האם השתחררנו מן המזוודה?
האם השתחררנו מן המזוודה?

עזריה אלון הוא חוקר נוף וטבע, חבר קיבוץ בית השיטה

 

יש מתח מתמיד בין הכמיהה של יהודים בכל הדורות לארץ ישראל לבין המפגש אתה ועם נופיה השונים כל כך מהנוף האירופאי. דווקא במהלך הדורות התהדק הקשר של הישראלים לנוף ולטבע הארץ, אבל הוא אינו מחסום מספיק להינתקות מישראל ולחזרה לדפוס היהודי הנודד

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". ביטוי זה, הלקוח משירו של שאול טשרניחובסקי, הפך כמעט לאמרה נדושה. האם הוא עומד במבחן המקום והזמן שבהם אנו חיים, והאם הוא תופס לגבי העם היהודי? ושאלה קשה לא פחות: מה היא "מולדתו" של העם בישראל, ומה הוא "נוף מולדתו"? האם הוא נקלט, לעומק, בארץ הישנה-חדשה שהוא או אבותיו או אבות אבותיו באו אליה זה לא כבר מעולם אחר, מעולם מושגים אחר, מארצות ומנופים שהיה להם קשר אליהם, או לא היה להם קשר כלל? אולי הוא עדיין, כדבר המשוררת, כאותה ציפור נוד היודעת את הכאב של נדידה בין שתי מולדות?

הלא אנחנו נחלקים לא רק לעדות ולארצות מוצא, אלא גם לקבוצות התייחסות שונות אל הארץ: יש מי שבא אליה במקרה, עקב כורח הגירה מארץ הולדתו, והיא, בעבורו, ולו רק בשלב ההתבססות, רק ארץ מקלט, כמוה ככל ארץ אחרת שהוא היה עלול להיקלע אליה. יש מי שהגיע לכאן מטעמים ציוניים ולאומיים, והיא בעבורו הגשמה של חלום, או, לחלופין, יקיצה מרה מחלום מתוק. יש מי שהיא בשבילו מקום בלעדי בחייו, ויש מי שהיא בעבורו בגדר מובן מאליו שאין טורחים להרהר עליו, ובאותו מובן מאליו הוא יכול לקום ולהסתלק ממנה למקום יותר נוח, גם זאת בגדר "מובן מאליו". אז באיזה "אדם" ובאיזה  "נוף מולדתו" אנו עוסקים?

                                          *

באיזו "ארץ" אמורים הדברים? עצם קריאת שמה של הארץ כבר אומר משהו על ההתייחסות אליה. מי שאומר "ארץ ישראל" אינו דומה למי שאומר "ישראל" או למי שאומר "פלשתינה".  גם הכותב צריך, אפוא, להגדיר את עצמו ואת התייחסותו אל הארץ: פלשתינה, או פלסטינה היא בעבורי בגדר כינוי שלילי, שהעניקו לנו הרומאים בניסיון לחסל את המהות היהודית של הארץ. גם כאשר אני משתמש בו, באין ברירה, במסגרת המדעית (כי זה השם המשמש את כל הארץ, משני עברי הירדן, בספרות המדעית, הגיאוגרפית, ההיסטורית והביולוגית שאני נזקק להן) הוא נשאר זר. ישראל היא המסגרת המדינית שאני אזרח בה, משתייך אליה, פועל על פי חוקיה והיא ביתי לטוב ולרע. מעולם לא "לקחו לי את המדינה", גם כאשר לא הייתי מרוצה, בלשון המעטה, מממשלה שנבחרה ומחלק מבוחריה. אין לי שום אופציה להסתלק ממנה, בכל תנאי שהוא. השאלה "האם אתה יהודי או ישראלי" היא בעיני שאלה מטופשת, ואין לי כל כוונה לענות עליה.

ארץ ישראל היא מושג גיאוגרפי-היסטורי-ביולוגי המצוי מעבר לשינויים מדיניים מתחלפים. יש לה משמעות גם בעיני נוצרים ומוסלמים, אך כאן אעסוק במשמעות שלה ליהודים. בשביל העם היהודי היא מוקד הלאומיות, למרות השנים הארוכות של הגלות, והדבר אינו ניתן להסבר רציונלי. עמים רבים נעו מארץ לארץ ולא נשמר אצלם הקשר לארץ המוצא. העם היהודי שמר על הקשר הזה במשך כל שנות הגלות, ולא התקשר לשום ארץ אחרת. גם כאשר ניסו גורמים שוחרי טוב, יהודים ולא יהודים, להציע לו ארץ אחרת, לא עלה הדבר בידם. מאז ראשית המאה ה19-, בייחוד במאה השנים האחרונות, כאשר מצוקת היהודים גדלה והוחל בחיפוש אחר פתרונות, עלו הצעות טריטוריאליות שונות. בדקו ומצאו 36 הצעות, מצפון אמריקה עד אוסטרליה, ממדגסקר עד בירוביג'אן, ליצור מולדת חדשה ליהודים. בכמה מקומות (פלך חרסון ברוסיה, ארגנטינה, בירוביג'אן)  נעשה הדבר בכוחות ממלכתיים, או באמצעות ארגון משוכלל והון רב, וכל הנסיונות הללו כשלו. היהודים החליפו גלות בגלות, אך לא נענו להצעה להכיר בגלות כלשהי כארץ יהודית. רק הציונות, שהציעה לפני 120 שנה את המקום הפחות מתאים מבחינה התיישבותית, הצליחה להגיע למדינה יהודית בת חמישה מיליון יהודים, בארץ ישראל.

הקשר היהודי לארץ ישראל, מאז גלות בבל ועד ימינו, הוא מורכב ומוזר ביותר. כבר בימי הבית השני ישב רובו של העם היהודי בחוץ לארץ, בבבל, במצרים, ברומא, ואחר כך בכל תפוצות הגולה. אחרי חורבן הבית השני היו עדיין היהודים רוב תושבי הארץ. אחרי מרד בר כוכבא הם כבר לא היו הרוב, אבל במשך מאות שנים נותר כאן יישוב יהודי חי ויוצר, שפחת והלך עד שבא עליו הקץ במסעי הצלב. בכל הדורות, מאז התגבשות התפילה, היה כל יהודי חוזר יום יום על התקווה לשיבת ציון, ובדרך כלל לא עשה דבר למימוש התקווה הזו. אפשר להסביר את הדבר בקשיים העצומים לעלות ארצה ולהתקיים בה תחת שלטונות זרים ועוינים, אך העובדה נותרת בעינה: במשך מאות בשנים נודדים היהודים מארץ לארץ, חיים במקומות רבים בתנאים לא סבירים, סובלים ייסורים והשפלות, אבל אינם באים אל הארץ שהם מתפללים אליה יום יום. רק ההתעוררות הלאומית, לא הדתית, החלה להניע את היהודים לארץ ישראל.

בינתיים, בין גלות לגאולה, חי העם היהודי על מזוודות. החיים בין זרים, לרוב חיים בחסד, תוך רדיפות בלתי פוסקות, יצרו את "היהודי הנודד". מארץ ישראל לרומא, מרומא לגרמניה, מגרמניה למזרח אירופה, מכאן לאמריקה (נהר אדיר של מהגרים, מול הקילוח הדק של עולים לארץ). אפילו קהילות מאריכות ימים, כגון יהדות תימן או יהדות בבל, לא הצליחו להחזיק מעמד. ואולי יש בתופעת הנדידה הזו לא רק כורח של מציאות מרה, אלא משהו "גנטי"? הן לא רק בימי בית שני חי רובו של העם היהודי בגולה: מגולי בבל חזר ארצה רק מיעוט, ואם נרחיק עוד יותר נגלה כי מקל הנדודים היה מצוי כבר בידי האבות. גם אברהם וגם יעקב ירדו מצרימה כאשר החיים בארץ נעשו קשים, אף כי בוודאי רוב יתר תושבי הארץ המשיכו לסבול במקום שבתם. היהודי אינו קשור לקרקע, אינו קשור למקום. האם בשובו לארץ ישראל הוא השתחרר מן המזוודה ושינה את התכונה המלווה אותו מאז היה לעם?

וכך, "ליבי במזרח ואני בסוף מערב", חי העם היהודי דורות על דורות. הוא ישב באירופה, או בדרום אמריקה או בתימן, וחי את עונות השנה של ארץ ישראל. הוא התפלל על הגשם בסוכות ועל הטל בפסח, חגג את חג האביב בסתיו של חצי הכדור הדרומי, כאילו היה בארץ ישראל. אברהם מאפו ישב בליטא וכתב את אהבת ציון ואשמת שומרון, תוך תיאורי מקומות בארץ שלא היה בה מעולם, ובנימין השלישי של מנדלי מוכר ספרים יצא מעיירתו ללכת לארץ ישראל משום שדמיונו נדלק מן התמר שהביא שליח מן הארץ.

בכל הדורות, מאז עליית הרמב"ן במאה ה13-, עלו יהודים ארצה. מהם עוברי אורח, שלא התכוונו לחיות בארץ, מהם כאלה שניסו וחזרו, מהם זקנים שבאו למות ולהיקבר בה, אבל יש גם כאלה שבאו כדי לחיות כאן. כל העולים הללו, שכמעט כולם התכנסו בארבע הערים הקדושות, לא ראו את עלייתם כחלק מתהליך של שיבת ציון וחידוש של ריבונות יהודית בארץ ישראל. רק ברבע האחרון של המאה ה19- עלה גל חדש, ראשיתה של הציונות המדינית, שהתבטא בהקמת מושבות ובמגמה מדינית, הוא הגל שאנחנו קוראים לו בצדק "העלייה הראשונה". לא משום שלא היו עולים לפניה, אלא משום שהיא היתה הראשונה למגמה חדשה. מאז התחיל להיווצר גם קשר חדש לארץ, לא קשר דתי, של מי שממתין לימות המשיח ולפתרון אלוהי, אלא של מי שחי בארץ (בין שנולד בארץ ובין שעלה אליה) וצריך להתמודד עם החיים בה לא כפי שחי היהודי בגלות, אלא כבן הארץ ובעליה.

איך אפשר להבין את תחושת הבעלות על הארץ, כפי שהיתה בימי השלטון הטורקי או הבריטי, כאשר היהודים היו מיעוט והערבים הם רוב, כאשר כל הרכוש הקרקעי שבידי היהודים הוא אחוזים מעטים משטח הארץ? לכאורה יש בכך סתירה, אבל אנחנו מוצאים זאת הן אצל בני העלייה הראשונה  (אבשלום פינברג הוא דוגמה קלאסית) והן אצל אנשי העלייה השנייה (הדבר בא לביטוי בייחוד אצל אנשי "השומר"). מאוחר יותר, בשנות השלושים, ניסח זאת משה בילינסון : "למי הארץ? לעם היהודי ולערבים החיים בה".

                                                  *

האם הקשר אל הארץ, אל נופיה, אקלימה ותופעות הטבע שלה נוצר באופן טבעי, כמו שהוא נוצר אצל כל יליד, או שהוא נוצר כתוצאה של החלטה, משום שזוהי הארץ וצריך להתרגל אליה, כמו שהיא? הנושא ראוי למחקר מקיף, אבל במבט ראשוני נראה כי ההנחה השנייה היא הנכונה. עוד עשרות שנים לאחר העלייה הראשונה לא ניתקו העולים מן העולם שהותירו אחריהם, והם התקשו להסתגל אל "ארץ הקדחת, חשופת הסלע וקירחת. שמש יוקדת, בוערת..." 50 שנה לאחר ראשית העלייה הראשונה כתבה המשוררת רחל: "הוי ארצי, הורתי, מדוע כה שדוף נופך ועצב?/  זכרונה של ארץ חורגת בלי משים עולה על הלב/  על גבעה פרחחי אשוח, במישור ישישי אלון/ במורד, על חופי הפלג, בנות לבנה בכסות שבתון". וזאת אחרי יותר מעשור שנים של חיים על שפת הכינרת. חווג'ה נזרסה של משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, מחפש בירדן את הוולגה הזכורה לו מרוסיה, מתייאש ממראה הקילוח הדל, והבעת שביעות הרצון עולה על פניו כשהוא טובע בירדן ונוכח כי גם בירדן אפשר לטבוע. אפשר עוד לצטט כהנה וכהנה. לא מעט אנשים שעלו ארצה בקושי, ירדו ממנה אחרי אכזבה, בהם ילידי הארץ למהדרין.

רוב מושגי הנוף בעשרות השנים הראשונות לחידוש העלייה וההתיישבות נבעו עדיין מעולם הדימויים של אירופה, והדבר ניכר ביותר בשירים המתורגמים ואולי גם המקוריים שהיו מושרים אף בשנות השלושים והארבעים: "סתיו מאפיר, ציפורים נדמו/ עירום היער, שדות נתייתמו/ רק חלקת שדה אחת לא קצורה/ תעורר מחשבה נוגה ומרה". איזה סתיו? נובמבר הרענן של ארץ ישראל? שלא לדבר על שפע השירים הרוסיים, על המרחבים, היער והנהר, או השירים הגרמניים על הטחנה, היער האפל וכו'. עברו עשרות שנים עד שהשירים המקוריים על השדה, על העדר ועל נוף הארץ תפסו את מקומן של החוויות מן הגולה.

אולי , פרט לניגוד החריף בין הנוף והאקלים של ארץ המוצא לבין זה של ארץ ישראל, יש לחפש את הגורמים לזרות גם במקומות אחרים? אחד הוא המוצא העירוני-עיירתי של רוב יוצאי הגולה וחוסר הקשר הבלתי אמצעי שלהם אל הטבע גם בארצות מוצאם. השני, המגע המועט דווקא עם החלקים היפים של הארץ. רובה של ארץ ישראל היה סגור לפני היהודים. מה שהיה להם היו האדמות שנרכשו ועליהן הוקמו היישובים, ואלה היו מטבע הדברים המקומות הפחות מעניינים: אדמות דלות, שלא היה לבעליהן עניין להחזיק בהן, שטחי ביצה וכיוצא באלה. הנוף של היישוב הערבי היה בחלקו רומנטי ובחלקו דוחה, בשל עניותו ועליבותו. אל נופי החורש כמעט שלא הגיעו, ואם הגיעו קשה היה להתרגל אל החורש הנמוך והסבוך, מול זכרונות היער מארץ המוצא. הקיץ הארוך והיבש, על צבעו הצהוב-חום ועל ימי השרב, לא הקל על החוויה. חוף הים היה כמעט מחוץ לתחום, למדבר היתה קונוטציה שלילית חריפה, והוא לא היה מוכר כלל.

בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה שימשו בערבוביה, זה בצד זה, הקשר האמיץ, הלא רציונלי, אל הארץ, עם הקלות לזנוח אותה ולחפש ארץ טובה ונוחה יותר. תופעה זו לא פסחה גם על ילידי המושבות, שהיו כבר, לכאורה, ילידי הנוף והאקלים הזה והיו אמורים, לכאורה, להיות קשורים בטבורם לארץ. יש רגליים להנחה כי יצירת הקשר אל נוף הארץ היתה החלטה "מלאכותית" של מורים והוגי דעות. בין האחרונים יש למנות שומרים ועובדי אדמה עקשנים שלא באו מעולם לכדי ביטוי ספרותי, אבל בעצם חייהם ובתחושות שהעבירו תרמו את תרומתם. כתובות על מצבות של בני העלייה הראשונה; ביטויים שיריים וספרותיים של סופרי העלייה השנייה כמו פיכמן, שמעוני וסמילנסקי; מפעלם של מורים כמו יעבץ, וילקומיץ'  ופנחס כהן, אלה ואחרים מעידים על המאמץ להתערות בנוף של ארץ ישראל ובהווי שלה. מעניין לבדוק עד כמה לא כבש הנוף גם סופרים בני העליות המאוחרות יותר, בהם כאלה שאי אפשר להרהר אחר עומק הקשר הנפשי שלהם לארץ, כמו לאה גולדברג ונתן אלתרמן.

מעטים שקלטו את הנוף והתקשרו אליו היו תמיד, אבל מאימתי אפשר לראות קשר המקיף רבים והופך להיות סגנון חיים?  הוא התחיל במושבות הוותיקות, אבל הלך ותפס תאוצה בהתיישבות העובדת, גם בזכות פיזורה של זו בחלקי ארץ שהיהודים לא הגיעו אליהם קודם.  כאן הלכה ונוצרה תרבות ארץ ישראלית מקורית, וגם זו שנוצרה בעיר הלכה אל הכפר והתגבשה בו. שוב ניכרה תרומתם של מורים וחוקרי טבע, כמו אייג, פלדמן, מרגולין, שמאלי ואחרים, שעברו מיישוב ליישוב, הביאו את הטבע אל האנשים והוציאו את האנשים אל הטבע. ברושי, וילנאי ובנבנישתי אירגנו טיולים, והוליכו אחריהם מאות ואלפי אנשים אל מקומות לא נושבים ולא מוכרים, פותחים את ארץ ישראל לפני המונים.

עכשיו מגיע תורם של בני הארץ, מי שנולדו בה או מי שבאו אליה בילדותם. תנועות הנוער יצאו לטייל ו"לכבוש" את הארץ ברגליהן (מקום מיוחד שמור כאן לתנועה לא גדולה, "המחנות העולים", ולא רק משום שזו היתה התנועה שלי), ובעקבותיהן באו סיורי הפלמ"ח. בטיולים ובמסעות "נתגלו" לכאורה נופים וחבלי ארץ לא מוכרים: הרים, יערות וחורשים, נחלים ומעיינות. התגלית הגדולה היתה מדבר יהודה והנגב. המדבר חדל להיות שממה מכוערת ומאיימת והפך להיות נוף שובה לב. מכאן ואילך הנוף והטבע תפסו מקום ראשון במעלה בספרות, בשירה הנכתבת ובשירים המושרים, למאותיהם ולאלפיהם. מי כתב קודם תיאורי נוף כמו אלה של ס. יזהר?

גם המחקר תרם תרומה רצינית לתחושת השייכות. עד סוף המאה ה19- לא היה כמעט מחקר יהודי של ארץ ישראל; החוקרים היו זרים. מאז שנות העשרים, ובמיוחד משנות ה40- למאה העשרים, הלך וגבר המחקר המקורי בארכיאולוגיה, בזואולוגיה ובבוטניקה, ומאוחר יותר נוסף לכך העיסוק בהגנת הטבע. אלפים, בוגרים וצעירים, נכבשו לנושאים הללו, ההולכים ונתפסים לפעמים כמין פולחן. הקמתה של מדינת ישראל, שהעבירה לשליטתנו את רוב שטחה של ארץ ישראל המערבית, הגבירה והעמיקה את הפעילויות הללו. מספר הספרים העוסקים בנושאים הללו עצום. המושג "ידיעת הארץ" (שראשיתו, אולי, בספריו של החוקר יוסף ברסלבי-ברסלבסקי) הוא ייחודי לישראל. גם בארצות אחרות יש הרבה חוקרים ועוסקים במקצועות הללו, אך שם כל אחד מתמקד בענף שלו, ובדרך כלל ארכיאולוג איננו בוטנאי. אצלנו הותך הכל לקערה אחת של "ידיעת הארץ".

                                                *

אם כן, אפשר לחגוג? הנה, כל בני הארץ קשורים לנוף שלה, להרים ולעמקים, ליערות ולמדבריות, ולרשותם שפע של חומר שלא היה לקודמיהם, להעמיק את ידיעתם ואת תחושתם. סוף סוף אנחנו עם ככל העמים, שאיננו קם יום יום ושואל את עצמו מה יחסו לארצו. האמנם?

המציאות איננה מניחה לנו לענות על השאלה הזו בחיוב. אחרי שנים של חינוך, בבית הספר, בתנועת הנוער, בבתי ספר שדה, בבתי רבים מן ההורים, בדעת הקהל; אחרי שנים של הליכה בנוף, הכרתו, יצירת קשר אליו, אנחנו רואים עדיין כיצד רבבות עד מאות אלפים, מנתקים את עצמם מן הארץ, מנופיה, מאנשיה, מאחריות לנעשה בה, וממשיכים בדרך הנדודים הישנה של בני העם היהודי. מחפשים מקום נוח יותר, עשיר יותר, בעל סיכויים רבים יותר בתחום הכלכלי/ המדעי/ האמנותי או אחר. הממשלה מרגיזה? נרד מן הארץ. אין הבדל בין מזרחיים ומערביים, דתיים וחילוניים, עולים שלא השתרשו או בני הארץ דור חמישי. בכל אחד מן הסקטורים מצויים היורדים הפוטנציאליים. מצביעים על כך שגם בעמים אחרים קיימת התופעה של ניתוק הקשר עם ארץ המולדת ויציאה לחפש את האושר בארצות אחרות. וכי מי לנו גדולה מארצות הברית, שכולה פרי הגירה של לא מרוצים מארצותיהם? נכון, אבל ברוב הארצות, או בכולן, אחוז העורקים הוא מזערי, ואינו פוגע ברקמה, הנשענת על הרוב המכריע והמבוסס שאיננו נוטש את ארצו. האם אפשר להשוות את ההגירה הנורמלית, שאינה משפיעה על גורלה של ארץ המוצא, לנטישת מדינת ישראל,  הנאבקת עדיין על עצם קיומה, כשהיא מוקפת בשכנים שרבים מהם עדיין אינם מכירים בלגיטימיות שלה?

מתבקש כמעט מאליו לומר כי יש לנו עניין עם תכונה גנטית של העם היהודי, אשר למעט תקופות קצרות בתולדותיו לא השכיל לקיים מדינה יציבה, לא דבק בארץ שהיתה מושא תפילותיו, ופיתח תכונת נדודים (שאולי אפשרה את עצם קיומו המוזר במשך דורי דורות). מורים, מחנכים, מורי דרך, סופרים והורים שואלים את עצמם: איפה טעינו? איפה פרי מאמצינו ליצור קשר נפשי אל הארץ, קשר שאיננו ניתק בשום תנאי? ספק אם יש לשאלות האלה תשובה אחת, חד משמעית. יש כאן כנראה צירוף של כמה גורמים.

אין כמעט ספק שההיסטוריה הארוכה והנפתלת של העם היהודי יצרה בו כמה תכונות, מוקנות אבל עוברות בדרך כלשהי מדור לדור, שאי אפשר לשנותן במשך דור אחד, ואפילו שניים או שלושה. בעמים אחרים נוצר הקשר אל הארץ בעיקר דרך עבודת האדמה, שקשרה את רובו הגדול של העם אל הארץ, נופיה וטבעה. הקשר הזה איננו קיים אצלנו כבר דורי דורות. במקומו באה תקווה לא מוחשית של שיבה לארץ בימות המשיח. עד אז אין לעשות דבר ביצירת קשר ממשי לארץ. את מקומו של זה תפסו תכונות אחרות, שהחיים בגולה העצימו אותן, ובוודאי אי אפשר למנות את כולן ואי אפשר לחשב את משקלה של כל אחת מהן.

החיים הקשים והלא בטוחים בגולה, בסביבה עוינת, יצרו אי מחויבות למקום החיים, שהיהודי היה בו ממילא זר, ונכונות לעקור ממנו ולעבור למקום אחר, יותר בטוח, מן העיירה אל העיר הגדולה, מארץ לארץ. הקלה על כך העובדה שבכל מקום בעולם יש ליהודי קרובים, מכרים, בני עיר או לפחות יהודים אחרים שהוא יכול לתקשר אתם. מול הסגירות הדתית, הרואה רק את היהודי ומתעלמת מכל מי שאינו יהודי, התפתחה תפיסה קוסמופוליטית אינטרנציונלית, הרואה קודם כל את כל העולם ואת היהודי כחלק קטנטן ממנו, שבעיותיו תיפתרנה ממילא כאשר תיפתרנה כל הבעיות הגדולות. אז מה לנו להתכווץ דווקא בארץ הקטנה והצפופה הזו, כאשר העולם כולו קורא לנו, ואפילו דורש אותנו. הלא אין תחום בעולם שיהודים אינם קופצים לעמוד בראשו (וגם מצליחים, לא פעם); איפה יש זרם רעיוני, תנועה פוליטית, מאבק לשחרור לאומי או מעמדי, בלי יהודים? שלא לדבר על כך שאנחנו ברוכים בכשרונות המחפשים להם דרך לפרוץ, והארץ קטנה עליהם.

דבר הדורש עיון הוא עד כמה השפיעה השניות של ארץ ישראל/ מדינת ישראל  על אי היציבות של הקשר לארץ. למושג ארץ ישראל יש מובן אל-זמני, גיאוגרפי-היסטורי-לאומי, ואילו מדינת ישראל היא יצור מדיני, שגבולותיו אינם חובקים מציאות גיאוגרפית מובהקת ועיקר הקשר של אזרחיה אליה איננו בתשתית הפיזית, אלא יותר במובן המדיני-אזרחי. אז למה מצפים שאהיה קשור: למדינת ישראל או לארץ ישראל? בשנים שבין קום המדינה למלחמת ששת הימים היתה התעלמות מכוונת משטחי ארץ ישראל שמחוץ למדינה, אפילו ממזרח ירושלים, וגדל דור שארץ ישראל לא היתה ממשית בעבורו. בשנים שלאחר מכן התרחב השסע בין אלה שקידשו את המושג של ארץ ישראל לבין אלה שהניחו כי חלק מן הארץ שייך, או יהיה שייך לערבים. האחרונים החלו אפילו להשתמש בצורת הכתוב ארצישראל ועמישראל כגינויי גנאי. האם ייתכן כי הדבר לא השפיע על הקשר לארץ?

אולי ההיפגעות שלנו מן המיעוט המתנתק, העושה זאת לפעמים בתרועה גדולה ומרגיזה, מסתירה מאתנו את הרוב הגדול שחי בארץ ואיננו חולם אפילו לנטוש אותה? אולי בכל זאת פעל החינוך (יש מי שיכנה זאת על דרך השלילה "האינדוקטרינציה"), ורוב בני הנוער קולטים את המסר ומתחברים אל הארץ בקשר שאינו רק תועלתי, אלא גם רגשי?

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד