִטְרָד,

מִטְרָד אֵין סוֹפִי

סֵבֶל, מוּעָקָה וְיִסּוּרֵי מַצְפּוּן.

לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל הָאֻמָּה

לָקוּם וּלְהִתְנָעֵר

חֲדָשָׁה וּבוֹטַחַת

וְלֹאמַר

שָׁכַחְתִּי.

שָׁכַחְתִּי אֶת כְּתוֹבֶת הַקַּעְקַע הַטְּבוּעָה בַּחֲזוֹנִי.

[המחברת הצהובה, ראשית 1973]

ו.

אילו לא היתה האלמנה בתולה אפשר שלא היתה מנגינה לשיר שנהגה לפזם בכל בוקר עת התעוררה משנתה:

לְבַדִּי לְבַדִּי אֲנִי גָּרָה בַּחֶדֶר

וּלְבַדּוֹ לְבַדּוֹ, הוּא גָּר בַּקֶּבֶר

צִ'ירִיבִּים צִ'ירִיבּוֹם

הַחַיִּים הֵם יוֹם-יוֹם

שֶׁל תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

היתה בו איזו רכות עצובה שלא הניחה לה לשכוח אותו עת העיפה מבט בבחור צעיר ושוקק. אולם את מה שראו העיניים הבינה המחשבה ואת מה שהבינה המחשבה רצה הגוף. נטל הצעיר את ידה ולקחה עמו. קם המת וקונן:    

הוֹיָה עֲלָטָה שְׁחוֹרָה מִשְּׁחוֹר

הוֹיָה אֲרוֹן עֵץ סְפוּן רָקָב

אֶת אִשְׁתִּי הוּא עוֹמֵד לָקַחַת מִמֶּנִּי.

לא שעתה האלמנה לתחינותיו ולפיכך נשתכחה ממנה מנגינת השיר. אם חיה היא ואם לאו את מנגינת השיר אין אנו יודעים עד עצם היום הזה.

[המחברת הצהובה, ראשית 1973 ]

ז

"ועודם מאירים לי, עודם" הוא שמו של ספר זיכרון לרמי ודודו ביטמן. רמי, קצין צנחנים, נפל במלחמת ששת הימים. אחיו היחיד, דודו, אף הוא קצין צנחנים, נפל במלחמת יום הכיפורים. כריכתו של הספר היא בצבע צהוב-חרדל ובתוכו רשימות שכתבו, תיאור חייהם, תמונות, דברי חברים ומכתבי תנחומים. רמי נפל אל התקווה. תחושת הכוח. פרץ של עוצמה כבושה שטאטא כל. ובשולי אותו נחשול עלה ג'יפ על מוקש. דודו נפל אל המשבר והייאוש. מוצבים נכבשו. חיילים מוכים בשבי. המודיעין ששתק. גבולות הכוח שנחרתו בתודעה. בתמונה ניבטים שני גברים צעירים. צנומים. שחרחרים. פני האחד סגופים. פני השני - דומה - שמחות. אחר כך בא כאב גדול. את האמון המוחלט החליפו השאלות. מזמזמות ומציקות כזבובים. למה דווקא הוא. איך לא ראינו. איך לא ראינו ובאה מלחמה - - -

עתים נדמה כי בשש השנים שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים נקבעה הדרך של שנות דור. אולי יותר. מה לא נאמר על שנים אלה? שנים של שכרון הכוח. שנים של קונספציה ועיוורון, אשר הוליכו אל אסון. שנים של צמיחה ובנייה. שנים של החמצה - - -

באמצע השנים הללו נפל אחי, ישראל, במלחמת ההתשה. ערב מלחמת יום הכיפורים היה קברו של ישראל בקצה הדרומי של השורה. לאחריה דודו ויאיר ואבנר ועופר ויהודה ויובל וקברו באמצע השורה.

בעמוד 64 של הספר מופיעה רשימה שכתב דודו, הנושאת את השם המוזר "תשובה לבעל הגוף העירום, השחור והשעיר כקוף". ברשימה נפרשת תמונת עולמו של דודו, תמונה המייצגת את הזרם המרכזי של ההוויה הישראלית בראשית שנות ה70-.

דודו לא הירבה לכתוב. בספר מופיעים חיבורים ומכתבים מעטים שהשאיר אחריו. אף אחד מהם לא נכתב בשנים הסמוכות למלחמת יום הכיפורים. הרשימה, שנכתבה כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים, איננה כתבה של בעל טור או נאום של עסקן מפלגתי. היא מבטאת את דרך חייו ואמונתו, שאתן הלך שבועות ספורים לאחר מכן אל מותו. מאז חלפו שנות דור.

כאשר ניסיתי לשחזר את הנסיבות בהן נכתבה רשימתו של דודו התערבבו זכרונות של נעורים עם חידות סתומות, עם שאלות שנצעקו ונכבשו, עם מראה של מחברת שירים נסתרת ואבודה שבה, כך האמין נער, נמצאת "אמת". גם ממרחק שנות דור לא ניתן להתבונן בדפים המשוחזרים במבט קר ומרוחק.

ח.

אביב 1973. אנחנו ארבעה. שלושה מאתנו בשנת שירות. צריך לעשות משהו. מתווכחים. הקיבוץ, המדינה, ההסתדרות, שטחים ושלום. מחליטים לייסד עיתון מחתרתי, "מחתרון" שמו. כל אחד יכתוב רשימה. את הטור של חיים חידלון - נביא המחתרת, אני כותב. ביקורת נוקבת על הקיבוץ, אובדן הדרך, הרדיפה אחר מותרות. מדפיסים בחשאי. משכנעים את זה ואת זה ומשכפלים בגניבה. יום חמישי בערב. אנו חומקים אל משרד הדואר, היכן שממוקמים התאים של החברים, ומחלקים את העלון. יום ששי בבוקר. מזכיר הקיבוץ חש לאסוף את המחתרון מן התאים. אולם כמה עשרות עותקים כבר נלקחו על ידי החברים ועוברים מיד ליד. אנו מרוגשים. מרוגשים ומנצחים. בירור במזכירות. מחליטים להמשיך. צריך להיות רציניים יותר. לפתוח את השורות. ליצור אלטרנטיבה.

ט.

אני מחזיק חיבור בידי. אל מי אפנה לשם קבלת תגובה. סיכמנו: יש להביא דעות נוספות. לא להיסגר. דודו ביטמן הוא בחירה טובה. נון-קונפורמיסט. תמיד במרכז הזרם ותמיד נגדו. בפתק שהשאיר לפני צאתו למלחמת יום הכיפורים כתב: "לא קל בדרך-כלל לקבוע היכן מסתיימת הציניות והיכן מתחילה האמונה".

דודו מה העניינים?

בסדר הלפרין. מה קורה?

לומדים לבגרות. מי צריך את זה בכלל.

תלמד הלפרין. ממך אולי ייצא משהו.

תגיד דודו, אתה זוכר את הסיפור הזה עם המחתרון.

עשיתם בלגן, כל הכבוד. מה קרה עם המזכירות?

כלום. אנחנו ממשיכים.

קדימה. תעביר לי עותק. תגידו אם אתם צריכים עזרה.

רגע דודו. יש לי בקשה.

מה אתה צריך הלפרין.

אנחנו עומדים להוציא עוד עלון. כתבתי רשימה. משהו על ציונות, שלום, שטחים. אתה יודע. אתה מוכן לכתוב תגובה?

תביא, נראה.

זה קצת קשה, במיוחד ההתחלה.

אל תדאג הלפרין. אני אסתדר.

י.

הרשימה שחיברתי אז נפתחה באחד הקטעים הראשונים, שנכתבו במחברת הצהובה. קטע זה, כמו קטעים ושירים נוספים מהמחברת הצהובה, נשתמר בזכרוני. המחברת עצמה אבדה עם השנים. החלקים הנוספים של הרשימה אבדו ואיני יכול לשחזרם.

גוף מורתי הבהיק בחשכה. היא הלכה עירומה לאור הירח, עירומה ובוכייה. אף אני צעדתי לצדה, אולם גופי לא הבהיק. הוא היה שחור, שחור כקוף שעיר. נשמת מורתי טהורה וזכה. לאור עששיות נפט דועכות ונרות עשנים היא רקמה חלומות. "אנו באנו ארצה לבנות חברה חדשה המבוססת על אהבת אדם ואחוות עמים", אמרה מורתי. צודקת היא. שמור מקומה בגן עדן. אחרי המת הראשון נשבעה מורתי להפוך את הרוצח ומרעיו לבני תרבות. לאחינו. אחרי המת השני בכתה מורתי. "אנו נהרוס את ביתו", אמרה, "לא נפגע בחפים מפשע". אחרי המת השלישי התיישנה מורתי.

אז התחלתי לשתות חלב לביאות ולאכול אשכי פר. מיום ליום גבהה קומתי ותפחו שרירי. אני גיבור וחזק. בן לאלוהי הכוח. אני הולך עירום ליד מורתי. חרבי מבהיקה בחשכה. אני מותיר מאחורי שביל של גוויות ודמעות מורתי.

אני הולך עירום לפני מורתי. עוד מעט ויאיר השחר על ענק שחור גוף הצועד לבדו.

 [המחברת הצהובה, ראשית 1973].

תשובה לבעל הגוף העירום, השחור והשעיר כקוף

רשימתך כתובה בצורה יפה ומרשימה, אך רחוקה מלהיות משכנעת ומעמיקה. יש בה התרסה כנגד הידרדרות מוסרית, קריאה לשיפור תכונותיו הרוחניות של עם ישראל ותיקון דרכיו. אך אין כאן הצעות הגיוניות ודרכים מעשיות למציאת פתרון. נמצא פה נפנוף בסיסמאות שדופות של השמאל החדש והישן ושימוש שטחי ובלתי נבון בטענות של אישים שונים המופיעות בעיתונים מדי יום ביומו. דבר פעוט הוא להביא עובדות כהווייתן ובשינוי קל של מספר מילים לגרום לסילופן. "ב1948- גורשו ערבים מביתי" - כך נאמר בכתבה. האם לא ניתן לראות זאת מזווית שונה? האם לא עזב חלק גדול מהערבים את בתיהם מרצון ובתקווה לחזור? האם לא נסו ממאורעות המלחמה אשר לא אנו פתחנו בה?

איני מוצא טעם בציון הפער בין פיצוץ בתים בגדה לאידיאלים של ראשוני המתיישבים. לא ייתכן שידרשו מאתנו לנקוט מדיניות פסיבית כשהטרור משתולל בתוכנו. האם עלינו לסלוח ולהתייחס בהבנה לכל אותם "גיבורים בפרוטה", חוטפי מטוסים, רוצחי מינכן, מניחי הפצצות בבתי הקולנוע ובתחנות המרכזיות? פיצוץ הבתים, ידידי, היה אחד מאמצעי המלחמה בטרור ולא נעשה להנאתם האישית של מספר אנשים.

שמחתי לקרוא ש"עדיין" אינך מוכן לוותר על ארצך ומזוודותיך אינן ארוזות. לא, ידידי, אין אנו יושבים כאן אך ורק בזכות הכוח. מדינת ישראל לא נבנתה כתוצאה משלוש מלחמות, אך היא הגנה על קיומה במלחמות אלו. כל עוד הכוח בידנו נשב בארצנו מתוך הרגשת ביטחון (הדבר הזה תופס לגבי עמים רבים כיום). ברגע שיאבד כוח זה או ייחלש תגבר סכנת השמד-עם ואובדן ארצו. תמים, עיוור, אידיאליסט קיצוני וחולם בהקיץ הוא זה שאינו רואה את הדברים ברוח זו.

האם שאלת את עצמך מדוע אין הערבים יושבים עמנו אל שולחן הדיונים, שלא לדבר על ישיבה בארץ אחת? מדוע עלינו להיות הפושעים, הכובשים חסרי המוסר? משום שהגנו על ארצנו ועל קיומנו, או משום אבטחת גבולותינו? תשובתך ודאי תהיה: אני אינני תמים. ברור שממשלת ישראל וחלק גדול מן העם - נוח להם בניהול העניינים כפי שהם היום, אך מעטים הם אלה החושבים כך ומעטים ביותר הם אלה אשר אינם דורשים שלום אמת. דבר חשוב שכחת. למען השלום דרושה הסכמת שני הצדדים. האם היא תבוא כאשר יוחזרו השטחים? או שאהבת הערבים אלינו תגבר כאשר ניישב את הפליטים במדינת ישראל?

ומכאן לשאלת המוסר, אשר אינך מטפל בה ברצינות ובצורה הראויה לשמה. כולנו מכירים בכוחו של עם ישראל וביכולתו לקיים עצמו במשך אלפיים שנות גלות בעוד אימפריות אדירות נעלמות ממפת העולם. אנו גאים בדתנו (למרות שאיננו דתיים) בייחודנו כעם סגולה (ואין הדבר נכתב לשם מליצה). להודות על האמת, כוחנו המוסרי נמצא בתהליך נסיגה מתמדת, אשר נוצר עקב הנסיבות החיצוניות (וכולל גם את מצבנו החומרי). כמובן אין זו סיבה להצדקת תהליך זה. קיימות דרכים רבות להעלאת ערך המוסר, דרכים קשות ונפתלות, אשר מסופקני אם אתה תהיה מוכן לצעוד בהן. שגיאה גסה היא לחשוב שלאחר החזרת השטחים תשתפר הרגשתנו. ייתכן שנהיה "מוסריים" יותר בעיני העולם, אך היות שאנו מכירים את "מוסריותו" של העולם "הנאור", האם יש צורך לסכן את קיומנו כדי למצוא חן בעיני אחרים?

אותו מוסר אשר אתה מעלהו בראש חוצות, הנו דבר פנימי השייך לכל אחד מאתנו. עזרה הדדית, הקרבה, אחדות וליכוד, רצון טוב - אלה הם מעט ממרכיבי המוסר, ומרכיבים אלה הולכים ומתמעטים בארצנו. הבא הצעות לתיקון המצב (האם טרחת לחשוב על כך). אל תקפוץ בצעקות כנגד ה"ממסד הרקוב". חשוב על עצמך, על חבריך, מה הייתם אתם מוכנים לעשות? הבט פנימה ולא החוצה, ראה את בני עמך ולא את אנשי השמאל ברחבי אירופה. ייתכן שלאחר זאת תשתנה מעט דעתך והכוונות הטובות יהפכו לניסיונות ולמעשים ולאו דווקא לסיסמאות קלושות ולבריחה מהמציאות.    

[דודו ביטמן, ספטמבר 1973].

יא

ביום הכיפורים תשל"ד עסקנו בהדפסת הגיליון השני של המחתרון. בחוץ החלה תכונה. מגייסים את המילואים. אספנו את הניירות והלכנו. הגיליון השני לא יצא לאור. דודו התגייס אף הוא. בכרוניקה שנמסרה על ידי מפקדו רייניץ, מ"פ בצנחנים, מופיע התיאור הבא:

דודו הגיע אלינו בלי שייקרא. זה היה ביום ראשון למחרת יום הכיפורים. נודלמן היפנה אותו אלי. דודו אמר לי מיד שהוא רוצה לשוחח איתי בארבע עיניים. בשיחה הזאת גולל את היותו בן למשפחה שכולה ואת עובדת היותו לא בריא, ואמר לי באופן חד-משמעי ששום דבר בעולם לא ימנע את השתתפותו במלחמה הזאת שעומדת להתחולל, וסירוב שלי רק יקשה עליו, ויאלץ אותו לחפש לו יחידה אחרת.

תוך התייעצות עם מפקדים מעלי החלטתי לצרף אותו, ומהר מאוד נוכחתי שעשיתי רכישה טובה. הוא נכנס לעניינים בלהט עצום, והתגלה כקצין מושלם, כפי שהכרנו אותו קודם. מסרנו לו את הפיקוד על אחת המחלקות, והוא הוביל אותה בליל הצליחה ב15.10.73- וביום הקשה שלאחריו בצורה שכמותה לא היכרנו כמעט. הכוח של דודו צלח את התעלה ככוח חלוץ בסירות גומי, בטרם הוקמו הגשרים.

ביום 17.10.73, במסגרת הפעולות להרחבת ראש הגשר, סרקה הפלוגה קטע דרך שדה התעופה דוור סואר, תעלת המים המתוקים ומסילת הברזל לאיסמעיליה צפונה. בקרבת תחנת הרכבת בסרפאום נקלעה הפלוגה, שמנתה 6 זחלמים וטנק בראשם, למארב של האויב בתוך מתחם מצרי חזק, כוח עדיף מאוד עם מיטב הציוד. דודו הוביל את המחלקה שלו על גבי זחלמים במרכז הטור. הטנק המוביל שלנו נפגע, אנשיו קפצו מתוכו, הזחלם הראשון הצליח לעבור וניתק מגע עם שאר הזחלמים; הזחלם השני חילץ את אנשי הטנק. הזחלם השלישי, שבו נמצא דודו, ספג פגיעה ישירה מפגז נ"ט. רוב אנשיו הצליחו לקפוץ ולתפוס מחסים. דודו נהרג בעודו על הזחלם. הוא נפגע בראשו ומיד יצאה נשמתו. מתוך הפלוגה נפגעו רבים, מתי מספר נשארו בשטח והתגוננו במשך יום שלם עד שבאו לחלצם.

יב.

הקמטים והמוות. מצח נחרש לאיטו. הזכות הזו - להזדקן, להלבין, להתקמט. האם זה מה שאנו מבקשים. לילה אחר לילה להתקפל לאיטנו אל עבר העולם ומשא גדול עמנו. הזכרונות. הזיכרון. מה שקפא פורץ וצועק ורותח. זו זכות להיזכר. לפעום בלבו של חלום. לצעק אל השכחה העוטפת נפש אחר נפש. לעמוד מול סכיניה. להיטבח ולשוב.

יג.

העיוורון לא בא לו פתאום. תחילה היו אלה דמעות החרדה הקרות. הגב אל הקיר. אי משם זוחלת הזיעה ומסמררת את העור. המבט מתחדד וחודר עד אופק. אחר נשבר. עם הניצחון באו דמעות השמחה הרותחות. העין בערה, זוהרת ונוצצת. הגוף נדרך שיכור וחזק. קרום דק, הינומה של קרח ואובך, כיסה את העין המרצדת בין משברים. עינינו נתלו בוהות במרחבים, במנהיגים. סירבו למצמץ בין הבזקי האור. אדמו עת היבטנו איש ברעהו. סונטים ומתריסים. אט אט צבו האישונים. דרוכים עמדנו על המשמר. מותחים חושינו עד פקיעה. חילופי האור, חילופי הצבעים, מערבולות של מראות עזים ורכים, נמזגו אל חזיונותינו. מבעד למעטה האבן והחרס חדרו זכרונות, כתמים נושנים של אור, וסחררו מחול של הזיות. כך לפתנו את עמודי התווך, גופנו עירום ומחושל, ועלטה כבדה נסמכת עלינו.

יד.

זה מכבר הלכה מורתי. זכר פעמיה. טעם דיבורה הרך והנבון. מלים חולפות ושבות ואיננו יכולים יותר לומר "אמונה", "תום", "אמון", "דרך", מבלי אותו חיוך ציני ונבוך. לו יצעקו אלף נערים עירום הוא, שחור ושעיר כקוף, לא תמצמץ העין שקפאה לנצח בתמונות. לא ינועו השפתיים המחייכות ובת צחוקן לא תתגלגל. אביר עייף נשען על חרבו. מבטו כבוי. האם סומא הוא המבקש דרכו, או שמא אחינו השב. רגע וידלג חזק וזכור. משא גדול יורד מכתפיו.   

אוגוסט 1998

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד