מהפך שלא היה
מהפך שלא היה

ד"ר יחיעם ויץ הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית

בבחירות לרשויות המקומיות, בנובמבר 1950, גילתה מפא"י לתדהמתה שקם לה מתחרה רציני על הבכורה הפוליטית, בדמות הציונים הכלליים. תוצאות הבחירות הללו הביאו גם לפיזור הכנסת כמה חודשים אחר כך. זה היה האירוע הקרוב ביותר ל"מהפך" עד לבחירות ב17- במאי 1977

ב- 14 בנובמבר 1950 התקיימו הבחירות לרשויות המקומיות. היו אלה הבחירות הראשונות לרשויות המקומיות מאז הקמת המדינה והמבחן האלקטוראלי הראשון מאז הבחירות לאסיפה המכוננת, שהתקיימו 22 חודשים קודם לכן, ב25- בינואר 1949. תוצאות הבחירות היו הפתעה מרעישה. הסיבה לכך היתה העלייה הדרמטית בכוחם של הציונים הכלליים מחד גיסא, והירידה הקשה בכוחה של מפא"י, מפלגת השלטון, מאידך גיסא. בבחירות לאסיפה המכוננת הצביעו 434,684 קולות כשרים, 35.7% מהם (155,274) הצביעו למפא"י, שקיבלה 46 מנדטים. 5.2% מהם (22,661) הצביעו לציונים הכלליים, שקיבלו שבעה מנדטים. התוצאות בבחירות לרשויות המקומיות היו שונות לחלוטין. מתוך 329,838 קולות הכשרים שהצביעו בכלל הרשויות המקומיות, מפא"י קיבלה 27.3%  (90,052) ואילו הציונים  הכלליים קיבלו 24.5% (80,813 ) מהקולות. עליית כוחם של הציונים הכלליים נבעה בעיקר מירידת כוחה של מפא"י, אבל גם מירידת כוחן של מפלגות אחרות כמו הרשימות הדתיות וחרות. ירידות אלה, המזערית לכאורה, היו רבות משמעות מכיוון שמדובר במפלגות שעיקר כוחן היה במגזר העירוני. (1)

לפי אחת ההערכות (2) תוספת הכוח שקיבלו הציונים הכלליים, בסך 60,000 קולות, באו מהמקורות הבאים: 20,000 ממפא"י, 11,000 מהרשימות הדתיות, 15,000 מהרשימה הספרדית, שבחירות אלה מחקו אותה כמעט לחלוטין(3)  ו14,000- מתנועת החרות.

התבוננות בתוצאות שהושגו בערים מבליטה ומבהירה את גודל הישגי הציונים הכלליים: מדובר במגמה ארצית שכללה את כל הרשויות המקומיות ברחבי הארץ. בירושלים כוחם עלה מ1%-  ל15.9%-. העלייה היתה על חשבון הספרדים שאיבדו כשני שלישים מכוחם; חרות  ומפא"י שירדו בכמה אחוזים כל אחת. בתל-אביב כוחם עלה מ7.2%-  ל31.1%-, בעיקר על חשבון מפא"י, שאיבדה כשליש מכוחה, חרות והרשימות הדתיות, שאיבדו אף הן כשליש מכוחן. בחיפה עלה כוחם מ7.7%-  ל22.2%-, בעיקר על חשבון מפא"י, חרות והדתיים. מגמה זאת לא פסחה גם על יישובים שנחשבו כמעוזי מפא"י ותנועת העבודה, כמו חולון וגבעתיים.

תופעה נוספת שאפיינה את התוצאות ויצרה תחושה כי מדובר ב"מהפך" היתה העובדה שבמספר לא קטן של יישובים, המפלגות שהרכיבו את הקואליציה הממשלתית (מפא"י, החזית הדתית, הפרוגרסיבים והספרדים) קיבלו פחות ממחצית קולות המצביעים. הדבר בלט במיוחד בתל אביב, שם ירדו מפלגות אלה מ56.3%-   שקיבלו ב1949- ל37.4%-.

הסיבה העיקרית לתוצאות המפתיעות היתה מחאת הציבור נגד המדיניות הכלכלית של מפא"י, ובייחוד נגד מדיניות הצנע והקצבת המזון. הציונים הכלליים, שסיסמתם היתה "תנו לחיות בארץ הזאת", ביטאו את התחושה שהציבור עייף מהמדיניות התובענית מבית מדרשה של מפא"י. הערכה זאת באה לידי ביטוי גם בביטאוני המפלגות, שהיוו חלק מהקואליציה הממשלתית. לדוגמה, ב'הצפה', ביטאון הציונות הדתית, נכתב:

"ההמונים שנתנו הפעם את ידם לציונים הכלליים...כיוונו הפעם להביע את התנגדותם נגד מדיניות כלכלית חד צדדית....מחסור שפקד כל בית...שגיאות חמורות של מכווני הכלכלה ושל מנגנוני הביצוע - כל אלה עזרו לציונים הכלליים לזכות בהרבה קולות". (4)

מדיניות זאת זוהתה בראש ובראשונה עם  דב יוסף, שבשנים 1949-1950 כיהן כשר האספקה והקיצוב. שררה הסכמה רחבה כי דב יוסף ומדיניותו היו הסיבה המרכזית לתוצאות. ביטוי למקום המרכזי שדמותו של יוסף תפסה במערכת  הבחירות ניתן למצוא בקריקטורה שצייר יוסף בס ב'הארץ' (5).  בקריקטורה נראה ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב ומי שהנהיג למעשה את הציונים הכלליים, כשהוא מעניק מדליה ליוסף. הכיתוב מתחת לתמונה היה "לאות הוקרה על העזרה למופת בבחירות נתמנה דב יוסף חבר כבוד במפלגת הציונים הכלליים". ואילו שמואל שניצר כתב בעניין זה:

"רבבות יהודים שלפני שנתיים, בבחירות לכנסת, הצביעו בעד בן גוריון, ניצלו את הבחירות המוניציפליות כדי להצביע נגד דב יוסף. זהו, על רגל אחת, לקח הבחירות, גם בשביל המנצחים וגם בשביל המנוצחים" (6).

תגובת הציבור הישראלי לתוצאות הבחירות היתה כי זה אירוע כלל לאומי, שמשמעותו חורגת ממשמעות בחירות לרשויות מקומיות ושמעמיד בספק את הלגיטימיות הציבורית של תוצאות הבחירות לכנסת. עמדה זאת באה לידי ביטוי בתגובותיהם של כמה עיתונים. ב'הארץ' נכתב  כי לא ניתן להסביר את תוצאות הבחירות, "אם מחפשים בהן כוונה מוניציפלית כלשהי". התוצאות הוכיחו מה שבעצם כבר היה ברור וידוע, כי "ציבור הבוחרים נאחז בהזדמנות זו של חידוש פני הרשויות המקומיות, כדי להביע את עמדותיו ומשאלותיו ביחס למדיניות הארצית - של הכנסת ושל הממשלה. אפשר לקבול על כך ואפשר אף להצטער על כך - אך אלה הם פני המציאות". מסקנת העיתון מניתוח זה היתה כי "לאור מפנה יסודי זה...צו התבונה הפוליטית היא להכריז על בחירות חדשות לכנסת".(7)

העמדה שהובעה ב'ידיעות אחרונות' היתה דומה. מאמר מערכת, שכותרתו היתה 'מהפכה' (8), קבע כי  אם הציונים הכלליים, שבבחירות לאסיפה המכוננת השיגו בתל אביב 9,000 קולות ואילו עתה הצביעו עבורם כ50,000- מצביעים, "בשעה שיתר הרשימות ירדו או...שמרו על מעמדן הקודם אך בקושי", הרי יש לראות בכך "מעין אות למרד ההמונים הרחבים נגד המצב". מסקנת המאמר היתה כי "אין לקרוא לזה אחרת מאשר מהפכה". דברים חריפים יותר בעניין זה נכתבו ב'חרות', ביטאונה של תנועת החרות. במאמר שכותרתו היתה 'הקץ למשטר מפא"י', נכתב:

"העם נתן את תשובתו. הוא לא נשאר חייב למפא"י - הוא הביע למפלגה השלטת את אי האמון המוחלט ביותר... הרחוב הביע אתמול בקול רם את אשר הביע שלשום בענווה ובחשאיות, סבלם הממושך של ההמונים נתן את אותותיו, באופן החריף ביותר, זו הפעם הראשונה אחרי עשרות שנים" (9).

ואולם בראש ובראשונה היתה זאת תגובת הציונים הכלליים, שעשו הכל כדי להאדיר את משמעות התוצאות. ביום הבחירות עצמן כותרתו הראשית של ביטאונם  'הבקר' היתה 'הבחירות היום - משאל עם על המשטר במדינה'. (10) ובמאמר המערכת שהתפרסם באותו יום, שכותרתו היתה 'יום המבחן', נקבע כי למרות העובדה שמדובר בבחירות מוניציפליות בלבד, "הרי לפי הכרעתן ולפי המסקנות שיוסקו מהן, הן בחירות כלליות, החותכות את דינו של הבוחר בישראל על הממשלה, המפלגה השלטת וסדרי השלטון". בהמשך קבע המאמר כי מדובר בבחירות חשובות אף יותר מהבחירות לאסיפה המכוננת. בראשית 1949, טען, "נגרר הבוחר אחרי הרגש, עם סיום מלחמת השחרור". ואילו עתה הבוחר נוכח כי את הניצחון "שהושג בכוחות משותפים, רוצים להחתים בגושפנקא של מפלגה אחת, כדי לשעבדו לזכותה בלבד, כדי להשיג את האשראי הגדול בארץ ומחוצה לה".

יומיים מאוחר יותר, כשגודל ניצחונם של הציונים הכלליים החל להתברר, הועלו בעיתון שתי טענות, הקשורות זו בזו. הטענה הראשונה היתה כי מדובר באירוע רב משמעות בתולדות המדינה הצעירה. "יום ה14- בנובמבר הפך להיות יום המפנה ויום שידוד המערכות בישראל", כתב שלום זיסמן (11). הטענה השנייה היתה כי מדובר ב"מהפך" פוליטי, שבפועל הביא את שלטון מפא"י לקצו. "אגדת 'ההגמוניה' של השמאל התנפצה אל סלעי המציאות", נקבע במאמר המערכת שפרסם העיתון. ובהמשך נכתב:

"השרים, הפחות והאחשדרפנים מבית מפא"י, שהובהלו ממשרדיהם הממשלתיים להציל את המצב, קיבלו את התשובה ההולמת ביותר לנאומיהם הארסיים והדמגוגיים. הציבור החופשי, שאינו מן המנגנון ומיתר אוכלי פת-בג מפא"י...הראה להם את מקומם" (12).

התביעה המרכזית שעלתה מקביעה זאת היתה לפזר לאלתר את הכנסת ולהודיע על בחירות חדשות, שתוצאותיהן תשקפנה את העמדות האמיתיות והמעודכנות של הציבור. "אין מוצא אלא בחירות" טען העיתון (13).  עניין זה הועלה גם בכנסת, ביום שנודעו התוצאות. חבר הכנסת יעקב גיל (14)  טען כי התוצאות מעידות על מהפכה משולשת שהתחוללה: הרוב הקואליציוני הפך למיעוט אחרי שהמפלגות המרכיבות את הקואליציה קיבלו פחות ממחצית הקולות; ירידת כוחה של מפא"י; העלייה הדרמטית בכוח הציונים הכלליים. מהפכה זאת מחייבת את מפא"י למסקנה כי יש לקיים מיד בחירות כלליות, "מכיוון שהרוב הקואליציוני... הוא עכשיו מיעוט בעם".

התגובה במפא"י היתה שונה. ביטאוניה ניסו לגמד את משמעות התוצאות וכפרו לחלוטין בכך שמדובר ב"מהפכה". ב'דבר' (15) נכתב כי הימין האזרחי, "החוגג את נצחונו", מתעלם משתי עובדות בסיסיות. ראשית, הבחירות לא הקיפו אלא חלק מבעלי זכות הבחירה, "ושאותם חלקים ביישוב אשר בהם כוחה של תנועת הפועלים גדול ביותר - בהתיישבות העובדת ובריכוזי העולים - לא השתתפו בבחירות אלה". שנית, הם מתעלמים מהעובדה שבבחירות מוניציפלית פועלים גורמים שאינם תקפים בבחירות הכלליות. ולכן, למרות תעמולת הימין, "מעמדה של תנועת הפועלים כולה, וכן מעמדה של מפא"י כמפלגה הראשית במדינה - לא זועזעו". דברים ברורים ובוטים יותר בעניין זה כתב ישראל כהן, עורך 'הפועל הצעיר':

"הימין הוא נלעג מאוד בשעה ששכרונו מעבירו על דעתו ובדמיונו החולני הוא כבר רואה את עצמו יורש עצר של תנועת הפועלים ומועמד להנהגת המדינה. הם משכיחים בכוונה את העובדה שמחצית מתושבי המדינה לא הצביעו בבחירות אלו ושדווקא המחצית ההיא רובה ככולה של מפלגות ההסתדרות. ועל יסוד 'שכחה' זו הם מזדרזים לסתום את הגולל על הקואליציה הממשלתית. אל נא בחופזה רוקח וכת דיליה!" (16)

ואולם במקומות אחרים, בעיתונות כמו בפורומים סגורים, הובעה דאגה לא מעטה מתוצאות אלה. אפרים ברוידא, עורכו של 'מולד', כתב העת רב היוקרה שמפא"י הוציאה, יצא נגד גילויי האופטימיות הזולה, "המתנחמת בצירופי חישובים, המבטלים  את הכישלון כאילו לא בא לעולם, ונלווית לה צדקנות, הרואה רק נגעי אחרים בלבד... פרי לב נמהר שאינו מסוגל לקבל מכה ולמצות את דינה". (17)

מרכז מפא"י התכנס לישיבה מיוחדת לדיון בבחירות ובתוצאותיהן (18). את הישיבה פתח ח"כ זלמן ארן, שכיהן אותה עת כמזכירה הכללי של המפלגה. ארן לא ניסה לגמד את תוצאות הבחירות או להתעלם ממשמעותן. "בבחירות אלה ישנן שלוש עובדות יסודיות", קבע. הראשונה היא כשלון רשימות הקואליציה; השנייה כשלון מפא"י, והשלישית נצחון הציונים הכלליים, שהפכו ל"כוח מרכזי ומרכז בשביל כל כוחות הימין בארץ". להערכתו, התוצאה נבעה מצירוף של ארבע סיבות, ששלוש מהן נגעו ישירות למחאת המעמד הבינוני. הסיבה הראשונה היתה "'מידות הקיצוב' במשמעותן הכפולה: מבחינת כמות המצרכים ומבחינת הביצוע. שתיהן היו למורת רוחם של רבים ביישוב"; הסיבה השנייה היתה חוסר יעילותו של המנגנון הממשלתי: "ההנחה הכללית היא שכל מי שנזקק לשירות המדינה ובא לשם כך במגע עם המנגנון - איש זה הופך לאויב הממשלה"; הסיבה השלישית היתה "חוסר כל מדיניות לגבי חוגי הביניים - בעלי מלאכה, חנוונים זעירים ומקצועות חופשיים". הגורם הרביעי היה הכישלון ההסברתי.

המסקנה המרכזית של ארן היתה כי אמנם אין לדבר על ביטול הקיצוב או הפיקוח, אך בכל זאת יש לנקוט צעדים שיביאו לשיפור מצב המזון במדינה. שיפור זה הוא תנאי הכרחי להמשך שלטונה של מפא"י. דבריו בעניין היו חדים וברורים:

"הכרחי שהממשלה תשפר את המזון ביישוב. אגיד זאת בפשטות: יש לקחת שמונה או עשרה מיליון דולר מתוכנית הפיתוח ולהפנותם לשיפור המזון. אינה מספיקה יותר הגישה והסגנון של  'לא ימותו'. נכון שהציבור לא ימות מרעב, אבל מפלגת פועלי ארץ ישראל עלולה למות....ברצוני לומר שאינני מסכים שמפלגת פועלי ארץ ישראל תשחק את תפקידה במחזה של קיבוץ הגלויות מתוך ידיעה מוחלטת שהיא משחקת את תפקידה כך ובתנאים כאלה שבסוף היא צריכה להירצח. אינני חושב שזה מוצדק".

את דבריו סיים ארן בדברים המורים בברור שהוא רחוק מלזלזל במשמעות התוצאות. המפלגה ספגה מכה קשה, קבע. התוצאות יצרו אפשרות של יצירת כוח אלטרנטיבי המורכב מהציונים הכלליים, חרות והרשימות הדתיות, וזו "מכה קשה וסכנה גדולה".

גם דוברים אחרים בדיון התייחסו בחומרה לתוצאות שהושגו והציעו לעשות רוויזיה במדיניות הכלכלית. חבר הכנסת אליעזר ליבנה, לדוגמה, טען כי לא רק שאלת דרך הצבעת המעמד הבינוני עמדה על הפרק, אלא דבר חמור אף יותר, "אי הצבעת הפועלים". בעניין זה טען כי הוא מכיר פועלים שנמנעו להצביע "מתוך כאב", וזה הביאו למסקנה כי "המצב חמור יותר מבפנים, מצד מהות העניינים, מאשר מצד הכסות הפוליטית". להערכתו, המסקנה מתוצאות הבחירות צריכה להיות רוויזיה כוללת במדיניות הקיצוב, לא מסיבות פוליטיות-מפלגתיות אלא מסיבות משקיות-כלכליות. לקיצוב, קבע ליבנה, תוצאות כלכליות חמורות מאחר שהוא מעכב את הזרם של התהליך המשקי, "הוא מכניס שיבושים בתעסוקה, הוא מפריע לגיוון הייצור, הוא מעכב את ההתחרות הבריאה המוציאה את הסחורה הרעה והוא מביא נזק פוליטי. לא מפני שיש דמגוגיה נגדנו, אלא מפני שהוא עצמו נשק מפוקפק מאוד".  מדיניות זאת גם עלולה להפריע להמשך העלייה לארץ ובמיוחד לעליית בעלי אמצעים. באופן טבעי התרגלנו לעליית חסרי אמצעים, ומבחינה מוסרית, המחויבות הבסיסית שלנו היא כלפיהם. אולם, "לא נוכל לקלוט לאורך ימים מחוסרי אמצעים בלבד, אם לא נבנה את משקנו כך שנוכל לקלוט גם בעלי אמצעים." את נאומו סיים ליבנה בדברים הבאים:

"בניגוד למה שאומרים אנשי הצה"כ חושב אני, שהקורבן העיקרי של מדיניות זו הוא המשק שלנו. כדבר סטטי הוא לא סבל הרבה, אבל אם נביט עליו כעל דבר דינמי, אני חושב שהוא היה הקורבן ולא הסוחרים. הסוחרים הרוויחו בכל הדרכים, המשק שלנו סבל בכל הדרכים".

גם את בן גוריון הטרידו מאוד תוצאות הבחירות, וביומנו הוא הרבה לעסוק בהן. יומנו מלא פרטי פרטים על התוצאות, והוא הרבה לעסוק במשמעותן. כעשרה ימים אחרי הבחירות, כשהתוצאות המלאות והסופיות הלכו והתבררו (19), כתב כי "מתקבלות מסקנות ודאיות לגבי המצב בכללו". ואלה היו מסקנותיו העיקריות:

ראשית, ההימנעות היתה גדולה בהשוואה לממדי ההימנעות בבחירות לכנסת. במידה מסוימת, זוהי תופעה טבעית, "אולם אין ספק שחלק מהנמנעים בא בכוונה, כמחאה נגד הממשלה".

שנית, היתה עלייה לציונים הכלליים בכל הרשויות המקומיות. "ברור שאין זו עלייה קוניוקטוראלית, אלא ראשית התגבשות קבועה של המעמד הבינוני".

 שלישית, "היתה ירידה ניכרת, כמעט בכל מקום, לרשימה א'. חלק מקולות א' עברו לצ"כ, חלק (לא קטן!) נמנע מהצבעה בכוונה, כי לא רצו למסור קולותיהם לאחרים, אבל לא רצו להצביע א'". לדעת בן גוריון מדובר אמנם במחאה קוניוקטוראלית, הנובעת מהתנגדות למדיניות הממשלה בעניין הקיצוב, "אבל היא יכולה להפוך לקבועה". מה ניתן לעשות כדי לתקן את המצב? בעניין זה כתב בן גוריון :

"לתיקון המצב ...יש לתקן כמה דברים בחלוקת המזון ובקיצוב בכלל, יש להוקיע רשימה צ' כרשימה ריאקציונית אנטי פועלית, ללא אחריות ציונית. לשם כך יש לעשות כל המאמצים למנוע הצטרפות מפלגות הקואליציה לצ' בעיריות. אם יהיו תלויים בחרות בלבד - ייפקחו עיני רבים".

בסיכום מסקנותיו קבע בן גוריון כי "למען הפוך הגלגל בבחירות לכנסת" יש צורך לנקוט כמה צעדים: "תיקון המזון והקיצוב ויתר טיפול כלכלי בעולים"; "הוקעת הצה"כ ובידודם"; "פעולת הסברה פוליטית ורעיונית".

ואולם גם אם בן גוריון היה רחוק מלזלזל בתוצאות, הוא לא חשב שיש לראות בהן כישלון מחפיר שאמור לגרום לחששות ולדאגה. "בשים לב לעובדה שלכנסת הצביעו 87.2%, ולעיריות רק 78.2%, ושרבים היו מוכרחים להפגין נגד הממשלה - הרי יצאנו בשלום מהבחירות, ואין כל יסוד לבהלה ולדיכאון שתפסו רבים מחברנו". (20)

הצעד המיידי שמפא"י נקטה כדי לנטרל את כוחם העולה של הציונים הכלליים היה חתימת הסכם ארצי עם מפלגות הקואליציה (21) וכן עם מפ"ם, להרכבת קואליציות ברשויות. הסכם זה נחתם למרות העובדה שבאותה עת היחסים בין מפא"י למפ"ם החריפו. עניין זה נדון בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י, שהתקיימה כמה ימים אחרי הבחירות (22). אחד הדוברים בישיבה היה זלמן ארן, שטען כי יש להגיע להסכם עם מפ"ם בכל מקום שאפשר, כי אם דבר זה לא ייעשה, “איבדנו את עולמנו בתוך ציבור הפועלים". בסיכום הישיבה הוחלט להקים ועדה  של שלושה חברים (23), שיימסר לה ייפוי כוח "לסיים את המשא ומתן עם מפ"ם באופן שייקבע שבכל מקום שיש אפשרות לכך, תורכב הנהלה מתקדמת של נציגי ההסתדרות [מפא"י ומפ"ם, י"ו], הפועל המזרחי, פאג"י והפרוגרסיבים, על יסוד יחסי הכוחות".

מפ"ם מצדה הקימה ועדה של שלושה חברים, והששה דנו בהסכמים הקואליציוניים ברשויות. אסטרטגיה זאת הביאה לכך שהציונים הכלליים לא הצליחו לתרגם את הישגיהם בקלפי לכוח פוליטי ומפא"י אף הצליחה לכבוש את השלטון בכמה רשויות שקודם לא היו בידה. הדוגמאות הבולטות לכך היו פתח תקווה וחיפה. ראש העיר החדש בפתח תקווה, שמאז 1940 עמד בראשה יוסף ספיר, מראשי הציונים הכלליים, היה פנחס רשיש, שכיהן כמזכיר מועצת הפועלים. הוא הצליח להרכיב קואליציה שהיתה מורכבת מתשעה מתוך 17 חברי המועצה (24). הוא הצליח להיבחר לתפקיד אחרי שקודם לכן נוצר מצב של תיקו ביחסי הכוחות בינו לספיר (25).

בחיפה נבחר לראשות העירייה אבא חושי, שמאז 1930 כיהן כמזכיר מועצת הפועלים המקומית. חושי החליף את שבתאי לוי, שכיהן כראש העירייה מאז 1940 ונהנה מתמיכתם הנמרצת של חמישה נציגי הציונים הכלליים במועצת העיר. חושי נבחר למעלה מחודשיים אחרי הבחירות, ובמועמדותו תמכו 13 מתוך 21 חברי מועצת העיר, כולל נציגי מפ"ם ומק"י (26). פרק הזמן הממושך נבע מהתנגדות נציגי מפ"ם למועמדותו. הם תמכו בו רק אחרי שאולצו לעשות כן על ידי מרכז המפלגה, בעטיו של ההסכם הארצי שנחתם בין שתי המפלגות. מורת רוחם של נציגי מפ"ם באה לידי ביטוי בדברי ראש הסיעה בעירייה, שבישיבה שבה נבחר חושי הודיע מפורשות על התנגדותם לאיש ועל כך שהם תומכים בו בלית ברירה.

אבל למרות הצלחת מפא"י לבלום את הציונים הכלליים ברשויות, היא לא הצליחה לבלום את הדינמיקה שהביאה לפיזור הכנסת ולבחירות חדשות. בפברואר 1951 נפלה הממשלה השנייה, שהחלה בכהונתה פחות מארבעה חודשים קודם לכן. העילה הישירה לנפילתה היתה קשורה בסוגיית חינוכם של ילדי העולים, במיוחד ילדי העולים מתימן. הניסיונות להקים ממשלה חדשה לא עלו יפה, ובמארס 1951 קיבלה הכנסת את חוק הבחירות לכנסת השנייה.

 לכאורה, לא היה קשר בין אירועים אלה לבחירות לרשויות המקומיות, אך  למעשה מקורה של הדינמיקה שהביאה לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות היה בבחירות אלה. בעניין זה נכתב: "כישלונה של הממשלה השנייה, העובדה שהיא לא החזיקה מעמד אלא ארבעה חודשים בלבד, בא במידה רבה בעטיין של תוצאת הבחירות לרשויות המקומיות" (27). העניין בא לידי ביטוי בתזכיר שכתב שר החוץ משה שרת (28). בתשובה לשאלה "מה גרם להכרזת הבחירות טרם זמנן?", כתב שרת:

 "הסיבה האמיתית [להקדמת הבחירות] היתה נעוצה בבחירות העירוניות. אם [גם] לא פסלו בשום פנים את סמכותה של הממשלה מבחינה חוקתית או פרלמנטרית, ערערו את מעמדה מבחינה ציבורית. הן הוכיחו כאילו [התחוללה] תמורה מרחיקת לכת ביחסי הכוחות במדינה, כי קם מתחרה רציני למפא"י כמפלגה הראשית בדמות הציונים הכלליים, וכי אם תתקיימנה בחירות חדשות לכנסת עלול להיווצר מצב שבו לא תיתכן שום קואליציה ממשלתית בלי שיתופו של גורם ציבורי זה. זה היה 'תגר' רציני למפלגה אשר קשה היה לה להתעלם ממנו".

 הבחירות עצמן נערכו ב30- ביולי 1951. התוצאה הבולטת בהן היתה העלייה הדרמטית בכוחם של הציונים הכלליים, משבעה מנדטים בכנסת הראשונה ל20- מנדטים. היא הפכה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. יחד עם שתי המפלגות העדתיות שהיו קשורות אליה, כוחה הגיע ל23- מנדטים (29). אבל למרות הישג מרשים זה, הם לא השיגו את מטרתם ולא הפכו לחלופה לשלטון מפא"י, שקיבלה 45 מנדטים (50, יחד עם נציגי רשימות המיעוטים שהיו קשורות אליה). המצב הבסיסי שהיה בכנסת הראשונה, וקודם לכן במוסדות התנועה הציונית, לא השתנה אפוא: מפא"י נותרה הגוף הפוליטי היחיד שהיה בכוחו להרכיב ממשלה. המרב שהציונים הכלליים יכלו לשאוף אליו היה להפוך לשותף הבכיר בממשלה בראשות מפא"י.

עיון בתוצאות שהושגו במרכזים העירוניים מבהירה, כי למרות עליית הציונים הכלליים, מפא"י הצליחה לשמור על מעמדה: בכל הערים היא הגבירה את כוחה ביחס להישגיה בבחירות לרשויות המקומיות, ובחלק מהן אף השיגה הרבה יותר קולות משקיבלה בבחירות לאסיפה המכוננת. דוגמה מובהקת למצב זה היו תוצאות הבחירות בירושלים: בבחירות לאסיפה המכוננת קיבלה מפא"י בירושלים 28.1%, בבחירות לעירייה ירדה ל24.7%-  ובבחירות לכנסת השנייה עלתה ל35.8%-. זה היה המצב בחיפה, ברחובות, בחדרה ובמקומות אחרים. מעבר לזה, ההערכה שרווחה אחרי הבחירות היתה, כי גידול כוחם של הציונים הכלליים נבע בעיקר מהמחנה "האזרחי": ששה מנדטים באו מחרות, שירדה מ14- לשמונה מנדטים; שלושה מנדטים באו מרשימת הספרדים; שני מנדטים באו מהמפלגות הדתיות, מנדט אחד בא מהפרוגרסיבים ומנדט נוסף בא מרשימת הלוחמים. רק מנדט אחד בא על חשבון מפא"י.

התגובות בחוגים הקשורים למפא"י לתוצאות אלה היו של הקלה ושביעות רצון: הוסר החשש שאיים עליה משך חודשים ארוכים, כי גורם אחר יחליף אותה כגורם הפוליטי הדומיננטי. בעניין זה נכתב: "נתברר, שלא ייתכן כלל להקים ממשלה בישראל נגד תנועת הפועלים" (30). ואילו משה שרת כתב:

  "אם נסתכל בתוצאות הבחירות לכנסת השנייה באספקלריה של תשובה לתגר שנזרק בפניה של מפא"י על ידי הבחירות העירוניות, נוכל לקבוע כי המלחמה הושבה שערה. מלכתחילה היתה רווחת בחוגים רחבים ההנחה כי ירידת קרנה של מפא"י ועליית הצ"כ בערים הגדולות היא תופעה של קבע ורק כניסתם של המוני העולים החדשים למערכה עשויה לפצות את מפא"י במידת מה, מבלי שיוחזר לה על ידי כך את המעמד שהיה לה כתוצאה מהבחירות לכנסת הראשונה. והנה התוצאות במרכזים העירוניים הגדולים טפחו על פניהם של בעלי ההנחה הזאת". (31)

הדבר בא לידי ביטוי גם בישיבת לשכת מפא"י, שהתכנסה לניתוח תוצאות הבחירות (32). זלמן ארן, שפתח את הישיבה, אמר:

"אין ספק שהמפלגה יצאה מבחירות אלה יותר מאשר בשלום ובכבוד. אם לקחת בחשבון שבבחירות לכנסת הראשונה, כשהכל היה עוד בגדר חזון והיישוב היה נתון במתח מלחמת השחרור, קיבלה המפלגה  35.7%, הרי עתה, כשכולם התרגלו למציאות וההרואיקה של מלחמת השחרור הפכה לפרוזה של קיצוב ואפילו של כשלונות, ייחשב האחוז שקיבלנו לגבוה מדי... היה ביישוב ריכוז עצום של ה'קונטר-רבולוציה' וחשוב מאוד שלמרות המכה שקיבלנו בבחירות המוניציפליות החזרנו לעצמנו את אימון הציבור".

בעקבות הבחירות נערך משא ומתן קואליציוני בין מפא"י לציונים הכלליים. באוקטובר 1951 המשא ומתן התפוצץ, הוקמה ממשלה צרה בהשתתפות מפא"י והרשימות הדתיות, והציונים הכלליים נותרו באופוזיציה. כעבור שנה, בדצמבר 1952, הם הצטרפו לממשלת בן-גוריון, כשותף בכיר אך לא כשותף המאיים במשהו על הדומיננטיות של מפא"י. למפא"י היה בממשלה רוב מוחלט (9 מתוך 16) והיא איישה את כל התיקים הבכירים (ראשות הממשלה, ביטחון, אוצר, חוץ, עבודה, חינוך ותרבות ועוד). השותפות ביניהן החזיקה מעמד עד יוני 1955, ערב הבחירות לכנסת השלישית, ובבחירות אלה איבדו הציונים כלליים כמעט מחצית מכוחם וירדו מ23-  ל13- מנדטים. ב1955- איש לא חשב על הציונים הכלליים כעל חלופה. בבחירות לכנסת הרביעית, ב1959-, הם איבדו עוד חמישה מנדטים וקיבלו שמונה בלבד, מנדט אחד יותר משקיבלו בבחירות לאסיפה המכוננת. זאת היתה הופעתם העצמאית האחרונה של הציונים הכלליים.

העיון בפרשה זאת מעלה כמה שאלות. ראשית, באיזו מידה תוצאות הבחירות הביאו לשינוי במדיניות הכלכלית ולנסיגה ממדיניות ה"צנע", שהיוותה הסיבה העיקרית לכשלון מפא"י בבחירות? בהקשר זה ראוי לציין כי העלייה ברמת החיים בשנים 1951-1955 היתה הסיבה העיקרית לירידת כוחם של הציונים הכלליים ב1955-. כן ראוי לשאול האם יש קשר בין תוצאות אלה לבין המשא  ומתן עם גרמניה, שהמגעים לקראתו התקיימו בשנת 1951 (33).

שאלה אחרת היא מקומה של העלייה החדשה בתוצאות בחירות אלה. להערכתי, דרך הצבעתם של העולים החדשים היא שהביאה לנצחון מפא"י בבחירות לכנסת השנייה, והיא שנטרלה את הישגי הציונים הכלליים, שהצלחתם נבעה בעיקר מדרך הצבעת היישוב הוותיק, שמאס במדיניותה הכלכלית של מפא"י. בבחירות לכנסת השלישית, לעומת זאת, רבים מהעולים החדשים הצביעו הצבעת מחאה, אך לא לציונים הכלליים, אלא לחרות, שהכפילה את כוחה בבחירות אלה (34). הסוציולוג אמיתי עציוני כתב: "נצחון חרות בבחירות לכנסת השלישית היא במידה רבה פרי כשלון מדיניות הקליטה של מפא"י; הוא ביטוי של קליטה פגומה של רבבות עולים, רובם בני עדות המזרח, ביישוב הוותיק; הוא פרי הצטברות רגשות קיפוח והתמרמרות בקרב העלייה". (35)

ומעבר לשאלות אלה, הפרשה המובאת כאן היתה האירוע הקרוב ביותר ל"מהפך" פוליטי, עד לבחירות לכנסת התשיעית ב17- במאי 1977, שהביאו לעלייתו של הליכוד לשלטון ומנחם בגין לראשות הממשלה. מאז קום המדינה ועד מאי 1977, משך כמעט 30 שנה, לא היה אירוע שיצר תחושה של ערב שינוי פוליטי רדיקלי, כמו אותן בחירות לרשויות המקומיות.

הערות:

                  1.        בבחירות לאסיפה המכוננת השיגה חרות במגזר העירוני 14.9%, כך שירידתה במגזר זה היתה כ- 30%. את ירידתה ניתן לבדוק על פי השוואת השגיה בערים השונות. לדוגמה, בתל-אביב ירדה מ - 17% ל - 13.8% ובנתניה מ - 20.7% ל - 15.6%. השוואה דומה ניתן לעשות ביחס לרשימות הדתיות: בירושלים הן ירדו מ - 29% ל - 26%  ובתל- אביב מ - 15% ל - 10.6%

                  2.        הערכת זלמן ארן בישיבת מרכז מפא"י שנערכה ביום 23 בנובמבר 1950. (סימולה: ארכיון מפלגת העבודה   בבית ברל,  23/50 [להלן: אמ"ע]) .

                  3.        הם איבדו כמעט שלושה רבעים מכוחם אחרי שירדו מ3.3% שקיבלו ב - 1949 ל - 0.9% שקיבלו בבחירות לרשויות המקומיות.

                  4.        התוצאות ולקחן, הצפה, 16 בנובמבר 1950.

                  5.        הימים הללו, הארץ, 17 בנובמבר 1950.

                  6.        שמואל שניצר, לקח למנצחים ולמאוכזבים, מעריב, 16 בנובמבר 1950.

                  7.        המפנה הפוליטי, מאמר מערכת, הארץ, 16 בנובמבר 1950.

                  8.        ידיעות אחרונות, 15 בנובמבר 1950.

                  9.        הקץ למשטר מפא"י, חרות, 16 בנובמבר 1950.

                 10.      הבקר, 14 בנובמבר 1950.

                 11.      לקראת אופקים חדשים, שם, 17 בנובמבר 1950; שלום זיסמן היה חבר הכנסת השנייה ומשך שנים רבות כיהן כממלא מקומו של אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן.

                 12.      בעד מי הצביעו? מאמר מערכת, שם, 16 בנובמבר 1950.

                 13.      בחירות תהיינה, מאמר מערכת, שם, 17 בנובמבר 1950.

                 14.      ישיבת הכנסת ביום 16 בנובמבר 1950, דברי הכנסת, כרך 7 , עמ' 236 - 238. יעקב גיל (ליפשיץ), היה הרב הצבאי של הבריגדה ואחד משבעת נציגי הציונים הכלליים בכנסת הראשונה.

                 15.      דבר היום, דבר, 16 בנובמבר 1950.

                 16.      ישראל כהן, המציאות וספיחיה, הפועל הצעיר,  21 בנובמבר 1950.

                 17.      בדק בית, מולד 32 (נובמבר 1950 ), עמ' 67 .

                 18.      ראה הערה 2.

                 19.      יומן בן גוריון מיום 25 בנובמבר 1950, ארכיון צה"ל.

                 20.      שם, 7 בינואר 1951 .

                 21.      הכוונה היתה לרשימות הדתיות, ובמיוחד לרשימות הדתיות הפועליות (הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל), הפרוגרסיבים והספרדים.

                 22.      ישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י, 19 בנובמבר 1950, אמ"ע 25/50.

                 23.      השלושה היו חה"כ ישראל גורי ועקיבא גוברין ויצחק חסקין.

                 24.      התשעה היו: 5 נציגי מפא"י, 2 נציגי מפ"ם, נציג הפועל המזרחי ונציג פועלי אגודת ישראל. נציג המזרחי לא תמך ברשיש. בעניין זה ראה: פנחס רשיש נבחר כראש עירית פתח תקוה, הארץ, 4 בינואר 1951.

                 25.      בהצבעה קודמת 7 תמכו ברשיש ושבעה בספיר. ראה: שם, 1 בינואר 1951.

                 26.      ראה בעניין זה: אבא חושי נבחר לראש עיריית חיפה, שם, 15 בינואר 1951.

                 27.      הרצל ברגר, עם סיום המשבר המדיני, מולד 41 - 42 (ספטמבר 1951), עמ' 207. [להלן: ברגר]

                 28.      סימול התזכיר הלא מתוארך, שכותרתו "הערות בשולי הבחירות לכנסת השנייה": הארכיון הציוני המרכזי, A245/251 . [להלן: שרת]

                 29.      שתי המפלגות היו הספרדים, שקיבלו 2 מנדטים והתימנים שקיבלו מנדט אחד.

                 30.      ברגר.

                 31.      שרת.

                 32.      ישיבת לשכת מפא"י ביום 5 באוגוסט 1951, אמ"ע, 25/51.

                 33.      בעניין זה ראה מאמרי: הדרך ל"גרמניה האחרת" - בן גוריון וגרמניה, 1952 - 1960 , בתוך: אניטה שפירא (עורכת), עצמאות - 50 השנים הראשונות, ירושלים 1998 , עמ' 256 - 257.

                 34.      היא עלתה משמונה ל15- מנדטים ותפסה את מקומה של ציונים הכלליים כמפלגה השנייה אחרי מפא"י.

                 35.      "חרות", קזבלן וכוס התה, הארץ, 5 באוגוסט 1955.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד