בין הפלמ"ח והמטבח
בין הפלמ"ח והמטבח

טלילה קוש היא מורה בסמינר הקיבוצים, סיימה תואר שני בתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב. עבודת המ.א. שלה עסקה בדמות האשה הצברית בטקסטים של דור תש"ח

למרות המחויבות המעורפלת של הפלמ"ח לשוויון, נדחקה האשה ששירתה בו מהמקומות היוקרתיים, תפקידי הלוחמה, וחזרה להיות "מלכה בביתה פנימה". היוקרה שזכתה כ"אמא" לחיילים לא תאמה כמובן את דמותה המיוצגת במיתוס האשה הצברית כלוחמת, לא עמדה בקריטריונים של שוויון אמיתי בין המינים, ובוודאי לא העידה על מודל זהות נשי חדש במערך ההגמוני של הסמלים הלאומיים

דמותו של "היהודי החדש", כפי שנחלמה על ידי ראשוני הציונות, היא דוגמה מובהקת לניסיון לייצר זהות לאומית חדשה. זהות זו היתה אמורה לסמן את הפניית העורף לגלות ולדגמיה התרבותיים ואת השאיפה ללאומיות. כמו תנועות אידיאולוגיות מודרניות אחרות, אימצה גם הציונות את הסטריאוטיפ הגברי כמסמן האידיאלים של האומה. בנוסף להיותו "ראוי" כמודל לאומי, היה המודל הגברי אנטיתזה לייצוגו "הנשי" של היהודי בטקסטים אנטישמיים.  פעולת השיח הציוני להיפוך הדגמים המסורתיים סימנה את "הנשי" כחולשה טעונת-תיקון ו"כאחר", המגדיר את המודל הגברי כ"ראוי", ויצרה זיהוי עקיף בין הנשיות לגולה (השלילית) ובין הגבריות הראויה לציונות ולהחלמה. גם התרבות הצברית, המסמנת את ההגמונית של הילידיות, ודמותו של הצבר, עוצבו בתבניתה של הגבריות היהודית המשוקמת. המציאות ההיסטורית של מאבק לעצמאות לאומית, חידדה את זיהוי הצבר כגבר לוחם (סיוון 91'). כור ההיתוך  המעצב, והתשתית לצמיחת מיתוס הצבר היה הפלמ"ח, ובשורותיו עוצב באופן סופי מודל הזהות (וההזדהות) הלאומית, שמינו היה זכר.

למול מודל זהות גברי של חלוץ ולוחם לא הועמד בשיח הציוני מודל אנלוגי מפורש לזהות הנשית, שעיצובה היה  מתחילתו אמביוולנטי ובעל מסרים כפולים. רטוריקה אידיאולוגית על שיוון, אך שמרנות וקיפוח במציאות. גם ההתנסות הנשית במעשה ההגשמה (שסיפורה עומעם ואף הודר מההיסטוריוגרפיה הלאומית ההגמונית) לא היתה מובנת מאליה, והעלתה בעיות קשות של מעמד ושוויון (עצמון, 95, ברנשטיין, 1987). בהמשך למעמדה הנחות של "העבריה החדשה" בשיח ובמעשה הציונים, היה גם מעמדה של האשה הצברית במסגרת הצבאית של הפלמ"ח בעייתי. סיכויי ההצלחה של הנשים להשיג שותפות ושוויון במערכת, שסמליה מעוצבים בכור היתוך צבאי, היו בעמדת נחיתות. גם גיבוש מודל זהות נשי חדש במסגרת צבאית, המטפחת ערכים של גבריות והמעלה על נס אחוות חיילים ורעות לוחמים, לא היה נטול  סתירות, כפי שמעיד מיתוס הצברית עצמו. מיתוס זה מייצג לכאורה שוויון בין המינים, ומציב את האשה הצברית הנלחמת כשווה לצד הגברים. כך בשירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף" ייצוגה כלוחמת שוות מראה ללוחם אמור לסמן את מקומה הגבוה בהיררכיה. עם זאת חושף מהלך זה את קנה המידה הגברי של המערכת, המעניקה ערך לדמות הנשית בעזרת סמלים של גבריות.

אף כי מעמדה של האשה בפלמ"ח כלוחמת נבחן והוכח כמופרך, דמות הצברית הלוחמת חרוטה עדיין בתודעה הקולקטיבית  (או בתת מודע הקולקטיבי). סרטה התיעודי של לינה צ'פלין על הנשים בפלמ"ח ("אחיותינו גיבורות התהילה" 1998) מעיד על הקושי להתעמת גם היום עם מעמדן האמיתי והמורכב של הנשים בפלמ"ח. הסרט מציג את ההשתתפות הנשית בפלמ"ח מזווית ראייה מצומצמת, של נשים אשר לקחו חלק באופן ישיר ועקיף בפעולות לחימה ובקרבות. הראיונות עם כעשר נשים כאלה בונים תמונת מציאות של נשים לוחמות, פועלות בקווי האש ובעלות מעמד שווה לזה של הגברים. מציאות "אחרת" ניתן רק לשער דרך שמיעתם של כמה משפטים מובלעים ("היינו צריכות להילחם על הזכות להילחם") ובעיקר עם שמיעת הקול שלא הושמע.

במאמר זה ארצה לטעון כי מיתוס הצברית, כמו מיתוס החלוצה שקדם לו הוא "סיפור כיסוי" המייצג יותר מכל את מעמדן הנחות של הנשים בפלמ"ח.

*

טקסטים של נשים ששרתו בפלמ"ח מעידים על ניסיונות אמיתיים לכונן זהות נשית חדשה צברית, על מוטיבציה אדירה לקחת חלק בחובה הלאומית ועל מאבק לשוויון. מהלכים אלה לא היו פשוטים, כפי שמעידים אותם טקסטים ואחרים, שכן הם גזרו מהפכה במערך הסמלים ובסדר החברתי וחתירה תחת הגמוניה גברית. המהלך הנשי התרחש במסגרת צבאית, המושתתת על הגדרות ומאפיינים של גבריות שסירבה לשאיפות השוויון שניסחו הנשים ולשינוי היררכיית הסמלים.  ניתן לזהות קושי רב גם ביכולתן של הנשים להשתחרר ממערך הסמלים הגברי, מסמני ההיררכיה התרבותית, ולכונן סמלי זהות אחרים. המאבק הנשי למימוש  שוויון במסגרת הפלמ"ח אכן הכתיב צורך בניסוח של שיח "אחר" על זהות נשית (וגברית),  אשר לא היה מובן מאליו גם בשביל הנשים. הניסיונות הנשיים לכונן זהות נשית חדשה מתאפיינים בהפנמתן של הנורמות ההגמוניות (הגבריות), ובאימוץ הסמלים ההגמונים. אלה היו האופציות האפשריות במסגרת המאבק לשוויון,  ובתור שכאלה מיקמו את המהלך הנשי בין כוח המשיכה האדיר  שהיה למודל ההגמוני, הגבר הלוחם, לבין מעמדם הנחות של מודלים "נשיים". 

להגמוניות של מודל הלוחם אכן היתה השפעה גדולה על הערכים שלפיהם ניסחו נשים את זהותן החדשה. טקסטים נשיים מהתקופה נותנים ביטוי לשאיפה להיחלץ מהדימויים הנשיים המסורתיים ולחבור לדימויים גבריים, שהיו מסמניו של ה"אדם החדש". דווקא אורח החיים הצבאי (הגברי) תרם לעיצוב זהות נשית חדשה, כפי שכתבה צביה כצנלסון. 

"מה רכשתי אני בחיי פה? [במחנה] במה עשירה אני ממה שהייתי לפני בואי הנה ומה חדש קניתי כאן?... אותם דברים סמויים הנבלעים בתוך הישות הנמסים טיפה טיפה אל תוך הדם... אותן שעות מייגעות...חישול הרצון וכוח ההתגברות...כל אותם מבחני גוף ונפש, כל אותו מאמץ להתגבר, להתגבר על אף הכל - האם לא המיתו בי את הנטף האחרון של פינוק וקלות דעת, והפכוני לעקשנית, רצינית ומעיזה יותר?... [החיים וההתנסויות במסגרת הפלמ"ח]...יוצרים גם טיפוס של איש חדש, בטוח יותר, מעז יותר, נאמן ומוכן לעתידו" ( ספר הפלמ"ח א': 338 ).

זהותה החדשה, החפה מכל תכונה נשית מסורתית (פינוק, קלות דעת) אף מתוארת בלשון זכר, כ"טיפוס של איש חדש", המודל הראוי. אימוץ המודל הגברי על ידי הנשים אפשר את התנערותן מהמודל הנשי המסורתי, את נטישת "הבית" ואת המהפכה המיוחלת. 

"מכשולים רבים עומדים לחברה בפלמ"ח בדרכה, הרגלי דורות ומסורת ... וכאן נדרשת העזה, בשורותינו הכרחית התגברות גופנית, מתיחות נפשית ועמידה מול מכשולי הטבע. הרגלי הדורות של הנערה העברית הם בניגוד לכל זה. ההליכה לפלמ"ח מחייבת מהפכה" ( עלון פלמ"ח מס. 5, אצל קדיש 1995: 118).

בשביל הנשים המגויסות, שירות הבנות בפלמ"ח נתפס לא רק כמילוי של חובה לאומית אלא גם כמאבק למימוש עיקרון של שיוויון המינים (א. קדיש, 1995). פעולת הלחימה נתפסה כפעולה המייחדת את האדם הארצישראלי החדש, ונקשר לה ערך רב. החדירה לתחומים "גבריים", ובעיקר לתחום הלחימה, והיכולת לחבור למודל ההגמוני ולנכס את סמליו סימנו לנשים, יותר מכל, את השוויון.

"הרי כולו מתנו להגיע לזה. לפני שהתחילו הקרבות בער לנו. יצאנו מדעתנו מרוב תשוקה להילחם. להראות לכל העולם שאנחנו לא יהודונים עלובים ... גם אני הייתי כך". (נתיבה בן יהודה, "בין הספירות", עמ' 128)

בדמות "האשה הלוחמת" היו מיוצגים השוויון והמהפכה. דמותה סימלה, יותר מכל, את השותפות השווה של הנשים, שכן שיתוף נשים כלוחמות בצבא האדום היה מודל לחברה חדשה, המשחררת את האשה מתפקידיה הישנים. בעבור הנשים נתפסה האשה החופשית כשותפה "לקרב על ערכי החיים החדשים, היקרים, שהושגו" (צביה כצנלסון, אצל קדיש, שם: 119).

דמות הלוחם היתה אכן אטרקטיבית מאוד, והתפקידים הגבריים יוקרתיים ותורמים להקמת המדינה - המעשה המוערך ביותר. השתתפות בו נתפסה אצל הנשים "כהזדמנות" מיוחדת לשינוי במעמדן הנחות ולהשגת שוויון. מערך היררכי זה הופנם על ידי נשים מגויסות הפלמ"ח,  אשר חוו את התקבלותן למסגרות הגבריות ככבוד גדול, וכ"מחמאה הגדולה ביותר שהיתה אפשרית אז" (א. גוזס סבוראי, 1997: 70). בה בעת, הופנם גם מעמדם הנחות של התפקידים הלא קרביים ושל מקצועות השירות "הנשיים". הדבר בולט בעדויות של בנות הכשרה, ש"נשארו בבית" כאשר הבנים יצאו לפעולות. בנות רבות חשו שהן "לא עושות שום דבר" וכי שאיפתן "להיות חלק מהקמת המדינה" אינה ממומשת (אצל קדיש, שם: 119). דחיקתן מהתפקידים היוקרתיים בפלמ"ח היתה מתסכלת בעיקר לאור העובדה שהנשים עברו אימונים בסיסיים, ואף הכשרה צבאית מתקדמת. במצב זה נתפסה  דחיקתן לנישות "נשיות" (חסרות מעמד ויוקרה) כפגיעה קשה. 

 "זה היה בשנת 44', אותו הזמן הרבו לדבר על תפקיד החברה בפלמ"ח ולמעשה התפקידים האלה הצטמצמו בבישול, עבודה במחסן בגדים וכד'...הדבר גרם לנו לתסכול. היות שעברתי קורס מ"כים וקורס מ"כים קשר, הרגשתי את עצמי משכילה בענייני צבא, נשלחתי לקורס נשק 'כבד'  - מכונת ירייה ומרגמות בחורשת משמר העמק. ומה היה התפקיד שלי? להיות המבשלת של הקורס. אמנם תפקיד מאוד חלוצי...ובכל זאת לא לתפקיד כזה ציפיתי...כל הזמן חייתי עם מועקה שאנחנו מתבזבזים, שאיננו עושים משהוא חשוב בשביל הישוב" (חנה אבריאל-אליאסברג, אצל א. גוזס סבוראי 1993,עמ' 49).

מצב זה יצר גם קושי סובייקטיבי להצהיר על חשיבות תפקידים "לא קרביים". בשביל  ישראלה מלמד-סלע, לדוגמה, תל-אביבית שהתגייסה בשנת 42', העבודה בקיבוץ בבציר היתה "מעשה חלוצי. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב". עם זאת היא מאשרת  ש"האמת היא שאז התביישתי להגיד את זה. הן לא היה מקובל לחשוב כך" (שם: 23).

למרות האטרקטיביות של דמות הלוחם לא נראה כי השאיפה נשית היתה "להפוך לגברים". נתיבה בן-יהודה נותנת למצב זה ביטוי מפורש בספרה "בין הספירות" (1981). המחמאות שנתנו לה על יכולתה כלוחמת - "את אייזן גבר" - לא נתפסו בעיניה כמחמיאות: "אני לא הייתי גבר, אני הייתי אשה" (274). כפי שאראה בהמשך, המבט הגברי אכן העמיד בספק את "נשיותה" של האישה הלוחמת. אימוץ פרקטיקה גברית היתה אמנם הדרך היחידה והנחרצת של הנשים לסמן שוויון, עם זאת בטקסטים רבים הביעו נשים  בפלמ"ח את דעתן על מורכבות המהפכה ומהות השוויון.  ניתן לראות באופן שבו חלקן התבטא חתירה על גבולות המגדר, גבולות שקבעו היררכיה וקיבעו תחומים של נשים ושל גברים. כאלה הם למשל דברים שכתבה צביה כצנלסון באותה תקופה, המערערים על אימוץ פשטני של מודל הלוחם על ידי הנשים ועל תקפותו של מודל זה ביחס לכל הגברים.

"איני יכולה להשיג אותם בריצה בשום פנים ואופן, ואיני בושה בפני עצמי - הם יותר חזקים...לו ידעתי ולו חשבתי, שבמלחמתנו בארץ יהיו דרושים רק חזקים וגיבורים, הייתי מוותרת, ואז אולי היו נשלחים הביתה גם רבים מהם...אין לבנות את הגנת הישוב על מעטים - יש הכרח ברבים וביניהם גם בחלשים"  (צביה כצנלסון אצל א. קדיש 119).

יחד עם הפנמת מעמדם הנחות של תפקידים נשיים והניסיון להיחלץ מהם ולאמץ תפקידים גבריים, נשמעו גם קולות אשר ביטאו הסכמה עם חלוקת התפקידים המסורתית ולא ראו בה חוסר שוויון ונחיתות. קולות אלה נשמעו דווקא במסגרת ההכשרות המגויסות, שהיוו גרעין חברתי בעל מודעות קולקטיבית חזקה ביותר ובעל מחויבות אידיאולוגית גדולה לשוויון. קבוצת ההכשרה היתה קבוצה "מגשימה" שמטרתה האידיאולוגית היתה המעשה החלוצי, הקמת יישוב, בית. למרות מהפכנותה של הקבוצה ביחס לערכים "בורגניים", היא לא מימשה חלוקת תפקידים אחרת בין המינים, ובנות ההכשרה מצאו עצמן בתפקידים נשיים מסורתיים, כאחראיות על "הבית". חלוקת תפקידים זו לא היתה על דעתן של רוב הבנות, שלא ראו בעבודה במשק ובמטבח "חלק מהקמת המדינה" (צביה כצנלסון, אצל קדיש, 1995: 119), עם זאת חלקן השלים עם המוסכמה אשר קישרה אותן באופן אוטומטי לפונקציות הנשיות הביתיות, אשר קבעו כי "בבוא היום [הן] תהיינה הדואגות למזון ולהלבשה שעה שאנו [הגברים] נצא לקרב" (עלון פלמ"ח מס' 5). חלק מבנות  אף הצליח להעניק תחושת ערך גם "לעבודה במטבח".

"אני לא זוכרת שהיו לנו איזה שהם תסביכים, או איזה שהם רגשות קיפוח שאנחנו לא עושות דברים חשובים, או למה אנחנו לא לוחמות. עבדנו בכל העבודות של המטבח ושל הדברים האחרים...לא היתה לנו הרגשה שאנחנו לא עובדות. אותי אף פעם לא ליוותה איזה הרגשה, למה אני לא לוחמת והם כן" (עדה סירני מהכשרת "דפנה הצופים ה' " אצל א. קדיש, 1995: 241).

                                                      *

מרכזיותה של תחושת "היחד" בקבוצת ההכשרה אפשרה לבנות, הממונות על "היחד",  לחוש בחשיבות תפקידן. עם תחילת מלחמת השחרור, כשהתברר כי לא ניתן להשאיר את הכשרות בחלקן או במלואן בקיבוצים, הן רוכזו כמחלקות בגדודי הפלמ"ח. דווקא במסגרת המחנה הפלוגתי ארגנה ההכשרה את חייה "כבית" לכל דבר. הבנות, שהיו נלהבות במיוחד מהשינוי, בשל ביטולו של הניתוק הפיזי בין הבנים הלוחמים לבין הבנות שנשארו במשק, נפנו לארגן את חיי ההכשרה, שעה שהבנים הלוחמים הועסקו במשימות קרביות (קדיש, שם). במהלך המלחמה שמרו ההכשרות על זהותן הקבוצתית ככל שיכלו. הן עברו ממקום למקום, כשהן מעתיקות אתן את "הבית", עליו היו מופקדות הבנות (שם). 

תפקידן של הבנות "כאם" ללוחמים קיבל משנה תוקף לאחר שנפלה ההחלטה על הוצאתן מהכוחות הלוחמים בחורף 47'.  בשביל הנשים היתה זו החלטה מכאיבה שסתמה את הגולל על התקווה לשוויון, עוררה "התמרמרות והתנגדות", כדבריה של ליה טהון. דבריה משקפים את התהליך, שבמידה רבה נכפה על הנשים, של אימוץ תפקיד "האמהות", שנשאר "כאופציה" יחידה לשיתוף:

"הבחורות הוציאו לא מעט ממרצן ומכוחן על אימונים קשים וממושכים ראו ביחס זה זלזול מוחלט כלפיהן ורבות החלו להעריך את כל מאמציהן בעבר כאיבוד זמן לריק. היתה זו מלחמה על זכויותיהן וכבודן של הנערות... באותם הימים טרם הבינו שעבודה בעורף אין חשיבותה פחותה מזו שבקו החזית. אם גם הסכנה שבה מועטת, הרי יש בה סיוע בלתי אמצעי לאנשים שבקו הראשון" (ספר הפלמ"ח ב': 95).

אימוץ גורף של תפקיד "האמהות" על ידי הבנות נראה, על פניו, כוויתור על החלום לזהות נשית חדשה. עם זאת יש לזכור כי סגירת כל האופציות האחרות מחד גיסא, והערכה גורפת לתפקידן "כאמהות" מכל הדרג הפיקודי מאידך גיסא, העניקה לנשים תחושת ערך ומשמעות לפועלן. אמנם היה זה מקומן המסורתי, הבית, שהועתק אל החזית, אך תפקידן "כאם הבית" היה חשוב ותורם, והעניק להן את תחושת השיתוף המיוחלת ואת ההכרה בחלקן ובתרומתן להצלחת המלחמה.

"ראינו עתה לראשונה שהקרב הוא פרט מכריע אומנם, אך פרט אחד בחיי החייל. אנו עדים לכך שכל אדם - אפילו איש צבא - צריך לאכול, להתלבש,  להתרחץ ולחיות בחברה, באווירה יפה ולחלום על עתיד שלאחרי המלחמה, וכן גם להיות מובטח בחייו בעת הימצאו בעורף. נוכחנו לדעת שבכל התפקידים הללו יכולה הבחורה לעשות ביעילות גדולה פי כמה מהחבר.... תקופה זו וחיי יום-יום אלו, בהם נושאות הנערות ברצון בכל עול קשה, הם שירשמו אותן על דפי היסטוריה. ומה שחשוב פי כמה, יהוו גורם בין כל שאר הערכים שיצרנו, גורם שיביאנו לניצחון " (ספר הפלמ”ח ב': 776).

דברים אלה כתבה לילה יוסף, אשר נהרגה בקרבות לשחרור הנגב. אכן, גם אצל נשים (המעטות) אשר הצליחו, למרות המדיניות, לשאת בתפקידים קרביים, ניתן לקרוא את תחושת התרומה וההכרה בערך תפקידן כ"אמהות" לחיילים (בניגוד לזלזול  הגברי בתפקידן כלוחמות). על מהלך כזה העידו נשים שמילאו תפקידים קרביים כמו זיוה גולן, שושנה בקר והדסה אביגדורי. כולן מתארות את החלטתן לבחור (גם אם מתוך אילוץ, שעליו אין הן עומדות)  בתפקיד "האם" כדבר שחשו כי בו הן תורמות יותר. בתפקיד "האם" טיפלו ודאגו הבנות ללוחמים, ועסקו גם בכל מה שהיה קשור למוות ולקבורה. רשימותיהן מעידות כי בכך ראו את תפקידן החשוב והקשה ביותר, "המבחן האמיתי", כפי שכינתה זאת שושנה בקר (חובשת קרבית). "הטיפול בנפגעים ובמשפחות, זה שאחרי הקרב, היה המשך ישיר למלחמה והוא היה הקשה ביותר" (אצל צ. כצנלסון 1989: 14). "על זה לא מספרים, על זה גם לא כתבו, כאילו הדברים האלה אינם חשובים. אבל את זה עשינו אנו הבנות" (זיוה גולן, שם: 16).

הדסה אביגדורי, שהיתה מלוות שיירות, לוחמת וחובשת קרבית, תיארה ביומנה את השלב שבו בחרה בתפקיד "האם" לבחורים, כדי להועיל יותר. תפקיד זה מתואר על ידה כלא פחות חשוב מתפקיד הלוחם ולפעמים אף יותר: "כשהבחורים היו סרוחים על משכבם בשער הגיא, במשך ימים ארוכים, כאשר לא יצאו לקרב, עבדו רוב הבנות מבוקר עד ערב והביאו תועלת, לא רק בשטח הבישול, אלא גם בדאגה לחברים ובעידודם, וכל זאת בנוסף לתפקידן במשלט או בקרב" (אביגדורי 1989: 157). אביגדורי אמנם מכירה בתפקיד זה כ"תפקידי עזר", אך רואה בו חשוב ותורם בעיקר כאשר "את מבצעת זאת כחלק מהחברה שאת שייכת לה" (שם). 

יומנה של הדסה אביגדורי מרתק, כי הוא נותן ביטוי למעמדה של האשה בפלמ"ח, למורכבות המהלך הנשי בהגדרת הזהות הנשית ולמבוכה שהנשים היו נתונות בה. אביגדורי גויסה לפלמ"ח כ"אשה", בצוות מלווי השיירות. בגופה הוסתרו כלי הנשק המפורקים. עם ההסלמה, הועבר אליה "בטבעיות" תפקיד החובשת, ובכורח המציאות היא, כמו בנות מלוות אחרות, היתה גם ללוחמת. כלוחמת נאלצה להתמודד עם סירוב ופקפוק תמידי ביכולתה, למרות ניסיונה המוכח. על היחס המשפיל ועל חוסר הפרגון ועל הצורך "להוכיח" את יכולתן, כל פעם מחדש, אפשר לקרוא כמעט בכל הטקסטים של נשים שלחמו. גם כשצורפה לקבוצת לוחמים שיצאה להחזיק במשלטים  שנכבשו באזור שער הגיא, הועברו אליה "באופן טבעי" התפקידים "הנשיים" כמבשלת, מטפלת ודואגת ללוחמים (בנוסף לתפקידיה כלוחמת). גם חברותיה, מלוות שיירות כמוה, מצאו עצמן "במטבח", שכן הרגישו "שתפקידן עתה היה להיות אמהות לבחורים... שהתועלת הגבוהה ביותר שתוכלנה להביא עתה היא בבישול" (127). 

המהלך של הדסה אביגדורי ושל נשים אחרות הוא לכאורה "כניעה" נשית והפנמת הנורמות ההגמוניות שראו בהן "אמהות", והעניקו את הערכתם לנשים כ"אמהות" לחיילים. אך ניתן לראות במהלך זה (גם אם היה כפוי), כמנסה להעניק מעמד שווה ל"לוחם" ו"לאם", חתירה תחת הסדר ההגמוני ותחת מעמדו של מודל הלוחם. רשימותיה של אביגדורי מייצגות ללא ספק את המבוכה ואת הסתירות הפנימיות שנשים נאלצו להתמודד אתן: היא חתרה תחת חלוקת התפקידים המגדרית ודרשה "לאפשר לבנות לתרום כפי יכולתן ובהתאם לכישוריהן...[ולא] לרתום את כל הבנות רק לתפקידים שוליים ומשניים בחשיבותם" (154), אך לא הצליחה בעצמה להשתחרר מהנורמות הרואות ב"'כוח העזר' תווית מעליבה". היא  חתרה תחת יוקרתם של התפקידים הקרבים שמילאה כלוחמת ("אינני מצטערת כל-כך אם דורשים ממני שלא להצטרף לקרבות") אך ראתה אותם כ"בעלי המשמעות בחברה", ודרשה שבנות יקבלו תפקידים מסוג זה.

 

3.

השאיפה הנשית לכונן שוויון במסגרת הפלמ"ח לא צמחה בשממה אידיאולוגית. הפלמ"ח, שהגדיר עצמו כצבא עממי, צמח מתוך האידיאולוגיה הסוציאליסטית, והיה מחויב (לכאורה) לרעיון השוויון. במציאות עיצבו החלטות פוליטיות גורפות ויחס אישי של הגברים לנשים קיפוח והדרה של נשים. קריאה ביקורתית  בטקסטים הקשורים בפלמ"ח חושפת את הקושי האימננטי של ההגמוניה הגברית להשתחרר מסמליה שלה, ולכונן שוויון אמיתי. גם במישור האידיאולוגי לא דובר על שוויון אמיתי, והפעולה הנשית במסגרת הפלמ"ח נאלצה להיאבק לא רק במציאות מפלה, אלא גם באידיאולוגיה אשר כוננה אותה.  עיון ב"ספר הפלמ"ח" מעלה כי  לכל אורכו הפלמ"ח מזוהה ונקרא לוחם-הפלמ"ח כגבר. מדובר בו על "לוחמים", "רעים", "בנים", "חיות הנגב", "בחורים", "נערים", "מגינים", "חברים" ו"גיבורים". למרות נפחו הגדול של הספר (שני כרכים, המאגדים קרוב ל2000- עמודים), רק פרק אחד של תשעה עמודים (כרך ב' עמ' 776-784) מתייחס מפורשות לסוגיית הנשים בפלמ"ח. פרק זה הוא חלק מכמה המאוגדים ב"חוליה ו'",  המוקדשת לטקסטים העוסקים בנושאים "נספחים",  ובסדר הבא: "מחלקת המבצעים", "השירות הרפואי", "האפסנאות והנהלת הכספים", "תרבות והסברה", "הצ'יזבטרון", "גיוס וקליטה", "העולה החדש בשורות הפלמ"ח", "אנשי גח"ל", "החברה במערכה", ו"באור האחווה והרעות". 

גם טקסטים אידיאולוגיים על שוויון מושתתים על סטריאוטיפים מגדריים מסורתיים,  והיו בעצמם למסמנים של הבדלים בין המינים ומכוננים של היררכיה פטריארכלית. טקסטים אלה חושפים קושי  להמשיג שוויון אמיתי בין נשים לגברים ולהשתחרר ממבט גברי הרואה באשה יצור נחות ובעל מגבלות. השוויון נתפס כהתחשבות "במגבלות הטבעיות של האשה" ולא כהכרה במגבלות אצל גברים ונשים כאחד.

"אין להתעלם ממגבלותיה הטבעיות של האשה בבואנו לאמן אותה ולשבצה בתפקידי היחידה. אל נשכח את יעוד האימהות של החיילות.... לצורך העניין ישבו על המדוכה רופאים מפקדות ומדריכות בפלמ"ח כדי לבנות מסגרת אימונים לנשים שלא תזיק להתפתחותה הסגולית של האשה הלוחמת ... בישול, מחסנאות, חובשות בנקודות האיסוף, רפואה, טיפול בחולים, קשר, עבודות משרד, סיירות מיוחדת, פיקוד והדרכה, נהגות, נשקות, תפקידי משמר ולחימה סטאטיים בישובים, מחנות, מתקנים ומטות קרביים, ובמקרים מסוימים תפקידי לחימה אקטיביים ואינדיווידואליים.... סגולותיהן המיוחדות השפיעו יתר סדר, יתר ניקיון, יתר חריצות ודייקנות בביצוע, יתר נכונות לחיי חברה תרבותיים ויתר שמחת חיים" (יגאל אלון, ספר הפלמ"ח א': 30).

גם ישראל גלילי, אידיאולוג מרכזי, ראה "בשיתוף החברה במערכה" מימוש של שוויון, אך אינו יכול שלא לראות את מגבלותיהן "כנשים", ואת תרומתן המוגבלת כנגזרת מכך. ערכן רב "בתפקידים שהגבלות אלו אינן משמשות להם מניעה" ובעיקר בכך ש"נסכו על היחידות רוח טובה של רעות, דאגה לעייף, לחולה ולפצוע, השרו אווירת בית במשלטים ובעמדות ושחררו לוחמים לתפקידי קרב" (ספר הפלמ”ח א': כא).

בנוסף לקושי "האידיאולוגי" של הפלמ"ח בניסוח שוויון אמיתי בין המינים, קבעו החלטות פוליטיות בשטח את הדרתן של הנשים מתחומי הלחימה היוקרתיים. מלכתחילה לא היה עצם גיוסן מקובל על כל הדרג הפיקודי, הוא היה סלקטיבי ונקבע על פי מכסות (כיתת בנות לכל פלוגה). כולן עברו אימונים בסיסיים, בכיתות נפרדות, אך רק מעטות (על פי מכסה) נשלחו לקורסים מקצועיים ולפיקוד (קדיש, 1995). אמנם מספר רב של בנות שרת בכוח מלווה השיירות, אך יש לזכור כי נוכחותן נגזרה מהצורך "בגוף הנשי" כמקום מחבוא לכלי הנשק האסורים. החלטה גורפת של ראשי המוסדות על הוצאת נשים מקווי האש (חורף 47') השאירה רק מספר מצומצם של נשים משתתפות בכוח לוחם והייתה ויתור מרצון על מרבית הבנות המגויסות בתקן הלוחמים. עם הרחקתן מפרקטיקת הלחימה הוגדרו בפלמ"ח "תפקידים תקניים" לבנות. כך הופרה ההבטחה השוויונית להתחשב ביכולתן של הבנות ולהעמיד בפניהן את כל התפקידים ללא הגבלה (שם).

בסופו של דבר נותרו הקשר, החובשות וליווי השיירות התפקידים הקרביים התקניים של הבנות, בנוסף לתפקידי שירות תיקנים: בישול, מחסנאות, נשקייה ומזכירות. בעקבות לחצי  הבנות בפלמ"ח, חלקן הצליח גם למלא תפקידי סיירות, חבלה הדרכה ופיקוד, אך אלה לא נקבעו "כתקניים", וכל דרישה של חברת פלמ"ח לתפקידים כאלה נבדקה לגופה. ברוב המקרים היא נדחתה  (א. קדיש 95, ר. דותן 89). גם נשים שהצליחו להיות חלק מכוח לוחם ולהוכיח את יכולתן בקרב, נתקלו בסירוב וביחס דוחה ומשפיל. היחס לנשים לוחמות היה בלתי סלחני, וכישלון של אשה בתפקיד קרבי נתפס כעדות לחוסר יכולתן של כל הנשים לשאת בתפקידים קרביים. על-כך מעידים זיכרונותיהן של נשים לוחמות, אך גם דבריו של זרובבל גלעד בספרו "פרקי פלמ”ח" (תשי"א).  לרשימה אחת (מתוך ארבע עשרה)  המוקדשת ללוחמת רחל סבוראי, הוקדמו שורות אפולוגטיות:

" הן היו עמנו בכל, כמונו לבשו את הבגדים האפורים הנוקשים ואת הקסדות הכבדות. כמונו נשאו את המשא המקצר נשימה על הגב, ואחזו בפלדה הקודחת ושמו ראשן על אבן בשדה, בלילה...   מנת חלקן היומית הייתה מרה ונוקשה וצרובת עלבון. עמנו צעדו ורצו ומשכו ולחמו עד הסוף, ומידי אנשינו נטלו גם את קובעת המרירות ... עתה באתי ורשמתי את הדברים מפיה של רחל. ואולי יהיה בפרסומם משהוא מעין כפרה על המכאובות הנוספים שידעו הבנות בתוך המרורים המרובים של כולנו" (עמ' 127).

"אימהותן" הפוטנציאלית של הבנות היתה, לכאורה, הסיבה המרכזית להדרתן משדה הקרב, וכ"אמהות" ללוחמים זכו בהערכה גורפת של כל הדרג הפיקודי. נוכחותן הדואגת והמטפלת של הבנות התבררה כחיונית למוראל ולמוטיבציית החיילים (ובדיעבד גם למוראל הבנות). תפקיד "האמהות", שעוצב בתחילה במסגרת ההכשרות המגויסות, נחשב לחיוני ובנות מגויסות אף הוצמדו "כאמהות" לכיתות של חיילים בודדים ושל חיילי גח"ל. בספר הפלמ"ח יש מספר רב של טקסטים המשבחים את התפקיד החברתי של "שומרות הבית" ו"אמהות החיילים" שנטלו על עצמן הבנות.

  "הן שנתנו צביון של בית וקיבוץ להוויה האכזרית של הימים ההם. בטרם יציאה לפעולה וגם בשובנו מן המבצע, כשאנו נושאים עמנו את הפצועים ולא-אחת גם גוויות חללים, היו חברות כאחיות ואמהות ממש. היה לאן לשוב מהקרב ואל מי לשוב... אולי בכוח אותה מזיגה של נאמנות חלוצית, אחווה אנושית וקיבוצית, ומשמעת צבאית כאחת, יכולנו ל'צרות' הגדולות שתכפו עלינו ולחומרת המלחמה" (יהודה אילן בספר הפלמ"ח ב': 327).

 

4.

כך, בסופו של דבר, נותבה האשה בפלמ"ח אל מקומה ותפקידה המסורתיים ביותר, אל הבית והטיפול בדייריו, וזהותה היתה לזו המסורתית ביותר - האם. הנוכחות הנשית בפלמ"ח לא הביאה לטשטוש ההבדלים המגדריים אלא חידדה אותם, וכמו בצבאות שחרור אחרים (הצבא רוסי, הצבא אמריקאי) נמצאה גם האשה בפלמ"ח מעתיקה את "הבית" אל החזית. למרות המחויבות המעורפלת של הפלמ"ח לשוויון, נדחקה האשה מהמקומות היוקרתיים (תפקידי הלוחמה) וחזרה להיות "מלכה בביתה פנימה". היוקרה שזכתה כ"אמא" לחיילים לא תאמה כמובן את דמותה המיוצגת במיתוס האשה הצברית כלוחמת, לא עמדה בקריטריונים של שוויון אמיתי בין המינים, ובוודאי לא העידה על מודל זהות נשי חדש במערך ההגמוני של הסמלים הלאומיים.

האדרתו של מודל "האמהות" אינה מפתיעה. המשוררת והחוקרת הפמיניסטית אדריאן ריץ' (1989) טוענת כי זהותה הראשונית של האשה בתרבות הפטריארכלית היא האם, בהיותה "משרתת בלא ספק את האינטרסים של הפטריארכליות, מגלמת באישיותה את הדת, התודעה החברתית והלאומית. האמהות הממוסדת מחדשת ומעניקה תוקף לכל המוסדות האחרים שעליהם מושתת החברה" (74). ריץ' רואה ב"אמהות" "מוסד" המעוצב על ידי הגמוניה הפטריארכלית כמבנה מכונן ומשמר שלה.

גם נכונותן של הנשים לקבל על עצמן את תפקיד "האם" אינה מפתיעה. לדעת ריץ' (שם) נשים מפנימות את הסמלים המכוננים על ידי ההגמוניה הגברית, מאמצות אותם ומקבלות על עצמן סמלים ותפקידים "נשיים", כפי שהוגדרו בידי גברים. כקבוצת מיעוט, נאלצו הנשים בפלמ"ח לקבל את הפתרונות שההגמוניה "הואילה בטובה" להעניק להן, "לשלם" את מחיר ההסכמה הגברי ולמלא את המצופה מהן. 

"המחיר" ששילמו הנשים לא היה רק ויתור על שאיפות לכינון שוויון וזהות נשית "אחרת". לאורך כל הדרך, מתחילת גיוסן (שהיה כאמור סלקטיבי), נאלצו להתמודד עם מבט גברי שראה בנוכחותן במסגרת הצבאית בעיה. נוכחותן בפלמ"ח נתפסה מלכתחילה בדרג הפיקודי "כחסד" שנעשה להן. למול "חובתו" של כל גבר למעשה הלאומי הוענקה לנשים "הזכות" לתרום ולהשתתף בחובה הלאומית. פעולתן תחת מבט גברי קיבע את הבנות בעמדה מתנצלת, שהעצימה את חששן מהכישלון. על הנשים שהתגייסו בגל הראשון של הגיוס  (שנת 42') הוטלה המשימה הבלתי כתובה "להוכיח" שהן ראויות ומסוגלות לכבוד הזה, להיות חברה בפלמ"ח.

"החברה יודעת שהיו כל מיני חישובים בין 'הגדולים' שלנו עד שהגיעו לידי החלטה להזמין את החברה להשתתף בפלמ"ח...ובכל זאת ההרהורים נשארים ומטילים עליה אחריות יתרה בפני עצמה ובפני כל תנועת הפועלות, למען תעמוד במבחן ולא תיכשל"  (מתוך עלון מח' 2 אצל א. קדיש 1995: 118).

תחושת הביקורת המתמדת של המבט הגברי קבעה כי אסור להיכשל ולהישבר. הדבר בא לביטוי ברור בזיכרונותיהן של נשות הפלמ"ח שכונסו בספריה של איה גוזס-סבוראי "ספרי לי ספרי לי" (1993) ו"פלמחאיות במלחמת תש"ח" (1997). ברור היה שכל כישלון נשי כרסם "בזכותן" לשרת בפלמ"ח. הדבר בא לידי ביטוי כבר במסגרת האימונים (שהיו משותפים בשנים הראשונות לפלמ"ח) שהבנות עברו במאמצים קשים:

"הקורס עצמו היה קשה , קשה עד כדי התעלפות.מה אגיד לכם? - בכל יום ובכל לילה הופענו לכל פעילות בדייקנות של שעון. כל בחור בקורס הרשה לעצמו 'להרגיש לא טוב', לא להופיע מדי פעם - הבנות לא נעדרו אף פעם אחת... (אלקה דרור-ברוש, א. גוזס-סבוראי, 1993: 52).

 הקושי גדל ככל שנשים "התעקשו" לממש את הכשרתן הצבאית ולהיות חלק מהכוח הלוחם. מספר קטן מהן שלהן מילא תפקידים קרביים. רוב אלה דיווח על מבט גברי מסרב ומזלזל, שייצר את הצורך שלהן להוכיח כל הזמן שהן "ראויות" לחסד. נתיבה בן-יהודה תארה בספרה (1981) כיצד "בכל פעם היה צריך 'להוכיח' מחדש" (86), שכן הצלחותיהן לא הצטברו לזכותן. הכישלון, לעומת זאת, נתן  תמיד "פתחון פה כנגד כל הבנות" ואישש את המוסכמה כי "בחורה זה לא עסק בקרב".

 טקסטים של לוחמות חושפים את הסירוב הגברי לנוכחותן ומעידים שההגמוניה הגברית כמעט לא ידעה "לסלוח" על חדירתן לטריטוריה הגברית ("אני מתבייש בעד הרובה אשר צריך לפול בידי הבנות", מתוך "חברים מספרים על ג'ימי").  תחת המבט הגברי נאלצו נשים לוחמות לשלם על תפקידן הקרבי במחיר זהותן הנשית, כפי שזו הוגדרה על-ידי ההגמוניה הגברית: אשה לא יכלה להיות לוחמת, ולוחמת לא יכלה להיות "אשה". ביטוי לכך ניתן לקרוא בספריו של אורי אבנרי "בשדות פלשת" (1948) ו"הצד השני של המטבע" (194).  כתבותיו משדה הקרב מדווחות על מציאות גברית, שבה "הבנות" (ש"בחוץ") מיוצגות כמושא הגעגועים של החייל (ש"בפנים").  אבנרי מנסח את זהותן הבלעדית של הנשים כישות מינית. לתפיסתו, "חציית הגבולות" והתקרבות הנשים לפרקטיקות גבריות מביאים לאיבוד הזהות הנשית.

שיחה עם במבי, מזכירת הגדוד שבו שרת, חושפת את דעתו כי אשה העושה בפרקטיקה גברית אינה מושכת מינית, ועל כן אינה "אשה". בבמבי אין הוא מזהה "אשה כמו כל הבחורות בעיר", ואינו יכול לתאר לעצמו כי "תינשא פעם ותלד ילדים ותהיה עקרת בית...". אבנרי  מכיר אמנם בתרומתן של הנשים למאמץ המלחמתי ("קשה לתאר את השנה האחרונה בלי במבי וחברותיה, אותן הבנות המעטות שהצטרפו לגדודים הקרביים, כאלחוטאיות, חובשות וסמלות סעד"), אך אינו יכול ליישב את "נשיותן" עם השירות הצבאי ("אין ספק שהן שילמו מחיר יקר בעד שירות זה. הן הקריבו את אופיין הנשי"), שכן "אין הצבא מקום לבחורות" ("הצד השני של המטבע": 194-5).

 

5.

נראה  כי התהליך שהנשים עברו באותה תקופה היה מורכב ומסובך הרבה יותר מהסתגלותם הטבעית של הגברים למודל הלאומי החדש. מודל זה דרש מהגברים "התברגות" כמעט מובנת מאליה במודל בעל מאפיינים "גבריים" סטריאוטיפיים, שהיה "בלתי נגיש" לנשים. פעולתן של הנשים לכינון מחודש של זהותן בתרבות החדשה נדרשה ליכולת המצאה של מודל נשי, שווה מעמד לדמות הגברית ומשמר את שונותו. הגיוס לפלמ"ח נתפס  אצל הנשים כפעולה מהפכנית, החותרת תחת הדימויים והייצוגים הנשיים המסורתיים, מהפכה שהיתה כמעט חסרת סיכוי. בתוך מסגרת גברית הגמונית המכתיבה את סולם הערכים הגברי כבלעדי, נשארה בהכרח העמדה הנשית בעמדת מיעוט, ושאיפותיה לשינוי נתקלו בהתנגדות נחרצת. המציאות הנשית בפלמ"ח עוצבה בעצם בשיח גברי רצוף מסרים כפולים, בהיותו מעודד, לכאורה, נשים לאמץ את המודל הגברי (הכשרתן בפועל לתפקידים גבריים) ובה בעת מונע מהן את הפרקטיקות המגדירות אותו. כפילותו של השיח מתבטאת גם בעובדת היותו שיח שוויוני, המכיר לכאורה בריבוי, אך למעשה מעצב מודל זהות מונוליטי, הנשאר חסום לפני "האחר".  במסגרת שיח כזה, נדמה שלא היה מקום לזהות נשית אחרת מהמסורתית, המשאירה את הנשים במעמדן הנחות וכממלאות תפקידים "נשיים". חריגות מאופציה זו היו מעטות והתאפשרו רק הודות ללחימתן העיקשת של הנשים.

למול עמדה קשוחה ואחידה זו, מאופיינת הגישה הנשית בפתיחת אופציות רבות. קריאה בטקסטים של נשים ששרתו בפלמ"ח מעלה כי לא היה מדובר במודל נשי אחיד ובלעדי. הועלתה הדרישה  להכיר בריבוי ובשוויון.  ניתן לומר כי המאבק הנשי היה על שחרור הזהות הנשית ממאפיינים סטריאוטיפיים, על פתיחת אופציות לפני הנשים (ללא קשר ל"נשיותן") ועל מעמדן השווה (ללא קשר לתפקידן).  סביר להניח שהיה זה מהלך מאיים, שכן חתר תחת ההבדלים המגדריים, מכונני ההגמוניה הגברית. ההישגים (המעטים) בשוויון ההזדמנויות בפלמ"ח, שנגזרו מהמאבק הנשי בלבד, המכשולים הרבים ליישומו בשטח ו"שיח לוחמים" (גברי) פטרוני  ומזלזל שנלווה לו, מעידים על פער בין מיתוס "הצברית הלוחמת" למציאות הנשית בשורות בפלמ"ח. 

אפשר לזהות במיתוס את סממניו של "שיח לוחמים" גברי המעצים את דמות הגבר הלוחם. ככזה, "מיתוס הצברית" הוא אולי המחיר הכבד ביותר ששילמו הנשים על גיוסן לפלמ"ח, בהיותו כופה את המודל הגברי כבלעדי והגמוני, משכפל אותו בשביל הדמות הנשית ומעניק לה "ערך מוסף" כמשקפת את הדמות הגברית. "מיתוס הצברית" מטשטש את מהפכנותו של המהלך הנשי, שהיה פוליפוני, ואת חתרנותו תחת ההגמוניה הגברית.

מקורות:

אביגדורי-אבידב, הדסה: בדרך שהלכנו: מיומנה של מלוות שיירות. משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1989

בן-יהודה, נתיבה, 1948, בין הספירות, כתר 1981

ברנשטיין, דבורה אשה בארץ ישראל השאיפה לשוויון בתקופת היישוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1987

גוזס סבוראי, איה, ספרי לי ספרי לי, הקיבוץ המאוחד 1993

גוזס סבוראי, איה, פלמחאיות במלחמת תש"ח: חברות פלמ"ח מספרות, "מערכת", 1997

גלעד, זרובבל, פרקי פלמ"ח, הקיבוץ המאוחד תשל"א

גלעד זרובבל ומגד, מתי, עורכים, ספר הפלמ"ח, הקיבוץ המאוחד, 1957

דותן, רינה, הבנות בפלמ"ח, תפקידן ומקצועותיהן, מערכות פלמ"ח, 1989

כצנלסון-בן צבי, צביה, זה חוזר אלי, הקיבוץ המאוחד ומשרד הבטחון, 1989

מוסה, ל. ג'ורג', הנופלים בקרב, עם עובד 1990

סיון, עמנואל, דור תש"ח: מיתוס, דיוקן וזכרון, הוצאת מערכות, 1991

עצמון, יעל, היהדות וההדרה של הנשים מהזירה הציבורית, מתוך אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, (43-13), מרכז זלמן שזר, 1995

קדיש, אלון, למשק ולנשק, תג 1995

ריץ', אדריאן, ילוד אשה, עם עובד, 1989

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד