החולה הסמוי מהעין
החולה הסמוי מהעין

אירית יער היא עורכת דין המתמחה בטיפול בנפגעי נפש

ניצולי שואה שלא שבו למסלול חיים תקין, צעירים המביאים מטען נפשי כבד לצבא, נשים לאחר תקיפה או אונס, נמצאים במצב טראומטי, אך המדינה אינה מכירה בהם כחולי נפש, החברה מכחישה את בעייתם, ובתי המשפט אינם מעניקים להם הגנה המתאימה למצבם

הערה: המקרים המתוארים במסה טופלו במסגרת "האגודה לסיוע משפטי", פרויקט של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שניהלתי בשנים 1995-1998. הפרויקט העניק שירות משפטי חינם לקהילה (בעיקר חולי ונפגעי נפש), תוך הכשרה קלינית של סטודנטים מצטיינים בפקולטה. השמות ופרטים אחרים שונו ברשימה כדי לשמור על פרטיות הלקוחות.

רשימה זו עניינה קבוצה בין "חולי הנפש", שמפגשם עם החברה ועם מערכת המשפט הוא מפגש טעון במיוחד. עניינם של חולים אלה אינו זוכה להתייחסות ציבורית ומקצועית, אלא במסגרת הכללית של חולי נפש. אך עצם  הכללתם בקבוצה זו מוסיפה, לגביהם, חטא על פשע. בשבילם מחלת הנפש אינה גזרת גורל או פגם מולד, אלא פציעה הנובעת מכשל חברתי, מפגיעה בכבודם. מחלתם נבעה מאירוע, או מסדרה של אירועים, שהותירו בהם צלקת ושבר נפשי. במקרים רבים, היתה כרוכה בזה הפרה של חובה חברתית, שאיפשרה את התרחשות הטראומה. יתר על כן, כשל חברתי מונע את החלמתם. שינוי חברתי, או שינוי התייחסות חברתית כוללת, עשויים להמציא להם מזור. בז'רגון המקצועי הם מכונים "נפגעי טראומה", או בקיצור, ועל שם מחלתם, נפגעי PTSD (Post Traumatic  Stress Disorder ).

נמנים עמם נפגעי האלימות לסוגיה (משפחתית, מינית, צבאית), ניצולי שואה ובני משפחותיהם, נפגעי טרור ופעולות איבה, נפגעי התעללות ממושכת, מצד קרובים או מוסדות, וגם נפגעי אסונות טבע.

חשוב לציין שיש מלומדים הטוענים כי רבים מ"חולי הנפש" לוקים, למעשה, בסוג מסוים של טראומה בעלת מאפיינים חברתיים. ליינג מנתח את הסכיזופרניה כתגובה להתעללות משפחתית. סקס כותב שרבים מחולי הנפש צריכים בעצם לחפש עזרה בבית המשפט, לא בבית החולים הפסיכיאטרי. דעות אלו אינן בבחינת זרם מרכזי בפסיכיאטריה, אך הן תקפות דיין לחייב בדיקה מחודשת של ההתייחסות החברתית לשאלה.

הדוגמה של נפגעי הטראומה עשויה להוות מעין קנה מידה להתייחסות לחולי נפש בכלל. לצורך המחשת הטענות, אביא כמה דוגמאות המוכרות לי מעבודה עם נפגעים. טראומה היא תוצאה של אירוע או סדרת אירועים החורגים מהתחום הנורמלי של התנסות אנושית. נפגע הטראומה נתון לחוויה קשה של פחד, אימה וחוסר אונים. הדבר יכול להיות תוצאה של תקרית צבאית, תקיפה אלימה, התעללות, כליאה, ואף חשיפה לאסון טבע גדול. אנשי בריאות הנפש מגדירים את ה-PTSD כאבחנה שניתן ליחס אותה לפסיכיאטריה ולמשפט, משום שהיא כוללת לפעמים מרכיב משפטי המתאר הפרה של חובה, או כשל אחר כמו ניצול לרעה של כוח. בבסיסה של האבחנה נעוץ, אפוא, שיפוט חברתי ערכי, הנוגע לסטנדרט הרצוי לנורמליות נפשית. 

ההתרחשות הטראומתית מובילה להתפרצות סימפטומים קשים: התנסות תכופה באירוע הטראומתי, באמצעות הזיות פולשניות, סיוטים, התנסויות דיסוציאטיביות, או החרפה של הסימפטומים בעת חשיפה לתזכורות של האירוע הטראומתי; מאמץ להימנע ממחשבות, רגשות, פעילויות או מצבים הקשורים לטראומה, או הקהיה של תגובות המתבטאת בהתנתקות והתנכרות, חוסר יכולת לחוש אהבה; או עוררות מוגברת המתבטאת בבהלה מופרזת, הפרעות שינה, סף גירוי נמוך, התפרצויות זעם, תגובה פיזיולוגית לתזכורות של האירוע הטראומתי. סימפטומים נוספים עשויים להיות: אשמה, דיכאון, ייאוש, הצפה, חוסר אמון בדמויות סמכות, ופגיעה בזיכרון.

                                        *

פעמיים ייצגתי ניצול שואה שנקלע לבעיות משפטיות שנבעו ממצב טראומטי טיפוסי. את דוד היפנו אלי שירותי הרווחה באזור מגוריו. הוא סבל מסימפטומים קשים של טראומת שואה, שהתבטאו בצורך כפייתי להתגורר בתנאים קשים של עזובה, לאסוף אשפה ולהזניח את עצמו עד מצב של סכנת חיים. דוד לא היה מסוגל להוציא כסף למחייתו. כל מה שהיה לו הוא נתן לבניו, או השאיר בבנק. היתה ברשותו דירה, אך הוא לא היה מסוגל לגור בה, או אף להשכירה. מדובר היה בסכסוך כספי שגרתי: דוד נדרש לשלם ארנונה בעד הדירה הנטושה. מכיוון שלא עמד בקריטריונים של נזקקות, שכן היו בחשבונו כספים, לא היה אפשר להשיג לו אישור לקבלת סיוע משפטי מהמדינה. המדינה סירבה לקבל את הטענה שדוד אינו מסוגל להשתמש בכספיו, שהוא בבחינת נזקק גם לכל צורך מעשי. העלאת הטענה של PTSD בהקשר זה נתקלה במסך של חשד והתנגדות של הרשות.

לגופו של סכסוך עם העירייה, העובדה שהוא אינו משכיר את הדירה (כדי לממן  את הוצאותיה) החשידה אותו, שהוא מבקש להשיג יתרונות שלא כדין. העובדה שדוד מסתובב בין ערמות אשפה ו"מתגורר" בחורבה עזובה ושורצת עכברושים לא ריככה את העירייה, אף שהעובדות היו מתועדות במשרד הרווחה. ההתדיינות עם העירייה והמכשולים הביורוקרטיים בהשגת סיוע משפטי הציתו אצל דוד את הטראומה של השואה, ועוררו בו את זכרונות האימה של שררה שלטונית חסרת גבולות. תגובתו להצעות העירייה ולדרישות הפורמליות היתה קיצונית, לפי שכל ויתור או פשרה שאינם על פי דקדוקי הדין והצדק, הזכירו לו את הכניעה המקורית שהובילה לאסון. גם אז אמרו לו שזה רק עניין פורמלי, שזה לטובתו. הוא לא רצה עוד להתכחש לאינסטינקט שאמר ש"מסדרים אותו".

עימותים כאלה נוטים להסלים, ואטימות הלב עלולה להחזיר את הניצול לטראומה ולערער עוד יותר את מצבו הנפשי. כך, למשל, עלתה הצעה למנות לו אפוטרופוס, שיסדיר את ענייניו הכספיים. בעצם העלאת הרעיון היתה אטימות מוחלטת לפגיעה המסתברת בכבודו של דוד. בשבילו, זו היתה יכולה להיות מכת מוות.

עניין נוסף שבו התבקש טיפולנו היה פסק דין נגד דוד, לתשלום הוצאות משפט. באותו מקרה, פנה דוד לאחת מחברות ה"פנסיה הגרמנית" המפעילות הסדר כלכלי-משפטי להגשת תביעות לפנסיה מגרמניה (מדובר בהסדר תביעה-הלוואה שקיבל את אישור בית המשפט, אך זכה לביקורת נוקבת בעיתונות וגם בבית המשפט). כאשר גילה דוד את תנאי ההלוואה הדרקוניים הוא חזר בו מההסכם וביטל אותו. החברה תבעה אותו בשל ביטול ההסכם, אף שלא סבלה כל נזק כספי, וזכתה בהוצאות משפט גבוהות במיוחד. דוד לא היה מיוצג במשפט זה. את טענותיו לפני בית המשפט שטח במכתב מבולבל. היו שזורים בו זכרונות מן השואה, העוולות שעשתה מדינת ישראל לניצולים (כולן, אגב, אמיתיות בהחלט. כך למשל, דוד היה מאותם חסרי מזל שתביעות הרנטה שלהם הוגשו באמצעות מדינת ישראל, והם קופחו בשיעור ניכר לעומת הניצולים שהגישו את התביעות במישרין לממשלת גרמניה). בית המשפט לא שעה לטענות דוד ופסק נגדו בסדר דין מקוצר, שהסתמך על נימוקים טכניים-פורמליים (אופן עריכת המסמך), כולל הוצאות משפט גבוהות. 

במקרה של יהודית, ניצולת מחנה השמדה, הסכסוך היה סכסוך על זכויות בעבודה וסכסוך כספי במשפחתה. במהלכו הועלתה נגדה הטענה שהיא ניצולת שואה הסובלת מתגובת יתר, כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענותיה. גם איימו עליה בשימוש באמצעי כפייה פסיכיאטריים. זוהי טקטיקה שכיחה בסכסוכים שבהם מבקש מעביד להוציא עובד לפרישה מוקדמת, או בסכסוכים משפחתיים קשים.

האיומים גררו התקף חרדות ויהודית איבדה אמון במערכות השלטון, תוך הסתמכות על נסיונה בשואה. כמו בשואה, עלולים גורמים שלטוניים, כמו בית המשפט, להיראות כחלק ממזימה וכבעלי כוח בלתי מוגבל. בדיונים נעשה ניצול מכוון של התגובה הפוסט-טראומתית כדי לפגוע בזכויותיה. כל הטיעונים שהעלה הצד השני היו אכזריים והחמירו את הסימפטומים של יהודית, וכך שיחקו לידיו. גם בית המשפט לא היה קשוב לבעיה זו של PTSD, המסבירה את התגובות של יהודית.

                                           *

טראומה מוגדרת כאירוע המנתץ את מבני המשמעות של האדם שחווה אותה, ואת אמונות היסוד שלו על העולם והחיים. ככזו, היא בלתי ניתנת למיצוי מילולי וקוגניטיבי. נפגע הטראומה חווה מעין פראגמנטציה המאפשרת לו לשרוד, אך מותירה אותו מפוצל. מכאן נגזר גם עקרון הטיפול המרכזי בנפגעי טראומה: שיקום הפראגמנטציה והבאת הנפגע למצב של מסירת עדות מלאה על האירוע. עיקרון זה לבש צורות שונות בהקשרים השונים של טראומה. בהקשר של נפגעי טרור ועינויים פוליטיים יש ערך פודה לטקס Telling Truth  קבוצתי, שהונהג באמריקה הלטינית. נפגעי שואה מטופלים בדרך של "עדות", ברמה קלינית וחברתית (פרויקטים לתיעוד והעדה מתקיימים בכל העולם, כמו פרויקט שפילברג ופרויקט באוניברסיטת ייל  בארה"ב). נשים וילדים נפגעי אלימות מינית מקיימים מפגשים שבהם מתאפשר להם "להעיד" על האירועים. מוכר גם מושג "העימות" כשלב טיפולי של אמירת הדברים לפוגע ולסביבה המכחישה, גם ללא תגובתם. הטראומה היא "אירוע ללא עד". אפשר לומר שהמשך הכחשתה ומניעת האפשרות של הנפגע להעיד עליה מקיימים אותה עד אין-קץ. 

בעייתם של נפגעי הלם הקרב, במיוחד אלה שלפני 1982, היא בעיה מוכחשת שממדיה האמיתיים טרם הובאו לידיעת הציבור. בתקופת המלחמה, מערכת הביטחון היתה הגורם "המכחיש" העיקרי של הלם הקרב. למעט מקרים חריגים מאוד, הצבא לא הכיר בנפגעי הלם כפצועים, אלא ראה בהם פחדנים, משתמטים או מתחזים. ידידיה נפגע מהלם קרב במלחמת יום הכיפורים.  אחרי המלחמה הוא טופל כנפגע הלם ואושפז, אך לא  נאמר לו להגיש תביעה לנכות. המסר שקיבל היה להיעלם ולשתוק, להסתיר את הבושה. בשנת 1988 הוא הגיש תביעה, ביוזמת אשתו, שהתקשתה בחיים אתו. בהתדיינות, שנמשכה שנים ארוכות, משרד הביטחון לא הודה אפילו שידידיה השתתף בקרבות. רק אחרי 25 שנה הסכים אחד ממפקדיו הבכירים להצהיר בבית המשפט שידידיה אכן נלחם ופונה כנפגע הלם. הקצין הסכים גם להצהיר שנשלח שדר ברור לנפגעים, להוריד פרופיל ולשתוק. חוות דעת פסיכיאטרית שהגשנו גוללה את סיפור חייו, על הכשלונות הרצופים, האשמה, האלימות, הבריחות לחורבות נטושות, בלי חשמל ומים. הפסיכיאטר הוסיף והדגיש כי שיעור ניכר מהנכות הוא פרי התכחשות לסבל של ידידיה מצד המערכת, ובתוכה שלוש ערכאות של בית משפט שדחו את התביעה מחמת התיישנות, והוסיפו בדרך אגב שידידיה הוא ממילא סכיזופרן כרוני. זאת, בלי שייבדק כלל.

המקרים הפחות מדוברים, והמעניינים יותר ברמה החברתית, הם נפגעי נפש שלא במסגרת קרב. הכוונה לבני נוער שחוו אירועים טראומתיים בילדותם או בנעוריהם (אלימות במשפחה, התעללות, נטישה, הגירה), ושלא אותרו במערך המיון והגיוס של צה"ל, בהיעדר היערכות והכשרה מתאימים. הגיוס עצמו, או אירועים בחודשי השירות הראשונים, הציתו את הטראומה והחיילים נקלעו למשבר טיפוסי. רבים הוזנחו או טופלו כ"מתחזים", עד שנשברו; חלק סבלו מאבחון-יתר ואושפזו במחלקות סגורות כסכיזופרנים או בעלי פסיכוזה אחרת. טיפול תרופתי אגרסיבי, כליאה ללא טיפול או שחרור מיידי לא מכובד, החמירו אצלם את האימה. בטיפולנו היו לפחות עשרה אנשים כאלה, שעברו אירועים קשים בילדות. ששה מהם גדלו מחוץ לבית הוריהם: בקיבוץ, בפנימייה או אומנה. כולם סיימו תיכון בהצלחה, ואין כל עדות או תיעוד להפרעה נפשית אצלם, למעט בעיות רגילות כמו "נטיות אמנותיות" או אינדיווידואליות.

דני סיים בית ספר תיכון טוב בירושלים. הוא בחור נאה ונראה רגיש וילדותי קצת. משפחתו היא משפחה טובה, לפחות מבחינת מעמדה הכלכלי וההשכלה. בדיקה לעומק תגלה חמש שנות סכסוכים קשים בין הוריו, לרבות נסיון התאבדות של האם ואלימות קשה מאוד כלפיו מצד האב. הוא לא טופל, שהרי עובדים סוציאליים אינם מבקרים בבית משפחות טובות. דני היה קשור מאוד לאמו וחווה אתה את הנטישה של האב, את הקשר שלו עם אשה אחרת, ונכח בנסיון ההתאבדות שלה, שהסתיים באשפוז בבית החולים.

הפרופיל של דני היה 97, והוא גויס למודיעין. הוא לא סיפר דבר על מה שקורה בבית. הכל היה בסדר, עד שהעבירו אותו לבסיס אחר. חבר'ה קשים, תחרותיים, ירדו עליו, היתה גם חקירה של בטחון שדה ביחידה, היו אימונים מפרכים ללא שינה. כולם היו בלחץ. כאשר סיפר בבית שקשה לו ביחידה החדשה, אביו הגיב בנוקשות. אחרי אירוע מבצעי ביחידה, התפקוד שלו התחיל להידרדר. המפקד שלח אותו לקב"ן, ואחרי שלוש שיחות הוא סיפר קצת ממה שקורה בבית. אבל הקב"ן התחלף. התקיימו שתיים-שלוש שיחות היכרות עם הקב"ן החדש, שוב התחיל הטיפול, ואז גם הקב"ן הזה עבר למקום אחר. דני בא לפגישה עם השלישי, חיכה שעה שעתיים, איש לא קרא לו להיכנס. אמרו לו שהפגישה התבטלה, שיזמינו אותו שוב. דני ברח לבית דודתו, ושם החל לשבור רהיטים, בלי כל הסבר. הוזעקו שוטרים, רופאים, והחייל הוכנס למחלקה סגורה מלווה בטיפול אגרסיבי, שכן האבחנה היתה "סכיזופרניה". הרופא במחלקה היה רופא צבאי שהושאל לבית החולים. הוא היה ער לתחומי אחריות משפטית. אחרי כמה ימים שוחרר דני מהצבא, בלי הסברים.

דני הגיע אלי שנתיים אחרי השחרור. עכשיו כבר ברור שאין לו "סכיזופרניה", אבל הוא כבוי, לא מצליח למצוא את מקומו, סובל מדימוי עצמי נמוך מאוד, בעל פרופיל 21. היו לו התפרצויות אלימות, בעיקר נגד אביו. אמו מתה בינתיים. קצין התגמולים דחה את התביעה בטענה שמדובר במחלה קודמת, שרק התפרצה בצבא, והסתמך על הדיכאון של האם כממצא "גנטי".

במקרים האחרים שהיו בטיפולי הוגשו התביעות רק לאחר תום תקופת ההתיישנות של שלוש שנים. שניים מהתובעים מאושפזים היום בבתי חולים פסיכיאטריים, והאבחנות שלהם משתנות בקצב התחלפות הרופאים המטפלים. הם לא מגיבים לטיפול. מבחינתם, כל זה לא היה קורה אלמלא הצבא.

שיעור ניכר מהאנשים הללו חוזרים בתשובה, נעשים חרדים, כי החברה החרדית לא מודדת אותם לפי עברם הצבאי. שם הם גם נחשבים לגיבורים. למעט המקרה של דני, כל יתר המקרים אירעו בטירונות, בדרך כלל אחרי אימון ראשון באש חיה.

                                             *

בארץ יש הכרה חלקית בבעיה של נפגעי טראומה במסגרות ספציפיות. בהקשר של עבירות מין, למשל, שהפוליטיקה הפמיניסטית מתעניינת בהן, עלו למודעות הציבור תסמונת האונס ותסמונת האשה המוכה. בפסיקה הנוגעת לחומרת הענישה בעבירות מין, לרבות עבירות מין נגד ילדים, הועלתה בבתי המשפט מלוא היקפה של התסמונת.

בהקשר זה אף התקבל תיקון לחוק המאפשר הבאת תסקיר של נפגעת עבירת מין בשלב גזירת העונש של נאשם. בדיונים בוועדת חוקה חוק ומשפט, על הארכת ההתיישנות בעבירות מין במשפחה, הובא חומר רב בנוגע לתסמונת זו, כדי לבסס את הצורך לאפשר תקופת התיישנות ארוכה יותר. ובכל זאת, לא התקבלה הטענה של PTSD (הארכת ההתיישנות התבססה על היותו של הקטין נתון תחת שליטה של המשפחה עד גיל 18). בתחום אחר לחלוטין, של נכי צה"ל, הועלתה בשנת 93' הצעת חוק של ח"כ רן כהן, להארכת תקופת ההתיישנות בתביעות נכות נגד קצין התגמולים במקרים של PTSD. ההצעה לא התקבלה, אך היתה מנוף לדיון בנושא. כטענת הגנה בפלילים, הועלתה תסמונת PTSD על ידי סניגוריו של עמי פופר, ונדחתה. כמובן, טענה זו מועלית נגד חברות ביטוח בתביעות פיצויים.

בין נפגעי הטראומה, מצב נפגעי האלימות הוא הטוב ביותר, ובפרט – ככל שזה יישמע תמוה – נפגעי אלימות במשפחה או האלימות המינית. לא שהם זוכים לטיפול מתאים ולהתייחסות מערכתית ראויה. אבל במקרים שלהם, לפחות מכירים בעצם קיומה של טראומה, וגם בנזקים ובתסמונות. בסך הכל, הפעילות הנמרצת של ארגוני הנשים, הגופים המטפלים בילדים ובאלימות במשפחה, מרכזי הטיפול בנפגעות אונס, הצליחו להעביר את המסר. היום כבר אין מי שיטען שאשה מוכה "אשמה" במצבה, ושחזרתה לבעלה המכה היא הוכחה לכך. יש גם הבנה למצב נפגעי עבירות מין ולסבלם. ואולם, עדיין לא מוכרת בישראל הקונספציה של "זכויות נפגעי עבירות", שהתבססה לפני כ15- שנה בארה"ב ואחר כך גם בארצות אחרות.

מהפכת "זכויות הקורבן" נעוצה בהתפתחות המקבילה של ה"ויקטימולוגיה" במדעי החברה והמהפכה הפמיניסטית, שהביאה לתודעה הציבורית את הנזקים האישים והחברתיים העצומים הנגרמים לנפגעות אלימות ועבירות מין. תנועות אלה ביקשו למתן מעט את התהליך במשפט הפלילי, שבעקבותיו נכנס הריבון לנעליו של הנפגע כדי לחזק את הסדר הציבורי והשלטון הריכוזי (ולמנוע מעשי נקם), ולנפגע העבירה הוענק מעמד של עד בלבד. גם היתה כאן תגובת-נגד לתפיסות השיקום שרווחו מאז שנות החמישים, תפיסות שהצביעו על השורשים החברתיים והפסיכולוגיים של הפשע. מהפכת "זכויות הקורבן" מבקשת להדגיש את אחריות מבצע העבירות והחברה כלפי נפגעי האלימות.

הדסה באה אלי עם תיק מסודר מאוד של ניירות וטענות מנוסחות היטב נגד המערכת. היא עברה תקיפה אלימה (לא מינית) של גבר, שבעבר הרחוק היו לה יחסים אתו. לאחר שנים של ניתוק הוא פיתח פנטזיה שהיא בעצם "בת זוגו האמיתית": ארב לה, צותת לטלפון שלה, שכר בלשים פרטיים ותבע ממנה להינשא לו. לאחר שהתלוננה במשטרה, הוא המתין לה במכוניתה, כשיצאה מביקור אצל חברים, וניסה לרצוח אותה. הוא נתפס והועמד לדין, אך ההליכים נגדו הופסקו בשל חוות דעת פסיכיאטרית, שקבעה שהוא בלתי כשיר לעמוד לדין.

להדסה היו שלל טענות מוצדקות נגד הטיפול המערכתי בעניינה. ראשית, מחדליה של המשטרה, הנמשכים עד היום הזה, והסירוב לחקור את התלונות האחרות שהגישה (גניבת מסמכים מביתה וציתות). כמו כן, היא התלוננה שלא ניתן לה כל מעמד בהליך שהביא להפסקת המשפט. תלונתה החמורה ביותר הופנתה נגד משרד הבריאות, שאינו מוכן להכיר בקיומה ולומר לה אם התוקף מאושפז, יוצא לחופשות או נמלט. היא מרגישה שהמדינה, המופקדת על ביטחונה, מפקירה אותה. המדינה מתכסה בחיסיון הרפואי של התוקף, וכאילו ממתינה שיתרחש אסון כדי לשנות את המצב המשפטי.

אמנם, יעבור זמן רב עד שהדסה תזכה לקבל את מלוא זכויותיה. באחרונה פנינו לוועדת אתיקה של משרד הבריאות, בבקשה להסיר את החיסיון הרפואי על הגבר התוקף, ככל שמדובר ביציאה לחופשות, שחרור או בריחה. העניין ודאי יגיע בסופו של דבר לבית המשפט. כדי לבסס את זכותה של הדסה לקבל את החומר בעניין התוקף, אנו מסתמכים על הטענה של PTSD : האינטרס הבריאותי של הדסה, תחושת השליטה שלה, החלמתה מהאימה וחוסר האונים, תלויים במידה ניכרת בקבלת המידע, במעמד שלה, ובהשמעת קולה ונקודת המבט שלה בכל ההליכים הקשורים לטיפול בתוקף.

במקרה אחר ייצגנו אשה שמשרד הרווחה הוציא את בתה ממשמורתה, בטענה שהיא מתעללת בילדה. הבסיס לטענה היתה תלונה שהגישה האם, על חשד לעבירת מין שביצע כביכול אביה של הקטינה. כאשר פגשתי את האם, היא התעקשה לומר שמשהו שלא כשורה אירע לבת. ואולם חקירת המשטרה לא העלתה דבר, ופקידת הסעד קבעה שהאם הזיקה לילדה, במיוחד משום שהעלתה את הטענה קבל עם ועדה. בשיחה עם האם התברר לי שבהיותה בגיל הבת, היא הותקפה מינית על ידי ידיד משפחה. אמה לא הצליחה להגן עליה. מקריאת חומר החקירה התברר עוד, שהקטינה סיפרה לחוקרים על שני מקרים של הטרדה מינית, שאירעו בערך באותה תקופה. משרד הרווחה והמשטרה לא העבירו את המידע לאם, וגם אני הייתי מנועה על פי חוק מלעשות זאת.

בבית המשפט העלינו את טענת    PTSD כדי להתגונן מהאשמת ההתעללות  ו"מחלת הנפש" של האם, שהעלה משרד הרווחה. בית המשפט דחה את הטענה, בשלב הראשון לפחות, וקיבל את טענת משרד הרווחה. מהאם נשללו כל הזכויות למעורבת בחיי הבת, גם בעניינים שאין להם כל קשר לבעיה שבגללה פרץ המשבר (התעוררות הטראומה של האם, בשל תחושתה שבתה נמצאת בסכנה והיא אינה מגינה עליה).  בסופו של דבר, עקב התערבות בני משפחה במשבר, חודש הקשר בין הבת לאם, משרד הרווחה הכיר במצב, ובית המשפט נתן לו תוקף.

                                              *

למערכת המשפט יש  תפקיד ראשי בדרמה הנפשית של נפגע הטראומה, ובמיוחד בנסיבות של טראומה מעשה ידי אדם. מבחינת הנפגע, הפגישה המתסכלת עם מערכת המשפט היא לעתים קרובות הגורם האחרון לניכור והסתגרות. בתפקידו כמטאפורה ארכיטיפית, נתפס בית המשפט כהיכל מוגן, מקום שבו יוכל הנפגע "להעיד" על מצבו, ולזכות לבסוף במעט צדק. המשך ההתכחשות, או העדר קשב של מערכת המשפט, עלולים לגרום לפגיעה נוספת במרקם העדין של ההאמנות היסודיות, ובאמון שרוחש הנפגע לחברה.

הדיון המשפטי יכול גם להיות מנוף ליצירת תמורה אמיתית ביחסים שבין הנפגע לחברה, ולאחות את הקרע ביניהם. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ככל שהוא משקף (או מוביל) מהלך חברתי כולל, עשוי במיטבו לשמש מעין "מנטרה" חברתית למערכת המשפט. בדגש שהוא שם על היחיד, בגבולות שהוא מציב לכוחה של החברה כלפיו, מאפשר חוק זה תהליך של "עדות" כלפי פנים וחוץ. היכולת להקפיד על כבודו של הזולת מתחילה ביכולת להסיר את מסכי ההכחשה של מצוקות המאיימות על הדימוי העצמי של כל אחד מאתנו. כדי שמושגים אלה יקבלו תוקף חברתי ומשפטי מלא, צריכה החברה בישראל להשתחרר מתפיסות ומוסכמות שבבסיס הווייתה. מה שהיה נחוץ להישרדות בתנאים קשים, הפך למנגנון מכשיל, אנטי הישרדותי, בתנאי חיים רגילים. "התכוננות למלחמה", והתכחשות לסבל,  פוגעת עתה ביכולת להחזיק בחזון פנימי של חיים נורמליים, ומשרתת מגמות הרסניות.

ממרחק בטוח של חצי מאה מתחילה החברה בישראל להישיר מבט אל השואה, ולחוש מעט חמלה כלפי הניצולים ומשפחותיהם. בשורת השינוי לא צמחה בישראל, היא באה מבחוץ, בעיקר מארה"ב ומאירופה, שם מתקיימת רמת ביטחון אישי גבוהה יותר ותחכום רגשי. תהליך זה מאפשר גם התמודדות עם הטראומה שהותירה השואה בכל יהודי, ובכל אדם. התכחשות לנפגעי המלחמות והשירות הצבאי עדיין מתקיימת במלוא עוצמתה, ונובעת גם מצרכי הישרדות. עכבה זו משפיעה גם על האפשרות להכיל את הסבל של נפגעי עבירות האלימות והמין. כישורי לוחמה באים על חשבון כישורי הישרדות אחרים (Resilience), הנחוצים למיגור האלימות המשפחתית והמינית. המסקנה של רשימה זו היא שיש לדון בסדרי עדיפות אלה, ובהתאמתם לדרישות המציאות היום.  

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד