חיים לחוד, שרים יחד
חיים לחוד, שרים יחד

ד"ר עמיה ליבליך מלמדת בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. נעמה לויצקי  היא תלמידה לתואר שלישי בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית

מאה השירים שנבחרו לשנת היובל, לפי העדפות מאזינים, נותנים ביטוי בעיקר לקונסנזוס הערכי הרחב שאפיין את החברה עד מלחמת לבנון. מול הקביעה שישראל נתונה בעיצומו של מעבר בין חברה של ערכים קולקטיביסטיים לחברה אינדיווידואלית, שירי היובל מציגים עדיין דומיננטיות ברורה של ערכי הכלל

הערה: במלה "שירים" אנו מתכוונות במאמר זה לשירים מולחנים, דהיינו שירי הזמר העברי - ולא לשירה עברית ככללה. אנו עוסקות בתכני השירים, ולא בצדדיהם המוסיקליים. אנו מודות לעובדי רשת ג' של קול ישראל על היענותם הידידותית לשאלותינו בנושא זה, ועל העברת רשימת השירים עצמם

בראשית חודש נובמבר 1998 סערו הרוחות בגלל הערה שהשמיע האלוף עמידרור, ובה תקף את  השיר "אנחנו הילדים של חורף, שנת 73'", וטען כי אין זה הולם שיבוצע על ידי להקה צבאית. בלא שניכנס לפרטיה של פרשה זו, ברור כי עצם הוויכוח הציבורי שהתעורר תורם לראיית השיר ככלי להעברת מסרים חינוכיים וערכים חברתיים בעלי תוכן אידיאולוגי, כגון ההתנדבות לצבא או הכמיהה לשלום. גלי התגובות להתבטאותו של האלוף (בהם תגובתה של חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן, כי היתה מצרפת שיר זה לסידור התפילות היהודי), מדגיש מחדש את מקומם של השירים העבריים ככלי מרכזי לביטוי הלך הרוחות בחברה מחד גיסא, ולהעברת מסרים תרבותיים בתהליך מתמשך של סוציאליזציה, מאידך גיסא.

שירים, אחד מביטוייה של התרבות הפופולרית, כפי שהרבו לטעון חוקרים ממדעי החברה (ראו למשל עבודותיה של אדוני 1986, 1997) מהווים כמובן מוצר תרבותי רב שימוש: הם מושמעים בטלוויזיה וברדיו, בהופעות זמרים על הבמה, הם נלמדים בבתי ספר, מודפסים ב"שירונים", נמכרים כתקליטורים וקלטות, ומושרים במקהלות, בחבורות זמר ובטקסים. השיר הוא אכן גם מוצר כלכלי, נמכר ומכניס כסף ליוצריו. אבל ברשימה זו יושם הדגש, לפי תפיסתנו, על השיר במעמדו הפסיכולוגי בין התרבות והפרט: השיר מבטא את התרבות של תקופתו בתוכנו ובצורתו, ובה בשעה משפיע על הפרט ותורם לעצב אותו, או אותה, בהתאמה למסרים תרבותיים הטמונים בו. דווקא בשל אופיו המוסיקלי-חווייתי, ובשל היותו לפעמים (בעבר הרבה יותר מאשר היום) מושר בצוותא, מהווה השיר ערוץ רגשי רב עוצמה למעמקי הזהות האישית. יתרה מזאת, מעבר להיות השיר המושמע למאזין בודד (בישראל כמו בעולם הרחב), מכשיר להנאה ובידור, לפורקן רגשי, ולהזדהות, מהווה השירה בצוותא מעין פולחן של ליכוד הקבוצה סביב סמלים מרכזיים, ולפעמים אף מנוס מבדידות וממצוקה. לא מזמן, בשבוע האבל אחרי רצח יצחק רבין, נוכח הציבור בישראל שוב בעוצמתו הפסיכולוגית של השיר המושר בצוותא כחלק ממערכת הביטויים הספונטנית של האבלים, וכרכיב מרכזי באירועי טקס ובפולחן הציבורי.

על מקומם החשוב של השירים בתרבות הפופולרית הישראלית כבר עמדו סוציולוגים אחדים (ראו למשל כ"ץ ושות', 1992). חוקרים מתחום התקשורת מבחינים בשלושה סוגי שיר בתחום המוסיקה הפופולרית: שירי ארץ ישראל, שירי פופ עבריים, ומוסיקה מזרחית. "שירי ארץ ישראל", לפי הגדרתם, מטפחים את אהבת הארץ ומדגישים רעיונות משותפים לתרבות הישראלית החדשה במחצית הראשונה של המאה. רבים מהם נכתבו בידי משוררים ישראלים ומשתייכים לשירה הישראלית הקאנונית (אדוני, 1997). לסוג זה משייכים גם רבים מהשירים העבריים שנכתבו בשנות השמונים והתשעים, אם כי הם כוללים לפעמים גם נושאי אהבה ורעות, פחדים ותקוות, המשותפים לכל אדם.

"שירי פופ ישראליים" מהווים למעשה גרסאות עבריות בסגנונם לשירים לועזיים עכשוויים, וכוללים סוגים רבים בהם רוק, רוק כבד, הגל החדש ועוד.  בתחום זה מעניין לציין כי מחקריה של אדוני מגלים שעל אף המשקל הנכבד של שירי פופ בשפה האנגלית בעולם המוסיקה הישראלי, ניכרת חיוניות וצמיחה גם בענף ישראלי זה של השיר העברי (אדוני, 1998). 

"שירי מוסיקה מזרחית", שהיו בשולי התרבות בעבר ואפיינו את החברה המזרחית בלבד, חדרו יותר ויותר לבמה המרכזית החל בשנות השמונים, ומהווים היום מרכיב חשוב בעולם המוסיקה הפופולרית הישראלית (רגב, 1986, 1990). הם מתאפיינים בראש וראשונה בנעימותיהם המזרחיות.

בהתייחס לשירי היובל - נושא מאמר זה, דהיינו ניסיון כוללני לעמוד על טיבם של שירים של חמישים שנות המדינה, יש לצפות כי "שירי ארץ ישראל" יהוו את מרבית השירים, ואילו "שירי פופ" ו"מוסיקה מזרחית" - שמצאו את מקומם בעולם המוסיקה הישראלית מאוחר יחסית - יהוו קבוצות קטנות יותר. ואולם, מאמר זה אינו מתעניין במיון המוסיקה הפופולרית לסוגיה, אלא בתכנים המשודרים בשירים, ולכן אבחנה זו לא תעמוד לבדיקה הפעם.

עבודתו הסוציולוגית של עוז אלמוג (1997) מהווה תרומה חשובה לעניין התכנים המועלים בשירים הישראליים, בעיקר ביחס לעבר. בניתוח דור הצבר (שהוא על פי הגדרתו של אלמוג דור הישראלים שנולדו בארץ בשנות העשרים והשלושים), מונה המחבר את השירים בין התוצרים המרכזיים של הדת הציונית, ואומר: "אחד המאפיינים התרבותיים של מפעל התחייה הלאומי בארץ ישראל הוא יצירת מאגר גדול של זמר עממי וטיפוח מסורת של שירה בצוותא. עשרות רבות ואולי מאות שירים ליוו את מפעל התחייה הלאומי מראשיתו, והעוסקים בנושא תמימי דעים שמדובר באוצרות מוסיקליים שאיכותם וכמותם בולטת ביחס למספר הזעום של התושבים באותה תקופה" (אלמוג, 362). ובמקום אחר: "שירי המולדת (ולימים "שירי ארץ ישראל", מושג ישראלי ייחודי) , הנוגים והסנטימנטליים, שהושרו בחברותא הומה ומלוכדת ובאווירה נוסטלגית, החליפו מבחינת תפקודם את מזמורי התפילה בבתי הכנסת. אחרי קום המדינה הם היו ל'אנעים זמירות ושירים אארוג' יהודי חדש, ולמה שכינה הסופר עמוס עוז 'תופי הטם-טם' המהדהדים בחלל לעת התאסף השבט טרם קרב" (אלמוג, עמ' 32). השיר נגע בבני גילים שונים בחברה הישראלית דאז. כך, אלמוג  מתייחס לשירי הילדים של תקופת המחקר שלו כשירים "מגויסים", ש"עסקו במפורש ובמובלע ביפי האידיאלים והגיבורים הציוניים ובהישגי החלוץ, השומר והחייל" (עמ' 54)  (2). 

ואילו בחיי הנוער, כפי שתיארה גם נתיבה בן יהודה (לפי אלמוג, עמ' 365), היווה השיר העברי מלווה קבוע לפעילותן של תנועות הנוער, הן בהתכנסויות הרגילות שלהן והן בטיולים בארץ, ובטקסים חגיגיים.

על פי מחקרו של אלמוג, בשנות הקמת המדינה עסקו מרבית שירי הזמר העברי בנושאים שנגעו לחיי הטבע והעבודה, ולנוף הארץ. מאז מלחמת השחרור נוספו לשירה העברית גם שירים רבים בנושאים הנוגעים למלחמה, לשכול ולזכרון הנופלים. האם נושאים אלה מאפיינים גם את השירה העברית עד ימינו? מה טעמו והעדפותיו של הקהל הישראלי בשירה עברית היום? חמישים שנה לאחר הקמת המדינה, מתבקשת השאלה בנושא תכנם של השירים בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר, ובעניין זה רצינו להעלות רעיונות אחדים ברשימה זו.

                           *

הזדמנות פז למחקר שאלה זו נוצרה בשנת היובל למדינה. במסגרת מפעלי תרבות ובידור של תקופה זו הופיעו מקבצי שירים המציינים את יובל השירה בארץ. הם פותחים צוהר מיוחד במינו להיסטוריה התרבותית של החברה בישראל. מקבצי שירים כאלה  נמכרו כ"אוספי שנת החמישים" בתקליטורים רבי מכר, ובכמה ערוצים העלו בשידור ארוך מצעד פזמונים של חמישים שנה במדינת ישראל. הניתוח שיובא להלן מתבסס על אחד ממפעלים אלה: מצעד שירי היובל ששודר בראשונה ביום העצמאות תשנ"ח ברשת ג', והציע דירוג של מאה השירים הפופולריים ביותר בעיני המאזינים. רשת ג', שהוקמה בשנות השבעים, הוקדשה מלכתחילה להשמעת שירים בלבד, ולכן התייחסות מחקרית אליה בעניין שלפנינו מתאימה ביותר.  בעבר הושמעו בה יום-יום כ45%- שירים ישראליים, וכ55%- שירים לועזיים (אדוני, 1997). ואולם בשנה האחרונה קיבלה הרשת על עצמה להשמיע שירים עבריים בלבד. מאחר שהיא פונה לקהל רחב של מאזינים בכל הגילים, נראית בעינינו רשת ג' כערוץ נכון לייצוג טעמו של הקהל הישראלי על גווניו בנושא הנדון.

על מנת להגיע לרשימת מאה השירים הנבחרים של יובל המדינה, נקטה רשת ג' את הצעדים הבאים: רשימה של 602 שירים עבריים שעלו למצעדי הפזמונים משנים 1948 עד 1998 הודפסה בעיתון "ידיעות אחרונות" כמודעה על עמוד כפול, בחסות "ידיעות אחרונות", בנק דיסקונט ורשת ג'. (בהרכבת רשימה זו נעזרו העורכים במפעל דומה שנעשה במלאות ארבעים למדינה). קוראי העיתון התבקשו לבחור מתוך רשימה ארוכה זו את שירי היובל למצעד חגיגי שישודר ביום העצמאות, 30.4.98. באופן ספציפי התבקשו המעוניינים לבחור, בלי לדרג, את עשרת השירים המתאימים לתואר "השירים האהובים עליכם ביותר בחמישים שנות המדינה". הבחירה נעשתה באמצעות תא טלמסר, והשתתפו בה 13,000 בוחרים. מתוך נתונים מרובים אלה נבנה הדירוג של שירי היובל.

לצורך המחקר פנינו לרשת ג', וקיבלנו לפי בקשתנו רשימה מלאה של השירים שזכו לתואר שירי היובל: 104 שירים מדורגים, כולל המבצעים, המלחינים ומחברי המלים (ארבעת הנוספים התקבלו בגלל דירוג זהה של ארבעה צמדים של שירים). בשירונים ובאוספים שונים נמצאו המלים המלאות ל102- מתוך הרשימה, וזה היה אפוא מכלול החומר שהשתמשנו בו לניתוח שיובא להלן.

לפני הניתוח עצמו, להלן רשימת 11 השירים שעלו לדרגת עשרת הראשונים במצעד:

1. ירושלים של זהב, בביצוע שולי נתן. (מלים ולחן: נעמי שמר)

2. הרעות, בביצוע להקת הנח"ל. (מלים: חיים גורי, לחן: אלכסנדר ארגוב)

3. שיר לשלום, בביצוע להקת הנח"ל. (מלים: יעקב רוטבליט, לחן: יאיר רוזנבלום)

4. עוף גוזל, בביצוע אריק איינשטיין. (מלים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב)

5. חורף 73', בביצוע להקת חינוך מיוחד. (מלים: שמואל הספרי, לחן: אורי וידיסלבסקי)

6. תפוחים ותמרים, בביצוע רמי קליינשטיין. (מלים: איתן נחמיאס, לחן: רמי קליינשטיין)

7א. הללויה, בביצוע חלב ודבש. (מלים שמרית אור, לחן: קובי אשרת)

7ב. הפרח בגני, בביצוע זוהר ארגוב. (מלים: אביהו מדינה ומשה בן מוש, לחן: אביהו מדינה)

8. לבכות לך, בביצוע אריק איינשטיין. (מלים ולחן אביב גפן)

9. אני ואתה, בביצוע אריק איינשטיין. (מלים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב)

10. עטור מצחך, בביצוע אריק איינשטיין. (מלים: אברהם חלפי, לחן: יוני רכטר)

                      *

בראשית ניתוח זה יש לציין כי התייחסותנו לשירים מנקודת הראייה של המלים בלבד, ותוך התעלמות מהלחנים ומהביצוע, היא כמובן הסתכלות חד צדדית. מקומו של השיר במצעד מושפע בוודאי מהלחן ומהביצוע לא פחות מאשר מן התכנים המובעים במלותיו. מתוך הסתייגות זו נעיין, בכל זאת, בתמונה המתגלה לנו מתוכני השירים שנבחרו להיכלל בין שירי היובל למדינה.

לצורך המחקר, עברנו בנפרד על רשימת השירים ומלותיהם והגענו להסכמה כי השירים ניתנים לחלוקה לשלוש קטיגוריות ברורות ומובחנות, שאותם כינינו: תכנים קולקטיביים, תכנים אישיים ותכנים אוניברסליים.

"שירים קולקטיביים" הם - לצורך מחקר זה - שירים שתוכניהם קשורים קשר ישיר לחיים בארץ, שירים ישראליים העוסקים בהוויה המיוחדת למדינה.  "שירים אישיים" הם בעלי תכנים פרטיים מחיי היחיד, ללא קשר לארץ, ו"שירים אוניברסליים" הם כאלה העוסקים בנושאים כלליים, אך כמו השירים האישיים, היו יכולים להיות מחוברים בכל מקום בעולם.

התפלגות השירים שבחנו לפי קטיגוריות אלה היתה: 47 שירים קולקטיביים, 42 שירים אישיים, ו10- שירים אוניברסליים (שלושה שירים לא ניתנו למיון זה). ייצוגם של השירים הקולקטיביים ברשימה הוא, אפוא, ניכר. הדבר בולט במיוחד בחמישים השירים הגבוהים במדרג, שבהם היה יחס השירים הקולקטיביים גבוה ביותר, בעוד שבין חמישים השירים הנמוכים במדרג הופיע אותו מספר של שירים אישיים ושירים קולקטיביים. ממצא זה אף מוסיף עוצמה למקומם של השירים הקולקטיביים בשירי היובל, ועל כן למרכזיותם בהוויה הקיומית בארץ.

הלוח שלמטה מביא את המיון שהתקבל לפי הקטיגוריות המרכזיות ותת קטיגוריות שיוסברו בהמשך.

שירים קולקטיבים   -  47

שירים אוניברסליים - 10

שירים אישיים    -  42

מלחמה, שלום ותוצאות 11

אהבה בתוך המלחמה 4

רצח רבין 3 + 2 שסווגו כאבל

מולדת 10

נוסטלגיה 8

אחר - 1

סך הכל 10 שירים

אהבה - 36

הורות 4

אחר - 2

     

שלושה שירים לא סווגו (חוזה לך ברח, פראג, תחת שמי ים תיכון).

לשני שירים לא נמצאו המלים (שש עשרה מלאו לנער, אמן).                                  

מה כוללים תכני השירים הקולקטיביים? כללית ניתן לאפיינם כשירי מלחמה מצד אחד ושירים על הארץ מצד אחר. המספר הגבוה ביותר משתייך לקבוצה (11 שירים), שאותה כינינו מלחמה, שלום, ותוצאות של המצב המדיני. תחת קטגוריה זו כללנו שירים שדיברו על מלחמות וקרבות, כמו "חורף 73'" או "באב אל ואד", שירים שדיברו על השלום הכרוך תמיד באזכור המלחמה, כמו "שיר השלום", ושירים שנוגעים בתוצאות ארוכות הטווח (למעט שכול) של המציאות המלחמתית באזורנו כדוגמת השיר "כשתבוא", "התמונות שבאלבום" ו"שלווה". יש לציין כי השלום כמעט אינו מוזכר כלל בשירים, אלא בצמוד למצב המלחמה.

קרובה במספר (10 שירים) היא הקבוצה השנייה, של שירי שכול וזיכרון, המדברים על אובדן חיים של חיילים במלחמה, כגון "הרעות", "דודו", "הנסיך הקטן" ו"מי שחלם". יש בהם המתייחסים לאבידה אישית מסוימת, ורובם קינה כללית לזכר הנופלים.

שתי קבוצות אלה מציגות באופן חזק את הערכים של לכידות, נחישות ודבקות במשימת הקיום בארץ, ומעלות על נס את הרעות כבעלת ערך נצחי. אלה כמובן ערכים שצוינו בספרות הסוציולוגית כאושיות החברה הישראלית, לפחות בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. היום הם מהווים חלק מהקוד האתי של צה"ל, כפי שנוסח על ידי אסא כשר, אך בה בשעה הם גם מושא לביקורת ואינם מתקבלים בהכרח כדבר שאין עליו עוררין.

בכלל השירים הקולקטיביים הנוגעים במלחמה ניתן להציג גם קבוצה קטנה נוספת (ארבעה שירים, שלא נכללו ברשימת הקבוצה הגדולה של 11 שירים דלעיל, ויחד הם מהווים אפוא קבוצה גדולה של 15 שירים) של שירי אהבה-בתוך-המלחמה, כגון "הן אפשר", "האמיני יום יבוא" ו"הוא לא ידע את שמה". שילוב של שלוש קבוצות אלה, שירים המתארים מהלך של קרבות, מות חיילים בקרב, כאב על אובדן, ומאזכרים את התוצאות המתמשכות של מצב המלחמה הבלתי פוסק ואת האהבות המתקיימות בצל מציאות זו, יוצרים אספקלריה כבדה למציאות הישראלית, שאינה יודעת שלום, ביטחון ושלווה עד היום. נוכחותם של השירים בצורה כה בולטת במסדר שירי היובל באה להדגיש כי גם עתה, בעידן של התקדמות בתהליך השלום, משמיעים השירים את קולה של הדאגה הקיומית והצער המצטבר על חיים שאבדו. אין ספק כי השמעתם החוזרת של שירים אלה בימי הזיכרון הממלכתיים ובטקסי אזכרה כל שנה, משמרת את מקומם בין תוצרי התרבות הישראלית.

לשירי הזיכרון ניתן לצרף קבוצה של שירים שקיבלו, בשלוש השנים האחרונות, משמעות מיוחדת הנוגעת לרצח יצחק רבין ולזכרו. כאן מנינו שלושה שירים שאינם נכללים בקבוצות שלמעלה: "עוף גוזל", "האיש ההוא", ו"הו רב חובל", שתורגם במיוחד ובוצע לראשונה אחרי הרצח. ואולם גם שני שירים שמוינו בקבוצה השנייה של שירי השכול, "הרעות" ו"לבכות לך", הושמעו שוב ושוב בתקופת האבל לאחר רצח ראש הממשלה, וקרוב לוודאי כי בזכות אסוציאציה זו זכו למקום כה גבוה במדרג שירי היובל. בסך הכל קיימים אפוא 28 שירים עצובים, שירי מלחמה וזיכרון, שמופיעים במקומות בולטים במדרג מאה שירי חמישים שנות המדינה - זהו שיעור גבוה שעד כמה שידוע לנו, אין דומה לו בתרבויות מערביות אחרות.

לסיום הדיון במכלול זה, ברצוננו להביע את התמיהה כי השלום, שהחברה הישראלית עוסקת בו באינטנסיביות בשנים האחרונות, ושהוא התקווה המרכזית בחיי הישראלים מאז ומעולם, עוד לא הניב את השירים המתאימים (השיר העממי "הבאנו שלום עליכם" אינו מופיע כחלק מקורפוס זה,  כמו שירים עממיים אחרים המושרים בפי ילדים בעיקר. ויש לציין גם כי משמעות ה"שלום" בטקסט הקצר היא כפי הנראה ברכה של הנפגשים, ולא שלום המושכן בין אויבים).  במצעד שירי היובל, שירים המביעים את הכמיהה לשלום או מהללים אותו אינם בנמצא כמעט, אלא אם כן ניתן לראות את הקינה על המלחמות כצורת השיח השירית-הישראלית על השלום. הסברים שונים אפשריים לתופעה זו. מצד אחד, השירים נבחרו מכל חמישים השנה, ובמרביתן היה השלום עדיין רחוק מהאופק. מצד אחר, החברה בישראל רגישה ביותר לפגיעה בחיי חייליה ואזרחיה, ומכיוון שפגיעה זו נמשכת, היא מקבלת מקום דומיננטי בשירי הזמר הפופולריים.

בקטגוריה של שירים קולקטיביים על הארץ מופיעות שתי קבוצות. שירי מולדת (10 שירים) הם שירים שתוכניהם מתמקדים באהבת הארץ ויופיה, כגון "שבחי ירושלים" "עוד לא תמו כל פלאיך", "קום והתהלך בארץ", ועוד. שירים אלה, שמכילים היבטים "גיאוגרפיים" של הארץ,  מדגישים את אהבת המולדת, את הקשר העמוק של תושבי המדינה לארץ ישראל ולנופיה - וככל הידוע לנו אין שירים מסוג זה רווחים כל כך בשירה העממית של עמים אחרים.

במונח שירי נוסטלגיה (8 שירים) התייחסנו לקבוצה קרובה באופיה, שמדגישה בתוכנה (לצד תמונות נוף מסוימות) גם היבטים היסטוריים ומיתיים של המדינה, ובעיקר עוסקת בפיאור "הימים הראשונים" בחיי החברה הישראלית החלוצית ומביעה ערגה אליהם. לקבוצה זו שייכנו בין היתר את "גן השקמים", "חורשת האקליפטוס", ו"הסלע האדום". במידה מסוימת ניתן לראות בפטרה מחד גיסא, וב"בחורות ההן" מאידך גיסא, ביטויים שיריים למיתוסים ישראלים של ייחוד, אומץ לב ופשטות שאפיינו את החברה הישראלית של פעם.

                                                    *

בקטגוריה הרחבה של שירים אישיים מצאנו בסך הכל 42 שירים, שמרביתם (36) הם שירי אהבה. שירים אלה דומים בתכנם לשירי הזמר העממי בארצות שונות, ולמעשה כקבוצה יחידה זוהי הקבוצה השכיחה ביותר בקורפוס השירים שבדקנו. מעניין לציין כי מרבית השירים בקבוצה זו מדגישים את החלוקה המקובלת של תפקידי המינים. הגבר הוא המחזר אחרי האשה, והאשה מצטיירת כפסיבית בתוך מערכת היחסים ביניהם. שיר שבו האשה מתוארת כפעילה וכמחזרת אינו בנמצא בכל הרשימה. רק שיר יחיד מעלה על נס את האשה החורגת מהסטריאוטיפ - השיר "איפה הן הבחורות ההן", על הנשים של פעם. שיר זה, על נשים שהיו פעילות בהגנה על הארץ, שהיה להן גוף בריא ולא צנום, כללנו בין שירי הנוסטלגיה הקולקטיביים. המסר השמרני העולה מהשירים מובן אולי לאור העובדה כי מרבית השירים בקבוצה זו חוברו על ידי גברים, אם כי מעניין לציין כי גם הנשים המועטות שחיברו מלים לשירים מסוג זה לא הציגו דפוס יותר שוויוני. ייתכן כי תופעה זו מבטאת את העובדה שרוב השירים הללו חוברו לפני העידן הפמיניסטי. לעומת זאת, ניתן לשער כי בבחירה של קהל מאזינים רחב גם בימינו אין משקל ניכר עדיין לעליית המודעות שאנו עדים לה בנושא השוויון בין המינים - אף על פי שמסר שונה, שוויוני יותר, כבר קיים בשירים חדשים שלא זוכים בינתיים לאותה מידה של פופולריות. כללית, זהו לדעתנו עניין חשוב  שיש לתת עליו את הדעת בהזדמנות אחרת.

פרט לשירי אהבה, נמצאו ברשימת שירי היובל ארבעה שירים שעוסקים בהורות ושניים שלא ניתנו למיון ועוסקים בנושא הזהות האישית, "כמו צמח בר", וחברות, "היה לי חבר". מיעוטם של נושאים אישיים, פרט לשירי אהבה, בא לדעתנו להעיד בצורה שונה על המשקל הרב של היבטים  ישראלים קולקטיביים בתוכני השירים, משום ששירי חברות רבים סווגו כשירי שכול וזיכרון. כללית ניתן לומר שאף על פי שהבאנו חלוקה ממצה של מכלול השירים לקטיגוריות יסודיות אלה, בתוך השירים האישיים, העוסקים בחיי הפרט, אהבותיו, חברויותיו וילדיו, רבים הם אלה המקבלים משמעות נוספת מהרמה הקולקטיבית. כך למשל השיר "עוף גוזל", שלפי מלותיו הישירות עוסק בעזיבת הילד את קן הוריו, זכה בחברה לקונוטציות של שיר אבל וזיכרון, למרות שאין כל אזכור לכך בשיר עצמו. גם השיר "עטור מצחך", שהוא שיר אהבה מובהק, מושמע רבות בימי הזיכרון בארץ, וייתכן כי בשל הלחן שלו הוא מתקבל כשיר בעל גוון של עצב. כפל המשמעות הזה בולט במיוחד בשירי ההורות "עטוף ברחמים", "כשתגדל", ו"תשמור על העולם, ילד". שירים אלה מדגישים לא רק את הקשר ההורי, כי אם גם את הקשיים הבלתי פוסקים וההתמודדויות הנדרשות במהלך החיים. אין אלה שירים אופטימיים בראייתם, שירים מסוככים ומגינים, אלא הם חושפים את המכשולים והמהמורות בדרך.

כאן המקום לציין כי במיון נוסף, החותך את הקטיגוריות של הקולקטיבי לעומת האישי כפי שהובאו עד כה, ליקטנו שירים שמבטאים תהייה, ספק וביקורת לגבי החיים. שירי ההורות שצוינו למעלה שייכים לקבוצה זו, כמו גם השירים "חורף 73'", "תחת שמי ים התיכון" ו"מחכים למשיח" (בסך הכל ששה שירים). בתחום האישי כמו בתחום הקולקטיבי מבטאים שירים אלה, שרובם עכשוויים, ביקורת כלפי המציאות. את רוב רובם של השירים שסווגו כשירי מלחמה ושירי אבל וזיכרון ניתן היה לאפיין בעוצמה של הפן הערכי המוסכם-על-הכל העולה מהם. ערכים של חברות ("הרעות", "אנחנו שנינו מאותו הכפר", "מי שחלם", למשל) , של נחישות ומסירות בלתי נלאים להשגה המטרה הלאומית ("באב אל ואד", "גבעת התחמושת", "דודו"), וככלל -  תחושה של קוסנזוס מלא לגבי הלחימה על הארץ וקבלה בכאב את מות הנופלים. לא נשמעים בהם אפילו רמזים לסימני שאלה ותהייה, לכעס על המציאות, המטרה או המחיר שהיא גובה. לעומת אלה, השירים שמצאנו כשירי ביקורת אינם מסתירים את האכזבות והקושי, אין בהם עצימת עיניים למציאות הקיומית הלא-פשוטה בארץ, או אהבה עיוורת למדינה ולערכיה. ההפך ניכר. השיר מציג שאלה מכאיבה, מעורר מחשבה, ומערער על הקונסנזוס שהיה כה אופייני לשירי האבל והמלחמה המוקדמים. גם אם אין בשיר אמירה פוליטית ישירה, הוא מעלה על פני השטח את המחירים הגבוהים שנגבים מאזרחי המדינה בחיי הארץ ("כמה זה עולה לנו"), את הקושי שבמציאות נמשכת זו ואולי אף את אי ההצלחה בהתמודדות טובה ("שמור על העולם ילד, כי אנחנו כבר לא מצליחים"). אף על פי שאין קבוצה זו מתבלטת בגודלה, זוהי קבוצה עכשווית המצביעה על חדירה של הספק והביקורת לכל שטח ביחסם של הישראלים למציאות שבה הם חיים - גם לשירים שזכו בפופולריות רבה אצל המאזינים.

את הקבוצה השלישית במיון היסודי כינינו שירים אוניברסליים (10 שירים), שירים שהיו יכולים להיות מושרים בכל מקום אחר בעולם, ואין להם קשר ישיר לארץ למציאות החיים בה. כאן נכללו שירים כגון "הללויה", "הלוואי", "אני ואתה", "תודה", "לו יהי" ועוד. שירים אלה אופטימיים בגישתם, הם מהללים את החיים היפים ומביעים תקווה לעתיד טוב, בלא כל התייחסות ישירה או נרמזת למציאות הישראלית דווקא. ואולם ניתן להסכים כי גם בשירים אלה, בהשמעתם בהקשר מסוים של אירועים או טקסים, ניתן לגלות קונוטציות של ברכה על הקיים בארץ וכמיהה למצב טוב יותר. אולי כאן מסתתרים לפעמים ("אני ואתה נשנה את העולם") געגועיו של המשורר הישראלי לשלום, שמסיבות של מחלוקות וויכוחים פוליטיים עדיף להביעם בצורה סמויה.

קריאה מדויקת של השירים בקבוצה זו מעלה ממשק נוסף בחברה הישראלית: החילוני לעומת הדתי. בקבוצה זו יש כמה שירים מתוך הסידור או מפרקי תהילים, ושירים עם גוון של תפילה כגון "תודה" ו"הללויה", המתייחסים באופן גלוי וסמוי לגדולתו של האל ומעשי בריאתו. את הנושא הזה גם כן מעמידים שירים אחדים באור הביקורת, כפי שבשיר "מה אברך" של שפירא מופיעות השורות "למה לא ברכת לו חיים", או במשפט תמים בשיר השלום "אל תלחשו תפילה - מוטב תשירו שיר לשלום". 

                                                    *

בחינת מאה השירים שנבחרו לייצוג חמישים שנות תרבות ישראלית, לפי העדפותיהם של מאזינים, מגלה כי בצד שירי אהבה אישיים, המהווים כשליש מרשימה זו, ביתר השירים יש ביטוי  לקונסנזוס הערכי הרחב שאפיין את החברה הישראלית לפחות עד מלחמת לבנון. אלה ערכים חילוניים, של קדושת חיי האדם והארץ, מרכזיות הגבורה ואומץ הלב, אהבת הארץ וערגה לתקופות הבראשית שלה, וקבלת הגורל ההיסטורי, אם גם אכזרי, שהטילה מלחמת ההישרדות על החברה. אין הבדל גדול בין תוכני השירים שגילינו כאן לבין אלה שעליהם עמדו חוקרים של תקופות קודמות בתרבות הישראלית. השירים מבטאים את הזרם המרכזי בתרבות, בהיותם תמצית בחירתם של מאזינים רבים מחתך אוכלוסייה רחב, ומרשת תקשורת שאיננה נושאת מסר חברתי או פוליטי מסוים. אין תימה בכך שהם נותנים ביטוי מועט לקולות ביקורתיים וחתרניים מהשוליים. רק סדקים מועטים בחומת הקונסנזוס מופיעים במכלול זה של שירים, בעיקר בשירים שחוברו בעשור האחרון.

נראה, אם כן, שבעוד חוקרי מדעי החברה המתייחסים לתופעות עכשוויות, המאפיינות את החברה הישראלית לקראת שנת 2000, מציירים את ישראל כנתונה בעיצומו של מעבר בין חברה בעלת ערכים קולקטיביסטיים לחברה אינדיווידואלית, (ראו למשל בילו, בהכנה), מציגים שירי היובל עדיין דומיננטיות ברורה של ערכי הכלל. מקומם של השירים האישיים אינו גדול מזה של השירים הקולקטיביים, כפי שהיה מצופה בהתאם למעבר התרבותי דלעיל, ורק מעט מזעיר מקולות הביקורת החברתית והפילוג האידיאולוגי החוצה את החברה בנושאי השלום, הארץ, העדות והדת, מוצאים את דרכם לביטוי בתכני השירים. נראה כי כדי ששיר יזכה בפופולריות הגדולה ייכלל ברשימה כזו (ויימכר היטב) עליו לטשטש את הפערים הקיימים בחברה והספקות לגבי דרכה ועתידה, ולפנות אל מכנה משותף רחב ככל שאפשר של מאזינים. שירי שנת היובל ממשיכים אפוא להשמיע את שופרו של הזרם המרכזי בחברה, במתכונת של "עולם כמנהגו נוהג". הם מתירים לשר או לשומע לכאוב את הקיים, אך לא לכעוס או למחות נגדו. בהתחשב בידוע לנו היום על הקהל הצעיר החילוני בארץ ותרבותו, נדמה כי חל נתק בין תוכני השירים לציבור. במלים אחרות, עולה השאלה אם השירים הללו מהווים גם היום סמלים מרכזיים לתרבות הישראלית? ייתכן שלמרות בחירתם, אין השירים מבטאים את תרבותו או זהותו של היחיד  או היחידה החיים כרגע במדינה, ואינם מסוגלים להשפיע על השקפותיהם. אולי מהווים שירים אלה מעין זכרון קולקטיבי, כלומר הם נבחרו - בהתאם לנוסח המודעה שהביאה לרשימה - כמחווה למעמדם התרבותי בעבר. ואולי זכו להיכלל ברשימה בגלל לחניהם המוכרים והטובים, תוך התעלמות מן התכנים הקונסנזואליים שהם מביעים.

על רקע זה אין פלא שאלוף עמידרור "נטפל" במיוחד אל השיר "חורף 73'", שהוא אכן מיוצאי הדופן המועטים במכלול זה, ומעיד על חדירתם הסמויה של התכנים החתרניים לנעימתם של תופי הטם-טם הלאומיים.

רשימת מקורות

אלמוג, עוז: הצבר - דיוקן. תל אביב: עם עובד, 1997

כ”ץ אליהוא, הדסה האז, מיכאל גורביץ, שוש ויץ, חנה אדוני, מרים שיף, ודפנה גולדברג: תרבות הפנאי בישראל: תמורות בדפוסי הפעילות התרבותית 1970-1990. ירושלים, מכון גוטמן, 1992. עמ' 104-116

רגב, מרדכי: בואו של הרוק - משמעות, התמודדות ומבנה בשדה המוסיקה הפופולרית בישראל. (עבודת דוקטור) אוניברסיטה תל אביב, 1990

Adoni, H. Popular music in Israel. Critical Studies in Mass Communication, 1986, September, 369-371.

Adoni, H., The Israeli musical environment: cultural heritage and sociocultural change. In: A. J. Ewbank and F. T. Papageorgiou (Eds), Whose Master’s Voice? The development of popular music in thirteen cultures. pp. 113-134. London: Greenwood Press, 1997.

Adoni, H., Patterns of interaction between local and foreign popular music in Israel. In: J. Braun and U. Sharvit (Eds), Studies in Socio-Musical Sciences. pp. 151-158. Ramat Gan: Bar Ilan Press, 1998

Bilu, Y. (in preparation) Transformations in the construction of war-related and suffering in Israeli society.

Regev, M. The musical soundscape as a contest area: Oriental music and Israeli popular music. Media, Culture and Society, 1986, 8, 343-355.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד