לארי בראון חבר שלי / עפר שלח
לארי בראון חבר שלי / עפר שלח

 

מאמנים הם אנשים רדופים עד אין קץ, אבל הלחץ, כנראה גם של  הרדיפה, הוא שעושה את העיסוק הזה לבעל קסם

 

עפר שלח

עפר שלח הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"

 

ריק קרלייל חשב שהוא יושב בכיסא הטייס. בשנתיים שלו כמאמן ראשי, הפך קרלייל את דטרויט פיסטונס מקבוצת תחתית ב-NBA לאחת החזקות באזור המזרחי. בעונה הראשונה הוכתר כמאמן השנה בליגה; בעונה השנייה הוא לקח את הפיסטונס, שרמת הכישרון של שחקניה נפלה באופן ניכר מזו של יריבותיה, עד צעד אחד מסדרת הגמר. לאחר ההפסד האחרון לניו ג'רזי, יש להניח שקרלייל נשען לאחור וחשב על בונוסים.

ואז צילצל הטלפון. מהצד השני היה הבוס של קרלייל, ג'ו דומארס. לא, הוא לא התכוון לשאול מה מספר חשבון הבנק של המאמן. הוא ביקש להודיע לקרלייל שזמנו תם. נכון, הוא הגיע להישגים עצומים והחיה את המועדון. נכון, על פי כל פרמטר שמקובל בכל עבודה אחרת, הוא היה צריך לקבל קביעות. אבל לקרלייל "יש בעיה ביחסי אנוש"; המועדון "רוצה ללכת בכיוון אחר"; ובעיקר, בשכונה הופיע בחור קצת יותר סקסי: לארי בראון, הסחורה הכי חמה בשוק המאמנים, עזב את פילדלפיה והוא פנוי להצעות. יומיים אחרי מסיבת העיתונאים, שבה הודיעה דטרויט על פיטורי קרלייל, קיבל בראון חוזה לחמש שנים בשווי 25 מיליון דולר.

 

                                          *

הסיפור של קרלייל לא הפתיע אף חבר בקהילה הקטנה והרדופה של מאמנים בספורט המקצועני, מדטרויט ועד באר שבע. שם, בבאר שבע, לקח השנה מיכאל (לופא) קדוש את הפועל עד למקום החמישי בליגה ולגמר הגביע, וחודשים לפני סוף העונה כבר ידע שהוא לא ממשיך. הבוס, אלי ז'ינו, רוצה מישהו אחר. בכדורסל האמריקאי ובכדורגל הישראלי, בכדורעף החופים בברזיל ומן הסתם גם בסומו היפני, מאמנים הם פרנואידים מהסיבה הפשוטה שמישהו רודף אחריהם.

זה בעל ג'וב מוזר, המאמן. במקום אחר הגדרתי אותו פעם כ"פריק של קונטרול ללא קונטרול": הוא עוסק בפרטים הקטנים ביותר בהתנהגות קבוצה קטנה יחסית של בני אדם, כפי שהיא באה לידי ביטוי במה שהגוף שלהם עושה על המגרש, בזמן נתון. הוא יכול לבלות ימים על תצורת הרגליים, המיקום על מטר מרובע, העיתוי הנכון שבו מישהו יסובב את המותן שלו 15 מעלות ימינה.

אחר כך הוא נשען לאחור (או במקרה של מאמן ישראלי, כורע בתנוחה בדואית, מתנדנד בלי הפסקה על עקביו), חסר ישע לחלוטין ועל סף התמוטטות עצבים. על המגרש, מעשי ידיו טובעים בים: השחקנים עושים הפוך, השופט עיוור, חוקי הטבע והחמצן המסרב להגיע למוח הופכים את התכנונים הקפדניים, שהקדיש להם את לילותיו לפארסה מתמשכת. וביציע, הקהל אומר שירה. בדרך כלל, היא נשמעת כך (למנגינת מארש מוכרת, ששמה פרח מזכרוני): "תתפטר, תתפטר, תתפטר, תתפטר, תתפטר, תתפט-הר, תתפטר, תתפטר, תתפטר, תתפט-הר, תת-פ-טר!"

זהו אולי המקצוע היחיד בעולם, שבו התפטרות או פיטורין הם נחלת הגדולים מכולם. אין כמעט מאמן מקצועני שלא חווה את החוויה הזו. היא יכולה לבוא אחרי הצלחה, כמו אחרי כישלון. ב1980- זכו הלוס אנג'לס לייקרס באליפות. כשהם היו שבעה משחקים לתוך העונה החדשה, החליטה ההנהלה לשלוח את המאמן פול ווסטהד הביתה. הסיבה: הכוכב העיקרי שלו, מג'יק ג'ונסון, רצה לשחק מהר. ווסטהד העדיף לשחק לאט. בעולם שבו כוכב הספורט הוא מותג שיווקי השווה מיליארדים, ברור לחלוטין מי ניצח. העימותים היחידים כמעט שבהם ניצח המאמן היו במסגרת נבחרות לאומיות, כי שם השיווק והכסף עדיין משניים להצלחה.

זה מקצוע שבו אדם לאדם זאב, בעיקר הזאב שגדל אתך בלהקה. מספר המקומות מועט. האלטרנטיבות זעומות: באמריקה אתה יכול עוד לאמן מכללות ואפילו תיכונים, אבל באירופה, או שאתה מקצוען או שאתה לא קיים. לכן, כשמאמן אחד אומר על השני "אנחנו חברים", הכוונה שלו היא "הוא עוד לא לקח לי ג'וב שרציתי ולא ליכלך עלי בהנהלה, אבל זה יקרה". כשהוא אומר "אני מתייעץ אתו כל הזמן", הפירוש האמיתי הוא "אנחנו מרכלים הרבה, ובעיקר משמיצים אחרים, אבל תעקרו לי את הלב במלקחיים לפני שאספר לו על השחקן שאני הולך להביא מניגריה". וכשהוא אומר "יש דברים אחרים חוץ מספורט", הוא מתכוון ל"הקלטת של הליטאי עוד לא הגיעה, אבל הסוכן נשבע לי שהיא בדואר".

מאמנים מעטים (אטורה מסינה האיטלקי הוא דוגמה נדירה שפגשתי באירופה) יתנו לך תשובה שאינה דפנסיבית או אינטרסנטית. מעטים עוד יותר יבקשו להשכיל אותך, העיתונאי או האוהד, באמת. אתה עלול לדעת משהו שיזיק להם בהמשך. בעולם הזה ידע הוא הכוח היחיד, ושאלה לעולם איננה תמימה. היא תמיד נועדה להוציא ממך משהו שאתה מחזיק, ויקום עליך יום אחד להזיק לך. זו צורת חיים מעייפת, ומאמנים הם אנשים עייפים.

 

                                          *

 

המאמן הישראלי הוא כל אלה ועוד כמה מאפיינים מקומיים. קודם כל, ישראל היא מדינה שבה הדברים הם תמיד אישיים, והחיים הציבוריים שלה הם ועדת חקירה מתמדת: לכל מחדל צריכה להיות כתובת, ובספורט היא כמעט תמיד המאמן.

שהרי כל אחד מהיושבים ביציע לא ממש יכול לדמיין את עצמו בתפקיד ג'ובאני רוסו או ניקולה וויצ'יץ': הם מוכשרים מדי, מהירים מדי, גבוהים מדי. הם יודעים לעשות משהו שכולנו ניסינו, ואנחנו יודעים שהם פשוט עושים אותו הרבה יתר טוב. אבל שום או בלאט? הם הרי עושים בדיוק מה שאנחנו עושים, באותו זמן ממש, באוזני מי שיושב לידנו: מחליפים שחקנים, לוקחים פסק זמן, משנים טקטיקה. רק שהם כל הזמן טועים.

"אחריות" היא מושג ישראלי מופלא. כמו בהרבה דברים, הוא חילחל מהמערכת הפוליטית לחיינו, והתקבע שם: משמעון פרס, שתמיד "לקח אחריות" (וכנראה איפסן אותה בבוידעם, כי אף אחד לא ראה ביטוי מעשי לכך), ועד לנתניהו וברק, ש"לקחו אחריות" ומאז הם בקאם-בק מתמיד. ממשה דיין, שלא הבין למה הוא אחראי לכך שהצבא לא היה מוכן ביום כיפור, ועד לכל שר שלא מבין למה הוא אחראי לכך שאין רכבת תחתית, התפלת מים, תקציב מאוזן.

בצר לנו, אנחנו מחפשים מישהו שיקח אחריות. ועדת החקירה לעולם לא נועדה לגלות מה קרה או להפקת לקחים, אלא רק כדי לומר מי אשם. ובמגרש, האחראי הוא המאמן.

ההאשמה היא כמעט תמיד טקטית. על הכביש, בתור לבנק, בשיחות הסלון, הישראלים הם פריקים של טקטיקה. איך חותכים מימין, מה הדרך הטובה ביותר לחסוך עוד דקה, איך מורידים קיר במוקטעה. גם המאמן הישראלי מדבר כמעט רק טקטיקה: כשהוא כבר מוכן להסביר מה קרה (בדרך כלל אחרי ניצחון), הוא מתמקד במהלכים טקטיים ובז'רגון המקצועי, כי זה עוד דבר שאנחנו אוהבים: ממבו-ג'מבו שמיועד בעיקר להבדיל בין המבינים לאלה שלא.  "ראית איך עברתי לבוקס אנד ואן כשהוא עבר לטריאנגל אנד טו? שמת לב איך הכרחתי אותו לשחק עם ארבעה גארדים?" המשחק הוא התמודדות אינסופית על המקום ברמזור, אסופה אינסופית של רגעים אינפיניטיסמליים שבהם מישהו מתחמן מישהו אחר. לא פלא שהמשפט הספורטיבי האופייני מתחיל במלה "הוכחנו", כאילו מדובר בכינוס ארכימדסים חובבים. שהרי תמיד יש מישהו שניסה להתגנב קודם, והוכחנו לו שאצלנו אי אפשר.

ובכל זאת, יש כל כך הרבה קסם בעיסוק הזה; יש בו בני אדם ברגעי לחץ, תחת מיקרוסקופ ציבורי ותקשורתי רב עוצמה; יש בו התמכרות מוחלטת, התמסרות למה שאתה עושה, שרק מעטים ימצאו בעיסוק אחר; יש בו טירוף שקשה להיגמל ממנו.

ויש בו, כמו במחזה טוב, גם שיבה וכפרה. ריק קרלייל יאמן במקום אחר. מן הסתם ינצח עם קבוצתו החדשה גם את דטרויט. במסיבת העיתונאים הוא יהיה מאופק ומנומס, שהרי מדובר באמריקאי, ייתן קרדיט לשחקניו וליריב ויגיד ש"רק בעיתונים זה היה אישי".

מכיוון שמדובר ב-NBA, אף אחד לא יעמוד בחוץ וישיר ללארי בראון שיתפטר. אבל בפנים, אצל קרלייל בלב, ישתולל סיפוק שקשה לתאר במלים או למצוא במקום אחר. ולמיקרופון, בחיוך קטן, הוא יגיד את המשפט שהוא מחכה לו מאז פיטוריו: "לארי בראון, אתם יודעים, הוא חבר שלי".    

  

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד