על מגרש הגאווה הלאומית / חריף
על מגרש הגאווה הלאומית / חריף

על מגרש הגאווה הלאומית

מאז משחקי ישראל-רוסיה בשנות החמישים ועד יעל ארד הספורט מפזר את המועקה הלאומית, מכניס צבע והתרגשות לחיינו, מטעין את מצברינו הפטריוטיים, ומעל לכל - משמש כמראה שבתוכה משתקפים תודעתה העצמית

 

חגי חריף

ד"ר חגי חריף מן המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן

 

בשני העשורים האחרונים הפך בנדיקט אנדרסון לאחד השמות החמים בקרב חוקרי הלאומיות. אנדרסון, יליד סין ובן להורים ממוצא בריטי, מומחה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת קורנל בארה"ב, טבע בשנת 1983 מושג שנעשה פופולרי מאוד בשיח הציבורי על זהויות אתניות, ישויות פוליטיות ומדינות-לאום - "קהיליות מדומיינות" (“Imagined Communities”). "אומה", קבע החוקר הנודע באחת הפסקאות המצוטטות ביותר מספרו, "היא קהילה פוליטית מדומיינת, משום שאפילו באומה הקטנה ביותר אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילה" (Anderson: 1983, 6).

בהשפעתו הועתק הדיון בלאומיות המודרנית למחוזות התודעה. מהם מקורות ההכרה העצמית של עמים, בנבדלותם וייחודם? כיצד מתחדדת המודעות שלהם לכך שהם בעלי גבולות סופיים שמעבר להם שוכנות אומות אחרות? באלו אופנים נוצרת האהבה העמוקה שמעוררות אומות ביחידים, הכרוכה לפעמים בהקרבה עצמית? התשובות לשאלות הללו נעוצות, במידה רבה, בתוצרים התרבותיים של הלאומיות - השירה, הפרוזה, המוסיקה ויתר האמנויות, ובמיוחד  - וזוהי דעה שמבטאים כמה מעמיתיו הבולטים של אנדרסון לחקר הלאומיות - הספורט.

מבחינה זו, אירועי ספורט, המולידים תדיר דרמות בלתי-צפויות, רגעים מרגשים וגיבורים נערצים, הם בעלי פוטנציאל לאחד המונים, בלי קשר למוצאם החברתי, למינם, לגזעם, לדתם, לשפתם ולרקע החינוכי שלהם.

קאל הולסטי, לדוגמה, מחזיק בדעה שבני-אדם מבקשים להזדהות כדי לרכוש "ביטחון פסיכולוגי", הדרוש ליציבותם הרגשית ולרווחתם הנפשית. כמו יחידים החרדים לזהותם האישית, גם ציבור מבקש לבצר את זהותו כיחידה פסיכולוגית אחת, באמצעות של סמלים לאומיים. הספורט הייצוגי, טוען הולסטי, הוא אמצעי בעל עוצמה סמלית לחיזוק הרגש הלאומי (Holsti: 1995, 67). דיוויד רואו, המחזיק בדעה שאומה אינה יכולה לקיים עצמה רק בכוח כפייה ונדרשת ליצור סמלי-זהות יעילים שיסייעו להבחין בינה לאומות אחרות, רואה בספורט כלי המקנה דימוי חיובי ודינמי למדינות-לאום. ניצחונות או הפסדים בתחרויות חשובות עשויים, לפחות באופן זמני, להפוך אזרחים-אוהדים לחסידים אדוקים יותר של עמם. תוצאות התחרויות מתפרשות, באורח מיתולוגי-משהו, כסממנים של קידמה או של נסיגה לאומית (Rowo: 1995 , 136). ספורט, קובע אריק הובסבאום, הוא אמצעי אפקטיווי להנחלת רגשות לאומיים, בשל הקלות שבה עשויים פרטים באוכלוסייה להזדהות עם האומה כולה: "הקהיליה המדומיינת של מיליונים נראית יותר מציאותית כקבוצה של אחד-עשר איש בעלי שמות. היחיד, גם אם הוא רק מעודד, הופך בעצמו לסמל של אומתו" (Hobsbaum: 1990, 143).

 

                                         *

 

נפנה כעת אל המציאות הפוליטית הקרובה: מאז לידתה של ישראל עשו קברניטיה מאמצים ניכרים לבנות את הזהות הקולקטיבית של אזרחי המדינה. אמנם, זהות ישראלית-יהודית זו ינקה את כוחה ממורשת דתית עתיקת יומין, שגויסה בראש ובראשונה לצורך הוכחת הזכות ההיסטורית על ארץ ישראל, והתבססה על יסודות התרבות העברית החדשה שנוצרה בהשראתה של התנועה הציונית בשנים שקדמו להשגת הריבונות. אך הכרזת העצמאות, שהושמעה מפיו של ראש הממשלה הזמנית, דוד בן-גוריון, ב14- במאי 1948, מתחה קו עבה בין מה שהיה למה שיהיה.

בניצוחו של בן-גוריון עוצבה בישראל הצעירה מציאות ממלכתית, שבמסגרתה בוצרו כוחם וסמכותם של מוסדות המדינה האמונים על העדפת האינטרס הכללי, ונקבעו גבולות ברורים בין תחומי פעולתה של המדינה לתחומי פעולתן של מפלגות ותנועות פוליטיות. בנוסף לכך, האידיאולוגיה של הממלכתיות חרתה על דגלה את קידומם של יעדים לאומיים משותפים, והדגישה את חשיבות בלילתם של מרכיבי האוכלוסייה השונים - תושבים ותיקים ועולים חדשים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחיים - בכור היתוך שיצמיח זהות ישראלית קולקטיבית חדשה.

היה זה עידן התרבות המגויסת: תחומי היצירה לסוגיהם היו טבועים בחותם עמוק של התלהבות לאומית ושל שאיפה עזה להציג את סממני הריבונות החדשים לעיני העולם, בבחינת "הננו אומה במשפחת האומות". רבים מן היוצרים שהפנימו את עיקרי האתוס הקולקטיביסטי נקטו בעבודותיהם סגנון כלל-ישראלי מקורי, המדגיש את המאחד ולא את המפריד. הדבר ניכר במיוחד באותן אמנויות שנזקקו לתמיכת רשויות המדינה, ושעוררו עניין בציבורים נרחבים, בארץ ובחו"ל.

בדיוק בנקודה זו התבלט מקומם של קהילת הספורטאים ושל ציבור חובבי הספורט, שקידמו את הכרזת העצמאות בהתלהבות רבה, כמי שעתידה לאפשר מפגשים אינטנסיביים בזירת הספורט הבינלאומית. הספורט, מטבע הדברים, לא עמד בראש סדר העדיפויות הלאומי בהשוואה לנושאים כגון ביטחון, יחסי חוץ, כלכלה, קליטת עלייה, התיישבות וחינוך. ראשי מערכת הספורט נהגו להתלונן תכופות על מחסור חמור בתקציבים, בציוד ובמתקנים מתאימים.

עם זאת, המעורבות הרגשית של קהלים גדולים בשדה הספורט התגלתה כמשמעותית יותר מאדישותה היחסית של ההנהגה הפוליטית לנעשה בתחום זה. בעשור הראשון לקיומה של ישראל, שבו עוצבו מוסדות המדינה, דפוסי התרבות הפוליטית והיחסים בין קבוצות האוכלוסייה השונות, הפכו אירועי ספורט חשובים, שהשתתפו בהם  נציגים ישראלים, למוקדי הזדהות לאומית גדולה. נציגי הספורט שלנו, על קומתם הזקופה, מדיהם, הדגל הכחול-לבן שבידיהם וההמנון הלאומי המתלווה להופעותיהם, הגשימו את כמיהתה של מדינה קטנה ומוקפת אויבים לבוא בשעריו של העולם הגדול ולהופיע על במת העולם בצד באי-כוחן של מדינות ותיקות ומבוססות.

בסתיו 1948, כארבעה חודשים לאחר הכרזת העצמאות, יצאה לחו"ל, בפעם הראשונה, נבחרת הכדורגל הלאומית של ישראל. למעשה, הרכבה של הנבחרת היה על טהרת חיילי צה"ל, שחלקם באו אל מחנה האימונים משדה הקרב. מסעם של הכדורגלנים לארצות הברית נועד לקדם את מפעליה של המגבית היהודית המאוחדת, ולבטא ידידות והכרת תודה כלפי העם האמריקאי, אך הוא גם נתפס כהזדמנות להבליט את היותה של החברה הישראלית מלוכדת ובעלת כוח עמידה. על-פי "המשקיף", ביטאונה של תנועת "חרות", דרש שר החוץ משה שרת משחקני הנבחרת "להפגין ראשית את הכוח היהודי, שנית את האחדות היהודית ושלישית את הקשר האמיץ בינינו לבין יהדות הגולה" ("אצל שר החוץ", המשקיף, 19.9.1948, עמ' 3). לקח שלושת ההפסדים שנחלו הכדורגלנים במעמד ראשון מסוגו היה, לדעת העיתון "דבר", "שהספורט אינו סתם משחק, כל-שכן כששם מדינת ישראל וצבאה מתנוסס עליו" ("ברוך בואכם!", דבר, 29.10.1948, עמ' 5).

שמונה שנים יותר מאוחר התקיים אחד מאירועי הספורט החשובים ביותר בתולדות  המדינה - צמד משחקי הכדורגל בין הנבחרות הלאומיות של ישראל וברית-המועצות, במסגרת הטורניר הקדם-אולימפי. בשני המפגשים שהתקיימו ביולי 1956 נחלו הכדורגלנים מישראל הפסד - 5:0 במוסקבה, ו2:1- ברמת-גן - אבל התוצאה הספורטיבית עמדה בצל המשמעויות הלאומיות הבולטות של התחרות הכפולה: יצירת המגע (הלא-שכיח בשטחים אחרים) עם נציגיה של מעצמת-העל הקומוניסטית, זריקת העידוד ליהדות הסובייטית הנרדפת, ובייחוד תחושת הליכוד שהקיפה מגזרים רבים בחברה הישראלית בתקופת המשחקים.

לאחר ההופעה ההיסטורית באיצטדיון "דינמו" הבריקה שרת החוץ, גולדה מאיר, לשגרירות ישראל במוסקבה: "העם כולו חי אתכם בהתרגשות יוצאת מן הכלל את הופעתכם הנהדרת אתמול [...] הייתי בישיבה במשרד ראש הממשלה והייתי עדה להתרגשותו כאשר הוא וכל אלה שהיו בחדר עמדו על-יד הרדיו". למחרת מפגש הגומלין תיאר העיתון "הארץ" את שהתרחש בחוצות הערים: "באוויר ניסרה רוח של חרדה ותקווה, רוח של סולידריות לאומית במתח שכמוהו רואים רק בתקופות מיוחדות. דומה היה, כאילו גורל אחד משותף אופף את כל התושבים" ("ראיתי, שמעתי", הארץ, 1.8.1956, עמ' 2). ואילו המשורר נתן אלתרמן כתב ב"הטור השביעי", כי "בכל זאת השתלבו גם הרהורי-סיפוק לאומיים [...] לאמור האל יודע מה צופן בו זה העם, ולאיזה הפתעות הוא מסוגל ומה עשוי הוא להראות לנבחרות של יושבי חלד" (דבר, 3.8.1956, עמ' 2).

 

                                         *

 

מנגד, הרגישות הקיצונית של חוגים רחבים בישראל לאופן שבו מצטיירים הישגי המדינה בעיני ידידים ואויבים ברחבי העולם הוליד הלכי-רוח ציבוריים של אכזבה עמוקה לנוכח כישלונות צורבים בזירת הספורט הבינלאומית, שעלולים היו להכתים, לפי הטענה, את דימויו של העם. ביוני 1959, בהתמודדות שהיתה בעיר הפולנית וורוצלאב, ספגה נבחרת הכדורגל של ישראל תבוסה מוחצת בשיעור 7:2 מהנבחרת המקומית. "תבוסת וורוצלאב" זעזעה את דעת-הקהל בישראל, עד שעורכו הראשי של העיתון "ידיעות אחרונות", הד"ר הרצל רוזנבלום, העניק למאמר המערכת שעסק בפרשה את הכותרת "נשפך דם!" וכינה את ההפסד "פוגרום שבוצע נגד הנבחרת שלנו על האדמה שהיא שבעת פוגרומים" (ידיעות אחרונות,22.6.1959, עמ' 4).

ההשפעה של הספורט על תדמיתה של האומה העסיקה הרבה את העיתונות באותם שבועות. כך, למשל, נכתב ב"חרות": "האומה רוצה בספורט לאומי מפותח. העם רוצה להתגאות בבניו [...] תנו לספורטאים את הספורט - וכולנו נתברך באלופים, בניצחונות, בכבוד הלאומי" ("כתב הגנה על הספורט הישראלי", חרות, 5.7.1959, עמ' 3).

שנות השישים והשבעים של המאה העשרים מהוות תקופת מעבר בין ימי הלהט והתום של ראשית המדינה למגמות מאוחרות יותר, ששיקפו אווירה נורמטיבית שונה בחברה הישראלית. אמנם, בתקופה זו המשיכו קברניטי הספורט הישראלי והעיתונות להבליט את תרומתה של הפעילות הספורטיבית לליכודה של האומה. ראובן דפני, מנהלה הראשון של רשות הספורט והחינוך הגופני במשרד החינוך והתרבות (1965-1961), קבע עם עזיבתו את התפקיד, כי "רק מגרש הספורט הוא אמצעי למיזוג גלויות אמיתי [...] מי שטוב הוא גיבור השכונה, העירייה, העיר, או אף הארץ, ולא חשוב אם הוא 'ווזווזניק', או 'פרענק', לבן, שחור או ירוק".

עשור שנים לאחר מכן הדגיש יריב אורן, מנהל הרשות בשנים 1996-1970, את היותו של הספורט כלי אפקטיבי לחיזוק הגאווה הלאומית: "לנו, כישראלים, יש גם כן דרישות פוליטיות מהספורט. אותה כמיהה שדגל ישראל יתנוסס בין דגלי האומות, שהתקווה תנוגן בכינוס בינלאומי, הצורך שעצמאותנו המדינית אכן 'תיראה', תפיסת ספורטאינו כשגרירי המדינה - הן כלפי יתר המדינות והן כלפי היהודים באותם מקומות" (אורן, 1976: 43).

אלא שבתקופה שבה נכתבו הדברים כבר נשבו רוחות חדשות במרחב הקולקטיבי הישראלי. בשלושה העשורים האחרונים, מאז מלחמת יום הכיפורים, הלכו ונעלמו בהדרגה סמלי הלאום מהוויית החיים הציבורית בישראל וירד קרנו של האידיאליזם הציוני - תופעה האופיינית לחברות הנמצאות במעבר מתרבות מגויסת לטובת צורכי האומה לתרבות המעניקה לגיטימציה והמקדשת את צורכי הפרט. התבססותה החלקית של המדינה בשטחי-חיים רבים, העלייה ברמת החיים, התפוררות התבניות המוסדיות הראשוניות בתחום הפוליטי, התמורות שהתחוללו בזירה הבינלאומית הרחוקה והקרובה לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי וחתימת הסכמי השלום עם כמה ממדינות-ערב - כל אלה הם גורמים מרכזיים בתהליך היחלשותו של האתוס הכללי של התחדשות ובנייה לאומיים.

 במקביל, החישוקים שליכדו את מגזרי האוכלוסייה השונים הלכו והתרופפו. תחושת הליכוד הפנימי בקרב אזרחי ישראל פינתה את מקומה לסולידריות "שבטית". כל מגזר ממגזרי החברה פועל מתוך מחויבות סקטוריאליות להשגת עמדות-כוח ומשאבים (אלמוג, 1998: 33).

מה, אם כן, קושר - תודעתית - בין תושבי מדינת ישראל באשר הם? מהו הדבק הרגשי שמחבר את אזרחי המדינה אלה לאלה? מה מונע אטומיזציה מוחלטת של החברה? מבט מרפרף על פני 30 השנים האחרונות מגלה כי היו אלה בעיקר אירועים דרמטיים, רבים מהם קשורים באובדן חיי-אדם ובטרגדיות בעלות אפּיל ציבורי, שהולידו תחושות עמוקות של גורל משותף ושל ערבות הדדית. רשימת האירועים הבולטים  כוללת את "מבצע יונתן" לשחרור בני-הערובה הישראלים המוחזקים באנטבה, ביולי 1976 (המקבילה המוצלחת לטבח 11 מחברי משלחת ישראל למשחקים האולימפיים במינכן ארבע שנים קודם לכן); את התרסקות מסוק היסעור במדבר יהודה, שכתוצאה ממנה נהרגו 54 חיילים (מאי 1977); את אסון צור הראשון ואסון צור השני בתקופת מלחמת לבנון (נובמבר 1982 ונובמבר 1983); את מקרי החטיפה והנפילה בשבי של חיילי צה"ל; את רצח ראש הממשלה יצחק רבין (נובמבר 1995); את פיגועי הטרור ההמוניים שקטלו מאות רבות של ישראלים מאז אמצע שנות התשעים; את אסון המסוקים בגבול הצפון שבו מצאו את מותם 73 לוחמים (פברואר 1997); ואת התרסקות מעבורת החלל "קולומביה", שעליה האסטרונאוט הישראלי הראשון, אלוף-משנה אילן רמון, ועוד שישה מעמיתיו (פברואר 2003).

לעומת זאת, מספר האירועים החיוביים שכרוכים בזכייה או בהישג יוצאי-דופן ואשר נחקקים שנים ארוכות בתודעה הקולקטיבית, מועט הרבה יותר. שלוש פעמים זכו נציגי ישראל בתחרות האירוויזיון (ב1978-, ב1979- וב1998-), אך הגאווה הלאומית שהולידו זכיות אלו היתה קצרת-ימים וחלשה בעוצמתה בהשוואה להישגים בתחום הספורט. הבכורה בשטח זה שמורה לקבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, שבזכות ניצחונותיה בזירה האירופית מאז שנת 1977 הפכה בעיני רבים להיות "הקבוצה של המדינה".

ב17- בפברואר 1977 גברו הכדורסלנים מישראל על אלופת ברית-המועצות צ.ס.ק.א. מוסקבה (79:91) במסגרת משחקי שלב הגמר של אליפות אירופה. שריקת הסיום של ההתמודדות, שהתקיימה בעיירה בלגית קטנה בשם וירטון, גרמה למאות צופים יהודים לפרוץ אל המגרש ולפצוח בריקודים סוערים ובשירה אדירה של "עם ישראל חי". אזרחי ישראל שרותקו באותו ערב אל מסכי הטלוויזיה והרדיו, כשרחובות הערים ריקים כמעט לחלוטין, התרגשו עד דמעות מן הניצחון על נציגי הספורט של מעצמת-העל הקומוניסטית. טל ברודי, קפטן הקבוצה הישראלית, ביטא במעמד זה את ההכרה הכללית כי הניצחון חורג מגבולות הספורט בהכריזו: "אנחנו במפה ונשארים במפה, לא רק בספורט אלא בכל".

 

                                         *

 

פחות מחודשיים לאחר מכן העפילו כדורסלני "מכבי" לפסגה נוספת, גבוהה יותר, כשזכו בגביע האירופי בכדורסל. הניצחון על אלופת איטליה, "מובילג'ירג'י" וארזה, על חודה של נקודה (77:78), הוציא ב7- באפריל 1977 רבבות אזרחים צוהלים אל הרחובות. כותרות העיתונים ביום המחרת הבליטו את ההישג הלאומי לא פחות מאשר את הודעתו הדרמטית של ראש הממשלה, יצחק רבין, על התפטרותו בעקבות חשיפת חשבון הדולרים שלו ושל רעייתו בארצות הברית. מאמר המערכת ב"הארץ" הדגיש, כי "עשרות המיליונים שראו אמש את שידור המשחק בטלוויזיה, ברחבי אירופה, ודאי לא יכלו להסתיר את התפעלותם, וזה בעצם מה שרצינו כל אותן השנים: להוכיח לכל, כי אנו שייכים לעילית שבחבורה - גם בספורט". פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית, שגילו את היתרונות הטמונים בהזדהות עם ספורטאים מצליחים, מיהרו לשגר למחזיקת הגביע הטרייה דברי-ברכה, וחבר-הכנסת משה דיין אף השווה את ניצחון המכבים על וארזה ל"ניצחון ישראל על עמלק".

מאז ועד היום זכתה מכבי תל אביב בגביע אירופה בכדורסל פעמיים נוספות, ודומה כי התגובה הציבורית על הזכייה האחרונה מהשתיים היתה המרשימה ביותר. במאי 2001 גברו כדורסלני "מכבי" על "פנאתינייקוס" אתונה 67:81 בהתמודדות שהיתה בפאריז. על רקע אירועי האינתיפאדה ופיגועי התופת בישראל, גם הפעם נודעה לזכייה משמעות החורגת מתחומי עולם הספורט. המאמן פיני גרשון הכריז בתום המשחק "הבאנו שמחה לישראל", ואילו עוזרו, דיוויד בלאט, זעק לתוך המיקרופונים: "אנחנו עם חי", וטבע מטבע לשון שהזכיר לרבים (גם בשל המבטא) את דבריו של טל ברודי בווירטון.

ברודי עצמו ביקש לסגור מעגל: "הראינו לעולם כולו, בתקופה כל-כך קשה, מי זאת המדינה שלנו. הראינו היום לעולם אומה מאוחדת" (ידיעות אחרונות, 14.5.2001, עמ' 5). ראש הממשלה, אריאל שרון, שיגר במהירות מסר לקבוצה: "העם גאה בכם", ודברים ברוח דומה השמיע נשיא המדינה, משה קצב (שם, עמ' 7).

במשך שני ערבים רצופים גדשו עשרות אלפי ישראלים - ודוק: "ישראלים" ולאו דווקא חובבי ספורט - את כיכר רבין. יותר משניכר כאן הרצון לקבל את פני הכדורסלנים המנצחים בתשואות, כאקט של אהדה גרידא, באה לידי ביטוי תחושת ה"ביחד" של גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים. ברוח זו כתב המשורר נתן יונתן: "המוני בית ישראל רצו לבטא באותה נהירה לכיכר רבין את גאוותם, את אחוותם עם ישראלים אחרים ואת אהבתם לאלה שניצחו ואיפשרו להם את רגעי השמחה שעלתה על גדותיה" ("הזמנה לשמחה", ידיעות אחרונות - 24 שעות, 15.5.2001, עמ' 5). פעם נוספת באה לידי ביטוי יכולתו של הספורט לזקק רגשות לאומיים ממעמד ספונטני מתוקשר שבו שותפות כל שדרות הציבור.

בקנה-מידה קטן יותר, תגובות דומות עוררה הזכייה הראשונה של ישראל במדליה אולימפית. הג'ודוקא יעל ארד, שעל צווארה הונחה מדליית כסף בימי המשחקים האולימפיים בברצלונה, בקיץ 1992, גרמה לפרץ של גאווה לאומית. כותרות העיתונים שוב הדגישו את ההקשר הלאומי; "רבין: ישראל מודה לך, יעל", היה, למשל, ניסוח הדברים ב"ידיעות אחרונות" (31.7.1992, עמ' 1), ובעמוד פנימי - "אחרי 2000 שנה" (שם, עמ' 6). במברק הברכה ששיגר נשיא המדינה, חיים הרצוג, לארד נאמר: "עם ניצחונותיך ורוח הלחימה שלך הבאת כבוד לעמך ולארצך".

גאווה רבה עוררו גם הישגיה הבולטים של נבחרת הכדורגל הלאומית. שער היתרון הנדיר של אלי אוחנה מול נבחרת אוסטרליה, במשחקי קדם גביע העולם, במפגש שהסתיים בסופו של דבר בתוצאה 1:1 (אפריל 1989), עורר תגובות נלהבות בכל רובדי הציבור, וכך גם הניצחון הבלתי צפוי על נבחרתה החזקה של צרפת 2:3 בפארק דה-פרינס בפאריז (אוקטובר 1993). משחקי הכרעה חשובים של הנבחרת הפכו למפגנים פטריוטיים, שבהם קהל של רבבות שר בקול אחד את ההימנון ומניף בגאון את הדגלים הלאומיים - "היציע באיצטדיון הוא הד חלקי לגעגוע עמוק להזדהות שאבדה", בלשונו של העיתונאי דן  מרגלית ("לא רק ספורט", מעריב - היום, 30.10.2001, עמ' 7).

ניתן להניח, כי לו העפילה הנבחרת הלאומית שלנו לשלב הגמר של המונדיאל, ועל אחת כמה וכמה זוכה להישגים ממשיים, היתה הגאווה הלאומית מרקיעה שחקים, וקווי המתאר של הקהילה המדומיינת הישראלית היו מתבלטים ביתר בהירות. ואגב, אסטרונאוט הגיבוי של אל"מ אילן רמון ז"ל, סגן-אלוף (מיל') יצחק מאיו, צוטט ימים אחדים לפני שיגור "קולומביה" לחלל באומרו: "הטיסה של אילן טובה להעלאת המוראל הלאומי כמו ניצחון במשחק במונדיאל" (הארץ, 7.2.2003, עמ' א8).

תרומה אפשרית נוספת, לא פחות משמעותית מקודמיה, של הספורט לגיבוש תודעה לאומית מוצקה היא במישור יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל. נכון הוא שבשנים האחרונות מעמיק השסע היהודי-ערבי, והאירועים האלימים הפוקדים את האזור מאיימים על הדו-קיום השברירי בין הרוב למיעוט. אף-על-פי-כן, יש בכוחו של הספורט לספק תרופת הרגעה ליחסים המתוחים בין הצדדים. העובדה שכדורגלנים כמו ריפעת טורק, זאהי ארמלי וואליד בדיר השתלבו בצורה מוצלחת ביותר בנבחרת ישראל בכדורגל, לבשו את המדים הלאומיים וניצבו דום בעת נגינת "התקווה", היא בעלת משמעות סמלית רבה בכל הנוגע לחוויית האזרחות של ערביי המדינה, וליכולתם להגיע, למרות כל הקשיים, למצב של שוויון הזדמנויות.

                                       

                                        *

 

עמידתה של ישראל במבחנים קשים לאורך כל שנות קיומה, תוך כדי חתירתה להשגת נורמליזציה קיומית, לא היתה יכולה להיות מושגת אלמלא תחושת "ביחד" עמוקה שממנה נגזרת מחויבות של מגזרי החברה אלו כלפי אלו. גם בעידן שבו נשחטות פרות קדושות ומקופלים דגלים אידיאולוגיים שבעבר הונפו ברמה, ואולי דווקא בגלל תהליך זה, קיים הצורך במנגנונים אינטגרטיביים שיסייעו בחיזוק הלכידות של אזרחי המדינה, ובמיוחד בשעה שנדמה כי "העולם כולו נגדנו".

הישגים ספורטיביים יוצאי דופן נדירים במקומותינו, והזכיות המעטות בתחרויות חשובות אינן בעלות משקל מצטבר שיקנה לנו מעמד של מעצמת ספורט עולמית. ועם זאת, הנטייה לנכס כל הישג כזה, אישי או קבוצתי, לעם כולו מעידה כאלף עדים על תרומתו הייחודית והמשמעותית של הספורט להוויה הקולקטיבית שלנו. הספורט מפזר את המועקה הלאומית, מכניס צבע והתרגשות לחיינו, מטעין את מצברינו הפטריוטיים, ומעל לכל - משמש כמראה שבתוכה משתקפים תודעתה העצמית וגבולותיה של הקהילה המדומיינת הישראלית.

 

מקורות:

י. אורן, "היבטים חברתיים של הספורט", בתוך: א. בראנד-אורבן וא. זמרי (עורכים), תרבות הגוף והרפואה, ההסתדרות הרפואית בישראל ומכון וינגייט, 1976, עמ' 44-40.

ע. אלמוג, "מ'כיבוש ההר' לכיבוש השער: מהפכת הספורט המקצועני בישראל והשפעתה על התרבות", מפנה, מס' 23 (דצמבר 1998), עמ' 37-32.

B. Anderson, Imagined Communities, Verso, 1983.

E.J. Hobsbawm, Nations and Nationalism since 1780: Programme, Myth,

Reality, Cambridge University Press, 1990.

K.J. Holsti, International Politics: A Framework for Analysis, 7th edn.,  Prentice-Hall, 1995.

D. Rowe, Popular Cultures: Rock Music, Sport and the Politics of Pleasure,  Sage, 1995.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד