גיבורים מקומיים מאוד
גיבורים מקומיים מאוד

פרופ' גיורא גולדברג מלמד במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ועומד בראש המחלקה למדעי המדינה במכללה האקדמית יהודה ושומרון

הבחירות המקומיות שנערכו בנובמבר 1998 היו שלב נוסף בהתרסקות המפלגות הגדולות, ובעליית כוחן של הרשימות הסקטוריאליות והמקומיות. אחד המומחים המובילים בחקר המפלגות בישראל ערך עבור "פנים" ניתוח עומק של מערכת הבחירות הזו, סנונית שבישרה את הקדמת הבחירות הארציות

 

הפוליטיקה הישראלית החדשה, שהחלה להתהוות מאז 1973, הגיעה לשלבי עיצוב מתקדמים. בניגוד לפוליטיקה הישנה, זו שעד 1973, מתאפיינת הפוליטיקה החדשה בשורה של מדדים. נחלשו בה  מבני הסמכות, חדרו למרכזה שכבות וגורמים שנחשבו פעם פריפריים. יש בה פרסונליזציה מואצת, חשיפה מוגברת לתקשורת. על החיים הפוליטיים השתלט  סגנון פוליטי בוטה, וולגרי ועממי וקרס אלמנט המשמעת בהתנהגותם הפוליטית של מרבית השחקנים בזירה. כללי המשחק הפורמליים והבלתי-פורמליים השתנו, ובחלקים ניכרים בציבור צמחה סלידה מן הפוליטיקה. שורה של נושאים פוליטיים חדשים עלו והתנוונו הנושאים שמשלו בכיפה בעבר.

כל התמורות הללו משתקפות יותר ויותר בפוליטיקה המקומית, הנחשפת אחת לכמה שנים במערכת הבחירות. הבחירה הישירה, שהיא  השינוי המשמעותי בחוקי הבחירות במישור הארצי, קיימת במישור זה רק בשנות התשעים (היא נחקקה ב92-' ונכנסה לתוקף ב96-'). לעומתה, השינוי העמוק בחוקי הבחירות במישור המקומי הופיע כבר בשנות השבעים. ב77-' ננטש הבסיס הפרלמנטרי של השלטון המקומי ובמקומו אומץ דגם נשיאותי. השיטה החדשה יושמה לראשונה בבחירות המקומיות של 1978 ומאז היתה בשימוש עוד ארבע פעמים. במקום בחירת רשימה שבושלה במטבחים הפוליטיים, התבקש מעתה הבוחר להצביע בשני פתקים: למועמד לראשות העירייה ולרשימה המתחרה על מושבים במועצה. שינוי דומה שחל בשנות התשעים במישור הארצי עורר ביקורת עצומה. לעומת זאת, התמסדה השיטה המקומית החדשה בלי לעורר גלים של ביקורת.

ההבדל בהתקבלות שתי השיטות הדומות נעוץ בשיטה עצמה. במישור המקומי התבצעה טרנספורמציה שלמה, מטיפוס המשטר הפרלמנטרי לטיפוס המשטר הנשיאותי. ראש הרשות המבצעת נבחר ישירות בידי הציבור, והמועצה אינה יכולה להביע בו אי-אמון ולגרום להקדמת הבחירות. יצור הכלאיים שנחת עלינו ב96-' מצוי בין משטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי, ויש בו סתירה מובנית בין אלמנט הבחירה הישירה לסמכותה של הכנסת להביע אי-אמון בראש הממשלה ולהקדים את הבחירות. הכנסת מוסמכת, והיא אף עשתה זאת, לצפצף על רצונו של רוב הציבור באמצעות הפלת ראש ממשלה שבחר. במישור הארצי, הציפיות ליציבות פוליטית נכזבו, בעוד שבשלטון המקומי הן התגשמו במלואן.

הבחירות המקומיות של 1998 לא היו עד כה עניין לדיון ציבורי עמוק. הן נערכו בצלו של המשבר הפנימי החריף שפרץ עם שובו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מאחוזת וואי, עם הסכם הפעימה השנייה, שהוביל בסופו של דבר להקדמת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. לקח אחד, שטחי כשלעצמו, הופק, והוא מתייחס להתרסקותן של המפלגות הגדולות בבחירות המקומיות. זה מה שאמור לקרות בבחירות לכנסת ה15-. המונח התרסקות טומן בחובו משמעות קטסטרופלית, כאילו השלטון המקומי אכן מתמוטט לנוכח ירידתן של המפלגות הגדולות. האמת אחרת לגמרי. השלטון המקומי מסוגל לתפקד היטב גם ללא מעורבות היתר של המפלגות הגדולות, שירידתן לא החלה ב98-', אלא קודם לכן. אגב, גם ירידת המפלגות הגדולות בכנסת לא החלה עם הבחירה הישירה. שתי המפלגות הגדולות איבדו 20% מכוחן המשותף במנדטים בשלוש מערכות הבחירות של 1984, 1988 ו1992-.

                                       *

המדד הראשון לתהליכי שינוי בהצבעה לרשויות המקומיות הוא שיעור ההצבעה (ראה ציור 1). עד כמה שיישמע הדבר מאכזב, הירידה החריפה ביותר בשיעור ההשתתפות בהצבעה המקומית חלה דווקא עם כינון השיטה החדשה ב1978-. שיעור ההשתתפות ירד אז מ73%-  ל57.3%-.  מאז חלה נסיגה נוספת, ובבחירות 1998 הגיע שיעור ההשתתפות לכ50%-. בראייה ראשונה הנסיגה הזו מעידה על התרופפות הבסיס הדמוקרטי של השלטון המקומי, ואולי אף של השיטה הפוליטית בכללותה. ואולם מכיוון שרבים אינם נוטלים חלק בבחירות המקומיות דווקא בגלל שהם מרוצים מהמצב הקיים, ובגלל שאינם מזהים הבדלים משמעותיים בין המתמודדים, התמונה אינה נוראה כלל ועיקר. היא דומה למציאות במשטרים דמוקרטיים מפוארים, דוגמת ארה"ב ושווייץ. חלק מבעלי זכות הבחירה לא השתתפו מתוך רצון להביע מחאה נגד הממסד הפוליטי.

הפער העצום בין שיעורי ההשתתפות בבחירות לשלטון המקומי ולכנסת (כ90%- מבעלי זכות הבחירה השוהים בישראל ביום הבחירות מממשים את זכות ההצבעה לכנסת ולראשות הממשלה) מלמד, שעניינים לאומיים עדיין נחשבים בחברה הישראלית כעליונים על המקומיים. אין זה מקרה שהתקשורת הארצית נוטה להזניח את הטיפול בעניינים מקומיים לטובת הלאומיים. במיוחד בלט הדבר מאז בחירות 1996 לראשות הממשלה. ההתגייסות המסיבית להפלת נתניהו דחקה הצידה כמעט כל עניין אחר. שנאת נתניהו העמיקה כל  כך שאפילו חלק מהמקומונים הצטרפו למקהלת המפילים והמחטטים, תוך הזנחה מסוימת של עניינים מקומיים. אחת ההשלכות של הזנחה זו היתה עניין ציבורי מועט בבחירות המקומיות וירידה של כמה אחוזים בהשתתפות בהצבעה, בהשוואה לבחירות מקומיות קודמות.

הסבר נוסף לפער בין שתי הזירות בממדי ההשתתפות מצוי במידת התחרותיות הגבוהה, המעודדת השתתפות, בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, לעומת תחרותיות נמוכה בבחירות המקומיות ברוב היישובים. מגמה מעניינת היא היפוך הנטיות של יהודים וערבים בשתי הזירות. יהודים נוטים להשתתף יותר מערבים בבחירות הארציות. ערבים נוטים להשתתף הרבה יותר מיהודים בבחירות המקומיות.

שלוש קבוצות בולטות במשתתפים בבחירות המקומיות במגזר היהודי. הראשונה היא קבוצת הנאמנים המפלגתיים, רובם קשישים שהזדהותם מפלגתית עמוקה. הם אינם מגלים עניין רב בזהות המועמדים ובמצעים המקומיים ומתייחסים לבחירות המקומיות כאל תחרות בין המפלגות הארציות. לפיכך, נטייתם לתמוך ברשימות מקומיות קטנה. חלקם אמנם קטן והולך באוכלוסייה, אבל לנוכח הירידה שחלה ב98-' בשיעור ההצבעה, חלקם של הנאמנים המפלגתיים בכלל המצביעים גדל.

הקבוצה השנייה היא חסרי נאמנות מפלגתית איתנה, חלקם הגדול צעירים, המונחים בעיקר על-ידי שיקולים מקומיים ופרסונליים. הם מגלים עניין רב בסוגיות מקומיות כמו חינוך, איכות הסביבה ותחבורה, ושוקלים את הצבעתם גם לפי הכישורים ויכולת הניהול של המועמדים.

 הקבוצה השלישית היא  תומכיהן של מפלגות סקטוריאליות, דוגמת ש"ס וישראל  בעלייה.

                                         *

מי ניצח בבחירות המקומיות של 1998? את התשובה לשאלה זו צריך לחלק לשלושה נדבכים: כיבוש הרשויות, התפלגות הקולות במישור האישי, והתפלגות הקולות במישור המפלגתי.

בראשות הערים והמועצות המקומיות (ראה ציור 2) לא חלו שינויים דרמטיים. ביישובים היהודיים והמעורבים נותר גוש הימין הגדול ביותר. הוא זכה בראשות ב42- יישובים, לעומת 44 יישובים ב93-'. גוש השמאל נותר בראשות 32 יישובים. הרשימות המקומיות טיפסו מ20- ל27- רשויות (רובן הגדול ביישובים קטנים) ואילו הגוש הדתי הסתפק בראשות אחת (רכסים) לעומת שלוש בבחירות הקודמות. הפער הבין-גושי הגדול ביותר מאז הקמת המדינה היה ב1959-, כאשר השמאל זכה ב59- רשויות והימין בארבע בלבד. הפער הבין-גושי הקטן ביותר מאז הקמת המדינה נוצר בבחירות 1998. מאז 1989 גבוה מספר הרשויות שמשיג הימין מזה של השמאל.

ספירת ראשי הרשויות לפי הגושים מספקת תמונה חלקית, משום שלכל יישוב, גדול כקטן,  מוענק משקל שווה. כדי להתגבר על המכשול הזה סוכמו הקולות שהשיג כל גוש במישור בחירת ראשי הרשויות (ראה ציור 3) . גם מדידה זו אינה מושלמת, שהרי בחלק מהיישובים לא התחרו גושים מסוימים על הראשות. הימין, לדוגמה, לא התחרה על ראשות עיריית תל-אביב, והמפלגות הדתיות נטלו חלק במעט מאבקים על הראשות. ואכן, חלקם של הדתיים ירד ביותר מחצי, הימין נסוג ב8%- אך שמר על הבכורה מול  השמאל שנסוג ב2.5%-. הרשימות המקומיות נהנו מירידת הדתיים, הימין והשמאל, והכפילו את כוחן. הישגו הטוב ביותר (42.8%) של הימין במישור האישי היה ב93-' והגרוע ביותר (28.6%) ב83-'. הישגו הגרוע ביותר (31.1%) של השמאל במישור האישי היה ב98-', בעוד שהישגו הטוב ביותר (40.%) היה ב83-'.

גם אם הישגיהם של שלושת הגושים הגדולים, הימין, השמאל והרשימות המקומיות, היו כמעט שווים ב1998- מבחינת מספר המצביעים לראשי הרשויות, התפלגות מספר הרשויות נוטה באופן ברור לטובת הימין, שהרי הרשימות המקומיות זכו במעט רשויות יחסית למספר הקולות שצברו. הפערים הללו נובעים בעיקרם מכך, שהמפלגות הדתיות עשו הסכמים מוקדמים עם מועמדי הימין, ובמידה פחותה עם מועמדי השמאל, בעוד ששיתוף הפעולה שלהם עם מועמדי הרשימות המקומיות היה מוגבל.

                                        *

התמונה של בחירות 1998 לא תהיה שלמה אם לא יצוין שלמרות מיעוט השינויים, ספג הימין מכה עזה בתחום החשוב של עשר הערים הגדולות (ראה ציור 4). הוא איבד לשמאל ערים חשובות כמו תל-אביב, באר-שבע, הרצליה וחדרה, וכבש מידיו מספר זעום של ערים, שהבולטות שבהן היו נתניה ורחובות (בשני המקרים, פרשו מתפקידם ראשי ערים המכהנים מטעם מפלגת העבודה). בשתיים משלוש הערים הגדולות, הימין לא ניהל מאבק רציני על הראשות. בחיפה התמודד מועמד חסר סיכוי מול עמרם מצנע (ב89-', לעומת זאת, כמעט גבר מועמד הליכוד, רמי דותן, על ראש העיר אריה גוראל) ובתל-אביב נגרר מועמד הימין בפעם הראשונה בתולדותיו למצב אומלל בו לא היה לו מועמד.

אחת הסיבות האפשריות לכך היא שהליכוד לא רצה להשקיע ממון רב בבחירות המקומיות, כדי לאגור כסף רב ככל האפשר לבחירות הקרבות לראשות הממשלה. המהפך שחולל הימין בבחירות המקומיות של 1989, ששיאו בכך שבפעם הראשונה היה מספר הרשויות שהשיג גבוה משהשיג השמאל נבע, בין היתר, ממאמץ ארגוני עצום ומתכנון קפדני שחלשו עליהם משה ארנס ודוד מגן, ומהשקעות כספים רבים. ההסתערות הזו לא חזרה על עצמה ב98-'.

בחינת המנצחים בבחירות האישיות מצביעה על הצלחה בולטת של יוצאי מערכת הביטחון. בדומה למה שמתרחש במערכת הלאומית, במערכת המקומית לא חלה נסיגה בחלקם של יוצאי מערכת הביטחון, אלא דווקא הסתמן גידול. שלושה מהמנצחים בארבע הערים הגדולות הם יוצאי צה"ל. שלושתם, רון חולדאי, עמרם מצנע ויעקב טרנר, נמנים עם השמאל. המנצח היחיד באחת הערים הגדולות שהוא פוליטיקאי מקצועי הוא דווקא אהוד אולמרט מהימין. פער דומה בין הימין והשמאל קיים אף במערכת הלאומית, והוא מוסבר, בין היתר, בכך שהשמאל מתאמץ לשוות לעצמו דימוי בטחוני, בעוד הימין אינו נזקק לדימוי הזה.

נתוני ההצבעה אינם תומכים בדעה המקובלת, שאין זיקה בין דפוסי ההצבעה המקומיים לדפוסי ההצבעה לכנסת ולראשות הממשלה (ראה ציור 5). ברוב גדול של היישובים יש התאמה רבה בין שני המישורים, המוסברת בין היתר במשקל הרב שיש לנאמנים המפלגתיים באוכלוסיית המצביעים המצטמקת. הימין כבש את הראשות ברוב גדול של היישובים, שבהם הוא נהנה מיתרון בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה. מגמה דומה היתה בקרב השמאל. מספר המקרים הסוטים מן הדפוסים הקבועים הללו הוא קטן. שיעור המקרים שבהם ניצח ב98-' מועמד שמאל ביישוב שבו גבר נתניהו על פרס ב96-', או להפך, עומד על כרבע משיעור המצביעים. דהיינו, ב76%- מן היישובים נחשפה זיקה הדוקה בין התוצאות בבחירות לראשות הממשלה ב96-' לבין התוצאות המקומיות של 1998. הגורם המנבא בצורה הטובה ביותר את זהות המנצח בבחירות המקומיות הוא על כן זהות המנצח בבחירות לראשות הממשלה באותו יישוב.

חיפה, גבעתיים, קרית אונו, רמת השרון והרצליה הן דוגמאות לניצחון של מועמדי  שמאל בבחירות המקומיות של 1998 ולניצחון השמאל בבחירות הארציות. ירושלים, קרית מלאכי, בית שמש, לוד ורמלה הן דוגמאות לניצחון של מועמדי ימין בבחירות המקומיות של 1998 ולניצחון הימין בבחירות הארציות. דוגמאות הסוטות מדפוסי ההצבעה הללו הן רעננה, רמת-גן והוד השרון, שבהן ניצחו ב98-' מועמדי ימין, אף שהמגמה בבחירות הארציות היתה הפוכה. כדי להקל על מצביעים שאינם תומכי ימין מובהקים לתמוך בהם, לא התייצבו שלושת מועמדי הימין הללו בראש רשימת הליכוד בבחירות 1998, אלא הריצו רשימות שהציגו עצמן כבעלות צביון מקומי, תוך מאמץ ליצור רושם של תחרות בינן לליכוד (שהתמודד במישור המפלגתי, אך נמנע מהתמודדות במישור האישי).

ביישובים כמו באר-שבע, עכו, חולון, ראשון ציון, בנימינה, אזור, קדימה, גני תקוה, יקנעם עלית וגן יבנה, ניצחו ב98-' מועמדי שמאל, אף על פי שהמגמה הארצית היתה בכיוון הימין. השמאל הצליח לחדור ליישובים שבהם ניצח נתניהו ב96-' יותר משעלה בידי הימין לחדור ליישובים שבהם ניצח פרס. הופעת המקרים הסוטים קשורה בהרצת מועמדים יוצאי-דופן, על-ידי המפלגה שאינה נותנת את הטון בבחירות הארציות ובנטייה פלגנית בסניף המקומי של המפלגה המנצחת בבחירות הארציות.

חלק מראשי הערים המכהנים מעדיפים, כאמור, להתנתק מזהותם המפלגתית ולרוץ כמועמדים עצמאיים. דוגמאות לכך הן רמת-גן, רעננה, ראש העין, הוד השרון, קרית גת ואפילו ירושלים. התווית המפלגתית עשויה לסייע בכיבוש הראשוני של הראשות, אבל עלולה להפריע לראש העיר לשמור על מעמדו בעתיד. כדי לחזק את תדמיתם העצמאית, נוהגים חלק מן המועמדים להתמודד במסגרת רשימה מקומית ובה-בעת לקבל את תמיכת הרשימה המפלגתית המקורבת, שאינה מריצה מועמד משלה.

ההיחלשות הגוברת של מנגנוני המפלגות הוותיקות ניכרת יותר במישור המקומי מאשר הארצי. כתוצאה מכך הולכים הסניפים ומתפוררים. במיוחד בולטת התופעה בשמאל, שלמפלגותיו היתה בעבר תשתית איתנה של סניפים, שנבנתה בסיוען של מועצות הפועלים. מאז הנסיגה בכוחה של ההסתדרות, נחלש מאוד מעמדן של מועצות הפועלים והתפוררו אחדים מהסניפים המפלגתיים. תהליך זה מחזק את כוח המנהיגות הארצית וכוחם של מועמדים לראשות ולמועצה, שתלותם במוסדות הסניפים הולכת וקטנה.

התחזקות המנהיגות הארצית באה לידי ביטוי בבחירות 1998, בין היתר בצינון ההתלהבות מהפריימריס. תופעה זו בלטה בשתי המפלגות הגדולות והיא נקשרת בפיחות שחל במעמד הפריימריס בסוף שנות התשעים בפוליטיקה הישראלית. בשתי המפלגות הגדולות פעלו צוותי התערבות, שלא נרתעו מביטול הפריימריס במקומות מסוימים. דמויות המפתח בצוותי ההתערבות היו עובדיה עלי בליכוד ובנימין בן-אליעזר במפלגת העבודה. גם מקומם של יושבי-הראש של שתי המפלגות (נתניהו וברק) לא נפקד מהצוותים הללו.

                                         *

בבחירות לרשויות מצביעים, כאמור, בשני פתקים, ובוחרים גם את המפלגה או הרשימה המועדפת לעירייה או למועצה המקומית. התוצאות במישור הזה מבטאות באופן ברור את נסיגתם של הימין ושל השמאל. ירידתם של שני הגושים הללו במישור המפלגתי היתה גדולה יותר מאשר במישור האישי (ראה ציור 6). הימין איבד קרוב ל20%- מכוחו במישור האישי ויותר מ40%- מכוחו במישור המפלגתי. השמאל איבד 13% מכוחו במישור האישי וכפול מכך, 26%, במישור המפלגתי. הישגיהם של שני הגושים הגדולים ב98-' היו הנמוכים ביותר  מאז הקמת המדינה. הישגו הטוב ביותר (49.8%) של השמאל במישור המפלגתי היה בבחירות 1965, ואילו הישגו הטוב ביותר (34.8%) של הימין במישור המפלגתי היה בבחירות המקומיות הראשונות שנערכו לאחר הקמת המדינה (1950).

ירידת הימין ב98-' היתה תלולה יותר בשני המישורים מירידת השמאל. המכה שספג השמאל היתה רכה יותר משום שלמרות ירידת מפלגת העבודה במישור המפלגתי, מפלגות צעירות יותר דוגמת מרצ, דור שלום ורשימות חילוניות מובהקות, עשו דווקא חיל. בימין, לעומת זאת, הליכוד נאבק כמעט לבד. מולדת וצומת שיחקו תפקיד שולי בבחירות המקומיות.

המפלגות הדתיות שמרו ב98-' על כוחן מ93-'. הרשימות המקומיות עלו באופן משמעותי. הן נעשו לראשונה לגוש הגדול ביותר במישור המפלגתי. עלייתן של הרשימות המקומיות במישור המפלגתי (תוספת של 45% לכוחן) היתה מתונה יותר מאשר במישור האישי (תוספת של 102% לכוחן). גם המפלגות האחרות, בעיקר ישראל בעלייה והדרך השלישית, הגיעו ב1998- להישג נאה לעומת הופעה אפסית בבחירות שקדמו להן.

הצלחותיהן של ישראל בעלייה ורשימות עולים נוספות בריכוזי העולים היו מרשימות. בכמה מקרים הן דחקו את המפלגות הגדולות לפינה, אף שלא התמודדו על הראשות. באשדוד (ציור 7)  עשתה חיל רשימת עולים מברית המועצות לשעבר בשם "אשדוד ביתנו", שנתמכה על-ידי אביגדור ליברמן. המפלגות הסקטוריאליות (עדתיות ודתיות) זכו ברוב מושבי המועצה. מועמד הליכוד, צבי צילקר, שניצח בבחירות לראשות העיר, קיבל פי שמונה ויותר קולות לעומת רשימתו.

גם בנתניה נוצר פער עצום בין הישגי הליכוד בשני המישורים. מרים פיירברג, מועמדת הליכוד, צברה יותר מפי חמישה מרשימת הליכוד ונבחרה לתפקיד ראש העיר. הרשימות המקומיות והסקטוריאליות זכו יחד בשני שלישים מהמושבים במועצת העירייה (ציור 8).

הפערים העצומים בין הישגי המנצחים בבחירות האישיות להישגי רשימותיהן (ראה ציור 9)  מבטאים את מידת הפיצול ההצבעה. הפיצול, שהוא תמיכה במועמד וברשימה שאותו מועמד אינו נמנה עמה, גדל מאז 1978 מבחירות לבחירות, ובא לידי ביטוי בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה ב96-'. רוב המצביעים אז וב98-' ניצלו את האפשרות שהועמדה לרשותם ופיצלו את הצבעתם. חלק מתופעת הפיצול מוסבר בכך שרוב הרשימות אינן מתמודדות במישור האישי. ממוצע המועמדים ביישובים היהודיים עמד ב98-' על ארבעה, בעוד ממוצע הרשימות עמד על עשר. תופעה דומה אירעה בבחירות 1996 לכנסת ולראשות הממשלה. הפיצול עשוי לגדול בבחירות 1999 לכנסת ולראשות הממשלה.

ככל שיישוב חלש יותר מבחינה סוציו-כלכלית, כן תגדל מידת החדירה של המפלגות הארציות לפוליטיקה המקומית. ביישובים החדשים והמבוססים (דוגמת מודיעין, מיתר ולהבים) כמעט אין למפלגות הארציות דריסת רגל. בעיירות הפיתות החלשות עדיין חלקן רב. את מקומן של המפלגות הארציות הוותיקות (העבודה, הליכוד והמפד"ל) תופסות מפלגות ארציות סקטוריאליות כמו ש"ס וישראל בעלייה. בנתיבות, לדוגמה, השיגו רשימות מקומיות כ20%-, בעוד שבמודיעין הן צברו קרוב ל80%- מהקולות. הרשימה הגדולה בנתיבות היתה ש"ס (25%). דוגמה להצלחה יוצאת מן הכלל של רשימה מקומית היתה ברמת השרון. מועמד העבודה זכה אמנם בראשות המועצה, אבל רשימת צעירים בשם תותים (שלא הריצה מועמד לראשות) השיגה את הבכורה במישור המפלגתי עם 30.9%.

                                         *

עד לרפורמה בשיטת הבחירות המקומיות בשנות השבעים, שעיקרה כינון הבחירה הישירה, היה מצב השלטון המקומי רעוע מזה של השלטון המרכזי. ככל שחלף זמן התייצב השלטון המקומי וחלה הרעה במצב השלטון המרכזי, עד שהתהפכו היוצרות ויציבותו של השלטון המקומי גברה על זו של השלטון המרכזי.

המבוכה שצצה עם התברר גודל מפלתן של שתי המפלגות הגדולות בבחירות המקומיות של 1998 היתה מוגזמת. שתיהן, בצירוף מפלגות הלוויין שלהן, עדיין אוחזות בראשות כשלושה רבעים מהרשויות. חלק מן האחריות לירידתן במישור המפלגתי מוטל עליהן. מאז 1967 הן החלו זונחות את העניינים הפנימיים מתרכזות בנושאי חוץ וביטחון. ירידתן בשלטון המקומי היא תגובה להזנחה הזאת. נסיגת המפלגות הגדולות במישור המפלגתי לא החלה בבחירות 1998, אלא ב1978-, עם המעבר לשיטת הבחירות החדשה. בפעם האחרונה שהתקיימו הבחירות המקומיות בשיטה היחסית והטהורה (1973) הגיע חלקן המשותף ל67.9%-.  מאז הלך והצטמק כוחן המשותף, עד 36.4% בבחירות 1998. תוך 25 שנה הן איבדו יותר מ46%- מכוחן.

צעקתן של המפלגות הגדולות משקפת את נפילתן של האליטות הישנות, שמעמדן בחברה נחלש והולך. במונחים מעשיים, אין הצדקה כלשהי לטענה שנציגים של המפלגות הגדולות יעשו מלאכה פוליטית ראויה יותר מזו שיעשו נציגים של רשימות מקומיות ושל מפלגות ארציות קטנות, לרבות מפלגות סקטוריאליות. כל זמן שהשיטה מבטיחה את יציבות השלטון המקומי, אין כל רע בשינויים שהתחוללו בבחירות המקומיות של 1998 ביחסי הכוחות.

ציורים

ציור מס' 1:

שיעור ההצבעה בבחירות לשלטון המקומי (באחוזים):

(דיאגרמת עמודות צמודות משמאל לימין):

אחוז

79.6

78.6

79

82.7

79

73

57.3

59.2

59.6

56.3

50

שנה

1950

1955

1959

1965

1969

1973

1978

1983

1989

1993

1998

 

חמש פעמים רצופות, מבחירות 55' ועד 73', נערכו הבחירות המקומיות ביום הבחירות לכנסת.

*

ציור מס' 2:

התפלגות ראשי 102 הרשויות המקומיות ביישובים יהודים ומעורבים בבחירות 1998 על-פי גושים (במספרים):

דיאגרמת עוגה:

שמאל 32, ימין 42, דתיים 1, מקומיים 27

הערה: בבחירות 1993 עמד השמאל בראש 32 רשויות, לימין היו 44 רשויות, לדתיים 3 ולרשימות המקומיות 20.

*

ציור 3

חלוקת הבחירות לראשי הרשויות על-פי גושים לפי מספר מצביעים (באחוזים):

דיאגרמת עמודות זוגיות מימין למשאל:

 

שמאל

ימין

דתיים

מקומיים

אחרים

1993

35.8

42.8

5.3

16.0

0.1

1998

31.1

34.4

2.0

32.3

0.2

*

ציור מס' 4:

התפלגות ראשי עשר הערים הגדולות בבחירות 98' לעומת 93' על-פי גושים (במספרים):

דיאגרמת עמודים:

1993

1998

חיפה               שמאל 4

חיפה           שמאל  5

נתניה

באר שבע

חולון

חולון

ראשון לציון

ראשון לציון

תל-אביב             ימין 6

תל-אביב

ירושלים

ירושלים           ימין 4

באר שבע

נתניה

אשדוד

אשדוד

רמת גן

רמת גן

פתח-תקוה

פתח-תקוה  מקומיים 1

 

*

ציור מס' 5:

התאמה בין תוצאות הבחירות המקומיות ב1998-, לבחירות לראשות הממשלה ב1996-:

דיאגרמת עוגה:

(פלח 1): אחוז היישובים שבהם זכה מועמד שמאל ב98- למרות שנתניהו ניצח שם ב96- = 18%

(פלח 2): אחוז היישובים שבהם זכה מועמד ימין ב98- למרות שפרס ניצח שם ב96- = 6%

(פלח 3): אחוז היישובים שבהם לא היה היפוך מנצחים בין הגושים = 76%*

*כולל יישובים בהם ניצחו מועמדים מקומיים

*

ציור מס' 6:

תוצאות הבחירות למועצות העירוניות והמקומיות ב98-' במישור המפלגתי ביישובים יהודיים ומעורבים על-פי גושים (באחוזים):

(דיאגרמת עמודות - 2 עמודות השוואתיות לכל גוש, משמאל לימין, לפי הטבלה הבאה)

 

שמאל

ימין

דתיים

מקומיים

אחרים

1993

30.2

24.1

19.6

25.7

0.4

1998

22.3

14.1

19.6

37.3

6.7

 

*

ציור מס' 7

חלוקת המנדטים לבחירות למועצת עיריית אשדוד על-פי קטגוריות:

(דיאגרמת עוגה: סך הכל 27 מקומות))

סקטוריאליות: 15

מקומיות: 3

שמאל: 5

ימין: 2

*

ציור מס' 8:

חלוקת המנדטים לבחירות למועצת עיריית נתניה על-פי קטגוריות:

(דיאגרמת עוגה: סך הכל 25 מקומות))

סקטוריאליות: 8

מקומיות: 10

שמאל: 5

ימין: 4

*

ציור מס' 9:

היחס בין הישגי המנצחים בעשר הערים הגדולות לבין הישגי רשימותיהם בבחירות 1998.

היחס הוא חלוקת מספר הקולות של ראש העיר המנצח במספר הקולות שקיבלה רשימתו. בירושלים, למשל, קיבל ראש העיר מספר קולות הגדול פי 8.4 מהקולות שקיבלה רשימתו למועצת העיר. בחולון קיבל ראש העיר מספר הגדול רק פי 1.7 ממספר הקולות שקיבלה רשימתו.

(דיאגרמת עמודות צמודות מימין לשמאל):

מס'

8.4

8.1

5.3

3.6

2.7

2.7

2.6

2.6

2.4

1.7

עיר

ירוש-לים

אש-

דוד

נתניה

תל-

אביב

חיפה

באר-שבע

ראשון לציון

פתח תקוה

רמת גן

חולון

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד