בצלם אלוהים
בצלם אלוהים

הרב אבי גיסר הוא רב ההתנחלות עפרה

שאלת היחס בין היהודים והיהדות לבין אומות העולם, "האחר", מלווה את היהדות מאז ומתמיד. מערכת "פנים" פנתה  לשורה של אנשי רוח, רבנים, חוקרים וסופרים וביקשה מהם להתייחס לנושא, הן בהיבט ההיסטורי וההלכתי שלו, והן בהיבט העכשווי. ברקע הדברים, כאופציה לדיון, הצגנו קטע מסרו השנוי במחלוקת של ספי רכלבסקי, "חמורו של משיח", המוצג בעמודים אלה. ראשון הכותבים, הרב אבי גיסר, מציג עמדה רחבה כנגד עמדתו של רכלבסקי. משלים את המעגל מחקרו המאלף של ד"ר יוסי שוורץ אודות "משל הטבעות", כבסיס לדיון על סובלנות בין-דתית.

 

אין לדון את יחס היהדות אל הזר באמצעות לקט מקרי של מקורות, אלא בבחינת הערכים המכוננים של מחשבת ישראל, וההיררכיה שנקבעה בתוכם במהלך הדורות. בדרך זו מתגלה ששוויון ערך כל בני אנוש הוא יסוד מוסד בתורת ישראל

בדיקת יחסם של בני ישראל ושל תורת ישראל אל כלל האנושות ואל הלא יהודי, או הנוכרי כלשונם, היא עיסוק עתיק. הנה מקור תלמודי לדוגמה: "תנו רבנן: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל. (אמרו להם): למדונו תורתכם. קראו ושנו ושילשו. בשעת פטירתן, עם סיום הבדיקה, אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם, ואמת היא! חוץ מדבר זה שאתם אומרים, שור של ישראל שנגח שור של כנעני (כלומר, גוי. זהו אחד מתיקוניה הקבועים של הצנזורה הנוצרית של התלמוד, א"ג), פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, משלם. ודבר זה אנו מודיעים אותו למלכות" (תלמוד בבלי, בבא קמא ל"ח).

כחלק מן העוינות וביקורת המקורות היהודיים הוציא האפיפיור גרגוריוס הרביעי, בשנת 1239, צו להחרמת התלמוד בצרפת ובספרד ובאיטליה, וכתוצאה מן הצו הוצא התלמוד לשרפה בפאריס בשנת 1242. עד לאחרונה ממש, עד שנת 1948, פורסמה המהדורה האחרונה של ה"אינדקס", רשימת הספרים האסורה בקריאה על ידי הכנסייה, והיא בוטלה רק ב1966-. רשימה זו כללה כמובן את מרבית ספרי התלמוד, המדרש ומפרשיו, הזוהר ועוד רבים.

ספי רכלבסקי, בספרו "חמורו של משיח" ובקביעותיו הגורפות עד גיחוך, לא נהג כמעשה אותם סרדיוטות. הללו באו לידי מסקנה שתורת ישראל אמת היא, ותמיהותיהם על האפליה המשפטית נשארו בצריך עיון. רכלבסקי, שקרא ולא שנה, החליט להודיע למלכות. כביכול, מעכשיו הכל יודעים מה באמת מסתתר בין הדפים הישנים של ספרי הקודש. "פנים", המבקש לעסוק בנושא כבוד האדם והיחס אל הלא יהודי, רשאי לשאול את השאלה ישירות, ללא ממצאיו של רכלבסקי, שזכו לביקורת קטלנית ונוקבת כמעט מכל בר סמכא בתחומים שבהם עוסק ספרו, ואשר זכה להערכה רק בקרב העיתונאים הלהוטים לחגוג את  סיום עונת המפגשים והשיח המשותף בין דתיים לחילוניים.

אינני מבטל כלל את השפעת ספרו של רכלבסקי. להיפך, אני חושש שאוסף מקורותיו ומסקנותיו יוסיפו חומר בערה למדורת האיבה המאיימת לפרום את המארג העדין והרגיש של החברה בישראל, ולהגביה חומות של ניכור וחשדנות הדדית. לכן חשוב לי להדגיש כי אני חולק על מסקנותיו של רכלבסקי, שחלק ניכר מהן נשען על עובדות שאינן נכונות, ועל אמינות הבחירה האקלקטית של מקורותיו, כל אחד מהם לחוד וכולם יחד.

                                         *

בסיס היחס היהודי אל האדם, אל כל האדם, יהודי ושאינו יהודי, נוסד על ייחודו של האדם הנברא בצלם אלוקים. זהו אחד הפסוקים הראשונים בתורה, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א'). כל אדם באשר הוא אדם הוא יצור ייחודי הנברא בצלם אלוקים. פסוק זה הוא גם הפסוק המכונן את שוויון המינים בין זכר לנקבה. התנא ר' עקיבא, ממעצביה הראשיים של התורה שבעל פה, ניסח זאת כך: "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר בצלם אלוקים עשה את האדם" (מסכת אבות פרק ד'). משנה זו אינה מציינת רק את עובדת היותו של האדם בצלם, אלא גם את היחס הנפשי והחברתי המתבקש מכך. במשנה בוחר ר' עקיבא להיתמך בפסוק מבראשית פרק ט', שנוסחו השלם הוא כך: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם". בחירתו של התנא בפסוק זה נובעת ככל הנראה מכך, שהפסוק הופך את מושג צלם אלוקים למושג המכונן את היחס בין אדם לאדם. לא אדם לאדם - זאב, כי אם אדם לאדם - צלם אלוקים.

כאשר אנו באים ללקט מן המצוי בעולם העשיר והמגוון כל כך של מקורות היהדות, אנחנו מחויבים להכריע בין כמה מקורות. ההכרעה איננה נעשית על ידי ביטול זה מפני זה, אלא על ידי קביעת הירארכיה פנימית, לא תמיד מגודרת בכללים, אבל מאוד ודאית, בין מקורות שאני רואה בהם מושגים מכוננים, לבין מרחב הדעות והאופציות העולות מסך כל המקורות. גם משנת ר' עקיבא הנ"ל נתפרשה באופנים שונים. הפרשן החשוב ר' יום טוב ליפמן-הלר, מהמאה ה17- בפולין, מדגיש כי דברי המשנה נאמרו לכל מין האדם, יהודי ולא יהודי,  "ורצה רבי עקיבא לזכות את כל בני האדם, אף לבני נוח". הוא אף תמה בפירושו מדוע יש מפרשים אחרים שנדחקו לפרש אחרת. פרשן זה, כמו חברו המאוחר יותר, ר' ישראל ליפשיץ מהמאה ה19- בגרמניה, בעל פירוש "תפארת ישראל", דוחים כל ניסיון הנשען על מקורות אחרים לפרש משנה זו שלא כפשוטה. יש כאן העדפה פרשנית מובהקת לכונן מושג יסוד בדבר שוויון מין האדם, כנגד מגמות אחרות, בדלניות יותר.

מושג זה, "צלם אלוקים", נתפרש גם הוא באופנים שונים, אך הכל שותפים בהגדרה כי נשמת (= נשימת) אלוה שוכנת בו, ועל האדם האוניברסלי נכתב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה " (בראשית ב'). הרמבם, שאימץ את הפילוסופיה האריסטוטלית, מתוך כבוד והערכה עצומה ליוצרה, קבע כי "צלם אלוקים" הוא מהות איכותו הנבדלת של אדם, שבו נתייחדה מידת האנושיות שבו, והיא יכולת ההשגה = ההכרה השכלית. יכולת זו משותפת לכל מין האדם (מורה נבוכים א' פרק שני). ניתן ללקט אמירות אחרות בעולמה של היהדות.

בולטת ביותר היא אמירתו של רבי שמעון בר יוחאי : "אתם ישראל קוראים אדם ואין הנכרים קרואים אדם (בבלי יבמות ס"א)". על פי פרשנות זו קבע רשב"י הלכה בהלכות טומאת מת. אלא שאין בדיון התלמודי שום דבר העומד לעצמו. כל המתבונן באמירה זו במקומה ובהקשרה מגלה מיד דברים מפתיעים. ראשית, הוא רואה כי רבנן, קבוצת החכמים המייצגת מעין "זרם מרכזי" בתלמוד, חולקת לחלוטין על דעתו ופרשנותו של רשב"י. כך קובעים בוודאות חכמי צרפת ואשכנז שדבריהם הובאו בתוספות, מבחר פרשנות לתלמוד שנתחברה במאות ה12- וה13-.

באותו הקשר ניתן גם לגלות את מאמרו החשוב של ר' מאיר, הקובע, "מניין שאפילו נכרי העוסק בתורה שהוא ככוהן גדול? שנאמר: אשר יעשה אתם האדם וחי בהם". ומכאן מסקנתו שהתורה נועדה לכלל האדם, וכל העוסק בה בלב מתעלה ומתקדש.

הפרשן המרכזי ר' שלמה יצחקי אינו מקבל את דעתו של רשב"י הנ"ל ביחס לנכרים (בבלי, סנהדרין ט'), והפוסק המפורסם רבנו תם קובע בתוספות, שאף רשב"י לא התכוון כלל להוציא את הנכרים מכלל האדם, אלא טען שהביטוי אדם, במקומו הספציפי בהלכות טומאת מת, אינו ביטוי כולל אלא ביטוי ממוקד. בדרך זו פירשו את מאמרו של רשב"י כל גדולי הפוסקים עד ימינו. בפירוש "תפארת ישראל" על המשנה באבות, שהובאה לעיל, האריך המחבר לפרש את מאמרו של רשב"י. והוא פותח בתמיהה: וכי ייתכן שחז"ל יאמרו על עכו"ם שיש לו צלם אלוקים, שיהיה נחשב רק כבהמה? והוא מאריך להביא מאמרים בעלי תוכן מנוגד, וקבע כי מצד השכל "אין להבין כלל את מאמרו של רשב"י באופן שטחי כמקובל". והמעיין שם ייווכח לראות כיצד הוא מתאר את יתרונן של אומות העולם על ישראל דווקא בתחומי הבחירה החופשית.

הרב ברוך לוי עפשטיין, בפירושו הלמדני "תורה תמימה" (ליטא סוף המאה ה19-), מפרש, "לפי האמת נראה שאין כוונת הגמרא במאמר רשב"י בפשטות הלשון שאין העכו"ם כלולים בשם אדם. דמהיכא תיתא? (מהיכן למדו זאת?) והרי שם אדם כולל לעניין בריאת גוף ונשמה ממין האדם. והוסיף שם הסבר משלו".

*

בדוגמאות אלה אינני בא כלל להתנצל על מאמרו של רשב"י ועוד מאמרים רבים, שניתן ללקט בשקיקה מתוך ים הדעות והאמירות. כוונתי להתריע נגד ליקוט מגמתי הנשען על שטחיות, ללא שימוש מינימלי בדיסציפלינות ראויות המייחדות כל תחום. המיוחד בתורת ישראל, שהיא תורת חיים דינמית הנוצרת ומתהווה בכל עת אל מול פני המציאות המשתנה. חכמים בכל הדורות ידעו לעצב באותן דיסציפלינות המתאימות ומתוך נאמנות למקור, וחידוש פנימי יוצר את פני התורה וההלכה.

כדי לתאר תמונה אמינה, גם אם לא שלמה, יש להישען על שני עקרונות יסוד. האחד הוא החובה להגדיר את המושגים המכוננים את יחסה של היהדות אל הלא יהודי, ובכך לקבוע את ההירארכיה הפנימית בין המקורות. האחר הוא בדיקת דרכי הפרשנות ומסורת ההלכה הנהוגה כאורח חיים ולא בציטוטים.

לעיקרון הראשון התייחסתי לעיל. שתי דוגמאות ממחישות את העיקרון השני. בראש המאמר הובא הציטוט  (בבלי בבא קמא ל"ח), הדן באפליה המשפטית בהלכות נזיקין בין ישראל לנכרי. כל המעיין שם בדף הגמרא עצמו ימצא מיד את כל ההסתייגויות, העוסקות בעיקר בהבדל שבין העמים העתיקים שחיו בלי מוסרות חוק ומשטר, במסגרת חוקי המדבר, "כל דאלים גבר", לבין כל מדינה וצורת שלטון בימינו. ניסח זאת הרב מנחם בר שלמה המאירי, כבר במאה ה13- בפרובנס. הוא קבע כי כל הדינים שיש בהם אפליה ומניעת יחס חברתי-מוסרי נאות כלפי הנכרים, אינם נאמרים ל"זמננו", היינו למאה ה13-, "כל מי שהוא מן העמים הגדורים בדרכי הדת ועובדי אלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינה בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו" (המאירי, בית הבחירה ב"ק, קי"ג). הדברים נאמרו בראשונה ביחס לכל מאמיני הנצרות והאיסלאם, והיוו מהפכה במחשבה ההלכתית. העיקרון הזה נתקבל באהדה גלויה על כל הציבור היהודי ועל כל הפוסקים המרכזיים, כיוון שהוא הסדיר באופן הלכתי את מה שהיה כבר נהוג והכרחי מצד אורח החיים התקין והמחויבות המוסרית-חברתית.

ברור שבימינו סדרי חוק ושלטון אינם קשורים בהכרח באמונה דתית. במאה ה13- אי אפשר היה להניח יסוד של מוסר חברתי שאינו תלוי במקור סמכות דתי, והפרדת הדת מהמדינה היתה רעיון שגבל בהפקרות מוסרית. בדילוג למאה ה20- אביא עוד דוגמה לערך מכונן של אורח חיים יהודי. הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רב ראשי לתל אביב, שנפטר בשנה האחרונה, נשא בשנת תשמ"ט הרצאה מקיפה על היחסים בין יהודים לשאינם יהודים, שהובאה בספרו "עשה לך רב". בהרצאתו הוא פותח במחויבותה של ישראל לעקרונות מגילת העצמאות, המחויבת ל"שוויון זכויות דתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". הוא רואה במחויבות זו עיקרון מחייב ליהדות בימינו, ומברר את מקורות ההלכה בנושא זה. מסקנתו, "בכל מכלול היחסים בין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס לחברה כמדינה לאזרחיה הגויים, והן ביחס היחיד לשכנו או חברו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה מפני דרכי שלום בלבד, אלא הכל  ניתן להיעשות מתוך חובה אנושית מוסרית ולא משום דרכי שלום דווקא". "דרכי שלום" הוא מושג המחייב התנהגות מסוימת לא מפני הדין והמוסר, אלא מפני הצורך וחשש ממתחים מסוכנים.

מתוך ים המלל והכתיבה המקטרגת עלינו לברור את נקודות היסוד. אנו הרי עוסקים בנושא זה מכיוון שמשרד החינוך דהיום, בראשות הרב יצחק לוי, איש היהדות הדתית ציונית, חניך ישיבת מרכז הרב ותלמידם של רבנים בדורנו, החליט לעשותו לנושא המרכזי במערכת החינוך בישראל למשך שנתיים. אני מפנה את הקורא המהסס לקרוא את הקדמתו של שר החינוך לחוברת הלימודית "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", העוסקת בהצהרת האו"ם מדצמבר 1948 בדבר זכויות האדם. כותב הרב לוי, "זכויות האדם הן מערכי היסוד של מדינת ישראל. אנו מחויבים לזכויות אלה הן בהיותנו חברים במשפחת העמים החופשיים, והן מצד מורשתנו הלאומית". האם לא ניתן ללמוד מכך משהו אמיתי על יחסה של היהדות אל זכויות האדם והלא יהודי בכלל? האין זו תמונה אמינה פי כמה מילקוט מקורות שטחי ומגמתי?

חייבים אפוא לקבוע כי מצד מושגי היסוד המכוננים את תורת ישראל, ומצד הערכים המכוננים את אורח החיים היהודי לאורך ההיסטוריה ועד ימינו, שוויון הערך וכבוד כל אדם עולים בקנה אחד עם האמונות השונות בדבר כבוד האדם, ועם חוק כבוד האדם וחירותו, ואף מעניקים להם מקור סמכות של אמונה והלכה.

 חתימת דברי בציטוט קצר מדברי הרב ראי"ה קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות בלב ובנשמה, אהבת כל אדם בייחוד, אהבת כל העמים כולם בחפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית".

*

משבצת: קטע מתוך "חמורו של משיח"

במסורת היהודית המרכזית, כפי שהיא מקובלת ומתפרשת היום על ידי מרבית העולם הדתי, עולם האדם היררכי הוא. ברומו, עומד האדם היהודי שרק לו יאה תואר האדם, ובתחתיתו - הגוי השפל, שאם נשמה יש לו הרי ממין נחות היא. שהרי הנשמה רוכבת היא על הגוף כאדם על החמור. אצל היהודי, טפל הוא החמור לרוכבו המכריע אותו, ולכן הגוף משני לנשמה, היהודי רובו ככולו נשמה אלוהית ולכן נכון לכנותו אדם. ואילו הגוי, במקרה המקל, יש בו פוטנציאל אדם, אלא שאצלו הנפש טפלה ובטלה היא לגוף, לחמור, לחומר וליצריו.

הגוי עיקרו גוף חוטא, חמור טמא, ומיעוט נשמתו נכנע הוא לחלוטין בפני הטומאה הגופנית, שהופכת למהותו האמיתית של הגוי ומרחיקה אותו מלהיות ראוי להיקרא אדם (מה שמבהיר את סוד "ברוך שלא עשני גוי", מברכות השחר שבתפילת שחרית, שקודמת ל"ברוך שלא עשני עבד" ו"ברוך שלא עשני אשה").

===

עולם הגויים גם הוא מרובה חלוקות פנימיות לפי מידת טומאת הגויים ועומק שטניותם. הגרועים ביותר הם, כמובן, עמלק, שהיא ממלכת הרשעה - רומי וגרמניה. מעליהם ניצב ישמעאל, שנגדו מתקיימת דמונולוגיה שלמה. ישמעאל, עליו נקבע, "הוא יהיה פרא אדם - ידו בכל ויד כל בו"; פרא אדם - פרא ממין אדם, ולא אדם ממין פרא" (עמודים 111-112)

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
8
23/10/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד