פרסמת ולא עשית - הצלחת
פרסמת ולא עשית - הצלחת

ד"ר יריב בן-אליעזר הוא דיקאן בית הספר החדש לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל.

מזה שני עשורים אין כל דרך להפריד בין הפוליטיקה והתקשורת הטלוויזיונית. לטלוויזיה השפעה אדירה על תכני הפוליטיקה, על אופי המנהיגים ועל סוג המסרים. מי שלא מסתגל, נעלם

התקשורת והפוליטיקה מקיימות ביניהן יחסי גומלין, הן תלויות זו בזו: הפוליטיקה מספקת לתקשורת מידע לסיקור, לפרשנות ולהבעת דעות, והתקשורת חושפת, מעלה נושאים על סדר היום הציבורי ומורידה אותם, מבליטה אישים ונושאים ומתווכת בין הפוליטיקאים לציבור. בסימביוזה שבין הפוליטיקאים לתקשורת מתקיימים יחסי אהבה-שנאה. אלה יחסים הדדיים ומורכבים, שכן לא תמיד ברור מי מפיק מהם יותר תועלת.

טיב היחסים בין הפוליטיקה לתקשורת מושפע בעיקר משני גורמים: הראשון, התרבות הפוליטית בחברה ותפיסת מקומה של התקשורת במערכת הדמוקרטית; והשני, השינויים בטכנולוגיית התקשורת, שמעצבים, כל פעם מחדש, את אופייה ומשפיעים על תפוצת המידע ואופיו. בעידן הדפוס, שבו היתה לעיתון בלעדיות כמעט מוחלטת, עוצבה התרבות, והפוליטיקה בתוכה, במתכונת הדפוס: מופשטת, דוחת סיפוקים ולוגית. במתכונת המאוחרת יותר, הטלוויזיונית, הדגש הוא על התמונה, דהיינו  הדימוי. ה"מה" פינה מקום לדגש על ה"איך". עקרונות האידיאולוגיה נדחקו לטובת הדימוי האישי של הפוליטיקאי ויכולתו ליצור "כימיה" עם הצופה. כתב טלוויזיה אמריקאי, שסיקר את הבית הלבן, העיד כי נהג לדווח בחדשות הערב על מחדליו של הנשיא לשעבר, רונלד רייגן, אך מיד בתום סיקורו הופיע רייגן, שופע חיוכים ואון, מנופף בידיו לאוהדיו ושם ללעג, באמצעות דימויו הטלוויזיוני, את הסיקור הביקורתי עליו.

בעידן העיתון, ששלט בישראל בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה, תפסו אנשי התקשורת תפקיד של משכנעים ומחנכים וראו בדיווח העיתונאי גורם משני. תפיסה זו כפתה סלקציה במידע, בטרם הועבר לציבור, והנחת היסוד היתה שהציבור נבער בהשוואה לעורכי הסלקציה. הנחה זו יצרה, בהדרגה, ניכור בין אנשי התקשורת לצרכניה, עד כדי עוינות של חלקים בציבור הרואים באנשי תקשורת אליטה מתנשאת.

הניסיון ההיסטורי הממושך של היהודים כמיעוט לאומי הוליד הסתגרות והצנעת הדיון הפומבי בבעיות. כל פרסום נבחן לפי השאלה  "האם זה טוב ליהודים - או רע". תפיסה זו שרירה היום בחלקים רחבים של הציבור, ובאה לידי ביטוי בקמפיין "העם נגד תקשורת עוינת" ובקביעות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי התקשורת מתנגדת לרצון העם שהובע בחירות ומחבלת בעבודת הממשלה. התפיסה ה"מחנכת" של העיתונות התיישבה עם מאוויהם  של הפוליטיקאים, בשנותיה הראשונות של המדינה. הם ראו בה כלי במאבק הלאומי, ולא קיבלו את העובדה שיש לעיתונאים תפקיד אחר, לממש את זכות הציבור לדעת ולהעלות נושאים שנויים במחלוקת לדיון.

הטלוויזיה "דמוקרטית" יותר מהעיתון, כי יכולתה לשמר מידע פחותה מיכולתו של העיתון. היא גם מדיום בעל יכולת להפיץ מידע, בו-זמנית, במרחבים גדולים. עובדה זו גרמה לכך שכל עניין שנדון בטלוויזיה, במיוחד בעידן המונופול של הערוץ הממלכתי, הובא לידיעת מיליוני צופים, ואם היה שנוי במחלוקת  עלה לדיון ציבורי ברחבי המדינה. בעידן הדפוס, הפוליטיקאים היו רחוקים מעין הציבור וסוקרו בעיקר בתחום הפורמלי של תפקודם. כך זכו כמה מהם בהילת הכריזמה. הבולטים שבהם נתפסו כאגדיים ובעלי תכונות טרומיות. לדוגמה: צ'רצ'יל, דה-גול, בן-גוריון ובגין. כשנכנסה הטלוויזיה למשחק, היא קרבה את הפוליטיקאים לציבור, בהיותה מדיום שכופה אינטימיות עם הצופים. כך החלו הפוליטיקאים להיחשף במישור הבלתי פורמלי של תפקודם.

ארווין גופמן קרא למישור הפורמלי "תחום קדמי" ולמישור הבלתי פורמלי  "תחום אחורי". וכך בעידן הדפוס היה התחום האחורי חסוי, ואילו בעידן הטלוויזיה, הוא הפך לתחום הדומיננטי. התוצאה העיקרית של חדירת הטלוויזיה לתחום האחורי היא הצגת הפוליטיקאים כבני אנוש בעלי חולשות ומעלות רגילות. כפי שהגדיר זאת יוסף בורג: "ההבדל בין הר לשר הוא בכך, שככל שמתקרבים אל ההר  הוא נראה גדול יותר בעינינו". כך עומעמה הכריזמה הישנה, שעיקרה המרחק בין הפוליטיקאי והאזרח, לטובת כריזמה טלוויזיונית המושתתת על יכולתו של הפוליטיקאי ליצור אשליה של שיחה אינטימית במתכונת בין-אישית. כאן, כאמור, בולטת חשיבות הדימוי שמקרין הפוליטיקאי יותר מהמדיניות שלו ועקרונותיו.

שדר הטלוויזיה האמריקאי וולטר קרונקייט נתפס כאמין ביותר ונמנה עם עשרת האנשים המשפיעים ביותר בארה"ב. כשפרש מתפקידו הוצע לו לרוץ לסגנות הנשיאות, והפרשנים נבאו לו סיכויים טובים. זאת, אף על פי שמעולם לא השמיע את דעותיו ואיש לא ידע מהן. תפקידו הטלוויזיוני הצטמצם בקריאת טקסטים ממכשיר הטלפרומטר באולפן.

בבחירות 92' לכנסת השיגה צומת, בראשות רפאל איתן, הישג מדהים והגבירה את כוחה משניים לשמונה מנדטים. כמנהל הקמפיין של צומת בניתי את התעמולה סביב דמותו של איתן, שנתפס כאמין, שורשי ונקי כפיים.

לאחר הבחירות עשיתי משאל בין בוחרי צומת וניסיתי לברר את הסיבות לבחירתם. רובם נימקו את בחירתם בכך, שרפול היה היחיד שהציג תוכניות ועקרונות ברורים. בהמשך הבדיקה התברר כי מעטים ידעו לומר מהם העקרונות והתוכניות הללו. המסקנה: הצלחנו לשכנע את הבוחרים להאמין בדימוי של רפול, לשכנע שהדימוי הטלוויזיוני שלו הוא המסר, דהיינו,  ה"איך" הוכיח את עליונותו על ה"מה".

הדוגמה לעליונות הדימוי היא בנימין נתניהו. בכל עת משבר אישי, מפלגתי, ממשלתי, הוא  נמלט אל חיק הטלוויזיה. באמצעות הטלגניות הנפלאה שלו הוא מצליח לצאת מהמשבר. בכל השוואה בינו לשמעון פרס, יריבו בבחירות 96', קיבל נתניהו ציונים נמוכים. אך ברגע מכריע, בעימות הטלוויזיוני ביניהם, גבר נתניהו על פרס, בהקרינו דימוי של צעיר נמרץ ונחוש, בהשוואה ללאות שהקרין יריבו.

נתניהו שולט ברזי הטלוויזיה ופועל טוב ממתחריו בתוך ה"תכתיבים" שלה. הוא מנסח מסרים פשוטים, פשטניים וסיסמתיים, מישיר מבט לעיני הצופה, מפלרטט אתו ומעניק לו תחושה שהוא מנהל אתו שיחה אישית. המראיינים שלו בטלוויזיה הם בבחינתו מטרד. כאן הוא מנצל גם את העוינות של חלקים בציבור לאנשי התקשורת. נתניהו, בן לאליטה האשכנזית הירושלמית, שגדל בשכונת רחביה למשפחה מהמעמד הבינוני והתחנך באוניברסיטאות האמריקאיות הטובות ביותר, מצליח להיות נציג לאלה שסולדים מהאליטה. הוא מאשים את אנשי התקשורת באליטיזם, בהתנשאות ובאי-כיבוד החלטת הבוחר, ומקהה במידה רבה את שיני הביקורת של התקשורת.

כאן נשאלת השאלה: מי משחק במי? האם תקשורת עושה מניפולציות בפוליטיקאים, או שהיא כלי משחק בידיהם? התשובה לשאלה מורכבת. מחד גיסא, הפוליטיקאים חייבים לנהוג לפי ה"כללים" של כלי התקשורת, והטלוויזיה בראשם. מאידך גיסא, מנסים הפוליטיקאים לנצל את כלי התקשורת לקידום מטרותיהם האישיות והפוליטיות. כל פוליטיקאי מתחיל יודע ש"שם המשחק" הוא חשיפה תקשורתית, ובמיוחד בתוכניות האירוח הפופולריות. בצבא היה נהוג לומר ש"עשית ולא פרסמת - נכשלת", אבל "פרסמת ולא עשית - הצלחת". הקביעה הצינית תורגמה היטב ליחסי תקשורת-פוליטיקאים, שכן אלה יודעים שעבודה ציבורית, ותהא הקשה ביותר, לא תסייע לבחירתם אם לא תלווה בחשיפה מרבית בתקשורת והיכולת להתחבב על הצופים.

לפיכך אמורים הפוליטיקאים, המשחרים לפתי תוכניות אירוח, "לספק את הסחורה", להיות אטרקטיביים, משעשעים, שנונים ופרובוקטיביים, לגרום הנאה לצופים ולהעלות את הרייטינג של התוכניות. הפוליטיקאי שימלא את הדרישות יוזמן שוב ושוב. אם הוא אינו יכול להעלות את הרייטינג, סביר להניח שייאלץ להסתפק בכיתות רגליים מסניף למשנהו.

כללי המשחק ברורים למארח ולפוליטיקאי המבקש להתארח באולפן הטלוויזיה. ולכן נמצא שכוכבי טלוויזיה מכתיבים לאורחיהם כיצד לנהוג באולפן, עד כדי השתטות. ההכרח להיראות בטלוויזיה מאלץ פוליטיקאים רבים לבלוע את עלבונם. נפגעים מכך פוליטיקאים שאין להם ברק טלוויזיוני. הם מסורבלים, יש להם רעיונות מורכבים והם מאריכים בדיבור. הם משעממים את הצופים ואינם מסייעים בהגדלת הפופולריות של התוכנית.

לכן, מי שלא מצליח להעלות את הרייטינג של תוכניות האירוח, משלם בירידת הרייטינג האישי והפוליטי שלו. מחיר נוסף שהפוליטיקאים משלמים בעד החשיפה הטלוויזיונית הוא העדר יכולת לחדד מסרים ולהציג עקרונות ברורים, שכן הטלוויזיה איננה מדיום נוח למסר מורכב ומופשט. הטלוויזיה מאלצת אותם לדבר בפשטנות, להקצין מסרים ועמדות, להציג תפיסות עולם דיכוטומיות ועם זאת להקפיד על הופעה מלבבת ונעימה. פוליטיקאים רבים, שמשחרים לפתחם של מפיקים, תחקירניות ומארחים טלוויזיוניים, נדחים שוב ושוב מכיוון שאינם  מספקים "אייטם אטרקטיבי". בהם יש לא מעטים שמשקלם הסגולי גבוה והרקורד הציבורי שלהם מעולה. מכיוון שהטלוויזיה לא האירה להם פנים  הם ניזוקו, עד כדי הידחקות אל מחוץ לזירה הפוליטית.

כדי לכבוש זמן-מסך, בחדשות או בתוכניות האירוח, עושים פוליטיקאים רבים מניפולציות בתקשורת, ומשוואת התלות בינם לתקשורת מתאזנת. הצופה בחדשות לרוב אינו יכול להבחין אם הסיקור, או הדיון באולפן, נובעים מחשיבות הנושא הנדון, או שהם פרי התחכום של הפוליטיקאי ועוזריו, ש"כופים" על הטלוויזיה להשתתף במה שקרוי "אירוע מדיה".

דוגמה מובהקת לאירוע-מדיה הוא הליך פיטוריו הטלוויזיוניים של שר הביטחון לשעבר, יצחק מרדכי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תיזמן את הפיטורים לשעת הפתיחה של מהדורת החדשות. בדרמטיות הוא פיטר את השר דקות ספורות לאחר שזה קיבל, מידי שליח בהול, את מכתב הפיטורין. אם נמשיל את המאבק הפוליטי בין נתניהו למרדכי לקרב בזירת האגרוף, אפשר לומר שנתניהו זכה בנקודות בסיבוב הראשון ונתן "סנוקרת טלוויזיונית" למרדכי. מה שהכתיב את התנהגותו היתה האפשרות לחשיפה מקסימלית בטלוויזיה ולהפגנת מנהיגותו ומרותו על שריו.

במערכת בחירות מתחרים כלי התקשורת על הזכות לארח את "כוכבי הבחירות". בה בעת, המתמודדים, ובעיקר המועמדים לראשות הממשלה, עושים ככל יכולתם  לקבל זמן-מסך. כאן באה לידי ביטוי יכולת המניפולציה של הפוליטיקאים במלוא עוצמתה. כל אחד מנסה לכבוש את האולפן ולזכות באהדה "ספונטנית" של הקהל בעת השידור. המאבק על התשואות הגיע לשיאו בתוכניות של נסים משעל ויעקב אחימאיר, כאשר ראש הממשלה נהנה מ"להקת מעודדים" שהעניקה עוצמה מילולית ובמחיאות כפיים לנתניהו וקריאות בוז לברק. האלימות המילולית והפיסית העבירו את אווירת הכיכרות לאולפן.

הפגנת עוצמה מתוכננת היא חלק ממערכת הבחירות. הטלוויזיה "נענית" לה  לכאורה בריטון ובמחאה, אך ראשיה מחככים בסתר ידיים למראה הרייטינג העולה. גם בסיקור החדשות יש מקום למאבקי הכוח, לפעלולי עוצמת האוהדים, להפגנת ההזדהות או האיבה. כאן יכול אמנון שחק להעיד מניסיון אישי. שחק נחשב עם פרישתו מצה"ל, בגלל אופיו הנעים והטלגניות שלו, למועמד בעל סיכויים גבוהים לראשות הממשלה. הסיור שלו בשוק התקווה, יום לאחר שהכריז כי נתניהו מסוכן למדינה, היה אירוע-מדיה שכל המעורבים בו ציפו שיבלוט במהדורות החדשות. שחק, פוליטיקאי טירון, בא לשוק בלוויית קומץ תומכים ופעילים, ונתקל להפתעתו בהמון זועם. צריך להיות תמים כדי להאמין שהמהומה בשוק היתה ספונטנית. ואכן התברר שחלק מההמון הגיע לשם מערים שכנות. סביר להניח שהיה מי שתכנן את הפגנת האיבה כלפי שחק.

מכל מקום, שחק יצא מהשוק בשן ועין, חבול רגשית, תקשורתית ופוליטית. הוא הושפל בידי המפגינים ב"פריים טיים". המחזה המבעית שוחזר בשידורים חוזרים ובדיונים מלומדים בכלי התקשורת. התוצאה: הרייטינג של שחק ירד והוא פינה מקומו בראשות רשימת המרכז ליצחק מרדכי.

נתניהו, שמרגיש כמו דג במים מול מצלמות הטלוויזיה, מתגרה בכל הזדמנות ביריבו הפוליטיים מחד גיסא, ובאנשי התקשורת מאידך גיסא. הוא מזמין את יריביו לעימותים טלוויזיוניים ומציג אותם כפחדנים אם אינם מזדרזים להרים את הכפפה. ההתגרות הופכת לאייטם תקשורתי ומדווחת בסיקור אירועי היום. יריביו הפוליטיים של נתניהו נדחקים לעמדת התגוננות. כך הוא זוכה בסיקור נרחב ובנקודות זכות במסע התעמולה שלו. בה בעת, מתריס נתניהו נגד כתבים ומראיינים וטוען שהם עוינים אותו ואינם מקבלים את דין הבוחר. כך הוא דוחק אותם לעמדת התגוננות, עושה להם דיסקרטיזציה וזוכה בנקודות זכות בקרב תומכיו.

ביחסי פוליטיקאים-תקשורת יש תופעה נוספת: שני הצדדים משתמשים זה בזה, כל  אחד למטרותיו שלו. נוצרת ברית של "שמור לי ואשמור לך" בין פוליטיקאים לאנשי התקשורת. הדלפות "אנונימיות" לתקשורת נענות ב"פיצוי" הבא בעתו, באמצעות יחצ"נות תקשורתית למקור המדליף. אנשי תקשורת רבים מקיימים יחסים חברתיים עם פוליטיקאים, ונקלעים תכופות לקונפליקט בין חובתם העיתונאית לנאמנות האישית. כך נמצא עיתונאים ש"עושים שירות" לחבריהם הפוליטיקאים, בסיקור חדשותי או בפובליציסטיקה, כדי לקדם את האינטרסים שלהם.

הבעיה ביחסי תקשורת-פוליטיקאים אינה רק השאלה האתית הפנימית. הבעיה היא שציבור הקוראים-מאזינים-צופים אינו מקבל תמיד תמונה מדויקת של המציאות. תכופות, הציבור נחשף לתיאור מגמתי ומניפולטיבי. כאן מצויה השקפת העולם של ממשל נתניהו, ושל חלק רחב מהציבור, לגבי מעמד התקשורת במשטר דמוקרטי. אנשי התקשורת רואים את תפקידם החברתי בדיווח על מחדלים ומעשים, כדי לסייע לציבור לגבש עמדה וכדי להעלות לדיון נושאים שנויים במחלוקת. נתניהו וממשלו רואים בתקשורת מכשיר לקידום מטרותיהם, האישיות והמדיניות. לכן הם מאשימים את התקשורת בחוסר פטריוטיות, במתן שירותים לאופוזיציה ולאינטרסים של אויבי המדינה. לכן הם מדביקים לתקשורת את התואר "שמאלנית" וכופים על אנשיה התגוננות, ובמקרים רבים, התקרנפות. כך קורה, בעת האחרונה, בערוץ 1 של הטלוויזיה.

חוק רשות השידור נועד לשחרר את ערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים מהתלות בממשל, באמצעות פיקוח ציבורי ולא ממשלתי.  רוח החוק הזה אינה ממומשת, ונציגי הציבור ברשות השידור הם שליחי מפלגות, ששומרים על אינטרס שולחיהם ולא מייצגים את האינטרס של הציבור הרחב. שיאו של תהליך ההכפפה המחודשת של רשות השידור לממשל היה מינויו של אורי פורת למנכ"ל. פורת תופס את תפקידו כמיועד לפקח על הרשות כדי שלא תפריז בביקורתה על הממשלה. כך נמנע מעובדי הרשות לעסוק בעבודה עיתונאית משוחררת מלחצים ולקיים את זכותם לחופש דיווח מלא. בעקבות זאת, אחדים מהם איבדו עניין בעבודתם, וניכר בהם רפיון מקצועי. אחרים התקרנפו והפכו לשופר של ממשל נתניהו ודובריו.

לנוכח הפיכת רשות השידור לרשות כנועה לממשל, נעשים עובדיה מטרה להתקפות האופוזיציה. עיתונאי רשות השידור הופכים, לפיכך, לשק החבטות של הימין והשמאל ומתקשים למלא את שליחותם.

ממשלת נתניהו משחקת "משחק כפול" בשאלת חופש הביטוי: מחד גיסא, היא מובילה את הביקורת על רשות השידור, ברוח ובסגנון  אנשי "המחנה הלאומי". ומאידך גיסא, היא מבקשת להפריט את רשות השידור ולהרבות ערוצים, בנימוק של הגדלת חופש הביטוי והפלורליזם בדיווח ובדעות. יש טוענים כי הדואליות הזאת בעמדת הממשלה פשוטה להסבר;  שהרציונל שלה הוא ביטולה רשות השידור במתכונתה הקיימת, הפרטתה ומסחורה. זה לא יגביר את הפלורליזם בתקשורת, אבל התחרות הקשה על הפרסומות תקהה את שיני הביקורת של ערוצי הטלוויזיה המתחרים ותגביר את תלותם בממשל.

בהקשר זה, תמוהה התנהגות הממשלות כלפי תחנות הרדיו הפיראטיות שנשאו אופי פוליטי, "קול השלום" וערוץ 7.  הממשלות התעלמו מהפרת החוק על ידי מפעילי התחנות, שאליהן הצטרפו במהרה גם תחנות חרדיות, והביעו תמיכה פומבית בערוץ בלתי חוקי. זאת, מהטעם הפשוט שהוא מטיף לעמדות קרובות לעמדות הממשלה. באחרונה נעשה ניסיון "להכשיר" את ערוץ 7 והערוצים החרדיים. כך הופך החוק ל"יחסי", והדאגה לחופש הביטוי היא בעצם כסות לפוליטיזציה של מערכות התקשורת.

בעבר היתה לציבור בעיה של נגישות למידע: קבוצה קטנה של "שומרי סף" עשתה במידע סלקציה וקבעה מה ייצא לציבור ומה יישאר מוסתר. היום, הבעיה היא של היצף מידע, המעורב לבלי הפרד במניפולציות של פוליטיקאים ושל התקשורת עצמה. כדי למזער את נזקי ההיצף הזה יש להכשיר ילדים, בגיל הרך, לצריכה נכונה, מבוקרת וביקורתית של תקשורת. יש לתת לציבור כלים שיאפשרו לו להבדיל בין טפל לעיקר ובין דימוי למהות.

משבצת:

התאמה לטלוויזיה של מנהיגים יהודיים בעבר ובהווה

 

 

חזות חיצונית

יכולת ליצור אינטימיות עם הציבור

יכולת לפשט מסרים מורכבים

כניעה לפופוליזם טלוויזיוני

יכולת למלא את הייעוד ההיסטורי בעידן הטלוויזיה

משה רבנו

מרשימה

מרוחק וכריזמטי. האינטימיות היתה מעמעמת את הכריזמה שלו ומגבירה את תלותו באהרון

היה עילג והתקשה בניסוח מסרים. בעידן הטלוויזיה היה נכשל, ואולי אף הופך מקור ללעג

בעל תביעות לא  מתפשרות מן העם, ממנו דרש לחשוב בצורה מופשטת ולדחות סיפוקים

היה מתקשה  לשכנע את העם לעזוב את סיר הבשר ולצאת למסע נדודים במדבר אילו פעל בעידן הטלוויזיה

הרצל

מרשימה

הריחוק מן העם איפשר את בניית הכריזמה שלו

אינטקלטואל שהיה מתקשה לפשט מסרים ולחבר משפטים קצרים כמתבקש בטלוויזיה

בעל חשיבה מעמיקה ומופשטת, שאינה מתיישבת עם הפופוליזם הטלוויזיוני

רעיונותיו היו מגיעים ליותר אנשים, אך  תרבות הטלוויזיה היתה ממסמסת אותם

דוד בן-גוריון

מרשימה

יכולת קטנה לאינטימיות בטלוויזיה, היה מסרב להיכנע לדרישותיה ולסד הזמן הנדרש בה

לא היה מוכן ומסוגל לפשט מסרים מורכבים

האמין כי מנהיג לאומי חייב לבוא בדרישות אל העם ולא להחניף לו

אם היה נכנע לתכתיבי הטלוויזיה היתה הכריזמה וההשפעה המוסרית שלו מתעמעמת

 

 

 

 

 

מנחם בגין

חזות לא מרשימה, אך החוש הדרמטי בו חונן איפשר לו להלהיב את הצופים

כשחקן מלידה הצליח ליצור אינטימיות עם הצופים ולשוחח עימם בטלוויזיה

ידע לפשט מסרים מורכבים ולפנות אל הרגש של הצופים

נחשב פופוליסט, לא תמיד בצדק

היה מצליח לפעול בעידן הטלוויזיה, למרות שהכריזמה שלו היתה מבוססת על התרבות הטרום טלוויזיונית

יצחק רבין

בעל חזות צברית סטריאוטיפית

שפת ה"דוגרי" הדלה שלו יחד עם חזותו יצרו כימיה מופלאה בינו לבין הציבור

ידע לפשט מסרים מורכבים והיה קופירייטר מעולה (החל מ"נפולת של נמושת" ועד "הפרופלורים")

לא היה פופוליסט אבל לא נתפס כאליטיסט

הצליח ליצור חיבה והזדהות אצל הצופים והדבר היה אחד ממקורות כוחו הפוליטי

בנימין נתניהו

אחד המנהיגים הטלגניים ביותר בעולם

מסוגל ליצור אינטימיות עם הצופים ו"לפלרטט אתם", כשהוא מחניף לאגו שלהם

כוחו במסרים פשוטים וקליטים שהוא מעביר בעיקר בטלוויזיה

מואשם בפופוליזם בעיקר עקב מלחמתו ב"אליטות הישנות"

הטלוויזיה היא שדה הפעולה העיקרי, ויש אומרים היחיד שלו

אהוד ברק

חזות לא מרשימה. ה"אריזה" של אהוד ברק עומדת בסתירה לאיכויותיו האינטלקטואליות ולכושר המנהיגות שלו

מתקשה ליצור אינטימיות בטלוויזיה ונתפס ככעסן

מנסה להציג מסרים בצורה החלטית ואסרטיבית, לעתים מסובכת מדי

בעל חשיבה מופשטת המתקשה להיכנע לפופוליזם הטלוויזיוני

אם יוותר על האיכויות האישיות שלו לטובת כניעה לתכתיבי הטלוויזיה יצליח ליצור דיאלוג יעיל יותר עם הצופים

אריה דרעי

בעל חן רב, מפגין איפוק והיעדר לחץ

מקרין חום אנושי, הגורם לאהדה רבה גם בקרב צופי הטלוויזיה

שפה קולחת אך לא מופשטת, מסרים ברורים ופשוטים

אינו נזקק לפופוליזם

שני בפוליטיקה הישראלית לנתניהו בכל הנוגע להופעה טלוויזיונית ובכושר להפיק ממנה פירות פוליטיים

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד