ממדינת מפלגות לטלה-פופוליזם
ממדינת מפלגות לטלה-פופוליזם

ד"ר יורם פרי הוא מרצה בכיר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים.  המאמר מתבסס על שני פרקים מתוך ספר בהכנה, על יחסי תקשורת ופוליטיקה בישראל 

מהפכת התקשורת באה לישראל באיחור רב, אבל שלא כמו בארה"ב ובאירופה, אצלנו היא לוותה במהפכה פוליטית. לאחר שקיעת הסדר הפוליטי הישן, אנו עדים להתגבשות דפוס פוליטי חדש בישראל, מעניין, מורכב, שיש בו גם פוטנציאל של סכנה

"שלושה אירועים גדולים קרו בישראל בעשור האחרון: גל העלייה של יהודי רוסיה, הסכם אוסלו והפעלת שידורי הערוץ השני". הדברים נאמרו ב1- בנובמבר 1998, בטקס חתימה על הארכת הזכיונות של החברות המשדרות בערוץ 2. המשתתפים חייכו בסלחנות להשוואה התמוהה, ייחסו אותה להתרגשותו של הדובר, אורי שנער, מנהל מאושר של אחת משלוש חברות הזכיינים של הערוץ. האמנם היתה ההשוואה מוטעית?

אם שנער היה מנסח את דבריו מעט אחרת, ובמקום "הפעלת הערוץ השני" אומר "תחילת העידן הרב-ערוצי והמסחרי של הטלוויזיה", הוא היה צודק. כי שנות התשעים הן שנים של מהפכת תקשורת בישראל. מהפכה, שהשלכותיה  על החברה הישראלית טרם זכו למחקר מעמיק. במאמר זה אני מבקש לטעון שמהפכת התקשורת חוללה טרנספיגורציה של השיטה הפוליטית הישראלית. היא יצרה פוליטיקה חדשה.

למרות מילות השיר הידוע,  אנו איננו הראשונים. מהפכת התקשורת באה לישראל באיחור רב, אחרי ארה"ב ומדינות מערב אירופה. אבל שלא כמו במדינות האלה, אצלנו היא לוותה גם במהפכה פוליטית. שילובן של שתי מהפכות אלה, והתרחשותן המואצת בתקופה קצרה, הן שעושות את המקרה הישראלי לייחודי ומעניין.

                                         *

בשנות התשעים שינה הגוף הפוליטי הישראלי את אופיו ונוצר סוג חדש של  פוליטיקה, המכונה "פוליטיקה מתוּוכת", או "פוליטיקה שהמדיה במרכזה". מדוע הישנה באה לקיצה? הסדר הפוליטי הישראלי, בדומה לרוב הממשלים הדמוקרטיים האחרים בקפיטליזם-המאוחר, סובל מאז שנות הששים מ"משבר לגיטימציה". זהו, בלשונו של אנתוני גידנס, "כשלון הסדר הפוליטי ליצור בקרב האזרחים רמה מספקת של מחויבות ומעורבות, כדי שניתן יהיה לשלוט היטב וכהלכה" (גידנס, 1990). יורגן האברמס, שטבע את המושג, התייחס בעיקר לסתירה בין הכורח המוטל על כל ממשל דמוקרטי קפיטליסטי לספק את כל צרכי האזרחים הבוחרים, לאי נכונותם של העשירים יותר לממן במסיהם את רווחת העניים יותר. סתירה זו, טען האברמס, אינה ניתנת ליישוב והיא גוררת את הממשל ליצור רמה בלתי מספיקה של מחויבות ומעורבות בקרב האזרחים (האברמס, 1976). חוקרים והוגים ליברליים יצרו את תיאוריית "עומס היתר" על המדינה, ולפיה הפרת ההבטחות מצד הממשל לבוחרים יוצרת אדישות ואי אמון בקרב האזרחים. גם פה, נקודת המוצא היא שממשלות נוטלות על עצמן יותר מדי מטלות.

משבר הלגיטימציה בישראל חמור יותר מאשר במדינות אחרות, משלוש סיבות. ראשית, האתוס המכונן של חברה זו היה סוציאל-דמוקרטי ולכן רמת הציפיות מהממשל היו, ונשארו, גבוהות מאוד. שנית, לחומרת המשבר תרם "המצב הקולוניאלי" שאנו מצויים בו מאז 1967. ולבסוף, באוכלוסייה הישראלית יש איים חברתיים לא קטנים החסרים שורשים דמוקרטיים. שילוב כל הגורמים האלה מביא לכך, שבעוד שבחברות הקפיטליסטיות המאוחרות נשבר אמונם של האזרחים ביכולת הממשלה לנהל את מדיניותה לפי הבטחותיה, בישראל נשבר אמונם של רבים בעצם זכותה של הממשלה למשול.

למשבר הלגיטימציה ביטויים רבים. אחד מהם הוא ריבוי המשברים הממשלתיים. על פי החוק, אמורות היו ממשלות להיבחר פעם בארבע שנים, ובכל זאת היו ב50- שנות קיום המדינה לא פחות מ27- ממשלות. ביטוי אחר הוא חוסר האמון של הישראלים בפוליטיקה ובפוליטיקאים. לעומת הצבא ובית המשפט העליון, שזוכים, למרות מחאת החרדים ואביגדור ליברמן, באמונם של  כ90% מהציבור, מקבלות המפלגות 21% תמיכה בלבד (פרס ויער, 1998). אבל מי זקוק למדדים סטטיסטיים כאלה כשעומדת לנגד עינינו תמונת הלילה ב4- בנובמבר 1995? לא יכול להיות ביטוי חריף יותר למשבר לגיטימציה מרצח ראש ממשלה, המסמל בגופו את הגוף הפוליטי.

הביטוי החריף ביותר של קריסת הפוליטיקה הישנה היה מה שעבר על המפלגות הפוליטיות, שהיוו מאז השנים המעצבות של החברה הישראלית אבני היסוד של המערכת הפוליטית. גם תופעה זו אינה ייחודית לישראל. שנות השמונים והתשעים במערב אירופה מתוארות בספרות הפוליטית כעידן של "שקיעת המפלגות".

הדבר בא לידי ביטוי בירידה בהיקף החברות במפלגות, התרופפות הקשר בינן לארגונים חברתיים כמו איגודים מקצועיים או אגודות דתיות וכדומה, החלשת הזיקות המסורתיות למפלגות מצד הבוחרים, ירידה במספר המצביעים בבחירות, נזילת בוחרים ומעבר מ"הצבעת השתייכות" ל"הצבעה של הבעת עמדה". המבנה הארגוני של המפלגות והלכידות הפנימית שלהן נחלשו, המפלגות מאבדות את האידיאולוגיה הייחודית וקשה להבדיל ביניהן. התוצאה היא שגוברת המתירנות הקואליציונית, צירופים שלטוניים שבעבר לא התקבלו על הדעת נעשו אפשריים ומדיניות הממשלות אינה משקפת את ההבדלים הגדולים בין השמאל לימין בחלוקה האירופית הקלאסית (Mair, 1997).

מדעני חברה מסבירים כי המפלגות חדלו מלמלא את הפונקציות החברתיות והפוליטיות שהן אמורות למלא במערכת הפוליטית: גיבוש ציבור האזרחים וגיוסו, ריכוז תביעותיו וייצוג האינטרסים שלו, ניסוח מדיניות ציבורית. מה שנותר להן הוא להמשיך בשתיים בלבד מהפונקציות הקלאסיות: בחירת מנהיגים והקמת הממשלה. סוציולוגים פוליטיים מוסיפים לכך את הטענה, שבעבר היה למפלגות תפקיד של קישור החברה לפוליטיקה. היום הן איבדו את אחיזתן בחברה והן מתמקדות במדינה.

ההסבר הוא זה: ראשי המפלגה המכהנים כמחוקקים מתחילים לנצל את המדינה באופן שיטתי כדי לחזק את מעמדם ולהרחיק את המתחרים החדשים מבחוץ. כך קורה שהמפלגות, במקום להיות מתווכות בין המדינה לקבוצות בחברה, נטמעות במדינה. כפי שמסביר יפה אריאן, בספר "קץ המפלגות", מנהיגי המפלגות חדלים להיות "נאמנים" כבמפלגת שלד או "נציגים" כבמפלגת המון, ואפילו לא "יזמים" כבמפלגה חובקת-הכל. במקום זה הם נעשים בעלי תפקידים בגופים ממלכתיים למחצה. כך מתהווה קרטל של מפלגות המחלקות את משאבי המדינה בעיקר כדי הבטיח את קיומן. מפלגות אלה אכן קיבלו את הכינוי "מפלגות קרטל". עניינן הוא השלטון והשליטה על חלוקת משאבים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתקיים, בעוד ייצוג החברה יורד לדרגת חשיבות משנית. מכאן מובנת הריאקציה של הציבור כלפיהן. הוא חש נבגד ומרומה ומגיב בחוסר נחת, באכזבה, בהתרחקות או בזעם.

כה עמוק השינוי במעמד המפלגות, שכמה מדעני מדינה הגיעו למסקנה שהדמוקרטיה המודרנית עומדת עתה לפני שלב חדש, ושהמפלגות הפוליטיות המוכרות יהפכו לעניין של העבר. בלשונו של פיצ'ורנו, הסתיים שלב מסוים בהיסטוריה הפוליטית של הדמוקרטיות האירופיות. "מפלגות חזקות, בעלות מצעים מוגדרים היטב וציבור חברים מגובש, הן תופעה חולפת... הטיפוסית לשלב ה'היווצרות' הראשון [של הפלורליזם], שבו מתקבלים שחקנים קיבוציים גדולים למערכת הייצוג כשותפים לכוח" (מצוטט אצל מאיר).

כשם שמשבר הלגיטימציה בישראל חריף מזה שבמדינות מערב אירופה, כך גם משבר המפלגות. הגורם לכך היא העובדה שמאז שנות העשרים והשלושים מילאו המפלגות הישראליות תפקיד גדול יותר מזה שהיה למפלגות במסורת הפוליטית האירופית. הן קדמו למדינה והקימו אותה. הן סיפקו לחבריהן שירותים שבמקומות אחרים המדינה, או ארגונים אחרים, פרטיים ואף ציבוריים, מספקים (כמו שיכון ושירותי רפואה, תעסוקה וחינוך, ספורט, תרבות וכיו"ב). המפלגות הישראליות היו אחראיות לעיצוב סמלי הזהות, שימשו לחבריהם לא רק ארגון פוליטי אלא מועדון חברתי, אפילו בית. לא במקרה השתרש הכינוי שהעניק בנימין אקצין לישראל: "מדינת מפלגות".

בשנות השמונים חל שינוי באופי המפלגות. שתי הגדולות, העבודה והליכוד (שתפסו בעשורים האחרונים שני שלישים עד שלושה רבעים מהמושבים בכנסת) נעשו מה שאיש אסכולת פרנקפורט, אוטו קירשהיימר, כינה "מפלגות חובקות-כל". מפלגה ממין זה היא המקבילה הפוליטית לכל-בו המסחרי. תכליתה למשוך כמה שיותר מצביעים, והיא עושה זאת באמצעות פנייה למכנים המשותפים האלקטורליים הרחבים ביותר, תוך איבוד הזהות החברתית, האידיאולוגית או הפרוגרמטית שלה. הדרך למשוך "קליינטים" נעשית בדומה לנעשה בשוק הסחורות: אימוץ דימוי, סימן מסחרי, מותג שיש לו כוח משיכה.

אבל, קובע קירשהיימר, כשגורמים כל כך שטחיים ומקריים כמו סגנון ומראה של המנהיג, אירועים מזדמנים, מצבי רוח חולפים, הם הקובעים את התנהגות הבוחרים, מפסיקה המפלגה להיות חוליה מתווכת בין החברה לממלאי תפקידי הממשל (Kirshiamer, 1966).

בהדרגה פסקו מפלגות אלה להיות מפלגות חברים, או מפלגות המון אידיאולוגיות, ונעשו מפלגות שלד. בשנות הששים קרוב ל20% מהבוחרים בישראל היו רשומים כחברי מפלגות. לקראת הבחירות של 1996 נרשמו אליהן רק כ10%-, אבל חלק גדול מהם עשו זאת רק כדי שיוכלו לעזור לחברים להיבחר בפריימריס. מרחק רב מפריד בין החברות החד-פעמית והתכליתית הזאת, לחברות במועדון חברתי שמהווה בית, כפי שהיה בעבר הלא כל כך רחוק.

גם היקף התפקוד של המפלגות ומידת מעורבותן בחיי האזרח המשיכו להצטמק. שוב לא פעלו המפלגות באופן כה אינטנסיבי כפי שעשו בעבר באיוש משרות במנגנון הציבורי, כתגמול לפעילים מפלגתיים, בייצוג תביעות של אינטרסים או של יחידים כלפי המרכז הפוליטי, או במעורבות בחיי היומיום של האוכלוסייה ובפעילות הקהילתית. נחלש משקל המנגנונים ושכבת המנהיגות המפלגתית, נתרופף הקשר בין המנהיגים למונהגים, חלה ירידה בפעילות האידיאולוגית והתחזקה מגמת הפרסונליזציה.

השינויים במעמד המפלגות בישראל עמוקים עוד יותר מאלה שהתרחשו במערב אירופה בגלל המצב הקולוניאלי. תהליך השלום חיזק עוד יותר את אי הרלבנטיות של המבנים הפוליטיים הישנים. כשממשלת "המחנה הלאומי" מחזירה את חברון ומחלקת את ארץ ישראל, מה נותר עוד מהמחלוקת ההיסטורית בין הליכוד למפלגת העבודה מלבד קצת טקטיקה והרבה רטוריקה? כשהוויכוחים האידיאולוגים חוצים את המפלגות ההיסטוריות הגדולות, שוב אין המפלגות ממלאות את תפקיד "חיל המשמר השומר על הסמלים, האתוסים והמורשת הפוליטית" בלשונו של משה ליסק. הן פסקו להיות תנועות חברתיות ונעשו פונקציה ארגונית בלבד. להט אידיאולוגי, הומוגניות חברתית, בסיס קהילתי, כל אלה נותרו רק במפלגות הסקטוריאליות, במובלעות התרבותיות כמו אלה של העולים מרוסיה ואתיופיה, או החרדים המזרחים (ליבס, פרי וגרבלסקי, 1997). שתי המפלגות הגדולות בישראל הפסיקו לייצג את הרוב המכריע של החברה. 

                                            *

משבר הלגיטימציה העיק על הפוליטיקאים ועל ציבור הרחב, שקרא לעברם "מושחתים נמאסתם". בניסיון להציל את המערכת נעשתה רפורמה פוליטית, הונהגו פריימריס ונקבעה בחירה ישירה של ראש הממשלה. התקווה היתה שתיקונים אלה יביאו לשיפור המצב. קרה ההפך, הם הרעו את המצב באופן משמעותי. עם החלשות המפלגות גבר הצורך במכניזם מתווך אחר בין המנהיגות הפוליטית לקהל הרחב, ואת מקום המפלגות תפסה התקשורת. אבל בשנות התשעים לא היתה זו העיתונות הישנה, אלא מערכת התקשורת החדשה, הטלוויזיה המסחרית והרב-ערוצית. מה שקרה הוא לא המשך המשחק הישן, תוך שימוש בכלי חדש. החלפת הכלי פירושה היה שינוי שם המשחק. אכן, הדמוקרטיות בנות זמננו נקראות "דמוקרטיה שהתקשורת במרכזה", "דמוקרטיה מתווכת" (Mediated Democracy) , "דמוקרטיה מתוּוכת תקשורת" (Media mediated Democracy), או שמות דומים.

מה שקרה באיטליה בשנות השמונים הוא דוגמה טובה. בתחילת העשור בוטל המונופול של שידורי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים. תוך זמן קצר הוצפה המדינה במאות תחנות טלוויזיה ורדיו. הדבר גרם להידרדרות ברמת השידורים, שהוצפו במשחקים אינפנטיליים ותוכניות חצי פורנוגרפיות. אבל מעבר ל"טבלואיזציה של הטלוויזיה", היתה לשינוי גם השפעה עמוקה על הפוליטיקה. ז'נפייטרו מאזולני הראה כיצד בעבר נשלטה התקשורת על ידי "הלוגיקה של המפלגה" ואילו עתה הפוליטיקה מושפעת מן "הלוגיקה של המדיה", קרי הטלוויזיה  (Media logic and party logic, Mazzoleni, 1987). במקרה הראשון מערכת התקשורת משרתת את הפוליטיקה, פועלת לפי הצרכים, האילוצים והלוגיקה שמכתיבות המפלגות. במקרה השני אופן התנהגות הפוליטיקאים, תהליך קבלת ההחלטות, תוכן ההחלטות, בעצם כל המערכת הפוליטית, תפקודה ותפעולה מושפעים ממאפייניה ואילוציה של התקשורת.

בישראל אנו חשים בשינויים אלה מאז 1996, אם כי תשומת הלב ניתנה בעיקר לסימפטומים החיצוניים שלהם. אנשי תקשורת, פוליטיקאים וגם הציבור הרחב חשים שהדימוי נעשה היום יותר חשוב מהתוכן, שהפרסונה עדיפה על המהות. ההופעה בטלוויזיה היא העיקר. יש הרגשה שהכל בלוף, והמושג הרווח הוא "פוליטיקה וירטואלית". אבל תיאורים אלה אינם שמים את האצבע על השינויים המהותיים יותר בזירה הפוליטית.

מחקר מקיף שעשיתי בשנתיים האחרונות על הפוליטיקה החדשה ניסה לרדת לשורשי התופעה ולעמוד על מלוא משמעותה. הרשימה הבאה מציגה, בראשי פרקים בלבד, כמה מן המאפיינים הבולטים של הפוליטיקה-מתווכת-התקשורת בישראל.

השינוי הראשון הוא בדפוס המנהיגות הפוליטית. המנהיגות הפוליטית הישנה בישראל היתה ברובה מטיפוס האפרטצ'יק. זהו העסקן המפלגתי הצומח בתוך המנגנון המפלגתי, מטפס לאיטו בהיררכיה הארגונית, באין ספור ישיבות מפלגתיות, הוא מומחה לפוליטיקה ומניפולציה מאחורי קלעים, בעל כישרון למו"מ ויכולת כיפוף מרפקים. קידומו נתמך על ידי פטרון פוליטי המושך אותו מלמעלה בתמורה לשירותים הפוליטיים שהוא מספק לו. לעומתו, הדפוס האופייני לפוליטיקה החדשה הוא של הסינסינטוס. זהו המנהיג הטריבון הפופולרי, הפועל לאור היום בכיכר העיר. יתרונו הגדול הוא ביכולת הדיבור וההופעה ובגיוס ההמונים. קידומו הפוליטי נעשה באמצעות ההמונים שדוחפים אותו מלמטה בזכות הפופולריות שלו. מסך הטלוויזיה תפס את מקום הכיכר. לשון אחרת, הדרך לצמרת עוברת דרך הפופולריות באמצעי התקשורת. ובאמת, מי הצליח להגיע לצמרת הליכוד והעבודה בפריימריס בפברואר השנה? בראש וראשונה כוכבי התקשורת. טיפוסים מן הסוג הישן, גם אם היו בעלי כישורים פוליטיים, כמו השר מיכה חריש בעבודה, אבודים בשיטה החדשה.

השינוי השני מתבטא בכך שאת סדר היום הציבורי קובעת התקשורת. גם בפוליטיקה הישנה יש זיקה בין סדר היום התקשורתי לסדר היום של הממשל. אבל בפוליטיקה שהתקשורת במרכזה, האחרון נעשה מותנה במידה מכרעת בראשון. בעיה ציבורית שאינה זוכה לסיקור אינה מוצבת על שולחן הקברניטים לטיפול. להפך, עניין בעל חשיבות מעטה יחסית שזוכה לפרסום, דווקא בו יעדיפו הקברניטים לטפל. מכיוון שכך, הכניסה לתקשורת היא האמצעי של הציבור להעלות נושאים לסדר היום.

מכיוון שכמעט רק מה שמתרחש בטלוויזיה חודר לתודעת הציבור, חלק משמעותי מפעולת הממשל לא נועד אלא לסיקור תקשורתי בלבד. יצחק רבין היה שייך לדור הישן ונהג לומר: "רק מי שלא עושה, או נכשל, צריך להסביר". מסיבה זו, אגב, התנגד לארגן הפגנות תמיכה בממשלה לאחר החתימה על הסכם אוסלו, או לפעול נגד הפגנות האופוזיציה. בנימין נתניהו, הנציג הבולט ביותר של הפוליטיקה החדשה בישראל, סובר ההפך: מה שקיים הוא רק מה שאני מציג בטלוויזיה. מסיבה זו מתחיל יום עבודה בלשכת ראש הממשלה בדיון של הצוות המצומצם בשאלה, מה אנחנו עושים היום בתקשורת.

כשהתפטר תת אלוף רפי נוי, שהיה ראש לשכתו של שר הביטחון יצחק מרדכי, בסוף 1998, נימק זאת בכך שלא היה מסוגל להסתגל לשינוי שחל בדפוסי העבודה של מפקדו וידידו הטוב מהצבא. כשהיה אלוף, פעל מרדכי לגופו של עניין, התוודה נוי בראיון לעיתון. מאז שנעשה שר, מה שמעסיק אותו היא השאלה כיצד ייראה ויתקבל בתקשורת. אבל השינוי שחל בדפוסי העבודה של מרדכי מלמד שהוא פשוט הפנים במהירות את כללי המשחק בפוליטיקה שהתקשורת במרכזה. 

הפוליטיקה החדשה שינתה מאוד את דפוס העבודה הפרלמנטרית. מכיוון שלא ועדת המינויים או צמרת המפלגה בוחרים את הרשימה לכנסת, אלא הקהל הרחב, בפריימריס, אין חבר הכנסת מחויב כל כך למפלגתו. עליו להיות אהוד ומקובל על הציבור הרחב, ובראש וראשונה מוכר. נוכחות מזוהה  ופופולריות נעשים תכלית העבודה הפרלמנטרית. זהו שינוי משמעותי, החלפה של הפוליטיקה הפרלמנטרית בפוליטיקה אלקטורלית. העיסוק בנושאים מושכי תשומת לב, ריבוי גימיקים, עדיפים על עבודה פרלמנטרית אפורה כמו חקיקה, דיונים בוועדות כנסת, טיפול בבעיות אמיתיות שהתקשורת אינה מסקרת אותם. חבר הכנסת המצוין שבח וייס, שהודח ממקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה בפריימריס של פברואר 1999, יוכל להעיד על כך.

                                             *

בפוליטיקה הישראלית הישנה, רק פוליטיקאים עסקו בפוליטיקה. בפוליטיקה החדשה נוצרה שכבה רחבה של בעלי מקצוע של שיווק פוליטי. דוברים ויחצ"נים, יועצי תדמית ומומחי פרסום, אלוקיושניסטים ומומחים לשפת גוף, פרשנים, spin doctors’ ', וכמובן הסוקרים.  במערכות הבחירות של שנות הששים החלו המפלגות להיעזר במשרדי פרסום. אבל את המדיניות קבעו רק הפוליטיקאים. בתהליך איטי ירד משקל הפוליטיקאים ועלה משקל המומחים. כשהודיע אהוד ברק, בפברואר, שבראש מטה הבחירות שלו יעמדו מקצוענים, נשמע הדבר כמובן מאליו. היה זה  סיום תהליך הפרופסיונליזציה, או האמריקניזציה, של הפוליטיקה הישראלית. וכשמו של ספר שתיאר את התהליך הזה באנגליה, זהו תהליך של  “packaging politics”.

בעקבות המהפכה הפוליטית בישראל של שנות התשעים, נעשתה הפוליטיקה התקשורתית פוליבידור, פוליטיקה בתורת בידור. פוליטיקאים שבעבר הופיעו בתוכניות פוליטיות כבדות-סבר, הם היום אורחי תוכניות בידור, יחד עם זמרים, שחקנים, בדרנים. תיאור הפוליטיקה נעשה דומה יותר ויותר לתיאור אירועי ספורט. ערב הבחירות ב1996- נקראה תוכנית פוליטית מרכזית "משחק השבוע" וצולמה באולם כושר. חלק מהפרשנים הפוליטיים הם גם פרשני ספורט, והדימויים שלהם ממחישים היטב את טשטוש הגבולות שבין התחומים.

30 שנים של מחקרי תקשורת, במיוחד בארה"ב, גדשו את מדפי הספרים בעדויות על ההשפעות השליליות של הטלוויזיה על הדמוקרטיה. הטלוויזיה גרמה לפרסונליזציה ופרסוניפיקציה של הפוליטיקה; היא שמה את הדגש על הטקטיקה של השחקנים הפוליטיים ולא על האידיאות והתוכניות המדיניות; היא נוטה להבליט את המתמודדים הבכירים ולהתעלם מהאחרים; היא מבליטה את בעלי הדעות הקיצוניות, על חשבון הרוב המתון, ומקצינה את השיח הציבורי. אופיים של המשדרים הטלוויזיוניים מרדד את הידע הפוליטי, מטפח ציניות ואי אמון כלפי המוסדות הלאומיים, עד כדי כך שהם גרמו למשבר מנהיגות במדינות הדמוקרטיות. הדברים נעשים חמורים ככל שגדלה הפסיביות של הציבור, קרי התרחקותו מכל עניין בפוליטיקה, והירידה ברמת ההשתתפות הפוליטית.

לא כל התופעות האלה, שחוקרים מונים בדמוקרטיות מערביות, קיימות גם בישראל. למשל, רמת הידע הפוליטי, הערנות וההשתתפות הפוליטית אצלנו גבוהים למדי. אין הרבה מדינות ששידורי החדשות ותוכניות האקטואליה זוכות בהן לרייטיניג כה גבוה. אבל בהחלט אפשר לראות כיצד חלק מהתופעות השליליות חלחלו עמוק לתוכנו ומכרסמות בגוף הפוליטי.

מחקרי תרבות שנעשו בישראל בעשור האחרון גילו, שהטלוויזיה דחקה את מקום העיתון כמדיום המרכזי בתרבות הישראלית. זהו אינו שינוי טכנולוגי בלבד, כי תכונות המדיום משפיעות על אופי התרבות. התרבות הישראלית, שהיתה תרבות כתב, נעשית עקב מהפכת התקשורת תרבות ויזואלית. תרבות שהמרכיב הוויזואלי בה הוא דומיננטי שונה במהותה מתרבות שהמלה הכתובה עומדת ביסוד המעשה הקומוניקטיבי בה.

על אף הדימוי הרווח של עם ישראל כ"עם הספר", יש מקום לטענה שהתורה שבעל-פה היא שאפיינה את התרבות היהודית. הרעש של "פופוליטיקה" מזכיר את הרעש של החברותא בישיבות. אפשר שהמעבר מהתרבות הכתובה לעידן הטלוויזיה הוא חזרה לדפוס המסורתי יותר של התרבות היהודית, על כל המשתמע מכך. עניין זה רחב יותר מהעיסוק בפוליטיקה וכולל שדות תרבות אחרים.

                                             *

נצחונו של ביבי נתניהו בתוך הליכוד ולאחר מכן בבחירות לראשות הממשלה נבע במידה רבה מהעובדה שהוא היה הפוליטיקאי הישראלי הראשון שהבין את הפוליטיקה החדשה. האחרים היו שבויים עדיין בשיטה הישנה. הוא ידע לנצל אותה לצרכיו. מבחינה זו, העימות הטלוויזיוני בינו לפרס בבחירות 1996 הזכיר את הקרבות הראשונים במלחמת העולם השנייה, בין טנקי הפנצר הגרמניים לאבירי הצבא הפולני, שיצאו רכובים על סוסים. גם לאחר בחירתו המשיך נתניהו להיות יבואן של עקרונות מוכרים בארה"ב. "הקמפיין המתמשך" הוא אחד מהם. על פי עקרון זה נשיא, או ראש ממשלה מכהן, אמור להשתמש בשיטות של שיווק פוליטי לא רק במערכת הבחירות, אלא לכל אורך תקופת כהונתו, כדי לקדם את המדיניות שלו ובעיקר כדי להבטיח את בחירתו הבאה.  

מושג אחר הוא "הקמפיין הנגטיבי". כאשר נתניהו תקף ללא הרף את יריביו הפוליטיים, מיד לאחר שעלה לשלטון, נתפס הדבר בציבור כמעשה לא הגון. לפי המסורת שלנו, ראש ממשלה, לאחר שנבחר, מפסיק להיות ראש מחנה ומקבל על עצמו את ההנהגה על העם כולו. נתניהו, חניך פוליטיקה-מתווכת-התקשורת מארה"ב, בז לעיקרון הזה. מסיבה זו המשיך לנהוג  כמתחייב מכללי המשחק של הפוליטיקה חדשה, מעודד את תומכיו ותוקף את מתנגדיו. הלחישות לאזנו של הרב כדורי, כמו ההתקפות הגלויות והחריפות על האופוזיציה, האליטות, הצבא, המערכת המשפטית, הן חלק מטקטיקה פוליטית הנקראת "קמפיין נגטיבי", ומוכרת לא רק לפינקשלטיין האגדי אלא לכל סטודנט אמריקאי במדעי המדינה או בתקשורת פוליטית.

התפוררות המפלגות והעלייה בחשיבות התקשורת יוצרים רקע נוח, אם כי לא מחייב, לצמיחת פופוליזם. בישראל של שנות התשעים היו עוד תנאים לכך, ובראשם מנהיג בעל נטיות כאלה. השיטה הפוליטית שיצר נתניהו, בדומה לאלה של אלברטו פוג'ימורי בפרו, וקרלוס מנם בארגנטינה, מונחית על ידי עקרונות מובהקים של ניאו-פופוליזם: ההתעלמות מהמפלגות וגישה אנטי-פרלמנטרית; טיפוח מעמד המנהיג בעל הזיקה הישירה אל הציבור; מאבק נגד האליטות והאדרת "העם" (השוק הוא הביטוי ציורי שלו, בדומה לכפר בפופוליזם הנרודניקי הרוסי); נטיות אנטי-אינטלקטואליות ועוד מאפיינים, המופיעים בפרויקט הפופוליסטי של נתניהו.

לפופוליזם יש לפעמים צד חיובי. במיוחד באמריקה הלטינית הוא נועד להגביר את מעורבותן של שכבות רחוקות בתהליך הפוליטי. אבל לעתים קרובות, במיוחד כשפופוליזם צומח על קרקע דמוקרטיה מפותחת, זו מראית עין בלבד. במקרה של טלה-פופוליזם, זוהי מראית עין מסוכנת. המנהיג הפופוליסטי משתמש בטלוויזיה לגשר בינו לעם, אבל בניגוד למפלגות זה גישור בכיוון אחד. העם אינו יכול להשתמש בטלוויזיה כדי להגביר את השפעתו על המוסדות ומקבלי ההחלטות. זוהי כאילו-השתתפות, השתתפות וירטואלית. יותר מהפופוליזם שהתבסס על הכיכרות, או על שידורי הרדיו, הטלה-פופוליזם מדבר גבוהה גבוהה בשם הדמוקרטיה, אך בבסיסו עומדת הונאה. טיבם של מעשי הונאה האלה, שעד שהם מתגלים הם עלולים להביא נזק בל ישוער.

כל אחד מהמאפיינים שהוזכרו כאן, בראשי פרקים, מצריך פירוט, ניתוח והמחשה. אבל אפילו מסקירה קצרה זו עולה, שאנו עדים בשנים האחרונות  להתגבשות דפוס פוליטי חדש בישראל, מעניין, מורכב, אבל דפוס שיש בו גם פוטנציאל של סכנה. המחקר משווה עם דמוקרטיות מערביות יכול לסייע בהבנה של דפוס זה. אבל צריך להבחין גם במאפיינים הייחודיים, ולהמשיך בחקירתם.

ביבליוגרפיה

כספי, דן (1997) תקשורת ודמוקרטיה בישראל, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

קורן, דן (1998) קץ המפלגות, הדמוקרטיה הישראלית במצוקה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

ליסק, משה והורוביץ, דן (1990) מצוקות באוטופיה, תל-אביב: עם עובד.

גלנור, יצחק (1996) "המשבר במערכת הפוליטית הישראלית: המפלגות כגורם מרכזי", עמ' 144-175 אצל משה ליסק וברוך קני-פז (עורכים), ישראל לקראת שנת 2000, ירושלים: מגנס.

ליבס, תמר; פרי, יורם וגרבלסקי, צפירה (1996) "היכן חבויה ההשפעה האמיתית? תקשורת  ותקשורת אלטרנטיבית בבחירות בישראל 1996", קשר (2) 5-20.

פרס, יוחנן ויער-יוכטמן, אפרים (1998), בין הסכמה למחלוקת, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

פרי, יורם (עורך) (1989) שינוי שיטת השלטון בישראל, תל-אביב: המכון לתכנון מדיניות ביחסי ישראל והתפוצות. 

Giddens, Antony (1990) Sociology, Cambridge: Polity Press.

Yatziv, Gadi (In Print) “At The Last Moment”. In Peri, Yoram (ed.) Rabin Assassination and the Israeli Public, Stanford CA.: Stanford University Press.

Mair, Peter (1997) Party System Change: Approaches and Interpretations, Oxford: Oxford University Press.

Mazzoleni, Gianpietro (1987) “Media Logic and Party Logic in Campaign Coverage: The   Italian General Elections of 1983”, European Journal of Communication, 2 (1): 81-103.

Kirshiamer, Otto (1966) “The Transformation of the Western European Party Systems”, in Joseph LaPalombara and Myron Weiner (eds.) Political Parties and Political Development, Princeton: Princeton University Press.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד