שמונה הערות על מנהיגות
שמונה הערות על מנהיגות

פרופ' מיכאל הרסגור מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב

 

כמעט לכל מנהיג יש ההרגשה שהוא חצי-אל או אל מוחלט. הצרה היא שרובם היו טיפשים, או יהירים, ובעיקר מסוכנים  לעמיהם

הערה ראשונה: על המנהיג וההיסטוריה

האם העשייה ההיסטורית היא ילידת כורח או פרי רצונו של פרט? ויכוח מעניין בשאלה הזאת התנהל בין הסופר הגרמני ברטולד ברכט (1898-1956) לקיסר נפוליאון (1769-1821). אפשר לומר שוויכוח בין שני אנשים, שהאחד מת 187 שנה אחרי שנולד האחר, קשה לארגון בחיינו היומיומיים. אבל בהיסטוריה זה אפשרי, בעיקר אם הוא ויכוח קצרצר, שני משפטים בסך הכל.

ברכט כתב שיר ובו שורה אחת, האומרת: "פרעה בנה את הפירמידות. רק הוא?" הסופר רצה לומר שרבבות פלחים בנו את הפירמידות ולא מלך מצרים, המתרברב בכתבותיו בדברים הגדולים שעשה. נפוליאון, מצדו, כתב גם הוא שני משפטים קצרים: "האם הרומאים כבשו את גאליה בין 58 ל51- לפני הספירה? לא נכון, יוליוס קיסר כבש את גאליה".

הנה, בקליפת-אגוז, כל הוויכוח על תפקיד המנהיג בהיסטוריה. גאמל עבד אל נאצר, הרודן-הגיבור של מצרים, עמד בוויכוח הזה לצד ברכט: כאשר פקד להלאים את תעלת סואץ ב56-' הוא גם פקד לנפץ ולהשליך לים את האנדרטה של המהנדס  פרדיננד לספס (1805-1894), שתיכנן והשגיח על חפירת התעלה. אבל נאצר לא שם לבו לפרט קטן: ללא יוזמת לספס, רבבות הפלחים היו עדיין מביטים על המדבר המפריד בין אפריקה לאסיה באזור שבו מצויות היום הערים פורט-סעיד וסואץ.

*

הערה שנייה: על המנהיג הטוב

מיהו מנהיג טוב? אפשר לנסות להעלות כמה הנחות שיטילו אור על השאלה: מנהיג טוב הוא זה הנוסך ביטחון במונהגים, מקדם ומרחיב, חומרית ו/או רוחנית, את היחידה האנושית שהופקד או שהפקיד עצמו עליה, תוך קריאת המפה וקריאת ההיסטוריה. ראש כנופיית גנבים יכול להיחשב מנהיג טוב לאנשיו, אם הוא עושה את כל אלה וגם מתחמק בהצלחה מציפורני המשטרה (אולי אפשר למצוא בתולדות הפשע  –פרק מיוחד של ההיסטוריה – מין מסטר-גנגסטר כזה). אבל לפי הקריטריונים הללו, נפוליאון היה מנהיג גרוע. הוא אולי הגאון הצבאי המבריק ביותר בהיסטוריה, בעל כושר ארגוני כביר, אבל מבחינה פוליטית הוא נכשל לחלוטין. הוא השאיר את צרפת יותר קטנה בשטח ויותר דלה באוכלוסייה משמצא אותה בראשית הקריירה שלו.

מדוע נכשל נפוליאון? הוא לא קרא את המפה ולא את ההיסטוריה נכונה, הוא הזניח את הדבר היחידי שהיה יכול להבטיח את נצחונו: בניית צי חזק שיוכל להתמודד עם הצי הבריטי. הרי פלישתו הקטסטרופלית לרוסיה נועדה לאלץ אותה לסגור את נמליה לאניות האנגליות. אדם משכיל זה נכשל גם מבחינה היסטורית: הוא לא הרהר בגורלו של מלך שוודיה קרל ה12-, שפלש לרוסיה ונכשל בה  ב1709-.  הוא לא הבין שלרוסיה יש שתי בירות, ונפילת מוסקבה לא תמנע מהצאר אלכסנדר לשלוט בבירה השנייה, סנקט פטרסבורג. בצרפת, נפילת פאריס בידי האויב היתה מסמנת את סוף המלחמה. שליט צרפתי שאינו מבדיל בין ארצו לבין רוסיה אינו מנהיג גדול.

עצוב להיווכח שבקרב הצרפתים, אלה שנפוליאון לא אהב כלל ("מה איכפת לאדם כמוני חיי מיליון בני אדם?" אמר לקנצלר אוסטריה מטרניך ב1813-) חיה עדיין  "האגדה הנפוליאונית" – משהו דומה, אם כי בממדים אחרים, ל"אגדת מנחם בגין" אצלנו. בצרפת מוקירים ההמונים את זכרו של הרפתקן אנוכי ואצלנו את זכרו של דמגוג פופוליסטי. שניהם גררו את עמיהם למלחמות מיותרות (אצלנו היא עדיין נמשכת). מה שמוכיח שאזרחים הם לא פעם יותר תמימים, יותר סלחנים ויותר מבולבלים מהיצורים הנרקיסיסטים שהנהיגו אותם.

*

הערה שלישית: על העיוורון

היטלר הוא דוגמה של מנהיגות הרת-אסון לעמה, בנפרד מהאסונות שהביא לאחרים. מנהיגותו הצטיינה באי קריאת המפה ואי קריאת ההיסטוריה. אחרי שניצל את מדיניות "הפיוס" (Appeasement) של ממשלות בריטניה לטובתו, הוא עשה את הצעד הגורלי ששם קץ ל"פיוס": כניסת הצבא הגרמני לפראג ב15- במארס 1939. היטלר יזם שלושה מהלכים שהביאו לחיסולו: גרמניה פלשה לפולין ב1939-, למרות הערבויות הבריטיות שניתנו לארץ זו, והכניס את האימפריה הבריטית למלחמה נגד גרמניה. הוא זלזל במנהיגים האנגליים וכינה אותם "תולעים". לאסונו, וינסטון צ'רצ'יל לא היה תולעת.

גרמניה פלשה לבריה"מ למרות הניסיון ההיסטורי של פלישות קרל  ונאפוליון לארץ זו. היטלר הכריז מלחמה על ארה"ב והתעלם לחלוטין מהפוטנציאל הכלכלי המוחץ שלה. ב"שיחות שולחן" שלו טען שאין לארה"ב מהנדסים טובים. הוא היה שבוי כולו בהשקפת עולם קונטיננטלית-אירופית. הוא גם היה אוטודידקט, חסר יסוד השכלתי איתן (הוא לא ידע שפות זרות). האנטישמיות שלו היתה חסרת כל בסיס מדעי. מנהיגותו יכלה להעלותו לשלטון בארצו, את הגרמנים הוא הכיר. אבל לא את האנגלים, הרוסים והאמריקאים. אותם דחפים שהעלוהו לשלטון בגרמניה, הביא לתבוסתו במלחמת העולם השנייה. בריון עיוור יכול להיות רצחני ככל שירצה. עיוורונו מונע ממנו לזהות את אויביו, והם יכריעוהו.

*

הערה רביעית: על האוליגרכיה

מהפכת אוקטובר הביאה להקמת בריה"מ ב1917-. ב1925- היה סטלין למנהיגה הבלעדי והוליך את ארצו לתיעוש מואץ. אבל חיסול האיכרים האמידים (הקולקים) והקולקטיביזציה של אדמותיהם הרסו את החקלאות הסובייטית. חיסול הסיעות במפלגת השלטון והתרוקנות המועצות (הסובייטים) מתוכן דמוקרטי, לטובת פקידי המפלגה (פונקציונרים), חיסלו לא רק ויכוח חופשי אלא גם את היכולת להבין את  מצב החברה. במקום האצולה והבורגנות שחוסלו אחרי המהפכה, התגבשה אוליגרכיה אטומה (ה"נומנקלטורה") הנשענת על משטר של טרור. הניסיון לתקן את המצב בימי חרושצ'וב  (1956-1964) בא מאוחר מדי והיה בלתי יעיל. סטלין הקים הזריק לממשל, מראשיתו, וירוס כליה. יורשו הרוחני, ליאוניד ברז'נייב (שלט בשנים 1964 עד 1982), הספיק לפקד על הפלישה הכושלת לאפגניסטן (1979) והיה קברנה של בריה"מ. זה היה מוות שסיבותיו העיקריות התקיימו, בצורה רדומה, כבר בראשית שלטון סטלין.

 אדם גס ואכזרי זה לא ראה את הנולד, וכמוהו גם ברז'נייב.  האימפריה שלהם התמוטטה פחות מעשור אחרי מותו של האחרון. בריה"מ לא היתה "ממלכת הרשע", כפי שכינה אותה הנשיא האמריקאי רונלד ריגן. היא היתה ממלכת השקר, שבה אפילו המנהיגים לא ידעו את האמת על שום דבר חיוני. סטלין ויורשיו הנהיגו משטר של שקר טוטלי לנוחותה של האוליגרכיה השלטת. מנהיגים אלה לא קידמו את החברה, אלא רק את התעשייה הכבדה, שהיתה מיושנת כבר בשעת בנייתה. קודמו גם הכוחות המזוינים והמשטרה הפוליטית. המנהיגים נסכו אי-ביטחון במונהגים, העמיקו את התהום בין הצמרת לחברה. הם לא קראו את המפה (לא הבינו שבעריצות בלבד אי אפשר ללכד את חלקי הפדרציה) והם לא קראו היסטוריה. לכן לא הבינו את השאיפות הלאומיות של העמים בתוך בריה"מ ומחוצה לה. מנהיגים אלה הביאו למפלה הרועמת בדצמבר 1991. סופם של מנהיגים טוטליטריים היא כישלון טוטלי.

*

הערה חמישית: על הצבא

בתפקיד המנהיג הצבאי חל טשטוש מאז מלחמת העולם השנייה. יש להבחין בין המפקד-ההוגה בעזרת סטטיסטיקות ומפות, למפקד בשטח, העובד ישירות עם בני האדם. הצד המופשט של פעילות המפקד מביא אותו לא פעם לאשר פעולות שסופן אסון. הטכנולוגיה המודרנית מנתקת את האדם הלוחם, הסובל והנופל, יחד עם מנהיגיו הצבאיים חסרי האונים, מהמפקד הבירוקרטי הרואה אנשים במונחים סטטיסטיים בלבד. כך התנהגו המפקדות הפוליטיות-צבאיות של צרפת, אנגליה, הולנד, בלגיה ופורטוגל, בניסיונות השווא שלהן לשמור על האימפריות הקולוניאליות. הדבר נראה בבירור במלחמת האמריקאים בוייטנאם ובמלחמת הישראלים בלבנון: ספרו של שר הביטחון האמריקאי של התקופה, רוברט מקנאמארה,  נקרא In Retrospect ("במבט לאחור"). המחבר מודה שעצם רעיון ההתערבות הצבאית האמריקאית בווייטנאם, נגד הווייטקונג, היה "לקוי באופן חמור", ומוסיף: "הנשיא ג'ונסון ואלה שהיו אתו (כלומר, המחבר עצמו) טעו". הסיבה: האמריקאים ניהלו מלחמה בירוקרטית מהפנטגון.

הדבר בולט באחרונה באבדות הבלתי-הנסבלות של צה"ל ב"פעולות היזומות" בדרום לבנון. כדי לשמור על הווילות של רמת הגולן ולפרגן לימין, מנהיגים פוליטיים-צבאיים משליכים את החיילים הסדירים אל מלחמה שצה"ל לא יכול לנצח בה. את זאת אפשר ללמוד מנסיונם של חיילי נפוליאון בספרד, של חיילים אמריקאיים בוייטנאם וחיילים סובייטים באפגניסטן (1979-1989). אין טיפת מנהיגות בהרפתקאות אלה של ייאוש ומוות.

*

הערה ששית: על גדולת הדברים הקטנים

מנהיג אמיתי מכיר את חולשות בני האדם ואינו מדמה לעצמו את אזרחיו כאנשים עליונים. בימי מרד ההולנדים נגד ספרד (1568-1579), קצינים הולנדים זועמים התלוננו לפני מפקדם העליון, מנהיג המרד ויליאם השתקן, נסיך אורנז' (1533-1584), שסוחרים הולנדים עושים במחתרת עסקים עם האויב. הקצינים תבעו את העמדתם לדין והוצאתם להורג כבוגדים. ויליאם השיב: "מה אתם רוצים? הם סוחרים". בשבילו, קיומה של חזית לאומית נגד ספרד, שכללה בעלי מלאכה, אצילים נמוכים וסוחרים, היתה חשובה יותר מהענשתם של כמה סוחרים והרחקת עמיתיהם משורות המורדים.

הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן (1809-1865) רכש את אמון קציניו בשני דברים: רצונו העז לנצח את הדרום המתקומם ולהחזירו לברית המדינות, ונכונותו להודות בשגיאותיו, בלי חשבונות של "אגו". כך למשל כתב לגנרל גרנט, ביולי 1864: "אתה צדקת ואני טעיתי". הקנצלר הפרוסי ביסמרק (1815-1898) התנגד לרעיון שפרוסיה תספח חלקים מאוסטריה, אחרי מפלתה של האחרונה במלחמת 1866. כאשר הגנרלים והשרים, ואפילו מלכו, לחצו עליו להסכים לסיפוח, התקרב לחלון ואיים להשליך עצמו, אם הלחץ לא ייפסק. במעשה נבון זה הבטיח שאוסטריה-הונגריה תהיה בעתיד בעלת בריתה של ארצו. אילו נשאר נאמן לגישה זו גם ב1871-, אחרי הניצחון על צרפת, ונמנע מסיפוח אלזס-לורן, היה מסלק אחת מהסיבות לפריצת מלחמת העולם הראשונה, דור לאחר מכן. במלחמה זו נוצחה ארצו של ביסמרק. מקרים אלה מראים שגם בדברים לא גורליים, כביכול, יכול מנהיג אמיתי להוכיח את גדולתו.

*

הערה שביעית: על מנהיגים מפוברקים

מנהיג אינו בודד בהחלטותיו. יש סביבו נאמנים גם לפני שהגיע לעמדת כוח. הנאמנים הללו מקווים להיבנות ממנו. זיגמונד פרויד הסביר כיצד אוכלוסיות פאסיביות התעוררו לפעילות בהשפעת מנהיגים-אבות שאותם העריצו. אי אפשר לתאר את התנועה ציונית בלי הרצל, את הפסיכואנליזה בלי פרויד,  את מהפכת אוקטובר בלי לנין. לטוב ולרע, הם היו מנהיגים אמיתיים. הם לא דמו לפוליטיקאי הצרפתי לדרו-רולין (1807-1874), בעל האמרה הבלתי נשכחת "הנני מנהיגם, על כן עלי ללכת אחריהם".

אבל במחצית השנייה של המאה העשרים הצליחו הטכנולוגיה, היועצים, המומחים לתדמית, ליצור "מנהיגים" וירטואליים מאנשים בינוניים. זאת הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה במאה ה21-. באמצעות סקרים סלקטיביים והרבה כסף, אפשר ליצור דמות מושכת. במקרה זה, המועמד למנהיגות הוא יציר כפיהם של במאים ויועצים. כדברי זולטאן פרנצי, מועמד לתפקיד מושלה של מדינת מישיגן ב1970-, "המנהיג"-בכוח חייב להיות די חכם לדעת להשתמש בחומר שנותנים לו במאים והיועצים, אבל לא חכם מדי, כי אז הוא עלול להביע דעות אישיות, מקוריות, מחדשות, שמפריעות לפעולת המנגנון.

המנהיג מוצג כדמות-אב. הוא לבדו יכול לטפל בילדיו, אזרחי המדינה, בעוד יריביו, בכורי השטן, מוכנים למכור אותם לאויביה המסורתיים של האומה. המנהיג הווירטואלי מוצג כגבר חזק, שיידע לקבץ את ילדיו המפוחדים (מפני בני הבליעל) ולעשותם לעם חזק: המנהיג מתואר כנבון ("הדוצ'ה צודק תמיד" היתה קריאתם של נאמני מוסוליני), ויריביו הם רשעים וגם טיפשים: הם מדברים, למשל, על שלום שעה שכל גבר מנוסה יודע שחוק החיים הוא מלחמת-נצח ברעים. העובדה שהמנהיג חסר חינוך צבאי או הומניסטי-אוניברסיטאי מוצג כמקור כוחו ההיולי: "הטוראי ראשון היטלר יודע יותר על צבאיות מהגנרלים במטה הכללי". הנחה שלא הוכחה במלחמה.

*

הערה שמינית: נרקיס המלך

נרקיס היה זה שהתאהב בעצמו. מהשם הזה נגזרו מושגים הנוגעים לעניין שלנו: הנרקסיזם, בפסיכולוגיה, הוא מין אנוכיות עליונה. הנגוע בה הוא בעל ביטחון מוחלט ביכולתו הכבירה, איש המודרך על ידי הצורך ליהנות מהערצת ההמונים, גם אם הוא בינוני. נפוליאון השלישי (1809-1873) היה איש כזה. בפסיכואנליזה, הנרקיסיזם הוא ההתרכזות בעצמך ולפעמים אי-היכולת להבדיל בינך למה שמחוץ לך. פוגשים נטייה כזאת אצל ילדים קטנים, אצל חולי רוח ואצל הרב פרוש האב. נרקיסיזם מסוג זה עשוי להיות לסכנה ציבורית, אם חלקי החברה הבלתי-נגועים בה אינם מגלים התנגדות למנהיגים הנגועים. סדרה של קיסרים רומאים היו נרקיסיסטים מובהקים: קליגולה (מלך בין 37 ל41-), נירון (54-68), קומודוס (177-192),  אלאגבלוס (218-222). באלה הגיע הנרקיסיזם למדרגת טירוף. אבל נרקיסיזם קיים בדרגה זו או אחרת בכל מנהיג (זה אולי אחד מיסודות המנהיגות).

ועוד נקודה חשובה: למנהיג, ההנהגה היא מקור להנאה עצומה. בדרך כלל מנהיגים אינן מודים בזה ומדברים על "צו התנועה" או "פקודת השעה". בספרי הצרפתי עם האוליגרכיות המערביות, השתמשתי בביטוי "אורגזמה שלטונית", שבעיני הוא עדיין חלש מכדי להביע את תענוגות ההנהגה. לא מדובר רק בנסיעות, בסיגרים יקרים ובבקבוקי יין במחיר 500 דולר האחד. זו ההרגשה של המנהיג שהוא למעשה חצי-אל או אל מוחלט. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין לא פוליטיקה ולא היסטוריה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד