הפוליטיקה של העלבון
הפוליטיקה של העלבון

פרופ' יעל תמיר מלמדת בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב

 

העלבון של אזרחי ישראל המזרחים, החרדים, הנשים והערבים הוא עלבון של אמצע הדרך, של מי שכבר בטוח די הצורך לבטא את המצוקה שהוא חש בה, אבל לא בטוח דיו להתעלם ממנה

דבריו של אורי אור על בני עדות המזרח עלו לו במקומו בכנסת. דברים רבים נאמרו בעקבות פרשת אור, וכולם התעלמו מהלקח המרכזי של הפרשה: תפקידו המרכזי של העלבון בפוליטיקה בת זמננו. התעלמות זו מניחה שאם רק ננקוט פעולות נכונות, נאמר את מילות הפיוס הרצויות, נלך לדבר עם העם, העלבון ייעלם. זו עמדה שגויה ונאיבית. העלבון יישאר עמנו בשנים הקרובות משום שהוא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה של הזהות, הפוליטיקה השלטת היום בישראל בפרט ובעולם הדמוקרטי בכלל.

בלב הפוליטיקה של הזהות ניצבת הטענה שאזרחים באים אל התחום הציבורי כחברים במגוון קבוצות ייחודיות, שהזהות האזרחית היא בהכרח מגוונת. אין עוד ישראלים, יש נשים אשכנזיות-ישראליות, גברים ערבים-ישראלים, נשים-עולות-ישראליות וכו'. לב ליבה של זהות זו הוא המקף המחבר בין הזהויות והופך את הזהות הפוליטית למורכבת ומלאת סתירות פנימיות.

לא כל האזרחים חשופים במידה שווה לסתירות פנימיות. מחברי העילית שמעצבת את המדינה בדמותה, העילית הדומיננטית, נחסך הצורך לתמרן בין זהויות. כל האחרים, אנשי השוליים, נאלצים לתמרן בין הזהות הייחודית שלהן לזהות הדומיננטית. הקשיים שהם נתקלים בהם חושפים את הנחות היסוד של התרבות הדומיננטית ואת המסרים תרבותיים החבויים בה. ישראלים-פלשתינאים מצביעים ללא קושי על המאפיינים היהודיים של הישראליות. נשים מזהות מיד את הפן הגברי (מצ'ואיסטי), בני עדות המזרח חושפים את הפן האשכנזי וכו'.

אנשי השוליים יודעים לאתר במדויק את המאפיינים הגורמים להן לחוש זרות. מאפיינים אלה אינם בהכרח מוסדיים או מנהליים, הם יכולים לבוא לידי ביטוי בשימוש בביטויים מסוימים, בתנועות גוף, בחיתוך דיבור. יש אלפי דרכים להעמיד אדם בשולי החברה: שימוש במטבעות לשון לא מוכרות, כמו ז'רגון צבאי או מקצועי, העלאת זכרונות מחוויות שהפרט אינו שותף להן מבית הספר, בית הכנסת, השכונה או הצבא, הגשת מאכלים שהאדם מנוע לאכול.

לפעמים, הדחיקה לשוליים היא מכוונת, במקרים רבים היא תולדה של התנהגות בלתי מודעת שהעילית הדומיננטית אינה מודעת לה. סיפורו של אורי אור הוא ביטוי לחוסר מודעות זו, הגורם לכך שמגע הדוק בין חברי הקבוצות אינו מבטל את תחושת הזרות והתסכול, אלא מעצים אותה. מגע בין קבוצות מבליט את העובדה, שיש קבוצה אחת שבעיני חבריה התרבות הדומיננטית מובנת מאליה והם אינן מסוגלים לראות את הפן המגביל, המנכר, החבוי בה. עיוורון זה אינו מעיד על רשעות או גזענות, אלא על הקושי שיש לאדם להכיר בכך שמסגרת פוליטית המעוצבת בדמותו היא פרטיקולרית. זו אינה סתם טעות פסיכולוגית, זו הטעות העמוקה ביותר שהתיאוריה הליברלית-דמוקרטית השרישה בקרבנו: כל בני האדם שווים ודומים; אם רק ישתדלו, יוכלו להיות כמו אנשי העילית.

זו מהותה של היוהרה הדמוקרטית. בעוד היוהרה המלוכנית או האריסטוקרטית טענה, שרק יחידי גולה יכולים להגיע למעלת דרגתם של השליטים, הדמוקרטיה טענה שכל אזרח כשיר לקחת לידיו את השלטון. אם הוא נכשל בכך, הכישלון כולו שלו. זו אינה עמדה גזענית. להפך, היא מניחה כי ההקשר התרבותי, האתני, או המגדרי, הוא חסר רלוונטיות. כולם יכולים לקחת חלק בשלטון, אומרת התיאוריה הדמוקרטית; כולם יכולים לשלוט, אומרים אנשי העילית, ובתנאי שיתנהגו כאזרחים, משמע כמונו. אליטות דומיננטיות בעולם כולו מופתעות היום כאשר מתחוור להן כמה קשה להצטרף לשורותיהן. העילית הצרפתית תמהה מדוע יוצאי אלג'יר אינם יכולים להיות "צרפתים חסרי מקף", העילית הלבנה בארצות הברית לא מבינה מדוע קשה לשחורים "לשנות את עורם", וגברים בכל העולם לא מבינים את הקשיים הניצבים לפני נשים הרוצות להשתלב בעילית הפוליטית והכלכלית ונדרשות לשם כך "להיות גבר". זו אי הבנה אמיתית, כנה ועמוקה, הנעוצה בחוויות חיים.

אי ההבנה מתגברת דווקא בשעה שהעילית מנסה לפתוח את שעריה. ההזמנה להצטרף, גם אם היא כנה, כרוכה בקשיים שהמזמין אינו מודע להם. כל מי שניסה לחדור לעילית נתקל לא פעם בתמיהה: מה הבעיה, מי שרוצה, או מי שמוכשר, יכול להצטרף. הבעיה היא שהמסע מהשוליים למרכז רווי מהמורות. הנוסע חייב לשלם מחיר מקצועי ואישי ניכר. במהלך המסע הוא חייב לעבוד קשה יותר, להוכיח את עצמו, למתן את זהותו הייחודית וחמור מכך, להתמודד עם תחושת הזרות.

לאנשי השוליים, המסע אל המרכז הוא מסע שאינו מאפשר להם לשכוח את זהותם. שאלת ההצלחה או הכישלון לא יכולה להיות נידונה במנותק מהשאלה מי אני. על עצמי אני יכולה להעיד שישבתי, לא פעם, בישיבות ושאלתי את עצמי אם אני נמצאת כאן כי "צריך אשה", או משום שיש לי כישורים למלא את התפקיד. גם כשנכשלתי בניסיון להגיע ליעדים מסוימים, חזרתי ושאלתי את עצמי את שאלת הזהות. אין לי ספק שכמוני, כל מי שחושש שהוא ממלא תפקיד מסוים משום שהוא מייצג קבוצה ייחודית, ולא את הכלל (בקיצור, כל מי שאינו גבר מהעילית הדומיננטית), מתמודד השכם והערב עם שאלת הזהות.

העובדה ששאלת הזהות מלווה אדם בחייו הפוליטיים אינה מעידה על רגישות יתר, או על תחושת רדיפה בלתי מוצדקת. כל מי שבודק את הנתונים יודע היטב, כי שיעור ההשתתפות של חברי קבוצות מסוימות במוסדות העילית נופל מחלקם היחסי באוכלוסייה. אם התבונה והיכולת מפוזרות באורח שווה בין כל הקבוצות באוכלוסייה, לא נוכל להסביר את העדרם הבולט של חברי קבוצות מסוימות ממוסדות העילית, בלי להודות בקיומה של אפליה גלויה או סמויה. האפליה אינה תחושת-לב, היא עובדה.

אחד ההישגים הגדולים של אנשי השוליים הוא שהעילית הדומיננטית מכירה היום בקיומה של אפליה, אך טוענת להגנתה שלא היתה לה כל כוונה, לפחות לא כוונה מודעת, להפלות. היא רואה בביקורת חברתית עלבון, ניסיון להטיח בה אשמת-שווא. בסיפור העגום הזה כולם צודקים: אנשי העילית צודקים משום שלא התכוונו להרע, אולי אפילו רצו להועיל; אנשי השוליים צודקים משום שהם חשים בדין כי העילית חוסמת את דרכם למרכז, ומציבה לפניהם מכשולים בלתי עבירים; אנשי העילית מגיבים בכעס ותדהמה. באלו מכשולים מדובר, הם שואלים. זו אינה שאלת שווא. לחברי העילית, המכשולים העומדים בדרכם של חברי קבוצות השוליים שקופים, הם חלק מובן מאליו מאורח החיים שלהם: שירות צבאי, שליטה בשפה, הכרת המערכת, ולא פחות חשוב מכך, משאבים כלכליים.

מי שרואה בקריירה צבאית דבר מובן מאליו אינו יכול להבין את התסכול של מי שמסלול זה חסום בשבילו: למשל, ערבים; למשל, נשים; מי שדובר עברית מינקותו לא מבין כמה קשה לעולים, לערבים, לכל מי שלא נחשף לתרבות המקומית שצמחה פה לדבר את השפה ולחיות בה. מי ששייך לא מבין את הקושי שבזרות.

העיוורון של העילית הוא תמים, אבל תמימותו אינה פחות דכאנית מעשייה מכוונת. זהו הלקח המרכזי שלימדה אותנו הפוליטיקה של הזהות. לכן היא מחלצת אותנו מהצורך להאשים, אבל מחייבת אותנו לשנות את המציאות הפוליטית, לפתוח את השורות ולאפשר לחברי קבוצות השוליים להצטרף למרכז. הצטרפות זו היא תהליך כואב: זהו תהליך כואב לעילית, משום שהוא מחייב אותה לנשל את עצמה מעמדות כוח, לבחון מחדש את הזהות שלה ולהתמודד עם העוולות שגרמה. הוא כואב למצטרפים החדשים, משום שההליכה אל המרכז מחדדת את הזרות שלהם, את הצורך שלהם להשתנות, ואת הפחד המתמיד שיישפטו לא בגלל אישיותם אלא בגלל שייכותם.

הפוליטיקה של הזהות היא, אם כן, פוליטיקה של עלבון כבוש. עלבון העילית על אשמות השווא ועל הצורך לשנות את זהותה; עלבון המצטרפים החדשים על הקשיים שהם נאלצים להתמודד עמם, על התחושה המתמדת שהגיעו לא משום סגולותיהם אלא משום שייכותם. אלה עלבונות לגיטימיים, אמיתיים, משמעותיים וצריך לדעת לחיות אתם, להתמודד אתם ולא להדחיקם בפחד.

אורי אור הוא איש ישר וכנה, ומה שאמר משקף את התסכול והעלבון של העילית הדומיננטית הישראלית (שנותרה עילית דומיננטית, גם אם אין היא  בשלטון זה זמן רב). אנחנו כל כך משתדלים, אמר אור, ולשווא. ביקשנו סליחה, הלכנו לשכונות, ולשווא. אני רוצה להרגיע אם אור: הוא טועה, המאמצים לא היו לשווא. הם קירבו את קבוצות השוליים למרכז ונתנו להם כוח לבטא את עצמם ואת עלבונם. העלבון של אזרחי ישראל המזרחים, החרדים, הנשים והערבים הוא עלבון של אמצע הדרך, של מי שכבר בטוח די הצורך לבטא את המצוקה שהוא חש בה, אבל לא בטוח דיו להתעלם ממנה. זהו עלבון המעיד על הצלחה יוצאת דופן של שילוב קבוצות השוליים וקירובן למרכז.

אבל יעברו עוד דור או שניים, עד שהעלבון יעלם כליל. בינתיים, אין ברירה, עלבון יהיה חלק מחיינו הציבוריים והפרטיים, חלק מהניצחון שלנו כחברה, חלק מהכישלון.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד