קווי השבר של המחנה הלאומי
קווי השבר של המחנה הלאומי

ד"ר עמיאל אונגר, תושב תקוע,  מלמד מדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן

הימין עדיין מחפש את הדרך הפוליטית בתוך כמה סתירות המלוות אותו, בין אידיאולוגיה לקונצנזוס, בין דימוי דתי לפנייה לכלל הציבור. נתניהו, שרץ בבחירות 96' עם דימוי של מנהיג אליטיסטי, רץ בבחירות 99' עם דימוי של מנהיג עממי, של "השטח". מהפך כזה מרחיק אותו עוד יותר מהימין האידיאולוגי, שגם את לבו הוא מבקש לרכוש 

לבחירות 99' רץ הימין בצורה מפוצלת, לאחר שהצליח להתאחד בבחירות 96'. נתניהו אחראי חלקית לכישלון הזה. אם היה מציג יכולת טובה יותר ביחסים בין-אישיים היה מפיג משהו מחוסר אמון שעורר בדרכו המדינית העמומה ואולי ההפכפכה. אך בעיית הפיצול לא החלה עם נתניהו. די אם נזכיר את בחירות 92'. נתניהו אינו נושא באחריות העיקרית לפילוג היום, כשם שלא היה אחראי ב96-' לאיחוד המחנה. אז הימין ראה בהפלת ממשלת אוסלו משימת קודש שהשכיחה זמנית את כל היריבויות במחנה הלאומי ובמחנה הדתי, להוציא קוריוזים כמו מימד. לאחר שהתחלף השלטון והשמאל עבר לאופוזיציה נשכחה המרירות המלכדת וצצו ועלו השסעים הפנימיים במחנה הלאומי.

אפשר לשרטט שלושה קווי שבר במחנה הלאומי, סביב שלוש שאלות: 1) האם חייב המחנה הלאומי להציב קו אידיאולוגי ברור ומיליטנטי, או ששליחותו היא דווקא בגיבוש קונסנסוס רחב ככל האפשר? 2) האם הוא מחנה אליטיסטי או עממי? 3) האם הדת והמסורת הם העוגן העיקרי של המחנה הזה, או שמא העיקר הוא תפיסה לאומית כללית, שתמשוך גם חילונים.

השבר הבולט ביותר הוא בין התומכים בסדר-יום ברור ונוקב לשואפים לקונסנסוס. לכאורה, המחלוקת הזאת היא בין מצדדי האידיאולוגיה המוצקה לבעלי תפיסה פרגמטית. אבל הדברים אינם כה פשוטים. קחו לדוגמה את ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, המעדיף היום את בני בגין על פני נתניהו. שמיר, המוצג תדיר בשמאל כמאובן אידיאולוגי, השתייך בעבר הלא רחוק למחפשי הקונסנסוס. כשנתבקש להחליט לאחר בחירות 1988 בין ממשלה צרה בראשותו לממשלת אחדות עם העבודה, העדיף קואליציה רחבה. רק בעקבות התרגיל המסריח של פרס הוא החל להישען על ממשלה צרה.

התומכים בגישה אידיאולוגית מאמינים שסטיות מהדרך יפגעו קשה בחוסנה של המדינה. להסבר הפשוט והנכון הזה יש לצרף היבטים אחרים. הפלג האידיאולוגי בימין מרגיש בסחף מתמיד שמאלה. השמאל הוא הקובע את הסדר יום האידיאולוגי ומנצל את עליונותו בתקשורת ובאקדמיה לעשות נפשות לדעותיו. התוצאה היא, לטענת האידיאולוגים, שהליכוד נמצא היום משמאל למפלגת העבודה של גולדה מאיר (אליקים העצני ממקם את נתניהו של היום משמאל ליוסי ביילין של תחילת אוסלו). כדי לעצור את הסחף, על המחנה הלאומי "לתת קונטרה" ולהציג מסרים אידיאולוגיים ברורים. תחושת הסחף מעלה אצל האידיאולוגים פקפוק בתועלת הקונסנסוס. כל קו אדום של אנשי הקונסנסוס ייפרץ, והדבר עשוי להסתיים בחלוקת ירושלים. אבל, טוענים האידיאולוגים, אם מציבים סמן ימני ברור בין העמדות, תהיה פשרה הוגנת. המצב היום, שבו המחנה הלאומי פוזל ללא הרף לקונסנסוס, מוליך לפשרה שפירושה נצחון השמאל.

ראש לשכת ראש הממשלה, אורי אליצור, שעבר מהצד האידיאולוגי לצד  הפרגמטי של המתרס, הביע פעם התפעלות מסיסמאות שלום עכשיו "טוב שלום מארץ ישראל השלמה".  אנשי שלום עכשיו, טען, העמידו את השלום בראש, בלי טיוח וגמגום. המחנה הלאומי לעומת זאת מתחמק מניסוח בהיר המעמיד את א"י בראש, גם מעל לשלום, ומעדיף להתפתל בהסברים ביטחוניים. דבריו של אליצור ואחרים מעידים על קנאה בשמאל, שאינו נרתע ממימוש האידיאולוגיה שלו גם כאשר הוא נשען על תמיכת המפלגות הערביות, ותומכים מפוקפקים כמו גונן שגב וגולדפרב.

כשהימין נבחר לשלטון הוא מתנהג כמו "חנון" ומשווע לאחדות לאומית. הימין מנצח, המחנה הלאומי מבטיח שינוי, אבל מקבל רגליים קרות לפני הביצוע. כאשר חתם מנחם בגין על הסכם קמפ דייוויד, תקפה אותו גאולה כהן (שעברה בינתיים לצד הפרגמטי ושוללת אופוזיציה לנתניהו מימין). מה שהכי הכאיב לה היה הוויתור מראש. אלו ניסה הימין את דרכו ונכשל, ניחא; אבל בגין לא ניסה.

הנטייה הנגדית במחנה הלאומי, לגיבוש קונסנסוס, נתמכת במורשת אידיאולוגית ובשיקולים פרקטיים. גם בליכוד וגם בציונות הדתית יש לאתוס האחדות ממקום בולט. השמאל הסוציאליסטי, שאימץ את מסורת מלחמת המעמדות והלחימה בפשיזם (גם אם הפשיזם שהוא מייחס לימין הישראלי דמיוני בלבד) רואה בפילוג דבר נורמלי, היאה למלחמת הנאורים בחשוכים. השמאל הליברלי רואה בפרט ובזכויותיו נקודת המוצא, והבדלי הגישות מקובלים אצלו, כל עוד ניתן לשמור על המסגרת הכללית. המחנה הלאומי חי פחות טוב עם מצבי פילוג. הסקרים מלמדים שאנשי המחנה הלאומי תומכים בממשלת אחדות באורח יותר עקבי מאחרים. "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" איננו רק ציטוט מהמשנה, זו השקפת עולם.

הדחף לאחדות נובע גם מהערכת מצב פסימית יותר בימין ביחסינו עם העולם. ישראל מוקפת אויבים, וגם ידידיה הם ידידים בעירבון מוגבל. במצב כזה, פילוג הוא הרסני. ההבלגה שגילה מנחם בגין בימי הסזון ולאחר פרשת אלטלנה, והפנייה האישית שלו לבן גוריון ערב מלחמת ששת להקים ממשלת אחדות, הן ביטויים קונקרטיים של השקפה זו. השמאל משוחרר משיקולים כאלה. בהיותו סמוך ובטוח שמדיניות של ויתורים תזכה באהדה בינלאומית (עד שיסתיים מרחב התמרון לוויתורים), השמאל יכול להסתפק בממשלת מיעוט.

מכיוון שחלק מתומכי הקונסנסוס מימין אינם מוכנים, בסתר לבם, לוותר  על הנכסים שמחוץ לגבול הקונסנסוס, הם מטילים את יהבם על הסרבנות הערבית. "יתנו יקבלו – לא יתנו לא יקבלו" היא הנוסחה שלהם.

ב96-' הצליח נתניהו לאחד את שני צדי השבר. הוא שידר קונסנסוס באמצעות הנוסחה "שלום בטוח". זו נוסחה המשלבת נכונות לוויתורים, אך מביעה  חשדנות וספקנות רבה כלפי הצד השני, והיא עדיין העמדה השלטת בציבור הישראלי. יכולת ההסברה של נתניהו סייעה לו להתחבב על תומכי שתי הגישות. מבקשי הקונסנסוס ראו באיש ההסברה הזה את המנהיג שיעורר הזדהות ציבורית רחבה סביב עמדות היסוד של הממשלה. אבל תדמיתו של נתניהו כמסביר מספר אחת קסמה גם לאלה שרצו אידיאולוגיה יותר צרופה. הם שוכנעו, על סמך קטעים  בספר  "מקום תחת השמש", שנתניהו הוא המנהיג המתאים. בספרו גילה נתניהו ערנות רבה להשפעת הוויכוח הפנימי על מעמדה המדיני של ישראל והתחייב לשנות את המפה התרבותית והתקשורתית, כדי להחליש את ההגמוניה של השמאל.

תומכי הקו הניצי-אידיאולוגי  מאוכזבים מנתניהו. מבחינתם, ממשלתו מציגה מאזן שלילי בתחום המדיני ובתחום האידיאולוגי. גם אם חברון הובטחה לאש"ף בהסכם אוסלו ב' שחתמה הממשלה הקודמת, נתניהו הוא שוויתר על חברון. המתכון המשופר כביכול שלו, שכלל הגבלות על גודל כוח המשטרה הפלשתינית בעיר והנשק שיותר לה לשאת, קרס. הממשלה הבליגה. המכה היותר כאובה היתה כמובן חתימת הסכם וואי, שהתעלם מכל הקווים האדומים שהציבה הממשלה לפני יציאת נתניהו לארה"ב. עם חתימת ההסכם נאלצו הנצים לבלוע את מצהלות השמחה בשמאל, שראה את נתניהו שנוא נפשו מנצח על טקס הקבורה של ארץ ישראל השלמה.

נתניהו גם איכזב את תקוות האידיאולוגים לשנות את המפה התקשורתית. מוטי קירשנבאום אמנם הוחלף באורי פורת, פה ושם נעשה תיקון קוסמטי בדמות פינת שידור לבעלי דעות לאומיות כמו נדב העצני. אבל הדומיננטיות השמאלית בתקשורת נשארה על כנה.

סיבה אחרונה להקמת אופוזיציה ימנית לנתניהו היא הזלזול שזלזל במתנגדיו מימין. הדבר מזכיר את היחס המתנשא של מפלגת העבודה למפ"ם ולסיכוייה האלקטורליים מחוץ למערך. כמו במקרה מפ"ם, ההנחה של נתניהו היתה שהפלג  האידיאולוגי יבלע את עלבון הנסיגות. היחס המעליב הוליד הכרזת עצמאות. אבל עדיין אין לדעת אם הימין האידיאולוגי ישכיל להתאחד, כדי להפוך לגורם משפיע בפוליטיקה הישראלית.

לכאורה, אותו הדבר שהביא אכזבה לפלג האידיאולוגי, היה צריך לחזק את נתניהו אצל שוחרי הקונסנסוס בימין. אבל גם פה ניכרת אכזבה. ראשית, חרף הוויתורים, נתניהו לא הפך לגורם מלכד בעם (האכזבה הזאת מתקזזת בתחושה שהשנאה של השמאל לנתניהו תרמה לפלגנות יותר ממגבלותיו שלו). שנית, גם לדורשי הקונסנסוס בימין יש יעדים מינימליים. נתניהו לא קידם די הצורך עניינים שנתפסו כמצויים בלב הקונסנסוס, כמו הבנייה בהר חומה. ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, השהה את תמיכתו המפורשת בנתניהו. אם אהוד ברק או מנהיגי מפלגת המרכז היו רגישים יותר לעניינים הקרובים לב הימין, הם היו יכולים לקבל חלק מקולות שוחרי הקונסנסוס בימין.

אבל בינתיים המגמה היא הפוכה: העבודה בחרה רשימה סופר-יונית לכנסת. והלקח של 92' עדיין חרות בזיכרון: יו"ר מנהיג ביטחוניסט המוקף יונים בצמרת העבודה לא יאלף אותם, סופו שהוא מומרץ. דן מרידור כמנהיג מפלגת המרכז היה יכול להיות כתובת למבקשי הקונסנסוס בימין. אבל מרידור נדחק למקום שלישי, והמפלגה היא במקרה הטוב עב"מ ובמקרה הרע עבודה ב'.

השבר הדתי בימין מתבטא למעשה במיקומה של המפד"ל. נכון שהמפלגות החרדיות מזוהות מאז מהפך 77' עם הליכוד, אבל החרדים הם ימין קוניונקטורלי. חלקו של השמאל בקעקוע הסטטוס קוו הדתי חיזקה את הברית בין החרדים לימין. אבל בשאלה המדינית, הציבור החרדי גילה זהירות: הריכוזים החרדיים הגדולים ביש"ע, בביתר, תל-ציון, וקרית ספר, ממוקמים מטרים ספורים מעבר לקו הירוק.

המפד"ל היתה המועמדת הטבעית להנהיג גוש מפלגות מימין לליכוד והתפקיד אף הוצע לה. היו לה נתונים נוספים שהכשירו אותה להנהיג את המחנה האידיאולוגי. בני הציונות הדתית הם המזוהים ביותר עם המאבק על יישוב יהודה ושומרון (גם אם היישובים העירוניים באריאל, מעלה אדומים, אורנית וגינות שומרון היטו את כף הדמוגרפיה לטובת מתיישבים חילוניים). המפד"ל גם טיפחה מסגרות חינוכיות ותקשורתיות שהן מענה לתרבות השמאל. אבל המפד"ל סירבה לקחת פיקוד. התנהגותה מזכירה את זו של הוותיקן בתקופת איחוד איטליה במאה הקודמת. האפיפיור סירב אז להצעות להוביל את המאבק, ובה בעת ניסה להכשיל כל מנהיג אלטרנטיבי. כך גם דוברי המפד"ל תוקפים את ההתארגנות מימין וטוענים ש"קול לבני בגין פירושו קול לברק". יועץ התקשורת של השר יצחק לוי כבר טען שמוטב להצביע לפנינה רוזנבלום ולא לבגין.

לסירובה של המפד"ל יש כמה סיבות. אחת היא הדחליל של מימד. המפד"ל מתיימרת לייצג את כל הציונות הדתית. מפא"י תמיד נכשלה בנסיונה לייצג את העובד הדתי, ומאז לא קמה מסגרת ארגונית שתתחרה במפד"ל במשבצת הציונית דתית. המפד"ל תמיד כללה ברשימתה לכנסת דמות יונית, כדי לשבור את הצללית הניצית. גם לכנסת הזאת נבחר אברהם שטרן, תומך אוסלו. אמנם בבחירות 96' המפד"ל המליצה במפורש להצביע לנתניהו, אבל אלה התנהלו אז בצל רצח רבין וציד מכשפות שסימן את הציונות  הדתית ואת אוניברסיטת בר אילן. במצב הזה לא התקשתה המפד"ל לאחד את כל השורות. מימד הצליחה להרגיז רבים כאשר התייצבה צד פרס.

במערכת הבחירות הזאת הציונות הדתית אינה חשה מותקפת. בעיני השמאל, הרע בהתגלמותו הוא עכשיו בנימין נתניהו. זיהוי ימני מדי, חוששים במפד"ל (להערכתי, לשווא), יניס בוחרים למימד.

סיבה שנייה לסירוב המפד"ל היא, שעמידה בראש המחנה הלאומי  תחייב אותה למידה של פתיחות כלפי לא דתיים. המפד"ל קיבלה שני מנדטים ממצביעים לא דתיים, שראו בה כוח מוביל במאבק על ארץ ישראל ועל ערכים מסורתיים כמו הצטיינות בתחום הביטחוני וטיפוח תנועת נוער מגשימה. ועם זאת, המפד"ל התקשתה למצוא משבצת מתאימה לאנשי חי"ל (חילוניים למען מפד"ל), אקדמאים לא דתיים. הפחד היה שפתיחת שורות תביא לדלול המסר הדתי של המפלגה. ציונים דתיים מימין ושמאל מבקשים למצוא מסגרת חדשה שתספק מענה לבעיה. פרופסור הלל וייס מציע מפלגה לאומית, במקום דתית-לאומית. פרופסור אלכס לובוצקי  מציע לזנוח את החקיקה הדתית תמורת דגש על חינוך יהודי מוגבר לכל האוכלוסייה היהודית במדינה. היושר מחייב להזכיר שהמפד"ל החליטה באחרונה, בפעם הראשונה, לאפשר לאישים חילונים להשתלב ברשימה לכנסת. אבל ההתמודדות מוגבלת לדתיים בלבד.

הסיבה השלישית קשורה לכופתאות. במפד"ל חוששים שעמידה במשבצת הלאומית תשחק לידי ש"ס בתחרות על משרות הרבנות ובשליטה במועצות הדתיות. כאשר בוקעים מהמפד"ל קולות נוסטלגיה לשותפות ההיסטורית עם תנועת העבודה, נמהלת בהם האמירה שהמפא"יניקים ידעו לכבד הסכמים. העמדה הלאומית של המפד"ל הרחיקה מעליה את העבודה, בלי להבטיח את הנאמנות של הליכוד. האיש החזק בממשלת נתניהו היה אריה דרעי, אף על פי שש"ס סירבה להמליץ לבוחריה להצביע נתניהו. יכולתה של ש"ס לחבור לכל אחד משתי המפלגות הגדולות דוחפת את הליכוד להעדיף את מועמדיה. אחרי שהמפד"ל איבדה מוקדי כוח, שואלים כמה ממנהיגיה אם צמידותם ליכוד היא עסקה טובה.

סיבה רביעית ומוצנעת היא, שנוח לציונות הדתית להתיישב במושב הנוסע ולא במושב הנהג. זו הטעות הבסיסית של אלה החושבים במונחים של "חמורו של משיח". גם אם הטענה של רכלבסקי בדבר רתימת החמור החילוני ליעדי הציונות הדתית היתה נכונה, הבעיה היא שנהג החמור לא קבע עדיין את כיוון הנסיעה. יש תשובות לשאלות המתחייבות מעמדת הנהגה. מבוכת הציונות הדתית ביחס להפגנות בעד ונגד האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון מעידה על עומק הבעיה.

השבר השלישי הוא בשאלת האליטיזם-עממיות. לפי המודל העממי, המחנה הלאומי יונק את כוחו וסמכותו מהתמיכה ב"שטח", הוא מטה אוזן ומייצג נאמנה את רחשי הלב העממיים בזירה הפוליטית. לפי המודל האליטיסטי, המחנה הלאומי יזכה באמון העם משום שיש בו קבוצת מנהיגים מוכשרת יותר מזו שמציע מחנה השמאל. המנהיג זקוק למידה של אשראי. בעת מחלוקת בין המנהיגות לשטח יש להעניק למנהיג חופש פעולה.

שתי התפיסות אינן בהכרח סותרות. ש"ס רוקדת נהדר על שתי החתונות. היא גם תנועת שטח וגם מטפחת הערצה למנהיגיה. הרב עובדיה יוסף יורד ממרומים בהליקופטר ומגיע לכל צאן מרעיתו. גם מנחם בגין היה אדמו"ר פוליטי מסוג זה. יורשיו של בגין לא הצליחו להידמות לו מבחינה הזאת. חלק מההצלחה התעמולתית של העבודה מול הליכוד ב92-' היתה הסיסמה "שמיר מנותק מהעם". אז גם היה מתח רב בליכוד בין מחנה ארנס ("הפרופסור הזה", כהגדרת דוד לוי) למחנה לוי.

למפלגות לאומיות ודתיות יש נטייה לראות בעמך גורם יותר שקול יותר מהאליטות. המחנה הלאומי ודאי היה מזדהה עם מימרתו של הפובליציסט האמריקאי השמרן ויליאם באקלי, עורך National Review,  ולפיה "עדיף ששליטי יהיו אלף השמות הראשונים בספר הטלפונים של בוסטון, ולא שלטון שיורכב על טהרת הפקולטה של אוניברסיטת הרווארד ".

יחד עם זאת, המחנה הלאומי אינו אוהב את האמירות שמצביעיו הם אוהדי כדורגל ומוכרי חמוצים. חשוב לו שהעממיות תשולב באנשים בעלי כישורים אינטלקטואלים. לכן, לצד דוד לוי הבליט הליכוד פרופסורים כמו משה ארנס ויוסף רום. לבנימין נתניהו היה מאוד חשוב שיובל שטייניץ ייכנס למקום ריאלי ברשימה וחברי מרכז הליכוד כיבדו את רצונו. עם כל שנאתו לאליטות, חשוב למחנה הלאומי להוכיח שהוא מסוגל להציב אליטה נגדית. אפילו דוד לוי הבין שכמנהיג תנועה לא כדאי לו להיות מזוהה רק עם היסודות העממיים, ולכן ביקש שדרוג בתפקיד שר החוץ.

בציר שבין אליטיזם לפופוליזם, נתניהו של בחירות 99'  הוא ניגודו של נתניהו 96'. בבחירות הקודמות נתניהו הציב עצמו בקוטב האליטיסטי. הוא לא הגיע להנהגת הליכוד כאיש שטח, אלא כציר בשגרירות בוואשינגטון וכשגריר באו"ם. כסגן שר החוץ הוא הקרין מנהיגות ומצליחנות. כראש אופוזיציה צידד נתניהו בחוק הבחירה הישירה ובפריימריס מפלגתיים. כאשר נבחר ליו"ר הליכוד הוא נתן לאביגדור ליברמן מנדט להבריא את הליכוד כלכלית, מהלך שהיה כרוך בפיטורים, ולא חיבב אותו על מנגנון המפלגה. מי שהעניק לקמפיין שלו נפח עממי היו בעלי בריתו הדתיים. האנשים הכי צמודים אליו בליכוד היו דוד לוי ויצחק מרדכי. נתניהו נשאר מכופתר. באווירה הטעונה של בחירות אחרי רצח רבין הליכוד ביקש להימנע מחימום הרחוב.

לאחר ניצחונו ניסה נתניהו לטפח אליטה נגדית ("ממשלה של מצוינות") כאלטרנטיבה לאליטות הוותיקות. אבל בתוך תקופת כהונתו חלה תפנית. נתניהו חשד בנאמנותם של הנסיכים ובנכונותם לקבל מרות. בפרשת בראון הוא זכה לתמיכה פושרת ואפילו לצליפות. כדי לחזק את מעמדו גייס נתניהו את מרכז המפלגה, שלא השלים עם אובדן כוחו בשל הנהגת הפריימריס. השיטה בוטלה והשרים וחברי הכנסת נעשו תלויים יותר בפעילי השטח כמו עוזי כהן, ודרכם בראש הממשלה. עוזי כהן לא שמע על ז'בוטינסקי וזה לא מפריע לו ולא למפלגתו.

נתניהו הפך למנהיג שטח, בשל האינטרס הפוליטי המשותף לו ולשטח. התקשורת והאופוזיציה השלימו את המהפך ועשו את נתניהו למנהיג עממי מבחינה אמוציונלית. הלעג והמשטמה שהמטירו עליו הצליחו לחבבו על הרחוב. כמו במקרה של קלינטון, יריבו-תואמו של נתניהו, הציבור יושב מרותק ביציעים כדי לראות איך יתגבר הקוסם על הקומבינות של יריביו. פרישת דוד לוי ויצחק מרדכי לא פגעה בנתניהו אנושות, כמצופה. הודות לתפנית שביצע, הוא הפך למנהיג עממי, שעוד יתחשבן עם יריביו בעזרת השטח. כך גם מעמיק נתניהו את הפער בינו לימין האידיאולוגי, שרעיון מאגד אותו ולא אחוות מקופחים. אבל הסקרים מלמדים שמי שמסוגל להביא גדודים לקלפי הוא עוזי כהן ולא ז'בוטינסקי.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד