לא בכיס של אף אחד
לא בכיס של אף אחד

דניאל בן סימון הוא עיתונאי הכותב ב"הארץ", מחבר הספר "ארץ אחרת", הוצאת מודן 1997

 

אחרי 50 שנות מדינה ממשיכים המזרחיים לחפש  בית פוליטי. שלטון נתניהו עירער את אחיזתם בליכוד. בבחירות 99', כאשר מתעמעמים ההבדלים בין ימין לשמאל, עשוי האלקטורט המזרחי להרגיש חופשי יותר בדרכו לקלפי

זה קרה שוב ושוב  לפני כל מערכת בחירות. ראשי המפלגות, מודעים לכוחן העולה של קבוצות חדשות בחברה הישראלית, מתכנסים עם "נציגי העדות" כדי לחזק את "האותנטיות העדתית" של הנציגים. המפגשים לא נעדרו אירוניה, שכן נציגי העדות חתרו להתקדם בסולם הפוליטי, להתנער מתדמיתם העדתית ולאמץ זהות כלל ישראלית. דווקא ברגעי ההכרעה  התברר להם שעליהם לחזור לבית העדתי על מנת לשרוד.

כך היה ב1988-. הבחירות עמדו בפתח והאווירה היתה קשה, סקרים העידו שהמצביעים העדתיים נוטים שוב להצביע לליכוד. ראשי המפלגה חיפשו דרכים לפתות אותם, וכינסו למטרה זו את נציגי העדות במפלגה. ביניהם היה חבר הכנסת אלי בן מנחם. הוא גדל בשכונת מצוקה בדרום תל אביב, התקדם בוועד העובדים של התעשייה האווירית, עד שמונה ליושב ראש הוועד שנחשב לאחד החזקים במדינה. אחד מראשי המפלגה הביט לעברו, הבעה מודאגת על פניו: "אלי, המצב של המפלגה לא טוב בדרום תל אביב. אנחנו מפגרים בצורה משמעותית אחרי הליכוד ולכן חשוב שתבליט את השורשים שלך ואת המוצא שלך, כדי להצטייר בצורה יותר אותנטית". בכיר אחר התערב בשיחה: "למה, לכל הרוחות, הציבור הספרדי מזדהה יותר עם נציגי העדות בליכוד? מה הם שונים מאלי בן מנחם או מרפי אדרי?" הוא פנה בנימה נוזפנית לחברי הכנסת המזרחים שישבו בחדר, "אתם חייבים לעבור מבית לבית ולהסביר לאנשים האלה שמפלגת העבודה היא הבית הטבעי של עדות המזרח, אחרת אין לנו סיכוי לנצח בבחירות".

לא כל נציגי העדות התלהבו מהמסע המחודש אל עדתם. רבים מהם קיוו שהכניסה למועדון של נבחרי העם תעמעם את שייכותם העדתית ותגביר את זיקתם לישראליות. זה לא תמיד עזר להם. ככל שהפוליטיקה הישראלית נפרמה לסקטורים ולעדות, התעצם הלחץ מלמעלה על "נציגי העדות" לשוב לכור מחצבתם, בשכונת המצוקה, בעיר הפיתוח וביישוב העולים.

שלא מרצונו, נקלע חבר הכנסת שלמה בן עמי למלכודת הזאת. אחרי שנבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה, נטה להאמין שהשתייכותו לאליטה האקדמית תאפיל על מוצאו המרוקאי, ותחסוך ממנו את החזרה לעדה. הוא טעה. "היה נוח לכמה אנשים ומומחים למיניהם להכניס אותי לנישה העדתית", התלונן בספרו 'מקום לכולם'. "אם אתה מדבר על חברה, משמע שאתה בנישה של עדות. ואם אתה בנוסף גם יוצא מרוקו, אז מקומך מוגדר באופן ברור עוד יותר, מכניסים אותך לתוך המבנה הסטריאוטיפי וזה מקל על החיים".

לא כולם נעלבו מהשיבה לחיקה החם של העדה. היו שניצלו את מעמדם העדתי כדי להגדיל את סיכוייהם במפלגה. אחרי שגילה שהעדתיות היא מקלט פוליטי, אימץ חבר הכנסת רפי אלול מהעבודה מנהג קבוע: פעם בשנה אירח בביתו אלפי אנשים לחגיגת המימונה. בראש החוגגים בלטו ראשי המפלגה לדורותיה, שבאו לשזוף את עיניהם בהמונים ולהתחכך עמם. אחרי שסעדו את לבם במאכלים המסורתיים, עלו ראשי המפלגה על הבמה, נאמו על פוליטיקה, על חשיבות הפוליטית של העדה המרוקאית. הפוליטיקאים יצאו נשכרים, וכך גם העסקנים העדתיים.

אפשר בהחלט לומר שהחגיגות העדתיות יצאו לאוויר הישראלי כדי להיות אמצעי תיווך בין המפלגה לעדה. סיפר שאול בן שמחון, האיש שהשיק לראשונה את חגיגות המימונה: "בהתחלה, ההיבט הפוליטי היה שולי מאוד, כינסנו מאות אנשים חברי מפלגת העבודה ועשינו פיקניק גדול ביער ליד לוד". בראשית שנות הששים נמנה בן שמחון עם עסקניה המבטיחים של תנועת העבודה. בעצה אחת עם מנהיגי מפלגתו ובראשם שמעון פרס, חיפש ומצא דרך לקבץ את יוצאי מרוקו כדי לקרבם למפלגה. המימונה הצטיירה כהזדמנות פז. מה יאה יותר מלקבץ את בני העדה סביב חגיגה מסורתית. כך נהפכה המימונה, שנחוגה במרוקו במסגרת משפחתית אינטימית לציון סיומו של חג הפסח, לקרנבל פוליטי שהיה זר לאופיה המקורי. במידה רבה, נמהלה המסורת עם פוליטיקה משום שמחדשי החגיגה היו עסקני מפלגת העבודה יוצאי מרוקו, שקיוו לקרב באמצעותה את בני עדתם לתנועת העבודה ולהפיק דיבידנד פוליטי לעצמם.

                                        *

קשה להאשים את העדות  באנומליה הזאת. המפלגות שיחרו לפתחן עוד בראשית העלייה ההמונית מארצות ערב ולא בחלו באמצעים כדי לזכות בתמיכת העולים הטריים. המוני העולים נהפכו לגורם חשוב ביותר בשביל המפלגות הקיימות. בכוחם היה לשמר את המערכת הפוליטית הקיימת, ואת הדומיננטיות של מפא"י, ובכוחם היה להעלות מפלגות אחרות לשלטון. הסוציולוגית דבורה ברנשטיין חקרה את דפוסי החיים במעברות והתחקתה אחר החדירה של הפוליטיקה לתוכן. "העולים המזרחים", כתבה, "נתפסו בעיני המפלגות ומפא"י בראשן כמסה, כהמון חסר כל דמות, כמצבור של חומר גלם שיש להילחם עליו ולחטוף אותו מידי יריבים ומתחרים כאיזה סך כולל של תמיכה פוליטית הניתנת לחלוקה ולהקצאה. כל העסקנים המפלגתיים שאתם שוחחתי התייחסו למסיביות העצומה של מאגר הבוחרים החדש, לבורות ולחוסר ההתמצאות שלהם ולתלותם המוחלטת בממסד הקולט. צירוף זה של גורמים הוא שתרם לאובייקטיביזציה של העולים ולהפיכתם לחומר גלם בידי העסקנים המפלגתיים".

התחרות על קולות העלים הכניסה את המפלגות למצב חירום. בנובמבר 1950 הופיע שרגא נצר, ממנהיגי מפא"י, לפני חברי לשכת המפלגה והאיץ בהם להילחם נגד בריחת העולים למפלגות יריבות: "ישנם מקומות שבהם נמצאות אלפי משפחות המושפעות על ידי מפ"ם. אזכיר ביניהם את אבו כביר, חולון וסלמה שרוב תושביהם העולים הצביעו למפ"ם. הסיבה היא שכל האדמיניסטרציה והטיפול נמצאים בידי אנשי מפלגה זו. כל העולים שקיבלו כבר זכות בחירה הצביעו למפ"ם. דרוש טיפול מהיר ויסודי לשינוי פני הדברים". נצר הציע שיטה: "עלינו להקים חבר פעילים במעברות. אל לנו לשכוח שהעלייה שהגיעה עתה צריכה לתת לנו את האפשרות לנהל את המדינה. העולים הצילו עד עתה את הפרסטיז'ה של המפלגה, אולם בעתיד זה יכול להיות אחרת" (ארכיון מפא"י, ישיבת הלשכה, 30.11.1950, תיק מספר 25/50).

חדירת המפלגות למעברות השתלמה במיוחד למפא"י. במצוקתם, העולים ראו במפלגה השלטת עוגן וקשרו בה את גורלם. בבחירות לכנסת השנייה והשלישית העניקו לה תמיכה כמעט מוחלטת וקיזזו בקולותיהם את אובדן כוחה בקרב מצביעים ותיקים.

לא ברור מתי החלה בריחת המזרחים מתנועת העבודה. ניצני המרידה בצבצו כבר בשנות הששים, ובאמצע שנות השבעים ניכר היה שהמזרחים רואים בליכוד את ביתם הפוליטי. ככל שנקפו השנים התחוור לעבודה שיש לה קושיי עצום למשוך אליה בחזרה את המצביעים המזרחים. מחאתם כלפי הממסד של מפא"י הבשילה עוד בתקופת המעברות. הם לא סלחו למפלגת המייסדים ולראשיה את היחס המשפיל כלפיהם באותן השנים. הם זכרו לה את עוון שבירת המסגרת המשפחתית ואת ניפוץ הסמלים הדתיים שעל ברכיהם גדלו והתחנכו. מרירותם ניקזה אותם אל חרות של מנחם בגין, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות.

בגין מצא מסילות ללבם. באמצעות רטוריקה רוויה מוטיבים דמגוגיים, הוא הרעיף עליהם אהבת ישראל והעניק להם תחושה של חום ושייכות שחסרה להם כל כך. בגין סימל בעיניהם את ארץ ישראל שעליה חלמו: חמה, אוהבת, דתית, מסורתית, פטריוטית. הברית בין עולי המזרח לתנועת העבודה התנפצה ברעש גדול ב17- במאי 1977, כאשר בגין, שעמד בראש הליכוד, נבחר לראשות הממשלה, בפעם הראשונה מאז קום המדינה. לאחר 29 שנות שלטון, סולקה תנועת העבודה על ידי יריבתה מימין. מהפך 1977 תואר על ידי מדעני המדינה "מרד המזרחים".

שמעון פרס שאל פעם את אריה דרעי, מנהיג ש"ס, מה יש למצביעים הצפון אפריקאים נגדו ונגד מפלגתו. "המרוקאים לא אוהבים אותך", הודה דרעי, "הם עדיין לא סולחים לתנועת העבודה את היחס שהיא הפגינה כלפיהם בשנות החמישים".     "מה אני צריך לעשות?" שאל פרס. "זה פשוט", השיב דרעי, "אתה ומפלגת העבודה צריכים לבוא ליוצאי מרוקו ולשאר העדות ולבקש סליחה ומחילה על מה שעוללתם להם. אתם ניתקתם אותם מהדת, הרסתם את ערכי היהדות שלהם והשפלתם אותם, רוחנית ופיזית. דע לך שהם לא בכיס של הליכוד. להפך. הם אנשים מתונים וסובלניים. הסיבה שהם מצביעים לליכוד נובעת מתחושות של קיפוח מאותן שנים במעברות".

קשה להאשים את הקולטים ברשעות זדונית כלפי העולים. הם קלטו את העלייה ההמוניות לפי עיקרון הברזל, שכאשר מדובר בהשגת מטרה לאומית עליונה, אין מחיר אנושי או חברתי גבוה מדי. גם הם, הקולטים, נדרשו לשלם מחיר כואב כאשר נטלו פיסת ארץ כמעט חרבה וכילו את מיטב שנותיהם בבנייתה. גם הם עקרו עצמם ממורשת בית אבא. אין סיבה,  סברו, שהעולים החדשים לא יעברו תהליך דומה. "ומי מבין הבאים בתקופה ההיא לא פיתח תסביך נחיתות כלפי היהודי החדש שצמח בין חולות ת"א לשדות הפלחה של העמק? מי מהם לא התמכר בנפש חפצה לתביעה הציונית לתיקון האדם ולהתחלה מבראשית?" (זאב שטרנהל  'בניין אומה או תיקון חברתי', עם עובד 1995).

אלא שהמחיר היה גבוה מדי. התביעה הנחרצת של המייסדים להינתקות מהעבר ומחיקתו קיבלה, בעיני יהודי המזרח, משמעות אחרת לגמרי: היא התפרשה כניסיון לשבור את תרבותם וכביטוי להתנשאות בלתי נסבלת של ילידי אירופה הוותיקים כלפי יוצאי הארצות "המפגרות". העולים החדשים לא ידעו שלפני שבאו להרוס את זהותם של יושבי המעברות מצפון אפריקה, עקרו החלוצים את תרבותם הם ולא חדלו ממפעל ההרס גם כאשר התרחשה שואה על יהודי אירופה. "המהפכה התרבותית נתפסה כתנאי למהפכה הלאומית", כתב שטרנהל. "הם שקבעו את מדיניות ההתיישבות ואת פיזור האוכלוסייה בעיירות מרוחקות ממרכזי תרבות, ממוקדי הפעילות הכלכלית של המדינה הצעירה ומטכנולוגיות חדשות. כאן היתה טמונה אחת הסיבות הגדולות לשקיעתם של עולי המזרח בפיגור ובניוון".

                                        *

הליכוד היטיב עם בוחריו המזרחים, ולו בדבר אחד: הוא העניק להם תחושה של בית פתוח וסלל להם דרך למעמד יוקרה וסטטוס, דרך שהיתה חסומה לפניהם בתקופות קודמות של שלטון תנועת העבודה. במאבק על הקניית הערכים האלה להמונים היתה יד הליכוד על העליונה. חוקרי מדע המדינה וסוציולוגים, שבדקו תנועות ימניות בארה"ב ובאירופה, הבחינו בין מה שכינו "פוליטיקה של מעמד" ו"פוליטיקה של סטטוס". הכמיהה לסטטוס, טענו החוקרים, היא לפעמים בלתי מודעת. הפוליטיקה של תנועת החירות היתה פוליטיקה של סטטוס ולא פוליטיקה של מעמד. "בשנות החמישים היו חבריה [של חרות] יוצאי בית"ר ואצ"ל שהתקדמותם במערכת הכלכלית והחברתית והשתתפותם במערכת השלטונית נחסמו בפניהם. כתוצאה מכך נענו לפוליטיקה שנתנה להם, בסיועם של מיתוסים, תחושה של מרכזיות במערכת שדחתה אותם וטיפחה שנאה לקבוצות השולטות שחסמו את דרכם. פוליטיקת סטטוס זו הצליחה להחזיק מעמד בחרות למרות כשלונותיה האלקטורליים של המפלגה במשך לקרוב לשלושים שנה. אחד הגורמים להצלחתה בשנות השבעים היה מפגש בין ותיקי האצ"ל בחרות ובין העולים החדשים בעדות המזרח, שגם הם כמהו לסטטוס ולהשתתפות במערכת שחסמה את דרכם. כתוצאה מכך, נענו לסגנון הפוליטי של מנהיגי חרות ואימצו את הסימבולים והמיתוסים שלהם" (יונתן שפירא, 'לשלטון בחרתנו', עם עובד, 1989).

כך חשו מנהיגים צעירים מהפריפריה, ששאפו לרכוש מעמד פוליטי ולהרחיב את השפעתם מחוץ ליישוביהם, אל הזירה הארצית. מאיר שטרית מיבנה סיפר לי שביום שגמלה בלבו ההחלטה להתמודד על ראשות המועצה, פנה למפלגת העבודה. פניו הושבו ריקם והוא מיהר להציע את שירותיו לליכוד. "הליכוד היה יותר פתוח לפני ולפני חברים שלי", סיפר. "בתוך כמה ימים נתנו לנו את ברכת הדרך ובתוך כמה חודשים כבשנו את ראשות המועצה".

גם כשנחלו אכזבה בביתם הפוליטי התקשו מנהיגי הפריפריה לנטוש אותו. "הליכוד היה ונשאר הבית שלנו", סיפר יחיאל זוהר, ראש מועצת נתיבות. "תראה לי מפלגה אחרת בישראל שבה החברים דומים לי, מדברים במבטא שלי ונראים עממיים. יש בליכוד כל הצבעים וכל העדות". כמו זוהר, רבים אחרים הצטרפו לליכוד על שום פתיחותו ולא על שום היותו מפלגה בעלת תפיסת עולם מדינית ימנית. "קח את רוב המזרחים בליכוד", אמר. "אם תשאל אותם על השלום, רובם יגידו שהם מוכנים לוותר על רוב השטחים בשביל שלום. קח אותי, אני יותר קרוב למדיניות של העבודה מאשר של הליכוד, אבל אני חבר ליכוד. תשאל למה? אז ככה. לפני הרבה שנים חזרתי מהקיבוץ שבו גדלתי לנתיבות. רציתי להיות פעיל בפוליטיקה והלכתי לסניף של המערך ביישוב. נכנסתי לשם ומצאתי איזה עשרה עסקנים מפא"יניקים שהסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. אמרו לי: בחור צעיר, לך מכאן. אין לך מה לחפש פה. כל יום היו האנשים האלה באים לסניף, קוראים את העיתון 'דבר' וחוזרים הביתה, אחרי שנעלו את הסניף, כדי שחלילה מישהו כמוני לא יעז להיכנס. הלכתי לסניף הליכוד, מצאתי בחורים צעירים, שנראו כמוני ודיברו בשפתי. במערך סגרו לי את הסניף בפנים, בליכוד קיבלו אותי בחיבוק ונתנו לי להרגיש כמו בן אדם. מאז אני מרגיש בליכוד כמו בבית. הסיפור שלי הוא סיפורם של הרבה ליכודניקים, שהגיעו למפלגה שהיתה מוכנה לפתוח את דלתה בפניהם".

במידה רבה חב בנימין נתניהו את בחירתו לתמיכתם הגורפת של המצביעים ממוצא מזרחי. בחירות 1996 בישרו את התפרצותה לאור היום של הפוליטיקה השבטית שחצצה בין ותיקים ולחדשים, בין חילונים לחרדים, בין שמאל לימין, בין מזרחיים לאשכנזים ובין שוחרי ישראליות החדשה לאלה שבחרו לדבוק במורשת היהודית. בחירתו של נתניהו התאפשרה במידה רבה הודות לברית יוצאת דופן בין חרדים, דתיים, עולים חדשים ומזרחים. ממשל נתניהו, שהוקם אחרי בחירות 96', שיקף נאמנה את רעידת האדמה שהתחוללה למחרת הבחירות. אין זה מפתיע, אפוא, שהוא כינס תחת שלטונו "קואליציה של דחויים", כאלה שישראליותם הוטלה בספק, כאלה שחשו זרים להוויה הישראלית וכאלה ששאפו לנקום בה.

מניעים אידיאולוגיים שונים עמדו מאחורי הברית של הקבוצות הללו עם הימין. החרדים חשו מאז ומתמיד משיכה טבעית לימין, בזכות זיקתו החזקה לערכי היהדות והמסורת. מפלגות השמאל הואשמו בחילונו של העם היהודי, בתפיסות עולם חילוניות, ואילו מפלגות הימין הצטיירו כמי שהיהדות היא בסיסן הרעיוני. מאז עליית מנחם בגין לשלטון, הצביעו רוב החרדים לימין. בבחירות 96' זכה נתניהו ב99%- מקולותיהם.

הדתיים נתנו גט כריתות לתנועת העבודה ביום שארץ ישראל השלמה נהפכה למוקד המרכזי של השקפת עולמם וזהותם הפוליטית. הימין הצטייר כבן ברית אידיאלי, אחרי שהעבודה שמה את הפשרה הטריטוריאלית במרכז תפיסתה המדינית.  העולים החדשים מבריה"מ התחברו לימין על רקע שנאת השמאל שינקו מבית ויחס ההתנשאות וזלזול של האליטות הישראליות הוותיקות, שזוהו עם מפלגות השמאל. ההזדהות של המזרחים עם הימין היתה נטולה כל זיקה רעיונית מדינית. לא ארץ ישראל השלמה ולא מדיניות האף-שעל הובילו אותם לזרועות בגין, אלא תחושת הביתיות, החום והלגיטימציה.

שמעון פרס היטיב לתאר את המניעים שעמדו מאחורי הברית שכרתו הקבוצות הללו נגד תנועת העבודה. "מה אני יכול לעשות שהמזרחים, הדתיים, החרדים והעולים שונאים אותנו?" התלונן למחרת הפסדו בבחירות 1996. "המזרחים כועסים עלינו על שכביכול קיפחנו אותם בשנות החמישים, הדתים כועסים עלינו כי עשינו שלום, החרדים כועסים עלינו כי אנחנו מפלגה חילונית והעולים כועסים בטענה שהעלבנו אותם. מה לעשות, גם בתוכי יש כעס גדול עליהם, על כך שהעדיפו את האינטרס הסקטוריאלי על פני טובת המדינה".

                                        *

אחרי 50 שנות מדינה קשה לקבוע היכן ביתם הפוליטי של הישראלים ממוצא מזרחי. על פי הכרונולוגיה התחלקה נאמנותם בין תנועת העבודה לליכוד. עד אמצע שנות השבעים הם תמכו, בשיעורים גדולים, בתנועה שיסדה את המדינה.  מאז המהפך הפוליטי של 1977 נדדו המצביעים המזרחים לליכוד וסייעו להנציח את שלטונו בשני העשורים האחרונים.

אלא שהליכוד נכשל בפירוש התמיכה המזרחית שנפלה בחלקו. במשך שנים מיקדו אנשי המפלגה את כל מעייניהם בטיפוח ארץ ישראל  השלמה במקום לפעול לעשיית צדק חברתי. אף על פי שתמכו בליכוד, מעולם לא הפנימו רוב מצביעיו המזרחיים את האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. "מרביתם מונעים על ידי תחושה של חוסר ביטחון ולא על ידי מונחים של נחלת אבות", הסביר הסוציולוג סמי סמוחה. "לדעתי, המזרחים הם הסוס הטרויאני של הליכוד. באופן טבעי הם מייצגים את השמאל החברתי ומוכנים לפשרות מדיניות מרחיקות לכת".

האם מתורגמת האכזבה מהליכוד בחזרה לתנועת העבודה? האם מסעות הסליחה של ראשי העבודה יביאו לשיכוך הזעם ולהפשרת הטינה? קשה לדעת. בדבריהם של מאות מצביעי ליכוד בערי הפיתוח, בני הדור השני של עולי שנות החמישים, פורצת מחדש המועקה מימי המעברה, מהולה ברגש עז של נקמנות. גם בחלוף חמישה עשורים, מוטחת האשמה בממסד השמאל על מעלליו מימי קליטת העלייה. בעיניהם מצטייר השמאל כאשם במצבם הנחות וכמי שנאלץ להסוות את עוינותו האינסטינקטיבית למזרחים למען הרווח האלקטוראלי. כך גם נתפסים מאמציו של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, לרכך את לבם ולהתנצל בשם תנועת העבודה לדורותיה. תרגיל הסוואה ומניפולציה פוליטית ותו לא.

בשיחות עם מזרחים מדור שני הם שבים ומדגישים את ההתנשאות של השמאל כלפי המזרחים. מכל "חטאיו", מזדקרת ההתנשאות כאם כל חטא. בתיבת התהודה העזה הזו נשמעו התבטאויותיו של אורי אור מהעבודה כלפי המזרחים. הן שבו והציתו זכרונות טראומטיים מימים אחרים. רבים מהמזרחים מתקשים להבין מדוע עוסק השמאל באובססיביות בהשבת זכויות הפלשתינאים ובדאגה לערביי ישראל, בטרם טיפל במצבם של המזרחים. מצביע מזרחי סיפר למחרת בחירות 1996: "אני מצטער, אבל שמעון פרס והחברים שלו איבדו את הקשר שלהם עם היהדות. אני מאוד מעריך את פרס, וחושב שהוא מדינאי גדול, אבל למה הוא כל הזמן היה צריך ללקק למלך מרוקו, למלך חוסיין וליאסר ערפאת. הכי פגע בי שפרס חשב לנצח בזכות הקולות של הערבים. מה אנחנו? דפוקים? לא שווים? מה יש, הוא כבר לא צריך יותר את היהודים? מאוד פגע בי כשראיתי אותו מתאמץ יותר בשביל הקולות שלהם מאשר בשביל הקול שלי".

כבר למחרת מלחמת ששת הימים צלל השמאל לתוך בעיית הפלשתינאים וזנח למענו את השוויון החברתי. "החל משנות החמישים ניהל השמאל את מאבקיו בלי להביא בחשבון את הדפוסים החברתיים החדשים המתהווים", כתב הסוציולוג שלמה סבירסקי. "הוא המשיך להגדיר כמאבקי שמאל רק את מאבקיו הוא, בלי להבחין בחלוקת העבודה החדשה, העדתית, המתהווה תחת אפו...היום הפך השלום עם הערבים לנושא היחיד של השמאל. אלא שכאשר הוא אומר שלום, אין הוא יודע לומר מהי משמעותו של אותו שלום  לחיי הישראלים ולגבי סדרי החברה בישראל. לכן רואים המזרחים את השמאל הישראלי בעיקר כעניין פנים-אשכנזי. השמאל מפרש את הצבעת המזרחים לליכוד לא כמחאה מעמדית אלא כהכרזת הזדהות לאומנית, ומנסה להגיע אל המזרחים דרך הנושא הלאומי: 'כסף לשכונות, לא להתנחלויות'. וכך הוא ממשיך לשדר שהנושא הלאומי חשוב לו יותר מהנושא המעמדי-עדתי, ומגלה את בורותו בנושא החיים בשכונות".

ועם זאת, התמיכה ללא תנאי בליכוד התבררה כמקסם שווא. אין להתכחש לעובדה שבתקופת ירח הדבש, הליכוד העניק למזרחים גאווה במוצאם ושיקם כבוד עצמי פגוע. בימי שלטון בגין חשו רצויים במפלגתם וזכו לביתיות שכה השתוקקו לה. הם נטמעו בה והתקדמו בתפקידים. אבל היום קשה לומר שקיבלו תמורה מלאה בעבור תמיכתם. הם קיבלו מנות גדושות של רטוריקה פופוליסטית וינקו דמגוגיה בשפע נגד תנועת העבודה, הקיבוצים, המושבים וכל מי שנקשר בדור המייסדים. מעבר לכך, לא טרחו ממשלות הליכוד להרים אותם מתחתית החברה.

 ממשלות הליכוד דגלו בכלכלה שמרנית ובמדיניות הפרטה, שפעלו נגד האינטרסים של רוב מצביעיהן המזרחים. הצמיחה היחידה תחת שלטון נתניהו היתה בשיעור האבטלה בערי פיתוח ושכונות מצוקה שתרמו לעלייתו לשלטון. הכלכלה השמרנית צמצמה במידה ניכרת את התערבות המדינה בשוק ותרמה לפגיעה אנושה באזורים נזקקים. באין מושיע, נאלצו מפעלים להיסגר, נכנעים למדיניות שוק חופשי שהציבה רווח מעל רווחה.

                                         *

באחרונה התערערה התחושה שהליכוד הוא ביתם הטבעי של המזרחים. פרישתם של דוד לוי ויצחק מרדכי מממשלת נתניהו חשפה סדקים במשפחה והעמיקה את משבר האמון בין ותיקים לחדשים. אם בעבר התגאו המצביעים המזרחים במדיניות "הבית הפתוח" בליכוד, הנה באו שני סמלי ההצלחה הבולטים ביותר, שכיהנו כשרי ביטחון וחוץ, וחשפו לעיני כל את הקרע הפנימי. אף שאינם מודים בכך, יודעים ראשי הליכוד שעתידה של הברית הטבעית עם המזרחים עומדת בסכנת קריסה. קרוב לוודאי שהדבר יתבטא כבר בבחירות 1999.

לאן ילכו המזרחים? כמה אירוני שדווקא בימים שהפוליטיקה העדתית זכתה בלגיטימציה ציבורית, הם מגלים סימני דחייה במסגרת המפלגתית שהיתה ביתם הפוליטי בשני העשורים האחרונים. האם שילובו של דוד לוי, הטריבון העממי, מסגרת אחת עם אהוד ברק ושמעון פרס יביא  לנדידת המצביעים המזרחים לבית חדש? קשה להאמין שהאיבה ארוכת השנים לתנועת העבודה תתאדה בשל כך. קשה, משום ששילובו של לוי מצטייר בעיניהם יותר כהצנחה מאשר כצמיחה טבעית, וקשה שבעתיים משום שנס לחו של לוי כמייצגן הראוי של התביעות המזרחיות.

כלל לא בטוח שש"ס, מעוזם המוצהר של המצביעים המזרחים, תרוויח מהמשבר הזה. המפלגה החרדית, שעשתה במידה רבה חיל בזכות מאוכזבי הליכוד, ניהלה מאבקים שהעמיקו את התחרדותה על חשבון מצבם הכלכלי-חברתי של תומכיה. היא הציבה את החזרה בתשובה בראש מאמציה והתעלמה מצרכים אחרים של רבים ממצביעיה.

בבחירות 96' זכתה ש"ס בשניים-שלושה מנדטים נוספים של מצביעים מזרחים מסורתיים. היא עלולה לאבד אותם משום שדבקה בתיקון עוולות העבר בלא שטרחה להציב יעדים לעתיד. מערכת החינוך שלה הסתגרה בעצמה ונכשלה בבניית מסלולי קידום. המזרחים שואפים להשתלב ולהתקדם בחברה הישראלית, לא להסתגר בגטו חרדי, גם אם הוא בעל צביון מזרחי.

לתהליך השלום עם הפלשתינאים יש השפעה מכרעת על עיצוב דפוסי הצבעתם. אף שתמכו בליכוד, התייצבו המצביעים המזרחים בצד המתון והפשרני של המחלוקת. גם נציגיהם בממשלה ובכנסת פעלו כך והעדיפו פשרה ומתינות על  הקצנה ושבירת כללים. בנימין נתניהו טעה כשחשב שמצביעיו בערי הפיתוח מונעים על ידי אידיאולוגיה של אף-שעל. הוא איבד את שר החוץ שלו, דוד לוי, על רקע הקצנה מדינית ולאחר מכן נאלץ להיפרד משר הביטחון שלו על רקע דומה. במערכת הבחירות התברר עד כמה התנתק נתניהו מתומכיו בפריפריה. הם ציפו לשמוע על כוונתו לתקן את הכלכלה ולשפר את מצב התעסוקה, ותחת זאת נאלצו לשמוע כיצד חסם את דרכם של שרי חוץ אירופים לאוריינט-האוס וכיצד גרם למנהיגים ערביים לחשוש מישראל.

הנתק היה בלתי נמנע. המנהיג וצאן מרעיתו דיברו שתי שפות נבדלות. הללו יחלו לחיים טובים יותר, ראש הממשלה ביקש להחיות מחדש עוינות וחשדנות כלפי העולם הערבי. הללו הפנימו את התהליך השלום כבלתי נמנע, ראש הממשלה הצטייר בעיניהם כמי שהתעקש לדבוק בעולם של האתמול.

וכך, לקראת בחירות 1999, מתחדדת ביתר שאת שאלת הזהות הפוליטית של המזרחים ודפוס ההצבעה שלהם. באין בית פוליטי טבעי, עשוי האלקטורט המזרחי, המונוליטי בעיקרו, לפצל את תמיכתו. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהליכוד יפסיד תמיכה לטובת מפלגות שיציבו את החברה בראש מעייניהן. הצבתו של יצחק מרדכי בראש תנועת המרכז עשויה למשוך מצביעים מזרחים, שיבקשו לממש את הסולידריות העדתית לטובת מועמד מזרחי ראשון לראשות הממשלה. בעידן שבו התעמעמו ההבדלים האידיאולוגיים בין ימין לשמאל, עשוי האלקטורט המזרחי להרגיש חופשי יותר בדרכו לקלפי.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד