האופציה השנייה
האופציה השנייה

אברהם דיסקין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. תחת שם העט “ברטי” חיבר לאחרונה את הספר "בספינה הטובעת" (ירושלים: אקדמון, תשנ"ח)

 

לכאורה מפלגת מרכז היא הצבעה נוחה, הפותרת לבוחרים התלבטויות וסתירות בעמדותיהם, ומאפשר להם להחזיק בחבל בשני קצותיו. ובכל זאת, מפלגות מרכז בישראל לא הצליחו עד היום לזכות בשלטון, או אפילו לשרוד ככוח פוליטי. אם תצליח בכך מפלגת המרכז החדשה, היא תתרום ליציבות המערכת הפוליטית המעורערת

 

שתי נשים שיושבות בפרשת-דרכים, אחת בצד זה ואחת בצד זה ופניהן מכוונות זו לזו - בידוע שעסוקות בכשפים. מה תקנתו? אם יש דרך אחרת ילך בה, ואם אין דרך אחרת, אם יש אדם אחר עמו - יחזיקו זה בידו של זה ויעברו, ואם אין אדם אחר - יאמר כך: "אגרת, אזלת, אוסיא, בלוסיא, מתקטלין בחץ קבל". (פסחים קיא ע"י)

מאז סוף שנות הששים יש בידינו הוכחות לעצמתן בכוח של מפלגות המרכז בישראל. בסקרים רבים התבקשו המועמדים לציין את "המפלגה השנייה" המועדפת עליהם לאחר המפלגה שהם מתכוונים להצביע בעדה. ללא יוצא מן הכלל, התברר שמפלגות מרכז זוכות לתמיכה גדולה כהעדפה שנייה. הפרוגרסיבים, ויורשיהם הליברלים העצמאיים, הצליחו למשל לזכות, לעתים קרובות, בתמיכה של 20% מן הנשאלים כאלטרנטיבה למפלגה שתמכו בה. אך כ"העדפה ראשונה" לא ניתנו למפלגות האלה אלא 5% מקולות הבוחרים.

הבעיה העיקרית של מפלגות המרכז היתה אם כן כיצד לממש את מעמדן בכוח, לגרום לבוחרים להעביר אליהן את תמיכתם במפלגה המועדפת. בעיה זו מוכרת בהיסטוריה של הבחירות והצבעות זה מאות שנים, ויש לה קשר ל"פרדוקס ההצבעה" (הידוע גם בשם "פרדוקס בורדה") ולמושג של "מנצח קונדורסה" (ראה משבצת).

כוח המשיכה של מפלגות המרכז הוצג, בין היתר, ברעיונותיו של  אנתוני דאונז,  בספרו הידוע "תיאוריה כלכלית של דמוקרטיה". דאונז השתמש בספר במודל שהציע בשנת 1929 הכלכלן הוטלינג. שתי המפלגות הגדולות מומשלות, במודל הזה, לשני סופרמרקטים המחפשים מיקום נאות ברחוב הראשי של עיירה אמריקאית. מאחר שחלק גדול של הלקוחות (או קהל הבוחרים) הפוטנציאלי ממוקם (מבחינת אזור המגורים או מבחינת העמדות הפוליטיות) במרכז, האסטרטגיה האופטימלית היא למקם את הסופרמרקטים (או המפלגות) ליד אותו מרכז גיאוגרפי (או פוליטי). כך, היו תקופות ששתי המפלגות האמריקאיות הפכו למפלגות מרכז, שהמשותף רב מהמפריד ביניהן.

דוגמה מאוחרת להצלחת האסטרטגיה הזאת היא מדיניותה "הימנית" יחסית של מפלגת הלייבור בהנהגת טוני בלייר בבריטניה. תמורה זו בלייבור הביאה לחילופי שלטון אחרי תקופה ארוכה של שלטון שמרני. ל"שמאלנים מובהקים", דוגמת מייקל פוט, לא היה סיכוי להביא לחילופי שלטון. גם קודמו של בלייר בתפקיד, השמרן ג'ון מייג'ור, קרץ למרכז ולשמאל; לא בעמדותיו, שהיו ימניות למדי, אלא במוצאו העממי. הדבר תרם להצלחתו בבחירות קודמות. צמיחתה בעבר של מפלגת מרכז בבריטניה, בהנהגת דייוויד אוון, פיצלה את קולות השמאל, דחקה חלק ממנהיגי הלייבור לעמדות שמרניות למדי והבטיחה, בסיועה של שיטת הבחירות הבריטית האנטי-יחסית, את שליטתם הממושכת של השמרנים.

בישראל, הניסיון לחפש "עמדות מרכז" אינו חדש. כאשר מבקשים ממשתתפים בסקרי דעת קהל למקם עצמם מחינה פוליטית, זה שנים רבות ניכרת נטייתם למרכז. דרך מקובלת אחת לבחון את מיקומם של הבוחרים היא בעזרת סולם בעל מספר דרגות אי-זוגי. אפשר, למשל, לשאול את הנשאלים שאלה בנוסח הבא: "נניח שהיינו מעניקים ציון 1 למי שהוא 'שמאלי קיצוני' בענייני חוץ וביטחון, וציון 7 למי שהוא 'ימני קיצוני' בענייני חוץ וביטחון; איזה ציון היית מעניק לעצמך?" שאלות דומות אפשר להציג בענייני חברה, כלכלה ודת ומדינה. מתברר שהקבוצה הגדולה ביותר של בוחרים תגלה נטייה ברורה למרכז (ציון 4). מרבית אנשי השמאל ואנשי הימין יסתפקו בהצגת נטייה בלבד בכיוונים אלה (ציון 5 או ציון 3). המרכז נראה, אם כן, כמקום בטוח לחיפוש אחר לקוחות פוליטיים. יתר על כן, חלק ניכר מהבוחרים מרגיש שהוא "מרכזי" יותר מהמפלגות שמתכנות מפלגות מרכז.

דבר נוסף המחזק את המשיכה למרכז הוא קיומם של "דיסוננסים קוגניטיביים" בהקשר הפוליטי הישראלי. דבר זה בולט בכל שלושת הצירים האידיאולוגיים המרכזיים: חוץ וביטחון, חברה וכלכלה, דת ומדינה. כך, למשל, רבים מן הבוחרים מוכנים, ואפילו מעוניינים, בוויתור על שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. לעומת זאת, רבים מהם אינם נותנים אמון בערבים. דוגמה אחרת: רבים מכירים ביתרונות "הכלכלה החופשית", אך רוצים להבטיח באופן מרבי את היתרונות הכרוכים במדיניות רווחה נדיבה. רבים דוגלים בשוויון חברתי ללא אפליה על בסיס אתני, אך מחזיקים בעמדות לטנטיות שיש בהן גזענות. רבים חשים דחייה כלפי עירוב דת במדינה ובפוליטיקה, אבל יש להם עמדות מסורתיות למדי בעניינים דתיים. מועמדי מרכז, מפלגות מרכז ומפלגות "סופרמרקט", פותרות לבוחרים התלבטויות וסתירות כאלה. הן מאפשרות לבוחרים להחזיק בחבל בשני קצותיו. לפעמים, מדובר בעמדות פשרניות שיש להן אחיזה במציאות. אבל לפעמים מדובר בחזיונות-שווא ובקלישאות פופולריות וריקות מתוכן.

הנהירה למרכז אינה מגמה בלעדית. בנסיבות מסוימות נוטים המצביעים לברוח לקצות הקשת הפוליטית. כך, למשל, כאשר עושים "קונקרטיזציה" של השאלות הפוליטיות, יש נסיגה של נשאלים מעמדות מרכז שבהן החזיקו בתשובותיהן לשאלות כלליות. למשל, אם נשאל על תמיכה בהנהגת נישואין אזרחיים בישראל (לפי סולם תשובות של שבע דרגות), נמצא רבים מאוד בקצוות (הציונים 1, 2, 6 ו7-), מקרב אלה הבוחרים מרכז בשאלה הכללית על דתיות-חילוניות. יש גם נטייה פחות חזקה להיצמד למרכז כאשר מתקרב יום הבחירות. יותר ויותר בוחרים "חוזרים הביתה" והדבר משפיע גם על העמדות האידיאולוגיות (והקונקרטיות) שהם מביעים.

                                          *

במשטרים פרלמנטריים, היתרון של מפלגות המרכז אינו מתמצה באטרקטיביות האפשרית שלהן בעיני הבוחרים, אלא קשור גם ביכולת התמרון שלהן בהרכבת הקואליציה. ברוב המדינות הדמוקרטיות המשטר הוא פרלמנטרי רב-מפלגתי. בדרך כלל, אין לאחת המפלגות רוב בבית התחתון או היחיד של הפרלמנט. אז קובע מעמדן של מפלגות המרכז. בנסיבות אלה ראוי לשים דגש על מעמדה של "מפלגת הציר". מפלגה כזו היא השולטת בנקודת החציון "האידיאולוגי" של הפרלמנט: אין רוב למפלגות שאפשר להציבן לשמאלה, ואין רוב למפלגות שאפשר להציבן לימינה. הניסיון המערבי מוכיח שבדרך כלל אין מרכיבים קואליציות שיש בהן דילוגים על מפלגות המצויות בטווח האידיאולוגי של הקואליציה. מכאן שבהעדר מפלגת רוב, מובטחת השתתפותה של מפלגת הציר בממשלה.

לפעמים מצליחה מפלגת ציר לשלוט במערכת באמצעות "רוב חוסם", גם כשהיא מרכיבה ממשלת מיעוט או שותפה בממשלה כזאת. במשך שנים רבות שלטה, למשל, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשוודיה בעזרת "תמיכה מבחוץ" של המפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים חששו אז מחידוש הקואליציה "האדומה-ירוקה" של הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת המרכז הימנית יותר, אם יסירו את תמיכתם מהממשלה. בישראל שלטו ממשלות רבין ופרס האחרונות, לאחר פרישת ש"ס מהממשלה בספטמבר 1993, חרף היותן ממשלות מיעוט, בזכות מעמד מפלגת העבודה כמפלגת-ציר שארגנה רוב-חוסם בעזרת סיעות חד"ש ומד"ע.

המעמד של מפלגת ציר הוכח כמרכזי בהוויה הפוליטית הישראלית. עד המהפך ב17- במאי 1977 שלטו מפא"י ויורשותיה במערכת הפוליטית ביד רמה, בזכות שליטתן בעמדת הציר. המהפך הקנה גם למפלגות הדתיות ולמפלגות אחרות מעמד של תחרות על עמדת הציר. מעניין שכוח המיקוח של המפלגות החרדיות, המתונות יותר מבחינה מדינית, לא גדל בהכרח עם השתלטותן על עמדת הציר. מפלגות אלה היו יכולות להשתתף בקואליציה בהנהגת העבודה, כל אימת שזו  שלטה בציר. אך כאשר נפלה עמדת הציר לחיקן הן היו חייבות, למעשה, להעדיף ממשלה בהנהגת הליכוד, משום שזו היתה העדפת בוחריהן וחלק ממנהיגיהן. "התרגיל המסריח" של מארס-יוני 1990 הדגים מצב זה באורח דרמטי. יש רגליים לסברה שש"ס, שהיתה אז מפלגת הציר, לא זו בלבד שנטתה להצטרף לקואליציה בהנהגת פרס, אלא אף השתתפה בקשר להפלת ממשלת שמיר בהצבעת אי האמון ב15- במארס 1990. אך התמרדות שניים מחברי הכנסת של יהדות התורה, ותגובות בוחרי ש"ס (השלכת עגבניות על המנהיג הרוחני של התנועה), הביאו לחידוש ממשלתו של יצחק שמיר.

במדינות רבות אנו רואים שמפלגות סקטוריאליות (דתיות, אתניות, אגרריות וכיוצא באלו) מנסות להתמקם במרכז המפה הפוליטית כדי להשתלט על עמדת הציר. למפלגות כאלה קל יחסית להתמקם במרכז. אין להן עמדה קיצונית בעניינים הפוליטיים והאידיאולוגיים המרכזיים, משום שהן מתרכזות בעניינים סקטוריאליים. לעתים קרובות למפלגות המכונות בשם "מפלגות מרכז" יש שורשים כאלה. למפלגת "הצנטרום" ברפובליקה הוויימארית היו שורשים דתיים מובהקים. מפלגות המרכז בפינלנד ובשוודיה  היו בעבר מפלגות "אגרריות"  וייצגו, בראש ובראשונה, את האוכלוסייה הכפרית.

                                        *

למפלגות המרכז, אם כן, יתרונות רבים. ובכל זאת בישראל הן לא הצליחו  לשבור את תסמונת "ההעדפה השנייה" ולזכות בשלטון. לעומת זאת, בולטים תקדימים במדינות אחרות, כמו פינלנד, שם היתה מפלגת המרכז (המפלגה האגררית) מפלגה דומיננטית במשך שנים רבות.

בשני  מקרים יוצאי דופן  זכו מפלגות מרכז בישראל בהצלחה אלקטורלית: רפ"י ב1965- וד"ש ב1977-. גם ההצלחות הללו היו קצרות מועד ובשני המקרים התפרקו המפלגות ולא הצליחו לחזור על הישגיהן. אחת הסיבות לכך היא עמימות עמדתן. העמימות "כדבק האידיאולוגי" אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן. יתר על כן, לעתים קרובות הרכיבו את המפלגות הללו פליטי מפלגות קיימות שנפוצו לכל עבר כשפירות השלטון לא נפלו לחיקם. לשון אחר: העמימות האידיאולוגית, העדר "דבק"  בין מנהיגי התנועה, וכשלון הניסיון להשתלט על נקודת הציר של המערכת הפוליטית הפכו ניסיונות אלה לקצרי מועד.

בהבדל מהתקדימים האירופיים השכיחים, למפלגות הללו בישראל לא תמיד היה אופי סקטוריאלי מובהק. בבחירות הראשונות לאחר קום המדינה, למועצת עיריית ירושלים (1950), התמודדה רשימת המרכז. מפלגה זו, שזכתה ב16%- מן הקולות ובארבעה מ21- מושבי המועצה, לא היתה אלא רשימה שייצגה את הציונים הכלליים. מבחינות רבות אפשר לראות בציונים הכלליים מעין מפלגת מרכז. הם הדגישו תמיד את היותם "ציונים סתם", לא דתיים, לא סוציאליסטים, לא לאומנים. אם נזכור שהציונים הכלליים היו בתקופת היישוב המפלגה השנייה בגודלה (ובתחילת התקופה הזאת גם המפלגה הגדולה ביותר), נוכל לומר כי הסיפור של מפלגות מרכז בארץ ישראל החל בהצלחה. ובכל זאת יש מקום לטענה שגם הציונים הכלליים נהנו מבסיס סקטוריאלי מסוים. אחד מבסיסי הכוח המרכזיים שלהם היה אנשי העלייה הראשונה וצאצאיהם. הציונים הכלליים זכו, במקרים רבים, בהצלחה רבתי במושבות הוותיקות.

בבחירות לאסיפה המכוננת (1949) נחלו הציונים הכלליים כישלון. ההתאוששות בבחירות לכנסת השנייה (1951) וההצטרפות לממשלות בן גוריון ושרת לא החזירה אותם למעמדם הקודם. משנת 1955 ואילך הן לא שותפו בקואליציה ומאוחר יותר (לאחר ברית בת-חלוף עם הפרוגרסיבים בשנים 1961-1965) הם נבלעו בגח"ל, שהוקם ב1965-, ובליכוד, שהוקם ב1973-.

מפלגה שהיתה במשך שנים רבות מפלגת מרכז מובהקת היתה, כאמור, המפלגה הפרוגרסיבית (החל ב1965-, המפלגה הליברלית העצמאית). ניתן היה למקמה מבחינות רבות במרכז, ימינה ממפא"י, אף שעמדותיה בענייני חוץ וביטחון היו תמיד נון-אקטיביסטיות. אפשר לטעון שגם המפלגה הפרוגרסיבית מזכירה במידה רבה, בשורשיה ההיסטוריים, את מפלגות המרכז האירופיות. היא הוקמה עם הקמת המדינה, כברית בין חלק מן הציונים הכלליים, יוצאי מרכז אירופה ("היקים"), ותנועת העובד הציוני. כמעט תמיד היו הפרוגרסיבים המפלגה "הימנית" היחידה ששותפה בקואליציות בהנהגת מפא"י. כישלונותיה האלקטורליים מחקו אותה בסופו של דבר מהמפה. המפלגה הפרוגרסיבית זכתה בשיא כוחה (ב1959-) רק בששה מושבים. ב1977- זכו הליברלים העצמאיים במושב בודד וב1981- לא עברו את אחוז החסימה. חברי כנסת של המפלגה הצטרפו מאוחר יותר הן לליכוד (הלל זיידל) והן למערך (יצחק ארצי).

הניסיון המפורסם ביותר לכינון מפלגת מרכז חילונית בישראל הוא זה של ד"ש, התנועה הדמוקרטית לשינוי ב1977-. מפלגה זו קמה, בבחינת יש מאין, בדצמבר 1976. בראש המפלגה עמד, כידוע, פרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, שנחשב שנים רבות למעין "דה-גול ישראלי", העתיד להשתלב בהנהגת המדינה במוקדם או במאוחר. זה אכן מעמד שיש לו בבואות גם בימינו אלה. בד"ש השתתפו קבוצות פוליטיות רבות ומנהיגים פוליטיים בולטים, פליטי מפלגות אחדות. אין ספק שגלריית האישים שהובילה את המפלגה היתה מהמרשימות בהיסטוריה המפלגתית בישראל. כישלונה של ד"ש נעוץ בהוויה שלמחרת הבחירות. בשחרו של ה18- במאי 1977 התברר כי יש ביכולתו של מנהיג הליכוד, מנחם בגין, להרכיב ממשלה גם בלי ד"ש. לא זו בלבד שהמערך איבד בבחירות את שליטתו בנקודת הציר של המערכת, הנקודה הזו גם דילגה מעל ד"ש ונחתה בזרועותיהן האמונות של המפלגות הדתיות. ההצלחה האלקטורלית חסרת התקדים של ד"ש, 15 מושבים בכנסת, נעשתה מבחינות רבות חסרת משמעות. בגין הרכיב ממשלה בלא השתתפות מפלגת המרכז החדשה. ד"ש צורפה לממשלה רק מאוחר יותר. מרכיביה נאבקו זה בזה בשאלת ההצטרפות לממשלה ובשאלת הפרישה ממנה.

בתום תקופת הכהונה של הכנסת התשיעית, היתה המפלגה שסועה לפלגים רבים. שריד יחיד ממנה, תנועת שינוי ("מפלגת המרכז") בהנהגתו של אמנון רובינשטיין, היה היחיד שזכה להמשיך ולהתקיים בזכות שני מושבים (בלבד) שזכה בהם בבחירות העוקבות לכנסת העשירית (1981). באותן בחירות זכתה בייצוג גם מפלגת מרכז חילונית אחרת, תל"ם בהנהגת משה דיין. גם מפלגה זו נעלמה מן הזירה עם מות מנהיגה.

הבחירות לכנסת ה11- (1984) ראו בלידתן של שתי מפלגות מרכז, "יחד" בהנהגת עזר וייצמן ו"אומץ" בהנהגת יגאל הורביץ. שני מנהיגי המפלגות האלה היו בעבר אנשי ליכוד. עם זאת הוכיחו הסקרים שרוב הקולות שניתנו להן לא היו של מצביעי ליכוד מובהקים. יחד זכתה בשלושה מושבים, ויגאל הורביץ נכנס לכנסת בגפו. שתי המפלגות הצטרפו לאחר הבחירות ל"בלוק החוסם" בהנהגת שמעון פרס והמערך. בכך הובטחו למחנה זה 60 מושבים מול 60 מושבי הליכוד, מפלגות הימין והדתיים. תיקו זה הוליד, כידוע, את ממשלת הרוטציה של שמיר ופרס. יגאל הורביץ, שחזר והצטרף לליכוד לפני הבחירות ב1988-, היה בעבר חבר במפלגות מרכז לא מעטות: רפ"י (עשרה מושבים) והרשימה הממלכתית (ארבעה מושבים), שהונהגו בידי בן גוריון בבחירות 1965 ו1969- בהתאמה. הוא היה חבר בכיר גם בתל"ם של משה דיין.

מפלגות המרכז החילוניות נעלמו מהמפה הפוליטית בבחירות 1988 ו1992-, אך חזרו למערכת באורח מרשים בבחירות לכנסת ה14- ב1996-. הדרך השלישית קמה בקול תרועה גדולה, אך עוד בטרם רצה בבחירות, ואף בטרם הפכה רשמית למפלגה, פרשו ממנה כמה מבכירי מקימיה. ביניהם רב-אלוף (מיל') דן שומרון, האלופים במילואים יצחק חופי, צבי זמיר ומרדכי הוד, ודמויות ציבוריות בולטות אחרות כמו המשורר חיים גורי. המפלגה התמקדה, כידוע, בעתיד רמת הגולן, ובין מנהיגיה וחבריה היו כמה מתושבי הגולן. גם מפלגה חדשה אחרת היתה סקטוריאלית למדי, בדומה למקובל במסורת האירופית: ישראל בעלייה, שהונהגה בידי נתן שרנסקי, ונתמכה על ידי יוצאי ברית המועצות לשעבר. אלה העניקו לה שבעה מושבים בכנסת, הישג חסר תקדים למפלגה "עדתית" בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

                                         *

האכזבה מן המפלגות הגדולות וירידת כוחן הרצופה מאז 1981 הגבירו, מן הסתם, את הצימאון של מצביעים למפלגות מרכז חדשות. אין ספק שלתופעה זו תרמו לא רק היתרונות הבסיסיים של מפלגות כאלו, שנסקרו לעיל, אלא גם הפעלת שיטת הממשל החדשה. האפשרות לפצל את ההצבעה בין מועמד לראש ממשלה להצבעה המפלגתית, הגדילה את סיכויי המפלגות הקטנות. לא בכדי קראה הדרך השלישית לבוחרים ב96-' לפצל את ההצבעה, שכן הצבעה למפלגתו של מועמד לראשות הממשלה "היא כמו לאכול לחם בפיתה". בין המפלגות החדשות המנסות להתמקם במרכז יהיו כאלה שינסו ליהנות מהפיצול. כך, מפלגתו החדשה של אביגדור ליברמן, שכבר הודיע על תמיכתו במועמדות בנימין נתניהו לראשות הממשלה. כך גם מפלגות דוגמת זו של פנינה רוזנבלום, שתימנענה בוודאי מסימון מועמדן לראשות הממשלה. יוצאת דופן מבחינה זו היא מפלגת המרכז של מרדכי, שחק, מרידור ומילוא. מפלגה זו מקווה להישגים אלקטורליים ניכרים ויש לה גם תקוות להפוך את "ניצחון קונדורסה" שלה, בסיבוב השני ההיפותטי, לניצחון של ממש. 

מכל מקום, יש לקוות שמפלגות המרכז החדשות, אם יזכו בהצלחה, לא ייעלמו מהמפה כרבות מקודמותיהן, תוך שהן מותירות אחריהן אדמה חרוכה. אם תסכין מפלגת מרכז לשרוד לאורך זמן, היא תוכל לרענן את המפה ולתרום לייצוב המערכת הפוליטית המקרטעת בישראל.

משבצת

פרדוכס בורדה, מנצח קונדורסה, ואיציק מרדכי

      לפני יותר מ200- שנה גילה המלומד הצרפתי ז'אן שרל דה בורדה את "פרדוקס ההצבעה" המפורסם. פרדוכס זה הטריד, בתקופה הארוכה שחלפה מאז (הימים של טרם המהפכה הצרפתית), כמה ממלומדי העולם המערבי הידועים, החל במתמטיקאי צ'רלס דודסון (הוא לואיס קארול, מחבר "עליסה בארץ הפלאות") וכלה בקנת ארו, שזכה בשנת 1972 בפרס נובל בכלכלה, בעיקר בשל עיסוקו בעניינים הנוגעים לפרדוקס הזה.

בורדה (Jean Charles, Chevalier de Borda) היה איש צבא שהשתתף במהפכה האמריקאית, מפקד בכיר בצי הצרפתי, מתמטיקאי, אסטרונום ופיסיקאי נודע. הוא הציג את פרדוכס ההצבעה בפני חברי האקדמיה המלכותית למדעים בפריס בישיבה מיום 16.6.1770. ניתוחו שהעסיק את עולם המדע במשך למעלה ממאתיים שנה לא פורסם בשמו. רק בשנת 1784, בדיווח על פעילות האקדמיה לשנת 1781, פורסם הפרדוכס, ככל הנראה על ידי המרקיז קונדורסה, שהיה, כמו בורדה חבר האקדמיה המלכותית למדעים ומזכירה הקבוע.

עיקרו של הפרדוקס בדוגמה מהסוג הבא. 30 בוחרים אמורים לבחור נושא תפקיד מסוים משלושה מועמדים: שאול, דוד ושלמה.

תשעה מעדיפים את שאול על דוד, ואת דוד על שלמה.

עשרה מעדיפים את שלמה על שאול, ואת שאול על דוד.

11 הבוחרים הנותרים מעדיפים את דוד על שלמה, ואת שלמה על שאול.

כל הבוחרים הם "רציונליים", במובן זה שסדרי ההעדפה שלהם הם "טרנזיטיביים". כלומר, מי שמעדיף את שאול על דוד ואת האחרון על שלמה, יעדיף כמובן גם את שאול על שלמה. כך גם לגבי יתר הבוחרים. ברם, למרות ההעדפה "הטרנזיטיבית" של כל בוחר, הרי שסדר ההעדפה של כלל ציבור המצביעים איננו טרנזיטיבי, ונוצר סדר העדפה "מעגלי". 19 בוחרים (המשתייכים לקבוצה הראשונה והשנייה) מעדיפים את שאול על דוד. 20 בוחרים (המשתייכים לקבוצה הראשונה והשלישית) מעדיפים את דוד על שלמה. לכאורה, צריך היה שאול לגבור על שלמה. אך למרבה הפלא שלמה זוכה לרוב של 21 בוחרים (אנשי הקבוצה השנייה ושלישית) כאשר מעמתים אותו עם שאול.

שום כלל הצבעה שנציע (למעט פיתרון "מעורב" בדרך של הגרלה, רוטציה וכיוצא באלה) לא פותר את הפרדוקס באורח משביע רצון. במובנים מסוימים ניתן לקבוע כי הולדתן של מפלגות מרכז בישראל ובעולם קשורה, לעתים קרובות, בקיומן של בעיות העדפה הקשורות בפרדוקס בורדה. מפלגת המרכז פותרת את הדיסוננס הקוגניטיבי שיוצר הפרדוקס. היא יכולה לרמוז הן על מתינות והן על קבלת כל ההעדפות שיש ביניהן סדר מעגלי. כך, למשל, בהקשר הישראלי: הגשמת השאיפות ל"מדינה יהודית", ל"מדינה דמוקרטית" ול"ארץ ישראל". יתר על כן, מפלגת המרכז יוצרת לעתים קיום ל"פיתרון קונדורסה",  כשפרדוקס בורדה לא קיים.

בורדה עצמו הציע לפתור את הפרדוקס באמצעות מתן נקודות (כמקובל בתחרות הזמר האירופית)  למועמדים השונים. זהו פיתרון שגוי, העלול להניב תוצאות קטסטרופליות. אפשר להוכיח בנקל כי בתנאים מסוימים אפילו מועמד הזוכה לתמיכת רוב מוחלט של הבוחרים, לא ייבחר בשיטת הנקודות.

בן דורו של בורדה, מזכיר האקדמיה הצרפתית למדעים באותה תקופה, האציל קונדורסה, עמד על הבעיה. קונדורסה (Marie Jean Antoine Nicolas de Caritat, Marquis de Condorcet), היה הפילוסוף שהגה את תיאורית הקדמה, דגל ברפורמות חברתיות וחינוכיות והיה אחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית. הוא השתתף במהפכה הצרפתית והתפרסם במתינותו. בין השאר, התנגד לעונש המוות שהוטל על לואי השישה עשר. לאחר עליית רובספייר נרדף על ידי השלטונות ומצא את מותו בנסיבות עלומות.

קונדורסה הציע, במאמר שהתפרסם בפריס בשנת 1785, כפיתרון חלקי, לבחור בסיטואציה דומה את המועמד הזוכה לרוב בהשוואה זוגית שלו מול כל אחד מן המועמדים האחרים. כאשר יש מועמד כזה, נהוג לכנות אותו בשם "מנצח קונדורסה" ובספרות המקצועית הוא נחשב, בדרך כלל, למנצח ראוי. לעתים קרובות, כמו בדוגמת פרדוקס בורדה, אין מנצח קונדורסה. שכן במקרה זה אין מועמד הגובר על שני היריבים האחרים. זאת ועוד, אפשר לתהות אם אמנם מנצח כזה, כשהוא קיים, צריך להיחשב כמנצח "צודק" בכל הנסיבות. לצורך ליבון השאלה הזו, הבה נתבונן בדוגמה נוספת.

שאול מייצג את "הימין". דוד מייצג את "המרכז" ואילו שלמה מייצג את "השמאל". מסיבה זו מעדיפים בוחרי הימין, תומכי שאול, את דוד על פני שלמה. מסיבה זו מעדיפים גם בוחרי השמאל, תומכי שלמה, את דוד על פני שאול. הבה נניח כי מועמד הימין, שאול, נתמך על ידי 49% מהבוחרים. הבה נניח שמועמד השמאל, שלמה, נתמך על ידי קבוצת בוחרים אחרת, המהווה גם היא 49% מכלל המצביעים. דוד, הנתמך אך ורק על ידי 2% מן הבוחרים, הוא "מנצח קונדורסה". 51% מן הבוחרים יעדיפו אותו בהשוואה זוגית מול שאול. 51% מן הבוחרים יעדיפו אותו בהשוואה זוגית מול שלמה.

אם נדלג עתה לאירועים שהעסיקו באחרונה את הציבור בישראל, נראה בנקל כי הבעיות העתיקות שבהן עסקנו עד כה קבעו, במידה מכרעת, גם את המפה הפוליטית החדשה בישראל. יצחק מרדכי נחשב עד לאחרונה פחות פופולרי "בהעדפה ראשונה" משלושת המועמדים העיקריים לראשות הממשלה. על פי כל הסקרים שנעשו עד לכתיבת שורות אלה, מצביעים דבקים יותר במועמדות ראש הממשלה בנימין נתניהו ובמועמדות מנהיג מפלגת העבודה, אהוד ברק. בכל זאת התברר שמרדכי (כמו מועמדי המרכז האחרים) נחשב בעל סיכויי ניצחון גדולים בסיבוב ההצבעה השני, המעמת שני מועמדים בלבד. כידוע, סקר חפוז קבע כי יתרונו זה כ"מנצח קונדורסה" עדיף על יתרונם של אמנון שחק ודן מרידור. אף על פי שהיה מדובר, ככל הידוע, בהכרעתם של כעשרה נשאלים בלבד, די היה בנתון זה לעשות את מרדכי מועמד מפלגת המרכז לראשות הממשלה.

זאת ועוד: הבה נניח שמעמד שלושת מועמדי המרכז שקול למצבם של שלושת המועמדים בדוגמה של פרדוקס בורדה. בנסיבות אלה יש יתרון מכריע למועמד המצטרף למרוץ בשלב האחרון. שאול ("אמנון") מנצח את דוד ("דן"). לאחר סילוקו של דוד, יגבר שלמה ("איציק") על שאול. שלמה מבטיח את נצחונו בהצטרפותו המאוחרת להתמודדות. אם היתה השוואה בין דוד לשלמה בשלב המוקדם, דוד היה גובר על שלמה אך מפסיד לשאול בהשוואה השנייה. במקרה זה שאול הוא הנשכר מהצטרפות מאוחרת להתמודדות. אין בידנו נתונים אמפיריים מדויקים על נסיבות ההעדפה של מרידור, שחק ונתניהו. אך יש רגליים לסברה ששחק, ויותר ממנו מרידור, יצאו ניזוקים מכך שהצטרפו למרוץ קודם למרדכי.

ההשפעות של פרדוקסים מהסוג הזה ניכרות עוד יותר בהקשר הישראלי העכשווי, בשל נוכחות מועמד נוסף לראשות הממשלה, בנימין זאב בגין.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד