לך תבנה זהות על 5,000 שקל
לך תבנה זהות על 5,000 שקל

נדב לפיד כותב בעיתון העיר

 

שמונה שבועות אושר, ימי שביתת הסטודנטים,  העניקו לנו את האשליה שבנינו זהות אחרת, שהתרחקנו מאחינו הבוגרים, האדישים, הצורמים, הזועמים, שאיננו עוד "שבט של רובינזונים". ואולי היה גרעין של אמת באשליה הזו

לכמה אמירות בסיסיות על בני הדור שלי אני לא יכול להתכחש. רובנו מאוד צמאים לעשות כסף. יותר מחצי מהשכבה שלי בתיכון לומדת במכללה של רייכמן, מנהל עסקים, חשבונאות, כלכלה. במשרד הרישום לפקולטות לראיית חשבון, תעשיה וניהול צריך לבוא מוקדם בבוקר לתפוס מקום בתור. הקלישאות הסחוטות על תעשיית ההיי-טק ועל הכסף שהיא מביאה כנראה נכונות. אפשר לומר עלינו: דור של מצליחנים, דור של ווינרים, פקחים, חדים, מחושבים ממולחים, לא מפסידים שום צ'אנס לגזור קופון.

אחר כך מדברים על דור שמחפש את עצמו. במוספי סופשבוע תמונות של צעירים ישראלים מתודלקים על החול בגואה. ביומנים בטלוויזיה כתבות על צעירים  ישראלים סוגדים לאשראם בפונה, או מסתבכים ונאבדים בג'ונגל דרום אמריקאי. ותמיד יש מישהו שיספר איך ההודים בטוחים שישראל זו המעצמה הכי גדולה בעולם -  מיליארד איש לפחות. אומרים: דור נודד, דור אובד, דור מתרוצץ, דור ללא נחת. גם מביאים סטטיסטיקות מדוקדקות להוכיח ולהסביר. מאיפה, לאן, כמה, בני כמה, תל אביביים, קיבוצניקים, ג'ובניקים, קרביים. והמספרים מסתדרים, תמיד המספרים מסתדרים, בסדר היפיפה שלהם - הדור הכי משוטט בתולדות הציוויליזציה. עכשיו מונים את הסיבות: חיפוש עצמי, בריחה, כמיהה לחופש, הליכה אל השונה, אופנה. אני לא הייתי שם כך שקשה לי להתייחס. אבל בערך חצי מהחברים שלי נדדו. גם הסעיף של המסעות, על כל מה שנגזר ממנו, נשמע יופי, מפה אפשר לעוף הלאה. ובאמת עפים. צבא, חוסר מעורבות פוליטית, אסקאפיזם חומרנות. מצרפים קו ועוד קו, ובסוף ייצא אחלה דיוקן-פרופיל ביוגראפי של גיבור דורנו.

אני חושב שאוסף העובדות האלה, די נכונות כשלעצמן, המתארות את סיפור החיים של חלק גדול מהחברים שלי, לא מספיקות לשרטט תמונה. זה שאלף איש יסמנו את אותן תשובות בשאלון 300, עוד לא אומר שיש להם את אותה זהות. כי הגישה למושג האנציקלופדי הזה, זהותו של הדור, צריכה לעבור קודם כל דרך ארץ הנפש הפרטית שלו. קיים ניסיון, די הגיוני, לפלוש לארץ הנפשית הנחבאת הזאת, לחשוף אותה כמו שהיא חושפת את עצמה, דרך מעשים והתנהגויות. לכתוב מילון: אם בני הדור עושים ככה הם אסקאפיסטים, ואם הם עושים אחרת הם מטריאליסטיים, אבל הנסיון הזה  כל כך מלומד ומדעי, שהוא מפספס את כל הלבטים וחצאי האמיתות, השבירות וההתפרקויות והניגודים. הוא מטייל רק בקו הגבול של הארץ הנפשית, ומשאיר את פנים הארץ נטוש. והארץ הנפשית היא עצומה ורחבה - הכובד שלה הרי יושב כמו סלע על כולנו. אחד הולך ללמוד חשבונאות כי שום דבר אחר לא מעניין אותו ופה, בחשבונאות, לפחות עושים כסף. אחר הולך כי יום אחד כל האידיאולוגיות והפנטזיות שהדור שמעליו הפיל לו על הראש נראות לו ריקות ומזויפות וכל כך לא רלוונטיות. לכן הוא ילמד חשבונאות, כי לך תמצא היפוך יותר גדול מזה. השלישי מאוהב בחשבונאות, ביופי, בדיוק, באובייקטיביות של טורי מספרים. והרביעי מבולבל, הססן, מחקה את שלושת האחרים.

*

המדען יגזור פה גזירת זהות של דור. כמו ההוא שכל חייו קורא רק את הספרים שמעניינים אותו ורואה רק את הסרטים שמרגשים אותו, מצביע בבחירות למי שהוא מאמין בו ואוהד את קבוצת הכדורגל שהוא אוהב, גם מתחתן עם האשה שהוא אוהב - חי חיים אותנטיים, ובשביל המדען הוא בדיוק האקזמפלר הקלאסי של בני השכבה הסוציו-אקונומית שלו. וההוא, אין לו בכלל מושג מזה, ואם ידע יהיה מופתע מאוד.

ועוד, לא ברור עד כמה ניתן לדבר על זהות של דור, כשלדור אין תודעת זהות משותפת, או בפרפראזה על קרל מרקס: אין זהות דורית ללא תודעה דורית, ולבני הדור שלי אין תודעת דור. בארצנו הנפשית אנחנו חיים לבד. ארץ הנפש שלנו מתפוצצת מתנודדות לכאן עם תנודות  לשם, מוויברציות של אמונות וגרגירים של מחשבות, אבל השטח של הזהות הוא ישימון. במובן הזה אנחנו דור של בודדים, מה שלא הופך אותנו לדור של אינדיווידואליסטים.

להפך, בשאלון אנחנו עונים את אותן תשובות, מכריעים את אותן הכרעות ובוחרים את אותן בחירות, נשפכים כמו חומר לידיים המאומנות של הסוציולוג, הפובליציסט, שילוש מאתנו בהנאה פסל למופת, שיקוף מדויק שנראה, מה לעשות, ממש כמונו. השאלה היא למה כל כך הרבה בודדים בלי תודעה משותפת נראים בסוף כמו תאומי מבחנה? אפשר לומר שהעולם הפך איכשהו עבורנו להכרחי יותר, וחופשי פחות, והחוקים הנוקשים שלו זורקים את כולנו בלי בעיה לצד שמתחשק להם, כלומר לאותו צד, בעיקר כשהם לא נתקלים באיזה מחסום מוצק של זהות. משפטים כמו "היום בלי תואר לא מגיעים לכלום", ו"לא שווה לעשות מה שלא עושה כסף", הם משפטים מדויקים עבורנו, משפטים ששווה לאמץ ולפעול לפיהם, לא כאיזה מאור נשגב של אמת, אלא כתיאור ענייני של המצב. לפחות שיהיה נוח.

כך סוחבים אותנו חוקי המשחק  האלה, נעזרים בציניות שפיתחנו, בצדק - בגיל 15 כבר ראינו אלף טון מניפולציות, שקרים, רמאויות ותחמונים. זה כמו מיליון רובינזונים קרוזואים, חיים כל אחד על האי הבודד שלו, וכל אחד רק רוצה לשרוד. לכן בהתחלה הוא בונה בית, אחר כך צד חיות, דואג לאספקת המים ומגדל ירקות, מחמם בחורף ומקרר בקיץ, פשוט כי אין לו ברירה, ובסוף בא החוקר ומגלה שהופ - כל האיים הבודדים שלכם נראים אותו דבר. שבט של רובינזונים. ולרובינזונים הרי לא היתה שמינית מושג, הם רק ניסו לשרוד, כל אחד לעצמו. אבל כבר תפרו עליהם את אפודת הזהות הקולקטיבית, כזאת שחונקת הגוף כמו שיריון של אביר.

אם כן, ביום יום של הדור שלי אין זהות. יש כמה מאפיינים כלליים. כמה הרגלים מושרשים עמוק, כמעט רפלקסים. יש ציניות ויש סקפטיות, ומולם יש מועקה ורצון לצעוק. והצעקה הזאת לעולם לא מתפרצת, נשארת תמיד חנוקה או שמסוננת בסוף, לאט לאט בצורת חצי חיוך לגלגני, מבטל. יש שמיעה אבסולוטית, שמפלחת כמו לייזר אידיאולוגיות ודעות גורפות, ומנתחת אותן עמוק עמוק, עד שהיא שואבת מתוכן החוצה את האינטרס הקטן שעומד מאחוריהן, מסמנת אותו במרקר זרחני ומציגה לראווה. מהעריסה פוטמנו, בעיקר דרך התקשורת, באינסוף דגלנים של עקרונות גדולים, שבהילוך חוזר ואיטי התברר שהם אחד-אחד רק מניפולאציה ואינטרס, בסטיונרים של אמונות. כל כך הרבה מקרים כאלה פיתחו לנו שמיעה של עטלף, כך שעכשיו אנחנו מבחינים בזיוף כבר בשידור חי, לא צריכים יותר הילוכים חוזרים, שולפים אותו בקלות מקילומטר. הוא נדבק לקצה של כל זעקה, הופך עבורנו להיות הקול הראשי, מתגבר גם על צליל של הצעקה שנשאה אותו, עד שרק זיוף נקי מהדהד לנו בראש באלף דציבלים. אז מחייכים. זה החיוך שנולד מהשמיעה הטובה מדי, אותו חיוך מבטל, שחונק את הצעקה ודופק את כל האידיאולוגיות. לכל המארג הזה יש משקל לא מבוטל בתיאור הפנים והזהות של הדור שלי. אבל אני מסרב לראות בו מהות. זה מצב צבירה, אולי מתמיד, אבל בכל זאת מצב צבירה. רפלקסיה קצת יותר מפותחת של רובינזון קרוזו להתרחשויות על האי.

*

שמונה שבועות ארכה שביתת הסטודנטים. השתתפתי בה כשובת וליוויתי אותה ככותב. דברים רבים בה, שנראו לי אז ברורים, הולכים בינתיים ומתערפלים ונשכחים. מה שבכל זאת נשמר אצלי בבהירות הוא זכרון תחושת הכנות שלוותה אותי. כנות אישית, התמסרות לעצמך, ואולי מוטב לומר, אותנטיות.

תחושת הכנות הזאת הנביטה אושר. "ריח טהור של אושר  מזוקק", אבחן מישהו בפתוס מדויק את ריחה של ככר אנטין שברחבת הכניסה לאוניברסיטה, שם ישב במשך שמונה השבועות אוהל המחאה רחב היריעה, לפני שקופל ופורק. קשה לומר מה פרח שם באנטין, שהפיץ כך ניחוחות של אושר. פשוט יותר לומר מה נבל. נבל החיוך המלגלג, המבטל, הרפלקס הנצחי. נבלה גם השמיעה הנוראה, הרגישה מדי. וכבר בשחרור מהם היתה הקלה. כי כל כך מעט שמחה יש לך במצבך השגרתי, כשאתה אדיש לאנשי שלומך כמעט כמו שאתה בז לאויביך. כשאתה מקבל בהכנעה את קבוצות ההשתייכות שמונחתות עליך מגבוה: שמאלנים, ליברלים, חילונים, מבין שאלה חבריך, אבל לא אוהב שם אף אחד.

את כל זה החליפה תחושת זהות. זהות אישית במובן של אותנטיות, וזהות דורית. אוסף צעירים, שנאספו להלחם בשביל מטרה פוליטי משותפת וגילו, שכשארץ הנפש שלהם פורצת מהמסתור החוצה, זה נראה ונשמע אצל כולם בערך אותו דבר. מה אפשר לומר על זהות הדור המתחדשת? ברור שהיא צעירה - ממול הועמד האויב, זקן, מנוון, חלוד ואטום. ברור שהיא משתוקקת - מעצרים, הפגנות, שביתת רעב. כל כך משתוקקת, שרבים ממשתתפיה, וגם אני ביניהם, הזדרזו לראות בה גאולה וישועה, ולקרוא לה: מהפכה. היו בה מלודיות סיקסטיז של פעם, מנגינות שנורא התגעגענו להתרגש מהן. המהומים של צדק, אהבה, מעורבות, כמו פריטות גיטרה מרוחקות של איזה בוב דילן ששמענו עליו בלי סוף, אבל אף פעם לא ממש הכרנו. וכל הארומה המקסימה הזאת התפרצה בלי חשבון, דרך המגאפונים החוצה, ועשתה לכולם הרבה טוב על הלב.

ומה עם תוכן אידיאולוגי? כאן בעיקר שתיקות וגמגומים. אידיאולוגיית השביתה היא קולאז' - פירורי מילים, חצאי משפטים, וכמה תמונות מתחלפות. סיסמאות אווריריות, משורטטות בטושים על בריסטול בעד מעורבות חברתית וסולידריות חברתית. כמה הכרזות תקיפות שנצעקו בהפגנות לתוך מגאפון שורק - נאמן שר אוצר של עשירים, ביבי ראש ממשלת המאיון העליון. סיסמאות מחורזות - גם ילדי המובטלות ילמדו במכללות. חצי נסיון לא מוצהר, בין מודע ללא מודע לצאת מול התאצ'ריזם הדורסני של נתניהו ושרי האוצר שלו. מחאה רופסת, ובעיקר מעורפלת, על הצורך לרפורמה בביבילנד, איפה שהמנצחים מלכים והמפסידים אבק.

 כמה שברי תמונות מקבילות עדיין מנצנצות לי בראש: דגלים אדומים בודדים מתנופפים בהפגנות. ליאור רוטברט, יו"ר אגודת הסטודנטים, קופץ על גג תחנת אוטובוס, מניף דגל אדום, כמו לקוח מסצנה של אייזנשטיין. אחד משובתי הרעב בירושלים מראה לי דגל ענק של צ'ה גווארה. שמח נורא אחרי שקנה את הדגל ביום הלפני אחרון של שביתת הרעב, שבסופה התפוררה השביתה כולה, מסוחר ערבי ממזרח ירושלים, אחרי שחיפש אחד כזה בכל דרום אמריקה ולא מצא. למחרת נפנף בו בכל הכוח במרכז המסחרי של קרית-גת, בהפגנה הכושלת תחת הכותרת - איחוד כוחות בין סטודנטים למובטלים. 500 סטודנטים ובקושי 10 מובטלים שהגיעו באוטובוס גדול כגודל האכזבה, שלושת רבעי ריק, אל לב קריית גת, "עיירת האבטלה שנושאת עיניה בתקווה לנצחון הסטודנטים", כמו שהבטיח אחד מנואמיו, שנשארה למראנו יגעה ומדוכדכת כמו המרכז המסחרי שלה.

פירור אמירה ופיסת דגל אדום, אבל זהות אידיאולוגית אמיתית לא צמחה בשביתה. רק הרבה אווירה ותשוקה בוערת. ובלי מושא לתשוקה זו, נותרה תשוקה בוערת לכלום. האובך הזה חנק בסופו של דבר גם אותנו. הדור שלי גילה באנטין שיש לו זהות משותפת, אישית וקבוצתית, אבל אף פעם לא הצליח למלא אותה בתוכן. ההזדמנות להטביע קווי יסוד לפרופיל המתחדש של הדור הוחמצה. אולי בגלל שלמנהיגינו חסר שיעור קומה אידיאולוגי. יכולת לנסח משהו בעל משקל, מעבר לדיכוטומיה כנה אבל כל כך פשטנית של צעירים-זקנים, וכמה מנטרות מסוכרות על מעורבות חברתית. ואולי בגלל שחצי יובל של זלזול רפלקסיבי כבל את כולנו למין עילגות. עד שבסוף נגזר עלינו שגם בשעתנו הגדולה, כשאנחנו מייסדים לנו במלחמת הדורות זהות, לא ברור בסוף כמעט לאף אחד מסביב, על מה נלחמנו מעבר ל- 5000 שקל, ולך תבנה זהות על 5000 שקל.

*

כאן, בהחמצת הזהות הזאת, התכוונתי לסיים. אבל תוך כדי כתיבת המאמר נתקלתי די במקרה בגליון ישן של כתב העת "פוליטיקה". הגליון, שיצא לאור בנובמבר 88', הופיע תחת הכותרת: 25 פלוס-מינוס-סוף שנות השמונים. 18 כותבים צעירים, בערך בני גילי היום, שרטטו שם את פרופיל הדור שלהם, וניסו למצוא את זהותם בתוכו - ערב שנות התשעים. אצל חלק גדול מהם מופיעות אמירות דומות לאלה שייחסתי לתגובות הרפלקטיביות של הדור שלי, לימי השגרה שלו, לפני ואולי גם אחרי השביתה. עייפות, אדישות, שעמום וא-פוליטיות, מלים שחוזרות אצלנו ואצלם.

בקריאה ראשונה היה נדמה לי שלא הרבה השתנה מאז. שאנחנו והם, אחינו הגדולים, נמצאים בערך באותו המקום. חשבתי שצריך לשרטט קו מפריד, שמצידו האחד מקימי המדינה ודור המלחמות הגדולות - ההורים שלי, ובצד השני הם, בני גיליון פוליטיקה, ואנחנו, וכל מי שבא אחר כך. בקריאה שנייה של כמה מהמאמרים שם הבנתי שטעיתי. חלק גדול מהגיליון ההוא מנוסח בבוטות מתפרצת, ככתב האשמה נגד הדור שמעליהם - דור ההורים שלי. העייפות והאדישות והבוז והשעמום שלהם הם זהות מוצקה, שמרימה את הראש ומכריזה על קיומה כדי לדרוך על הטאבואים המקודשים  של הזקנים, ציונות, צבא, בטחוניזם, זכרון השואה וכל אלה.

לנו אין את העוצמה הדקלרטיבית הזאת. בדיוק במובן הזה הבוז שלנו הוא הרגל ולא זהות, מה שהופך אותו להרבה פחות דרמטי ולטיפה יותר עצוב. אנחנו לא רוצים להתנגש בדור הורים שלנו, בטח שלא בחלקים החיובים שלו, למשל, החברים של דילן, שאת הדי הפריטה שלו זמזמנו ברגעים יפים של השביתה. אנחנו די מעוניינים לקבל חלק מהאמירות שלהם, להסתופף מתחת מרבית האידיאולוגיות שלהם. לא חיקוי מוחלט, הרבה השתנה, אבל לא שלילה מוחלטת.

באיזשהו מקום אנחנו מחבבים את הורינו המלודיים יותר מאשר את אחינו הגדולים - האדישים - הצורמים - הזועמים, אלה שמינגלו כבר אלף פעם כל פרה קדושה שאי פעם הסתובבה באזור הזה. הם טיפה מעייפים אותנו, האחים. אבל אנחנו לא מסוגלים. ככה זה, עם הרגלים רעים. כסיסת ציפורניים, נחירות, סיגריות, הימורים. הם כבר כל כך דבוקים לנו לנשמה, שאפילו את הבום הגדול של השביתה הם שרדו. אז מחייכים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד