על דמוקרטיה אתנית ודגמים אחרים
על דמוקרטיה אתנית ודגמים אחרים

המאמרים הבאים מבוססים על דיון שהתקיים במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, התוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל, במסגרת כינוס בנושא "היישוב הערבי בישראל: בסיס אוטונומי או דגם אינטגרטיבי?" ב23-  בנובמבר 1998. מנחה הדיון: אשר ססר.  סדר המאמרים שונה  לעומת סדר הדיון מטעמי עריכה

 

דמוקרטיה עם ארבעה כתמים

הדרך לדמוקרטיה ליברלית שלמה בישראל עדיין רחוקה; המחסום בפניה אינו הפרדת הדת מהמדינה או חוק השבות, אלא היעדר חוקה ומצב האזרחים הערבים 

כותב: בנימין נויברגר

פרופ' בנימין נויברג עומד בראש המחלקה לסוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, ומלמד בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב

פרופ' סמי סמוחה מציע בכתביו לראות בדמוקרטיה הישראלית דגם  הקרוי "דמוקרטיה אתנית", בניגוד לדגם המערבי המוגדר "דמוקרטיה ליברלית". אני רוצה לחלוק על הדגם הזה. אתבסס בעיקר על מאמרו של סמוחה  'דמוקרטיה אתנית, ישראל כאבטיפוס', שהתפרסם בספר 'ציונות – פולמוס בן זמננו' בעריכת פנחס גינוסר ואבי בראלי.

סמוחה מגדיר דמוקרטיה ליברלית כדמוקרטיה שבה השיוך האתני הוא עניין פרטי, שבה המדינה לא מתערבת בעניין האתני, שבה נוצרת אומה אחת זהותית ולשונית בנוסח ארצות הברית, שבה יש אפשרות של טמיעה של הכל באותה אומה תוך אפשרות לשמור על ייחוד תרבותי. אני מצטט ממאמר אחר שהוא כתב. "היא מטפחת", אותה דמוקרטיה ליברלית, "את המשותף לכל קבוצות האוכלוסייה על ידי גיבוש שפה אחת, תרבות אחת, מערכת סמלים אחת, זהות אחת".

לעומתה, את המדינה האתנית מגדיר סמוחה כמדינה המזוהה עם קבוצה אתנית ומשרתת אותה. דמוקרטיה אתנית, ושוב אני מצטט, מוגדרת כ"טיפוס מיוחד של דמוקרטיה בחברות משוסעות, או כאחד מדגמי הדמוקרטיה המצויים", והיא מוגדרת כמשטר שבו יש זכויות פוליטיות ואזרחיות לפרטים, וזכויות קיבוציות מסוימות למיעוטים, אבל קיים בה המיסוד של העיקרון כי אחת מהקבוצות האתניות היא השולטת במדינה. ושוב ציטטה: "בדמוקרטיות אתניות המיעוטים מקופחים, אך יכולים לנצל את האמצעים הדמוקרטיים העומדים לרשותם כדי להיאבק ולהתמקח". הדוגמאות שמובאות הן צפון אירלנד מ1922- עד 1972, מלזיה, אסטוניה, לטביה,  וכמובן ישראל.

ישראל, אומר סמוחה,  מוגדרת כדמוקרטיה לא ליברלית, כיוון שהיא מדינה יהודית, שבה יהודים וערבים אינם חופשיים להתבולל, אין הפרדה בין דת, לאום ואתניות, ואין הפרדה בין דת ומדינה. ישראל, לטענתו, "מוגדרת כדמוקרטיה אתנית כי היא מדינה יהודית או מדינת היהודים, כיוון שעברית היא השפה הרשמית, ימי המנוחה הם יהודיים, הסמלים הם יהודיים, חוק השבות נותן עדיפות ליהודים, חוק יסודות המשפט נותן עדיפות למשפט היהודי, לעקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל. עוד הוא מזכיר את הקשר עם התפוצות, את תפקיד הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, את מדיניות הקרקעות ואת התיקון לחוק יסוד הכנסת שמאפשר לשלול את הזכות להשתתף בבחירות ממפלגה שכופרת בכך שישראל היא "מדינתו של העם היהודי".

אני לא מקבל את התפיסה שביסוד הדגם של דמוקרטיה אתנית. אני לא מקבל אותה כעוד טיפוס של דמוקרטיה לצד דמוקרטיה ליברלית, או דמוקרטיה קונסנציונלית. אני גם לא מקבל את ההגדרה, כפי שהובאה פה במסגרת תפיסתו של סמוחה, של דמוקרטיה ליברלית, ואני לא מקבל שניתוח המקרה הישראלי צריך להיעשות דרך הפריזמה של דמוקרטיה אתנית.

מבחינתי, דמוקרטיה ליברלית מוגדרת אחרת, ואני מסתמך, למשל, על מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "פוריין אפרס", של העורך פריד זכרייה,  'עליית הדמוקרטיה הלא-ליברלית'. הוא אומר שדמוקרטיה ליברלית היא דמוקרטיה שבה יש בחירות חופשיות והוגנות, שבה מתקיים שלטון החוק, שבה השלטון מוגבל, הכוח הפוליטי מפוזר, יש הפרדת רשויות, וחירויות הפרט הן אכן ליבה של הדמוקרטיה. אני חושב שזו הגדרה נכונה. בנורווגיה, בשוודיה, בפינלנד, בבריטניה, בספרד, באיטליה, יש אוטונומיות ויש זכויות קיבוציות למיעוטים. אפילו בארצות הברית יש לאינדיאנים זכויות קיבוציות. למרות זאת, כל המדינות האלה הן דמוקרטיות ליברליות לכל דבר.

לדעתי, בניגוד לדעות רווחות, אין צורך בהפרדה בין דת ומדינה כדי שתהיה דמוקרטיה ליברלית. אין הפרדה בין דת ומדינה, לא בבריטניה ולא בשוודיה ולא בנורווגיה ולא בפינלנד ולא בדנמרק ולא בגרמניה ולא באוסטריה ולא בבלגיה. כולן דמוקרטיות ליברליות. אין אפילו צורך בהפרדה בין דת ולאום. יש קשר הדוק בין דת ולאום גם ביוון, באירלנד ובאיטליה. מבחינתי, יש רק דמוקרטיה משמעותית אחת, וזו הדמוקרטיה המערבית הליברלית, מה שאנחנו מכנים בספרות "דמוקרטיה חזקה". נכון שיש סוגים של דמוקרטיות ליברליות: דמוקרטיה נשיאותית ודמוקרטיה פרלמנטרית ואוניטרית ופדרלית. לדעתי, גם הדמוקרטיה הקונסנציונלית בנוסח שוויץ, בלגיה, קנדה והולנד, היא דמוקרטיה ליברלית, כי מתקיימים כל התנאים שציטטתי של פריד זכרייה.

סמוחה קובע במאמרו כי  "יש להסתייג מהקביעה שהערבים זוכים בזכויות פרט מלאות או יכולים לזכות בהן". אם זה נכון, זה כבר לא טיפוס של דמוקרטיה, אלא חסר בדמוקרטיה. עוד הוא אומר: "אופייה האתני של הדמוקרטיה הישראלית ניכר לא רק בפיחות זכויותיהם של הערבים בתור אזרחים מן השורה, אלא גם בפגיעה קשה באפשרות להיות אזרחים טובים ולזכות בתגמולים הכרוכים בכך". על העבר הוא אומר, ש"התקיימה הפרה רחבת היקף של זכויות האזרח של הערבים בשלושה תחומים חיוניים - מנהל, זכויות אזרחים וקרקעות". הכוונה לממשל צבאי, תקנות ההגנה לשעת חירום ולהפקעת קרקעות מסיבית. ועוד נאמר: "דמוקרטיה אתנית מציעה את הפשרה המציאותית ביותר בין מדינה אתנית ומשטר דמוקרטי". ואני אומר: אם זאת פשרה, אז זה כבר לא "עוד טיפוס של דמוקרטיה". זו פשרה בין דמוקרטיה למשהו אחר, משהו באמצע, חצי דמוקרטיה. ועוד הוא אומר: "המודל של דמוקרטיה אתנית חושף את חולשתה של העמדה הציונית, המתעלמת מהסתירה המהותית, ברמה הרעיונית וברמה המציאותית, בין האופי הדמוקרטי לבין האופי היהודי-ציוני של המדינה". ושוב אני אומר, אם  הניגוד כל כך מהותי אז אין לנו "עוד טיפוס של דמוקרטיה".

מול הדמוקרטיה הליברלית יש דגמים אחרים המתיימרים להיות דמוקרטיים, אבל אינם דמוקרטיים במלוא מובן המלה. לא  דמוקרטיה אתנית ולא דמוקרטיה איסלאמית, לא דמוקרטיה יהודית ולא דמוקרטיה ציונית, כפי שהציע ישראל אלדד, ולא דמוקרטיה אפריקאית, ולבטח לא דמוקרטיה עממית ולא דמוקרטיה לאומית. לכל היותר, הן חצי דמוקרטיות, דמוקרטיות חלקיות, או המושג שאני מעדיף, "דמוקרטיה עם כתמים". המושג דמוקרטיה אתנית נותן לגיטימציה לכל פגיעה בדמוקרטיה, בעוד שהמושג "דמוקרטיה עם כתמים" אומר שיש אמנם כתמים, אבל אלה כתמים על הדמוקרטיה, סטיות מהמודל הדמוקרטי הליברלי.

אני מבחין ארבעה כתמים עיקריים בדמוקרטיה הישראלית. הכתם הראשון הוא היעדר חוקה ליברלית, וחקיקת חירום לא ליברלית, כמו למשל פקודת העיתונות מתקופת המנדט. העובדה שרוב חירויות האזרח לא זכו עד כה לא לחוקה, לא לחוקי יסוד ולא לחוקים במדינת ישראל היא הכתם הראשון.

הכתם השני הוא בתחום דת ומדינה, דיני האישות. בלתי מתקבל על הדעת שאין לפחות אופציה של נישואים אזרחיים; בלתי מתקבל על הדעת בדמוקרטיה ליברלית שיש פסולי חיתון; בלתי מתקבל על הדעת שיש רשימות שחורות; בלתי מתקבל על הדעת שאין שוויון לרפורמים וקונסרבטיבים. אלה דברים שניתנים לתיקון, כפי שתוקנו באיטליה ובספרד ובאירלנד, ולאחרונה ביוון, שבה היו דיני אישות מאוד דומים למדינת ישראל, ותוקנו ב1982-.

הכתם השלישי, המצוי אולי בשלב של הסרה, הוא הכתם של השטחים והשליטה הישראלית בשטחים.

הכתם הרביעי הוא בעניין המיעוט הערבי. כאן צריכה להיות דיפרנציאציה בין האלמנטים שאינם פוגעים באופייה הדמוקרטי-ליברלי של המדינה והאלמנטים שהם אכן כתם. אעשה את האבחנה הזאת. אני לא רואה סטייה מהמודל הליברלי בכך שמדובר במדינה יהודית. גם מדינות דמוקרטיות מערביות הן מדינות לאום. אני לא רואה אפילו כתם בהגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית-יהודית, בתנאי שב"יהודית" הכוונה לא למדינה דתית. אני לא רואה כתם בכך שהדגל הוא יהודי והסמלים הם יהודיים. זה קיים גם בשוודיה וגם בפינלנד וגם בדנמרק וגם באנגליה. גם בחוק השבות אני לא רואה סטייה של ממש מהדמוקרטיה הליברלית. יש חוקים כאלה במדינות דמוקרטיות ליברליות אחרות. אני רואה בחוק השבות, לפי להגדרתו של פרופ' אסא כשר, "אפליה מתקנת" כלפי העם היהודי. גם הקשר עם התפוצות הוא לא סטייה מהמודל הליברלי הדמוקרטי. אני לא מקבל את התפיסה שדמוקרטיה ליברלית תחייב את ביטול אופייה היהודי-ציוני של המדינה.

אני כן רואה כתם בדמוקרטיה הישראלית בסטטוס של אדמות לאום, שלפיו יש קרקעות שאסור למכור אותן לערבים ואסור לערבים להתיישב עליהן. זה בלתי מתקבל על הדעת ואפשר לבטל את זה. בלתי מתקבל על הדעת התיקון לחוק יסוד הכנסת, שמאפשר לאסור על מפלגות שלא מכירות במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי להתמודד בבחירות. בעבר  ניתנו קצבאות יוצאי-צבא לכל היהודים, גם אם לא היו יוצאי צבא, רק לא לערבים. ממשלת רבין-פרס ביטלה את זה. שום דבר לא קרה לא לביטחון ולא לאופיה של המדינה. אני רואה כתם בפעילות הממלכתית של הסוכנות היהודית בהתיישבות המיועדת רק ליהודים. אני חושב שאפליה בתעסוקה היא פסולה, ואני חושב שפסול לא לתת, בתחומי תרבות ודת, אוטונומיה ממשית למיעוט הערבי: אוניברסיטה ערבית, טלוויזיה ערבית, שליטה בחינוך הערבי. אלה כתמים אמיתיים, אבל ניתן להסירם ולשמור עם זאת על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכדמוקרטיה ליברלית.

 יש אזור דמדומים, שהוא התחום הביטחוני: תעסוקה במפעלים ביטחוניים, חברות בוועדת חוץ וביטחון, שירות צבאי וכו'. אני רוצה לקוות שגם זה יכול לבוא על פתרונו עם בוא השלום.

                                         *

התהליך הראוי בעיני, במעמד הערבים במדינת ישראל, הוא אינטגרציה דמוקרטית של המיעוט. אינטגרציה אינה התמזגות לאומה אחת. אני לא רואה ניגוד בין אינטגרציה ואוטונומיה. אינטגרציה היא התרחקות מ"הדמוקרטיה" האתנית, ותהליך של התקרבות למצב תקין של השתלבות בדמוקרטיה ליברלית. התהליך הזה מורכב בראש וראשונה מביטול אפליות. היה ממשל צבאי, הוא בוטל, ואני בטוח שהממשל הצבאי בזמנו היה זוכה ללגיטימציה של רבים כחלק מהדמוקרטיה האתנית. הפקעת קרקעות מסיבית אינה קיימת יותר. מפלגות יהודיות היו סגורות לערבים עד שנות ה70-. זה לא קיים עוד, חוץ מאשר במפלגות הימין הקיצוני. עד 1980 מנעו התארגנות של מפלגות ערביות במישור הארצי, וזה לא קיים עוד.

אספקט שני של אינטגרציה דמוקרטית הוא השפעה של המיעוט על הפוליטיקה. ראינו את ההצבעה על התקציב רק באחרונה. ב1984-, הקול הערבי הכריע את הבחירות, מנע את ניצחון הימין והוקמה ממשלת ליכוד לאומי. כך ב1988-. ב1992- הקול הערבי הכריע את הכף לטובת השמאל, ואחר כך הכריע בעד הסכם אוסלו. מיעוט שמכריע את גורל הבחירות הוא מיעוט שמקיים תהליך של אינטגרציה דמוקרטית, הוא לבטח לא מיעוט מדוכא וחסר כוח. בפריימריס במפלגת העבודה ב1992-, הקול הערבי הכריע את הכף לטובת רבין ונגד פרס. בבחירות להסתדרות 85', וב98-' הקול הערבי הבטיח רוב מוחלט למפלגת העבודה. הקול הערבי הבטיח את בחירתו של הנשיא הרצוג, אולי גם את בחירתו מחדש של הנשיא וייצמן. בשיטה הדו-גושית הקיימת, השמאל לא יכול לנצח בלי הקול הערבי. למיעוט הערבי יש היום הרבה השפעה, אקטואלית ופוטנציאלית.

אספקט שלישי של אינטגרציה דמוקרטית הוא יצירת בריתות עם כוחות בתוך החלק היהודי של האוכלוסייה. בריתות של ממש ולא קואופטציה של נכבדים ורשימות, כפי שהיה בעבר. יש היום השתלבות מרחיקת לכת של הגוש הערבי בגוף השמאל, כפי שיש השתלבות של הגוש הדתי בגוש הימין. ב1984- המפלגות הערביות הביעו לראשונה נכונות לתמוך בממשלת שמאל, כגוש חוסם, וב1988- הביעו נכונות להשתתף בקואליציה, אך מפלגת העבודה היתה מוכנה אז רק לבלוק חוסם. ב1990-, ב"התרגיל המסריח", היתה נכונות לקואליציה. לאחר מכן היה בלוק חוסם בשנים  1992-96. ממשלת שמאל היתה בעצם בקואליציה א-פורמלית עם הגוש הערבי, שבהצבעות אמון תמכו בממשלה. הממשלה הזאת עשתה רבות לסגירת פערים ואפליות נגד הערבים, וביטלה את הקצבאות ליוצאי צבא. אני חושב שאם פרס היה מנצח בבחירות האחרונות, היינו רואים שרים ערבים בממשלה. המפלגות הערביות שהשתתפו בקואליציה בהסתדרות, בשנות ה90-, לא היו בעבר חלק מהמימסד ההסתדרותי. ב96-'  ראינו בפריימריס בעבודה שעשרות אלפי קולות של יהודים ניתנו למועמדת ערבייה, שלא הציגה את מועמדותה במסגרת המחוז הערבי. אנחנו רואים צמצום פער בעמדות בין השמאל למפלגות הערביות, בעניינים כמו היחס לאש"ף ולמדינה פלשתינית ולרמת הגולן ולשוויון. נכון שהגוש הערבי לא השלים עם הציונות, אבל גם החרדים לא השלימו עם הציונות, והם השתלבו יפה מאוד בגוש הימין.

אנחנו רואים אם כן תהליך של  אינטגרציה דמוקרטית, הזדהות גוברת עם המדינה והמשטר. יש השתתפות הולכת וגדלה בבחירות. 76% מבעלי זכות בחירה ערבים הצביעו בבחירות האחרונות, ואני מעריך שאלמלא "ענבי זעם" היינו מגיעים ל85%-. לא היתה  היענות עד תחילת שנות ה80-' לקריאות של אש"ף להחרים את הבחירות. גורמים סרבניים כמו בני הכפר, וחלק מהתנועה האיסלאמית, שסירבו להשתתף בבחירות בישראל כי יש בכך הכרה במדינה, החליטו להשתתף בהן. סקרים הראו שאין שום נכונות של ערביי ישראל, הפלשתינאים הישראלים, לעבור למדינה פלשתינית אם תקום. סקרים רבים שפרופ' סמוחה עשה הראו, שהרוב המכריע של המיעוט הערבי מקבל את המדינה, גם אם הוא נאבק על אופייה ודוגל באוטונומיה או ברב תרבותיות או ב"מדינת כל אזרחיה".

הבעיה היא לא לבסס פה מודל חדש של דמוקרטיה, אלא לבטל את הכתמים בדמוקרטיה הישראלית, ולעשותה דמוקרטיה ליברלית של ממש. זה אפשרי. לא צריך להשיג זאת באמצעות המודל של דמוקרטיה אתנית. אנחנו צריכים לשאוף להיות כמו שוודיה ונורבגיה וספרד ובריטניה והולנד ופינלנד, ולא כמו אסטוניה, סלובקיה, מלזיה, וצפון אירלנד, בתקופה שהיתה בה עריצות הרוב. דמוקרטיה ליברלית ולא דמוקרטיה אתנית, שאינה דמוקרטיה של ממש.

==

כותרת: האומה לפני המדינה

כותרת משנה: רק הדגם של דמוקרטיה אתנית יכול לבטל את הסתירה המהותית לדמוקרטיה ישראל, בין עקרון שוויון זכויות ועקרון הדומיננטיות היהודית

כותב: סמי סמוחה

קרדיט: פרופ' סמי סמוחה מלמד בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה

ליד 1: בדמוקרטיה אתנית אין בעיה להסביר את העובדה שיש מתנחלים בעלי זכות הצבעה שאינם מתגוררים בשטח הריבוני של המדינה

ליד 2: אני טוען שהכתמים בדמוקרטיה הליברלית של נויברגר כל כך גדולים, שלא יכולה להיות כאן דמוקרטיה ליברלית

ליד 3: הנימוק העיקרי לכך שהיהודים בישראל מוכנים הולכים לתהליך אוסלו הוא הפרדה, כדי לשמור על ישראל כדמוקרטיה אתנית, דמוקרטיה יהודית

טקסט:

מדינת ישראל איננה מדינה מערבית, אינה חברה מערבית ולא דמוקרטיה מערבית. זו חברה שאומרת שיש לה מדינה, עם משטר שהיא קוראת לו משטר יהודי דמוקרטי. מדינה יהודית דמוקרטית איננה תואמת שום משטר מערבי שאנחנו מכירים. יש שני סוגים של משטרים מערביים. יש משטר של דמוקרטיה ליברלית, כמו בארצות הברית, הבנוי על האזרח ועל זכויות האזרח. לא נותנים שם שום זכויות  קבוצתיות, לא מכירים בקבוצות אתניות, לא מכירים בלאומים. יש אומה אחת הבנויה מהאזרחים, ובאופן תיאורטי כל האזרחים שווים. באומה מהסוג הזה, שהיא הרווחת ביותר במערב, יש התבוללות רבה, אף על פי שקבוצות רוצות לשמר את הזהות האתנית שלהם.

הדפוס השני במערב הוא מדינות דו-לאומיות, כמו בלגיה וקנדה, שבו המדינה מכירה לא רק בזכויות פרט אלא גם  בזכויות אתניות, בזכויות קבוצתיות, ולכל קבוצה יש מוסדות משלה. המדינה מקציבה מימון לקבוצות האתניות כדי שישמרו על זהות נפרדת ומוסדות נפרדים.

פרופ' נויברגר הציע "דמוקרטיה ליברלית עם ארבעה כתמים". השאלה היא מה גודל הכתמים. טוענים שבדמוקרטיה אתנית הכתמים כל כך גדולים, שהיא כלל לא דמוקרטיה. אני טוען שהכתמים בדמוקרטיה הליברלית של נויברגר כל כך גדולים, שלא יכולה להיות כאן דמוקרטיה ליברלית. ההבדל הגדול בין דמוקרטיה ליברלית  לדמוקרטיה אתנית הוא העמדה שהמדינה נוקטת. בדמוקרטיה ליברלית או דו-לאומית, המדינה  נייטרלית לגבי הסכסוך, לגבי השסע בין המיעוט והרוב. בדמוקרטיה אתנית המדינה איננה נייטרלית, היא כלי שרת בידי קבוצת הרוב. זה לא הבדל  של מידה, זה הבדל עקרוני.

מדינת ישראל אומרת במפורש שאנחנו כלי שרת בידי התנועה הציונית, לצורך ביצוע המטרותיה: לקבץ גלויות, למזג גלויות, להקים פה מדינה שהמוסדות שלה הם יהודיים ובעלי תוכן יהודי. בדמוקרטיה ליברלית יש שוויון גמור בין כל האזרחים. בדמוקרטיה אתנית אין יומרה כזאת. יש זכויות אזרח, אבל אין שוויון, יש דומיננטיות. אי אפשר  להציג את מדינת ישראל כארץ ישראל היפה, ובו בזמן לתת את השליטה בידי היהודים, כדי שיקבעו איך לתקצב ומה יהיו הסמלים. ובכל זאת, זה מה שעושים האינטלקטואלים היהודים במדינת ישראל, זה מה שעושים מדעי החברה: מציגים את מדינת ישראל כדגם ליברלי מערבי לכל דבר. אתם חוטאים למציאות.

ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית. אין בה  חוק לנישואין אזרחיים, כלומר, אי אפשר להתערבב בצורה חופשית. הזהות היהודית הדתית והזהות הערבית-מוסלמית הן זהויות יסודיות. אין עם ישראלי. הציונות מעולם לא התכוונה שיקום בישראל עם ישראלי. יש עם יהודי ויש מיעוט לאומי פלשתיני, שהוא חלק מהאומה הפלשתינית והערבית. מדינת ישראל  מתנגדת במפורש להקים פה עם חדש שיהיה מנותק מהעם היהודי בתפוצות, שהערבים בישראל יתנתקו מהפלשתינאים והאומה הערבית, וכולם יחד יהיו עם חדש, עם ישראלי. אין דבר כזה, לא רוצים את זה. רוצים פה מדינה יהודית.

הציונות ומדינת ישראל מתנגדות גם לדגם הדו-לאומי, שבו יש לתת מעמד שווה לשתי קבוצות לאומיות, יהודים וערבים. היהודים, המהווים רוב של 84%, רוצים שהמדינה הזאת תבטא את מאווייהם הלאומיים, תיתן להם עדיפות, לא רק כמהגרים לפי חוק השבות, אלא גם בחיי היומיום, בדפוסים של המדינה: הסמלים, החגים, השפה, לוח השנה, אתרי הזיכרון. כל אלה יהודיים.

אם ישראל אינה דמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה במערב, מה היא? תשובה אחת היא שישראל כלל אינה דמוקרטיה. אבל כל אחד מאתנו, ערבי או יהודי, יודע בחיי היום-יום שיש דמוקרטיה. יש פה איזו סתירה בסיסית. המודל שהצעתי, "דמוקרטיה אתנית", שפרופ' נויברגר חלק עליו, הוא שם אחר למדינה יהודית-דמוקרטית, שבא להסביר את הסתירה הזאת, להסביר איך משטר הבנוי על סתירות מבניות יכול לתפקד, ולהבהיר מה האילוצים שבתוכו, איך הוא יכול להתפתח.

בדמוקרטיה אתנית אין בעיה להסביר את העובדה שיש מתנחלים בעלי זכות הצבעה שאינם מתגוררים בשטח הריבוני של המדינה, וגם אין בעיה להסביר את העוצמה הבלתי-רגילה של הדתיים במדינת ישראל. למה? כי דמוקרטיה אתנית בנויה על העיקרון שהשייכות לאומה היא הדבר הקובע, לא השייכות למדינה. ואז זה לא משנה אם אתה גר בתחום הקו הירוק, או אתה לא גר בתחום הקו הירוק. זה לא חשוב, או חשוב במידה מסוימת, אם אתה גר בניו-יורק או שאתה גר בישראל, כי מה שחשוב הוא שהמדינה היא מכשיר בידי האומה. בדמוקרטיה ליברלית קשה להסביר דבר כזה. בדמוקרטיה אתנית, זה מוסבר במהותה.

בדמוקרטיה האתנית מתקיימים שני עקרונות סותרים. יש אזרחים ויש זכויות אזרחיות וזכויות פוליטיות, הניתנות לכל האזרחים ללא קשר למוצא שלהם. לעומת זאת, יש עיקרון של דומיננטיות, של שליטה יהודית. המהות והדינמיקה של הדגם הזה היא הסתירה בין עקרון שוויון הזכויות לעקרון הדומיננטיות. אם אתה אומר שישראל איננה דמוקרטיה, ביטלת את הסתירה הזאת. היהודים שולטים, היהודים עושים מה שהם רוצים. אני אומר: לא כך הוא. יש הגבלות גם על היהודים, וההגבלות קשורות בזכויות הדמוקרטיות הניתנות לכל האזרחים ובכלל זה ערביי ישראל.  למשל, ערביי ישראל מתארגנים. מאז שנות ה70- הקימו כ300- עמותות, המגייסות את המיעוט הערבי. הן מגייסות  כספים, הן פעילות, זה חלק מחברה אזרחית. מאז שנות ה70- פועלות כל מיני ועדות, כמו ועדת המעקב העליונה, ראשי הרשויות המקומיות הערביות וכן הלאה. האם הם גופים קיקיוניים? גוף יושב ומקבל החלטה, שבשבוע הבא או מחר מקיימים שביתה כללית במגזר הערבי, ויש לך שביתה כללית. זה גוף קיקיוני? זה מדינה לא דמוקרטית? וכשהם שובתים, מה השלטון עושה, מכניס אותם לבתי סוהר?

למשל, אירועי אום אל-פאחם השנה. שלושה ימים התעמתו ערבים עם כוחות הביטחון. זה לא דמוקרטיה? אום אל-פאחם מראה בדיוק מה מיעוט יכול לעשות ומה אינו יכול לעשות.

כך גם בתחום הפרלמנטרי. ערביי ישראל מיוצגים היום בכנסת בשיעור דומה לשיעורם באוכלוסיית המצביעים. האם ממשלת רבין האחרונה הוכיחה שהערבים הם בשוליים של דמוקרטיה הישראלית? התשובה היא כן ולא. זה בדיוק אופייה של הדמוקרטיה האתנית. מצד אחד, לא היה אפשר לקיים את ממשלת רבין בלי התמיכה של המפלגות הערביות, ואי-אפשר היה להמשיך את תהליך אוסלו בלי התמיכה של הערבים. אז אפשר להגיד שלערביי ישראל אין עוצמה פוליטית היסטורית אדירה?

מצד שני, הערבים לא מיצו את כוחם הפוליטי, הם היו מחוץ לקואליציה הרשמית, הם תמכו בממשלה מבחוץ. כי בדמוקרטיה אתנית, שבה יש אי-אמון בסיסי במיעוט, הם לא ראויים להיכנס לממשלה. הימין אמר שאין לממשלת רבין לגיטימציה, כי אין רוב יהודי פוליטי. אני לא מצדיק את זה, אבל הציבור הרחב קונה את זה. אם המדינה מיועדת לקבוצת הרוב, ואין לך רוב פוליטי להכרעה היסטורית, יש בעיה של לגיטימציה.

                                         *

מה בכל זאת אפשר לעשות במצב הזה? לעשות גם אינטגרציה וגם אוטונומיה, ואין  סתירה בין הדברים. אפשר לצמצם בצורה ניכרת את האפליה נגד הערבים בישראל באמצעות אכיפת חוקים ואפליה מתקנת. זה לא עומד בסתירה לדמוקרטיה אתנית, שיש לה כל מיני דגמים. יש דמוקרטיה אתנית נאורה ויש דמוקרטיה אתנית לא נאורה. אפשר לנסות להתמודד עם הבעיה של השירות הצבאי, שהיא  אחד מאבני הנגף ביחסי יהודים וערבים, אבל לפתור אותה בצורה רדיקלית בתחום הדמוקרטיה האתנית. מהו פיתרון רדיקלי? זה לא פיתרון לערבים, אלא פיתרון לכל החברה הישראלית, שתינתן אופציה לכל אזרח ישראלי, יהודי חילוני או יהודי חרדי, יהודי דתי-לאומי, ערבי, לתת שירות למדינה, אזרחי או צבאי. רק פיתרון אוניברסלי לכלל האזרחים לא יהיה סטיגמטי. אז הערבים יקבלו אותו.

אפשר לתת אוטונומיה לשלטון המקומי בישראל. השלטון המקומי איננו אוטונומי, הוא בשליטת משרד הפנים. משרד הפנים מאשר את התקציבים שלו, את חוקי העזר שלו, והשלטון המקומי תלוי בקבלת הרבה מימון מבחוץ. זו מורשת של המנדט הבריטי. מדינת ישראל קיבלה את זה כי היא מדינה ריכוזית, והיא רוצה לא רק לשלוט בשלטון המקומי, אלא גם לשלוט בשלטון המקומי הערבי. פיתרון אפשרי הוא אוטונומיה לכל הרשויות המקומיות בישראל. מאחר ש90%-   ומעלה של הערבים חיים ביישובים נפרדים, הם ייהנו מאוטונומיה של השלטון המקומי.

נקודה רביעית היא ליצור אקלים ציבורי לקבלת מפלגות ערביות כשותפות בקואליציות ממשלתיות. הן לא חייבות להיכנס, אבל צריכה להיות אופציה כזאת. האם זה מנוגד לדמוקרטיה אתנית? לא כל כך ברור. יש מדינות שאני רואה אותן כדמוקרטיות אתניות, שבהן מפלגות המיעוט נמצאות בקואליציה ממשלתית. בסלובקיה, המפלגות ההונגריות הן חלק מהקואליציה. זה יהרוס את הדמוקרטיה האתנית בישראל אם יהיה שר ערבי, או תהיה מפלגה ערבית בממשלה? חוק השבות יבוטל? אנחנו נתנתק מיהודי התפוצות? לא יהיה משרד לקליטת עלייה? הדגל וההימנון ישתנו בגלל שר ערבי? אבל ברגע שהם ייכנסו לקואליציה הם יוכלו להגן טוב יותר על עצמם, לצמצם את האפליה, לקבל את המגיע להם בתקציבים ובמינויים, להילחם על הכרה בהם כמיעוט לאומי גאה. לא צריכה להיות פה סתירה.

הדבר האחרון הוא הענקת אוטונומיה לערביי ישראל. יש אוטונומיה העומדת בסתירה לאופייה האתני של המדינה, ויש אוטונומיה שאיננה עומדת בסתירה. אוטונומיה טריטוריאלית עומדת בסתירה, אבל היא בכלל לא עומדת על הפרק, אין לכך בסיס טריטוריאלי. יש אוטונומיה סטטוטורית ויש אוטונומיה לא סטטוטורית. באוטונומיה סטטוטורית המדינה מכירה במיעוט, מאפשרת לו להקים גוף מיצג נבחר, מה שקוראים היום ברשות הפלשתינית רשות האוטונומיה, ומעבירה לו סמכויות. זה קיים במדינות אחרות שמתקרבות למודל של אוטונומיה אתנית. השאלה היא כמה סמכויות אתה מעביר למיעוט האתני. אם אתה מעביר סמכויות בכל התחומים, תחבורה, רווחה, ולא רק תרבות, זה הופך להיות יותר בעייתי, כי הוא יכרסם בכוחה של המדינה. אוטונומיה בתחום החינוך, הדת, התרבות, התקשורת, יכולה להיות גם סטטוטורית. זאת אומרת, שתקום מועצת אוטונומיה לערביי ישראל, נבחרת, והיא תקבל תקציבים מהמדינה, תנהל את מערכת החינוך ואת מערכת התרבות, ותוכל לגייס משאבים. אני לא חושב שיש סתירה בין זה לאופייה של המדינה.

מה אי אפשר לעשות?  אי אפשר להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה ליברלית. אי אפשר לבוא ולהגיד "מה שחשוב זה האזרח, הזכויות של האזרח, כל השאר לא מעניין. נפריד את הדת מן המדינה". אתה יכול להפריד את הדת מהמדינה, אבל  לא תפתור בכך את הבעיה. אתוס דמוקרטי פירושו, שהאזרח הוא הגוף העליון בחברה, כל השאר לא חשובים. לא לאום, לא עדה, לא דת. זה מנוגד לא רק לחשיבה של היהודי הישראלי, זה מנוגד לחשיבה של הערבי-הפלשתיני בישראל. הערבים בישראל מתנגדים לדמוקרטיה ליברלית, לא רק היהודים.

הדגם הזה גם לא יאפשר דמוקרטיה דו-לאומית. אם זה יקרה, לרוב המכריע של היהודים לא יהיה טעם לחיות בישראל. היהודים רוצים מדינה יהודית-דמוקרטית, והם קיבלו רישיון בינלאומי לזה. הצהרת בלפור ב1917- והחלטת האו"ם ב1947- לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, נתנה ליהודים רישיון להקים מדינה יהודית, להקים דמוקרטיה אתנית. היהודים נחושים לקיים דמוקרטיה אתנית, ויש להם הכוח להמשיך ולשמור על זה.

בעוד 50 שנה, בעוד 100 שנה, אולי נעבור את עידן הלאומיות, ואז חוקי המשחק ישתנו. אני מדבר על העידן שאנחנו נמצאים בו במזרח התיכון, עידן הלאומיות. ובעידן הלאומיות, בשם שמירה על הדמוקרטיה האתנית, היהודים פותרים או מנסים לפתור את הבעיה הפלשתינית. הנימוק העיקרי לכך שהיהודים בישראל מוכנים ללכת והולכים לתהליך אוסלו הוא הפרדה בין שני העמים, כדי לשמור על ישראל כדמוקרטיה אתנית, דמוקרטיה יהודית. מכיוון שהם מאוחדים בזה,  זה הטעם לחיים שלהם בישראל, והם עושים מבחינתם את הוויתור הכי גדול, על ארץ ישראל, כדי לשמור על זה. קשה לי לראות איך אפשר לשנות זאת בקלות.

= =

כותרת: תהליך הריבונות עוד לא הושלם

כותרת משנה: אין הבדל אמיתי מבחינת הערבים בין "דמוקרטיה אתנית" ל"דמוקרטיה ליברלית עם כתמים". המאבק החשוב הוא על הפרדת הדת מהמדינה

כותב: עזמי בשארה

קרדיט: ד"ר עזמי בשארה הוא חבר כנסת בסיעת חד"ש

ליד 1: לכן חשוב כל כך לדון בפרלמנט הריבון של מדינת ישראל בשאלת מיהו יהודי, כאילו אנחנו בימי הביניים, כאילו אנחנו באיראן

ליד 2: אנחנו לא היגרנו הנה. אנחנו על אדמתנו, יש לנו גאווה של ילידים. לכן אי אפשר להקים כאן אומה אחת

ליד 3: הערבים בישראל יכולים היום לחיות בצורת שלווה לכאורה, בשולי החברה הישראלית והחברה הערבית כאחד

טקסט:

אני חושב שאין ויכוח מהותי בין סמי סמוחה לבני נויברגר. הוויכוח הוא  טרמינולוגי, סמנטי. סמוחה מדבר על דמוקרטיה אתנית, נויברגר אומר בסך הכל "אין דבר כזה דמוקרטיה אתנית, אנחנו דמוקרטיה ליברלית שיש בה פגמים".  מאחר שאין מודל דמוקרטי ליברלי שיכול להכיל בעצמו את מדינת ישראל, סמוחה הפך את ישראל למודל. זה פשוט לא ייאמן. בא חוקר והופך את מה שמתרחש בישראל לדגם, במקום להציע תיאוריה המבקרת את המציאות הזו. אי אפשר להפוך מקרה ייחודי  לתיאוריה.

הדמוקרטיה האתנית היא אחד הדגמים שמפרשים את המצב הקיים בין האוכלוסייה הערבית למדינת ישראל, אולי הדגם הכי מפותח ביניהם. לכן הוא  גם הכי מסוכן. הוא מנציח מציאות קיימת ולא מבקר אותה. לפי הדגמים האלה, הערבים בישראל מפיקים תועלת מהדמוקרטיה הישראלית, שהיא אמנם דמוקרטיה יהודית, אבל נותנת להם אפשרות לחיות בתוכה כאזרחים ולא במשטר אפרטהייד, ועם זאת  הערבים מפתחים שיוך לאומי משלהם, שהוא לא בדיוק לאומי-ערבי ולא בדיוק פטריוטי פלשתיני, אלא לוקאלי מאוד.

הערבים בישראל, במיוחד בעשור האחרון, ובתהליך הדרגתי מאז סוף שנות השבעים ואירועי יום האדמה, מצויים במצב משברי. מרי אזרחי איננו אופציה בשבילם, חזרה למה שהיה לפני שנות השבעים איננה אופציה. גם השלטון בישראל ראה במהלך השנים שצריך לעבור לדגם חדש של התייחסות לערבים בישראל. במשך שנות השמונים והתשעים חלו שינויים במצב הערבים בישראל. היתה עלייה מואצת ברמת החיים שלהם, לא כתוצאה מכך שהערבים השתתפו בחיים הכלכליים בצורה פעילה בישראל, אלא כתוצאה מכך שהם מקבלים פירורים של התבשיל שמבושל בכלכלה הישראלית. הזכויות הקונסטיטוציוניות של הערבים השתפרו במסגרת המהפכה החוקתית. גם זה קרה לא בגלל הערבים, אלא בגלל הסתבכות ביחסי דת ומדינה בישראל והתפתחות חברה אזרחית, בתל אביב ובמקומות אחרים. הערבים לא לקחו חלק במהפכה הזאת, אבל הם הפיקו ממנה תועלת משום שהם חיים על פירורי הדמוקרטיה.

עם זאת חל משבר בתנועה הלאומית הערבית, והתנועה הלאומית הפלשתינית התגמדה לרשות פלשתינית בעזה או בגדה המערבית. התנועה הלאומית הערבית היתה הקוטב שמשך את תהליך ההתגבשות הלאומית של הערבים בישראל, כחלק מהאומה הערבית ומהעם הערבי הפלשתיני. בד בבד הוא דחק את הערבים החוצה מהחברה הישראלית. הכוחות הערבים שמשכו את הערבים בישראל אליהם נחלשו, והערבים בישראל יכולים היום לחיות בצורת שלווה לכאורה, בשולי החברה הישראלית והחברה הערבית כאחד. יש אנשים שיחשבו שזה מצב אידיאלי. כאדם שמגדיר את עצמו כלאומי-ערבי ולא מתבייש בכך, אני רואה את המצב הזה כמשברי.

התוצר של המצב הזה הוא, שמדינת ישראל לפי הדגם הקיים, לא נותנת לערבים זהות חלופית לזהות הערבית. המצב היה יפה וטוב אם היינו צועדים לעבר  דגם אמריקאי או צרפתי. אבל אנחנו לא צועדים לכיוון הזה. לא קמה בישראל אומה ישראלית, המורכבת מיחידים ישראלים בהתעלמות משיוכם האתני והדתי. מדינת ישראל אינה מכירה בתוצר עמלה של הציונות, שהוא הקמת אומה עברית בישראל. ישנה אומה יהודית ותו לא, והיא מתייהדת יותר ויותר. במצב הקיים, כאשר אתה בשולי החברה הערבית, והזהות או הזיהוי שלך נחלשים, הדגם הדמוקרטי האתני לא מציע לך זהות חלופית, ישראלית, במקום הערבית.

שני תהליכים מתרחשים במקביל בחברה הישראלית, תהליך ישראליזציה ותהליך ייהוד. זה סוד הקיטוב בחברה הישראלית. שני התהליכים אינם מציעים לערבים בישראל זהות חלופית לזהות הערבית הפלשתינית שלהם, ובני אדם אינם חיים ללא זהות. לא שאני בעד פוליטיקה של זהות, אין דבר שאני שונא יותר מפוליטיקה של זהות, בגלל שהיא אינה מתבססת על ערכים אלא על שיוכים. אבל בני אדם חיים בקבוצות, והמפתח למודרניות בקבוצות ובעמים של העולם השלישי הוא הלאומיות, בדיוק כמו באירופה. גם אם נוותר על שלב הלאומיות, לא נהפוך פתאום שוודים או שווייצים, וישראלים לא מציעים לנו להיות. אנחנו נהיה פתאום נוצרים ומוסלמים, נהיה פתאום חמולות. המעבר מזהות לאומית בשולי העולם הערבי ובשולי הלאומיות הפלשתינית ללא תחליף של זהות יותר מפותחת, אוניברסלית, אזרחית, של אומה ישראלית, בדיוק כמו האומה הצרפתית, אינו במביא אותנו לפוסט-מודרנה אלא לטרום-מודרנה.

חוקרים ישראלים לא מעטים  חוקרים את המדינה והחברה הישראלית   מטעם הערכים הציוניים ומטעם הממסד הישראלי, ומטעם צורה מסוימת של אינטרס היציבות הביטחונית והפוליטית. הם יראו במה שתיארתי כאן התפתחות חיובית. הערבים חזרו להיות שבטים וחמולות, נמחא כולנו כף שנצרת התחלקה בין נוצרים למוסלמים בבחירות למועצות המקומיות האחרונות, ונודה שלרעיון הלאומי לא היה מקום אצלנו. אני רואה את זה בצורה שלילית. אני רוצה שהחברה שלי תמשיך ותתפתח ותהיה יותר מודרנית, לא פחות מודרנית. אני מציע דגם ביקורתי. אני קורא לו, לצורך הדיון, "דמוקרטיה רב-תרבותית".

מהו דגם ביקורתי? כאמור, אני אינני מדבר על דגמים שמצלמים או מפרשים את המציאות, אלא על דגמים שתוך כדי הפירוש מבקרים את המציאות. תיאוריה שאיננה ביקורתית איננה מעניינת אותי. כאשר אני קובע דיאגנוזה, חשוב איזו עמדה ערכית אני נוקט. מה עמדתי ביחס לכך שהערבים בישראל אימצו תרבות פוליטית מקומית בשולי החברה הישראלית, ויחד עם זאת בשולי החברה הערבית בכלל? זה טוב או רע?

לריבונות בדמוקרטיה יש שני צדדים. צד אחד הוא המדינה, והצד האחר, שבלעדיו הריבונות אינה נשלמת, הוא האזרחות. בלי שהריבונות תתגלם באוטונומיה של האזרח כיחיד בעל זכויות, היא לא תהיה שלמה, ולכן אני אחד האנשים שחושבים שתהליך הריבונות במדינה עדיין לא הושלם. הריבון צריך להתבטא בעם, הביטוי הכי טוב לריבונות בעם היא הדמוקרטיה, והביטוי המדויק ביותר של הדמוקרטיה היא האזרחות. החוקים וכללי המשחק שמעצבים את היחס בין יחיד לקולקטיב היא האזרחות ולא השיוך האתני, הדתי או השיוך מול האחר.

במדינת ישראל, מה שמעצב את היחס בין יחיד לכלל הוא שיוך אתני החופף, במקרה או לא במקרה, את השיוך הדתי. לכן חשוב כל כך לדון בפרלמנט הריבון של מדינת ישראל בשאלת מיהו יהודי, כאילו אנחנו בימי הביניים, כאילו אנחנו באיראן, כלומר, לפי איזה כללים של השריעה, ההלכה, אתה נהיה יהודי ולפי איזה לא. בנוסף לכך גם מבקשים ממני כנוצרי להחליט בזה, או כמוסלמי או כערבי. זה מבנה  שיש בו בעיה מהותית. קביעת אזרחות במדינה דמוקרטית-ליברלית לא תלויה בשאלות תיאולוגיות.

כדי  שתהיה אזרחות שוויונית במדינה הזאת צריך להשלים את תהליך הפרדת הדת מהמדינה. המכשול לכך הוא שהציונות, תנועה חילונית לכל הדעות, שלא הצליחה בשיא חילוניותה להפריד בין דת לאומה, ולכן לא תצליח אף פעם באמת להשתחרר ממשמר הגבול של השיוך הלאומי, שהיא הרבנות. בלי זה לא תקום אומה דמוקרטית ליברלית.

"הדמוקרטיה האתנית" באה ואומרת, "זה המצב". היא איננה ביטוי של המאוויים הלאומיים של הערבים בישראל מצד אחד, אבל גם היא מצביעה על כך שאין כאן אפרטהייד, יש לערבים זכויות אזרח כיחידים. זה נכון. השאלה היא מה דעתך על זה? האם זו יכולה להיות דמוקרטיה ליברלית שוויונית, או שתהליך הקיטוב בין התשתיות המפותחות, גם החוקתיות וגם המדעיות וגם הכלכליות של המדינה, לבין התרבות הפוליטית, שהולכת יותר ויותר ימינה, יימשך? לדעתי זה יימשך, בגלל שאנחנו לא יכולים לנתק בין הדברים. קיצוניות ימנית תמשיך להיות קיצוניות דתית. למה אגודת ישראל מדברת היום כמו גוש אמונים, ולמה גוש אמונים מדבר פתאום כמו הקיצוניים בחילונים של הליכוד? למה קיצוניות דתית ולאומיות חילונית במדינת ישראל נפגשים באותו שיח פוליטי?

אי אפשר להפריד את זה מהשאלה של הערבים בישראל. כל עוד לא מפרידים בין דת ומדינה משיך להיות כאן גוש ימני משיחי אחד. אנחנו כערבים נלך מהשוליים למרכז העשייה הפוליטית בישראל, רק אם נתקשר ונתחבר למאבק בין דת ומדינה  בתוך החברה הישראלית. על רקע זה אני רואה בזעם רב ערבים בישראל שעושים עסקה עם ש"ס.

אני לא מקבל את הדגמים הקיימים, לרבות  "הדמוקרטיה האתנית", מפני שאנחנו לא היגרנו לכאן ולא ניקלט כאן כמו שנקלטו מרוקאים בצרפת וכמו שנקלטו פקיסטנים בארצות הברית. אנחנו מוקפים ברוב ערבי, ואנחנו מאוד מזוהים עם הלאומיות הערבית, עם החלל התרבותי האיסלאמי, עם הלאומיות הערבית. אנחנו כאומה ערבית התגבשנו כלאומיות לפני קום מדינת ישראל. למעשה, מדינת ישראל לא יכלה לשנות אז כלום, כי אנחנו לא היגרנו אליה. אנחנו על אדמתנו, יש לנו גאווה של ילידים. לכן אי אפשר להקים כאן אומה אחת. כל דגם דמוקרטי ביקורתי שמבקר את המציאות הקיימת ורוצה לבנות מדינת אזרחים ולא מדינה אתנית, חייב להביא בחשבון שהאופי התרבותי-לאומי של הערבים בישראל יישאר מיוחד.

הדגם שאני מציע לצורך הדיון, בלי להיכנס לפרטים, הוא הדגם הרב תרבותי. הדגם לא דורש רק מהמדינה שתכיר בערבים בישראל כמיעוט לאומי, הוא גם דורש מהערבים בישראל שיתנהגו כעם ולא כקבוצה של חמולות ועדות. הדגם הזה לא רק ביקורתי כלפי המדינה, אלא ביקורתי כלפי כוחות בחברה הערבית. היותנו קבוצה לאומית אינו רק דרישה מהמדינה, אלא דרישה מעצמנו. אני לא אבקש משר חינוך של המפד"ל להכין לי תוכנית תרבותית שתתאים ללאומיות הפלשתינית. את זה אני צריך לעשות. את זה אעשה רק אם אקים בעצמי מוסדות לאומיים ולא אחכה שהמדינה תקים לי. הערבים בישראל צריכים להקים לעצמם מוסדות לאומיים לא כדי להתנתק מהמדינה. זו הצורה האינטגרטיבית היחידה שבה הם יכולים לחיות במדינה הזאת ולשמור על לאומיותם ותרבותם, בתוך אזרחות שווה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד