צחקי גרניקה! צחקי!
צחקי גרניקה! צחקי!

בשנת 1998 נסעתי עם חברים לטיול במרוקו. במֶדינה (העיר העתיקה) של פז, באחת הסמטאות הצרות, הטחובות והאפלוליות, שמענו לפתע קולות ציוץ של זאטוטים. שאלנו את המדריך המרוקאי לפשר הקולות, והוא הצביע על דלת עץ קטנה, לא יותר ממטר גובה, ואמר: "מותר להיכנס ומותר לצלם, הם רגילים לזה".

בתחילה היה קשה לזהות משהו באפלולית. כניסתנו העלתה אבק נוסף בחדר, שהזכיר יותר מערה. עד מהרה נתגלו על רצפתו כמה עשרות ילדים, כבני ארבע ואולי פחות, עד חמש, אולי קצת יותר. הם שיננו כאוטומטים פסוקים מהקוראן. למורה היה מקל ארוך ביד, והוא עשה בו שימוש.

"זוהי המדרסה", לחש באוזנינו המדריך. "האלטרנטיבה היא להסתובב יחפים וחסרי מעש בשוק, או יותר גרוע, להישלח לעבודה בגיל צעיר מאוד". הפעלתי את מצלמתי לקלוט את המראה המשונה - מדגרת ילדים או אינקובטור למאמינים. מזווית ראייה אחרת נראה לי החדר המעופש כמקשת אבטיחים. כל כך קטנים היו הילדים הרבוצים, וכה גדולים נראו ראשיהם מלמעלה, עד שהאסוציאציה של אביטיחים נראתה מתבקשת.

מיד ידעתי שערמת הראשים החשוכים תהיה לי עניין לעסוק בו באמנות. לי קל מאוד להיזכר באבטיחים. הם קשורים בראשית הדרך שלי כצייר. הציור החתום הראשון שאני זוכר שעשיתי, היה מוכר אבטיחים ערבי. תוך כדי הליכה בסמטאות פז עלה במוחי הרעיון לשים מעל ראשו של כל אחד מהילדים אבטיח ירוק, ולהשחיר את קצהו בשרפה, שייראה כמו פתיל דולק של פצצה.

על פניו, הרעיון של מקשת ילדים תחת מקשת אבטיחים נראה לי שרירות והמצאה. אם הייתי מציג תמונה כזו, היו אומרים שהיא ציורית-אסקפיסטית, אבל כאשר חזרתי הביתה לישראל, כבר במהדורת החדשות של הערב הראשון ראיתי בטלוויזיה ילדים פלשתינאים בחברון, מחזיקים אבטיחים שרופים על ראשם, כדי להראות לעולם את עבודת שכניהם הפורעים היהודיים, גם הם ילדים, ששרפו את דוכני האבטיחים בשוק. האם אירוע בלתי מומצא זה הופך מחדש את הציור שלי לפוליטי ורלוונטי? או שמא מי שפעם פוליטי לעולם יישאר כזה? או שאין דבר שאינו פוליטי? האם יש שטיפת מוח לא פוליטית?

מטבע הדברים, מתקיימים בציורים שני רצונות. האחד, לחזק את תחושת השדה והערימה, על ידי מחיקת הבדלים אינדיווידואליים, ומצד אחר להעניק לכל ילד, וגם לכל אבטיח, איזה אפיון משלו. לכן נכון לראות את הציור המובא כאן בשלמותו, ונכון גם לראות כמה פורטרטים לדוגמה המופקים ממנו. במשך הזמן התחלתי להכניס בתוך גופי האבטיחים חלומות קטנים, עולמות אלטרנטיביים. הם דמו קצת לכדור שקוף שהופכים אותו, ושלג מכסה תמונת יער. בתוך האבטיחים הופיעו נופים זרים ואופציות בריחה.

לסדרה כולה אני קורא בשם "אריך קסטנר והעולם השלישי", ובשם משנה, "צחקי, גרניקה! צחקי!". גרניקה הפכה לסמל של הציור הפוליטי המודע לעצמו, המכוון והמתכוון לצעוק. אני מנסה לברוח מהגרניקה, והיא צוחקת בפני ובפני הילדים שאני מצייר.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד